במקור: The Curious Case of Benjamin Button
במאי: דייויד פינצ'ר
תסריט: אריק רות', רובין סוויקורד
שחקנים: בראד פיט, קייט בלאנשט, טילדה סווינטון, ג'וליה אורמונד, טאראג'י הנסון
אי שם בניו-אורלינס, בחדר בית חולים אפרורי, בעוד הוריקן קתרינה עושה את דרכה לעיר, זקנה גוססת מספרת לביתה על שעון תחנת הרכבת. השעון הזה, היא אומרת, מיוחד: הוא מסתובב נגד כיוון השעון, במטרה לגרום לזמן ללכת לאחור ולאפשר לבנים שנהרגו במלחמת העולם הראשונה לשוב הביתה. בתירוץ קלוש משהו, הזקנה קופצת מזה ליומן שמוחבא במזוודה שלה, ומשכנעת את ביתה הנאמנה להקריא לה אותו, לקול הרוחות המנשבות בחוץ.
כך מתחיל סיפורו של בנג'מין באטן, שנולד בנסיבות לא רגילות: בלילה בו נגמרה מלחמת העולם הראשונה, לקול הזיקוקים והחגיגות, נולד לזוג באטן תינוק מעוות, מקומט ומכוער. כדי להוסיף חטא על פשע, הלידה שלו עולה לאם הצעירה בחייה. תומס באטן השבור חוטף את התינוק ורץ החוצה, לא לגמרי יודע מה לעשות, ולבסוף מותיר אותו על מדרגות בית אבות. קוויני, העובדת השחורה והעקרה בבית האבות שמוצאת את התינוק, מחליטה שכולנו ילדים של אלוהים, ואם התינוק עומד למות בכל מקרה, אז לפחות שבינתיים יהיה לו בית חם. ובכלל, כמו שהיא תמיד אומרת, "אתה אף פעם לא יודע מה מחכה לך".
לאט לאט מתברר שלא רק שבנג'מין לא גוסס, מצבו הולך ומשתפר – הוא בסך הכל נע הפוך בדרך שכולנו עושים מילדות לזיקנה, והולך ומצעיר מיום ליום. לא כולם מבינים את זה, כך שהוא חי בודד בין הזקנים שבבית האבות במקום בחברת ילדים בני גילו. אלא שאז בנג'מין פוגש את דייזי, נכדתה הג'ינג'ית של אחת הזקנות, וזו מבינה באופן אינטואיטיבי שבנג'מין לא זקן כפי שהוא נראה. עם הזמן בנג'מין יוצא לעולם הגדול, מוצא עבודה על סיפונה של גוררת, מסתובב בכל העולם, פוגש אנשים משונים יותר ופחות ובעיקר את טילדה סווינטון בתפקיד קטנטן ומופלא. הוא חווה כאב ועונג ואת מלחמת העולם השנייה, וחוזר בדיוק בזמן לפגוש את קייט בלנשט, דייזי הג'ינג'ית בבגרותה, לאחר שהפכה לרקדנית מהוללת. לא חיים רעים, בסך הכל. דייזי ובנג'מין, שמתקדמים בכיוונים הפוכים בזמן, מסתובבים זה סביב זה ומחפשים את הרגע הנכון שיאפשר לסיפור האהבה שלהם להבשיל. ומסביב – העולם בשלו: אנשים מתים, אנשים נולדים, ומאורעות היסטוריים באים והולכים.
'בנג'מין באטן' הוא אחד הסרטים בעלי נתוני הפתיחה הכי מרשימים שאפשר להעלות על הדעת: נכתב על ידי אריק רות' ('פורסט גאמפ'), בוים על ידי דיוויד פינצ'ר ('מועדון קרב'), בכיכובו של בראד פיט ('מועדון קרב', כבר אמרנו?), ועם כמה שחקניות מוערכות ומוצלחות בצורה בלתי רגילה: קייט בלאנשט כדייזי, ג'וליה אורמונד בתור קרוליין, הבת המספרת, וטילדה סווינטון ('נרניה', 'קונסטנטין') מופיעה בתפקיד משנה – אך משדרגת באופן אוטומטי כל סרט בו היא משתתפת. הגעתי לקולנוע מוכנה להתאהב וחוששת מאכזבה. ובדרך לא ברורה כלשהי, הסרט הגשים את שתי הציפיות האלו.
'הסיפור המופלא של בנג'מין באטן' הוא סרט נפלא – הוא ארוך, הוא כבד, הוא דורש המון סבלנות, ולא תמיד ברור מה המטרה אליה הוא חותר. אבל בשלב מסוים, כשוויתרתי על הניסיון למצוא מטרה ומשמעות ומבנה עלילתי, התמכרתי אליו לחלוטין. הוא גם סרט לקוי מהרבה בחינות. העיקרית שבהן, בעיני, היא דייזי, שהיתה דמות מעצבנת. כילדה דווקא חיבבתי אותה, עד שהיא גדלה והפכה לסוג של פקאצה אנוכית, יללנית וקצת מטומטמת, שנוטה למניפולציות זולות והדבר היחיד שמעניין בה הוא השיער האדום המשגע שלה. לא ברור למה, בעצם, היא משלימה את בנג'מין בסיפור האהבה הנצחי והמרגש שלהם, ולמה זו לא היתה יכולה להיות כל ילדה אקראית אחרת.
דייזי היא לא הדבר המיותר היחיד בסביבה. התפתחויות עלילתיות שונות באות והולכות בלי שתהיה להן משמעות מיוחדת ולעיתים מה שהיה יכול להיות קו עלילה מעניין מתברר בסך הכל כעוד דמות שמופיעה למשך מחצית הדקה, ולא מנצלת זמן מועט זה לשום דבר. במובן מסוים, רוב האירועים בסרט הם כאלה – ככה זה כשחולפים במשך שעתיים וחצי על פני חיים שלמים – אבל חלק מהאנקדוטות מתוך חייו של בנג'מין עובדות, ואחרות הותירו אותי בעיקר עם התחושה של "מה בעצם קרה כאן הרגע, ולמה היה צריך לספר לי על זה?".
בסך הכל, הסרט מנסה להציג דמות אחת, קצת משונה. אבל בהתחשב בכך שסרט כל כך ארוך סובב סביב דמות אחת, בנג'מין הוא דמות לא אחידה. בחלקים מסוימים מהסרט הוא נהדר: מוכר אבל לא צפוי, מוזר אבל מובן. בחלקים אחרים הוא בעיקר מעורר רחמים, או מתנהג בצורה משונה להפליא וקופץ להקריב את עצמו בתירוצים העלילתיים הקלושים ביותר. כמו הרבה אנשים, בנג'מין משביח עם הגיל – כלומר מוצלח בהרבה בחלקו הראשון של הסרט. אבל בחלקו השני הוא נראה כמו בראד פיט, אז זה לא כל כך נורא בסך הכל.
גם סיפור המסגרת של האם הגוססת והבת לא ממריא, ולמרות שנרמזים בו הרבה דברים, אף אחד מהם לא הופך את הבת הנ"ל או את הרובד הסמלי העמוק שהוא מקדם – מוות, זמן והרס – למעניינים במיוחד.
האיפור והאפקטים מאוד מרשימים, אך במקביל נעשה שימוש במניפולציות על הסט, ואלו לא עברו בצורה חלקה. כך, לדוגמה, מדי פעם מצאתי את עצמי מנתחת "עכשיו הם מצלמים אותו מרחוק וכשהוא מוצלל, כדי שלא אשים לב שזה לא באמת בראד פיט", ומחשבות נוספות כאלו הפריעו לי לצפות בסרט בשקט. עם זאת, אף אחת מהבעיות האלו לא הרסה לי את הסרט, שהיה מסחרר ואף מהפנט.
סצינות רבות בסרט נבנו במטרה להרשים – פלאשבקים קצרים וסלפסטיקיים בסגנון סרט אילם, זריחות יפהפיות על אגם, קלוז-אפים של בראד פיט כשהוא נראה צעיר בעשרים שנה. לא כל הסצינות מצליחות בכך (כשדייזי רוקדת בחושך בניסיון להיות מפתה ומסתורית, למשל, זה בעיקר נראה מאולץ), אבל הרבה מהן בהחלט עוצרות נשימה.
יותר מכל צד ויזואלי בסרט, מה שעושה את העבודה הוא הפסקול: עשיר, חי, רועש-עד-כאב ברגעים הנכונים, ואפשר פשוט לטבוע בו ולאבד כל אחיזה שהיא במציאות. הצלילים משלימים את הצילום בצורה מרגשת וסוחפת, עד שבסצינה בה בנג'מין נקלע למלחמה חשתי חרדה, וכשהלב שלו נשבר היו לי דמעות בעיניים. מסביב האולם התמלא בתלונות על אורך הסרט, אבל אני רק רציתי שלא ייגמר.
הפוגות קומיות מקילות על אורכו של הסרט ועל העומס שבו. אלו בעיקר דמויות המשנה – אנשים שנכנסים לחייו של בנג'מין לרגע או שניים, מספרים את סיפורם ונעלמים: זקן שהוכה על ידי ברק, פיגמי שהוצג בגן חיות, ימאים שיכורים. על אף הזמן המועט שניתן להם, רובם מקסימים.
הסרט גם מכיל כמה תצוגות משחק נפלאות, ודווקא לא של השחקנים הראשיים, אם כי בראד פיט דווקא עושה עבודה לא רעה, עד כמה שניתן להבחין מבעד לכל האיפור והאפקטים המיוחדים. קוויני, אימו המאמצת של בנג'מין (טאראג'י הנסון), משכנעת לחלוטין בתפקיד שהיה בו פוטנציאל קלישאתיות גבוה: המשרתת השחורה החכמה, החמה והאוהבת. תומס באטן (ג'ייסון פלמינג) בתור אביו המנוכר של בנג'מין, שממשיך לעקוב אחרי בנו מרחוק, גם הוא נהדר.
היקום של 'בנג'מין באטן' מורכב ועשיר ומלא אינפורמציה – זה מעייף לפעמים, זה מיותר לפעמים, זה נורא ארוך וזה נהדר. זה היה יכול להיות כל כך הרבה יותר טוב – אבל זה טוב מספיק.
סרט מצוין.
אם המפיצים היו מביאים אותו לארץ ב-2008, הייתי נותן לו את תואר סרט השנה. כמובן, הפעם אני לא כועס על המפיצים (בדרך כלל הפער ביננו לבין ארצות הברית בהפצת סרטים הוא שבוע, כך שגם אם הוא היה מופץ אצלנו שבוע אחרי אמריקה הוא היה מגיע ב-2009). מה שכן, אני כועס על השם שלו. כמו שכבר הזכרתי, הוא אמור להיות "*המקרה* *המסקרן* של בנג'מין *בוטון/באטון*". ארג.
מה שכן, הסרט עצמו באמת מופלא. מופלא, מדהים, מקסים, מצחיק… הצילום היפהפה של קלאודיו מירנדה והאווירה החמימה והביתית הייתה נהדרת. משהו שלא ציפיתי מדיוויד פינצ'ר. זה פינצ'ר, פור פאק סייק, והוא עשה סרט מקסים ומחמם לב. אני אוהב אותו, אבל מקסים ומחמם לב זה לא תואר שהייתי נותן לסרטים שלו. לעזאזל, אהבתי את הסרט הזה יותר מוול-E. זה מחמאה גדולה להחריד.
ועוד משהו.
ככל הנראה בנג'מין לקח לעצמו חירות אמנותית כאן – המאורעות אולי לא קרו כמו שהוא תיאר, אבל הרי ברור שקרה משהו דומה – אפשר היה לדמות שרשרת אחרת של צירופי מקרים שהיו משנים את התוצאה.
זה היה יכול להיות יותר גרוע.
"הסיפור המוזר של בנימין כפתורי".
אם כבר נגעת בנושא לשוני
עצבן לי את העין לקרוא בביקורת 'ביתה' (= הבית שלה) במקום 'בתה' (= הבת שלה). פרט לכך הביקורת עשתה שירות מצוין וגרמה לי לוותר על צפייה קולנועית בסרט שהטריילר שלו עורר בי סקרנות ועניין. תודה.
לגבי הסרט ושמו
כמה אנשים טענו שחלה שגיאה בתרגום שם הסרט, ושהתרגום הנכון הוא 'המקרה המסקרן…', ולא כך. תרגום כמו זה המוצע מהווה שגיאה חמורה בהרבה – צ"ל 'המקרה המוזר…'.
לגבי הסרט: דרמה סתמית ונוסחאתית. במקרה, גיבור הסרט מזדקן במהופך("מצטער"?). לעובדה זו כמעט ואין השפעה על מהלך העניינים בסרט, הסוגיות שהוא מעלה ודרך הצגתן. היה ניתן ליצור את אותו הסרט כמעט בדיוק ללא העובדה הזאת, ושום דבר משמעותי לא היה משתנה – סתם עוד סרט דרמה בינוני.
הופך צעיר יותר = מצעיר
בחמש מילים:
למעפ"ג
בחמש מילים:
שזה…?
לא מתעלה על פורסט גאמפ.
ולמרות הדמיון בין בנג'מין באטן לפורסט גאמפ, אני חושב שבנג'מין באטן מתעלה על פורסט גאמפ.
לא מתעלה על פורסט גאמפ
אפשר לעיין במילון עין הדג.
התלונה על הדמיון הרב מדי לפורסט גאמפ חוזרת די הרבה (ובצדק) לגבי הסרט. אבל לא תמיד מוקדש מה בעייתי בדמיון: הסרט כמעט ולא עושה שום שימוש מורכב בסיטואציה העומדת במרכזו ופונה במקום זה על הרגש בדרכים שכבר ראינו בעבר בפורסט גאמפ ולכן זה מרגיש כמו קלישאה וגם לא מרגש באמת.
כל זה לא אומר שהצד הטכני של הסרט לא עשוי בצורה נפלאה, אבל הצד הטכני לא מספיק.
בשלוש מילים:
מש"א. וביותר מילים: אני מתחיל לקנות את התיאוריה של יאיר רווה – ברק אובאמה נבחר לנשיאות, והסרטים של ימי קלינטון עושים קאמבק. אבל זה קאמבק הזוי-משהו: התסריטאי של "פורסט גאמפ" עם הבמאי של "שבעה חטאים"? הייתם אומרים את זה למישהו בשנות ה-90, והוא היה צוחק לכם בפרצוף. גם ההחלטה לזרוק פנימה את הכוכבת-לדקה-וחצי של אותו עידן, ג'וליה אורמונד, נראית תמוהה למדי.
אבל הבעיה הכי גדולה היא שכל תחושת הרעננות שהיתה לפועלם של המעורבים באותו עשור נעלמה ב-"בנג'מין באטון" ולהכל יש תחושה ממוחזרת, עייפה ועבשה. זה מתחיל עם התסריטאי. אני עדיין לא מבין מה בדיוק בער לאריק רות', 15 שנים אחרי "פורסט גאמפ" לעשות סרט שהוא כמעט אותו הדבר – רק הרבה פחות מוצלח. בתור דרמה היסטורית-אופראית, "בנג'מין באטון" הוא כשלון מהדהד. רות' עבד כנראה עם איזו צ'ק-ליסט של מרכיבים בעלי משמעות, ממלחמת-העולם הראשונה ועד להוריקאן קתרינה, וסימן "וי" ליד כל אחד מהם. רק מה, הוא לא מצליח להגיד שום דבר משמעותי על האירועים הנ"ל. הם סתם נמצאים שם, ברקע. בתור דרמה אנושית, הסרט הוא כשלון קטן יותר, אבל עדיין כשלון. גם הגיבור, וגם גלריית הדמויות שמקיפה אותו, לא מצליחים אף פעם לצאת מהשטאנץ הארכיטיפי המוכר, ולעשות קולות של אנשים אמיתיים. זו היתה בעיה פחות גדולה אם היתה איזו אמירה מעניינת על הרקע שבו הדמויות האלה פועלות, אבל כמו שציינתי כרגע – בסרט פשוט אין אמירה כזאת. והדיאלוגים מפוהקים. ואגב דרמה אנושית, לא צריך ללכת עד ל-"פורסט גאמפ": היה ממש לא מזמן סרט אחר שעשה כל-כך טוב יותר את מה שהסרט הזה מנסה לעשות. קראו לו "סיפורי דגים".
ואז ישנו הבמאי. פינצ'ר מתנהג, לאורך כל הסרט, כמו מי שקיבל את התסריט בטעות ופשוט אין לו מושג מהחיים שלו מה לעשות אתו. סיפור התבגרות קורע-לב? סיפור-אהבה חוצה-גבולות? סיפור פרידה מאנשים אהובים? תעזבו אתכם מכל הבבל"ת הזה, ממילא עוד מעט יגיע הרוצח הסדרתי שיהרוג את כולם. אה, הוא לא מגיע בסוף? אז לא ממש ברור למה לאורך כל הסרט פינצ'ר מתעקש לחנוק את הצופים עם חשיכה מאיימת וצליפות-מעוררות חלחלה על החלונות, משל הוא מביים סרט אימה.
והמסמר האחרון הוא השחקנים. בראד פיט מסתובב על הסט בהלם מוחלט – אני מוכן לקבל כל הגדרה אחרת למה שהוא עושה בסרט הזה, אבל "משחק" זה לא. שאר השחקנים בסדר, אבל לא מבריקים. יוצאת הדופן היא טילדה סווינטון – וההופעה שלה, מצוינת כרגיל, מעמידה את כל יתר צוות השחקנים באור מאוד לא מחמיא.
בקיצור, החמצה אחת ארוכה ומתמשכת. פתיחה ברגל שמאל לסרטים של שנת 2009.
בחמש מילים:
נראה שהסרט הנ"ל עילוי כה גדול שאפילו פורסט גאמפ לא מעפ"ג. הממם, אולי הגיע הזמן שאראה אותו סופסוף.
החמצה גדולה ומתמשכת
שם הסרט מבטיח "סיפור מופלא", אולם הסרט אינו מקיים את הבטחתו. הציר הדרמתי שאמור להוביל את הסרט הוא הקשר בין דייזי לבין בנג'מין. אולם חרף אורכו של הסרט איננו יודעים כמעט דבר על עולמם הפנימי, על השינויים הנפשיים והפסיכולוגיים שחלים בהם בחלוף השנים, וכיצד מצבו המיוחד של בנג'מין משפיע על הקשר ביניהם.
באשר לדמות של בנג'מין, למעט קטע לא קצר בתחילת הסרט וכמה הבלחות בסופו, איננו זוכים לראות את ההתמודדות המרתקת של אדם צעיר בגוף מבוגר, ושל אדם מבוגר בגוף צעיר. יתרה מזאת, מפאת דלות התסריט הדמות של בנג'מין חפה מיכולת רפלקסיה עצמית, שהייתה חושפת בפנינו את העקבות שהותירה התמודדותו עם חריגותו ועם "בגידתו" ההפוכה של הגוף על נפשו של הגיבור.
מוקד המשיכה בין השניים נעלם מבינתי. אם בתחילה ניכר שנרקם קשר מיוחד, לא מתומלל, בין השניים כילדים תמימים (גם אם אחד מהם מצוי בגוף זקן), הרי בבגרותם אין גורם המאחד ביניהם זולת הקשר הפיזי-סקסואלי. אולם גורם זה סותר את ההנחה בבסיס הסרט – שהקשר ביניהם נועד להתקיים חרף הכרונולוגיה ההפוכה של גופם, ולפיכך הוא עומד מעליו. יוצא מכך שלא הפיזיות הייתה אמורה להיות בסיס הקשר אלא היסוד הנפשי. הבעיה היא שדייזי מרוכזת בעצמה עד קבס, ובנג'מין אינו מסוגל לומר דברי טעם – אם בכלל לדבר – כאשר הוא משוחח עם שתי הנשים בחייו, דייזי והדמות שמגלמת טילדה סווינטון (ושמה נשכח ממני).
עקב כך המפגש בין שתי הדמויות החלולות הללו אינו מניב הזדהות או שיאים דרמתיים, ואילולא הסוף מכמיר הלב תחושה חלולה זו הייתה מלווה אותי גם בצאתי מהסרט.
מצחיק שהשם המקורי הוא
המקרה המסקרן של בנג'מין בוטון :)
אולי באמת זה רק מסקרן.
בדיוק מש''א
אוף, למה אני לא יכול לנסח ככה את התחושות שלי.
החמצה גדולה ומתמשכת
רציתי לכתוב משהוא – אבל הוצאת לי את המילים מהפה…
החמצה גדולה ומתמשכת
אני מסכימה בהחלט,
הדיאלוגים מוזרים וצפויים, הבחירות לא מובנות ונמצאות שם רק כדי לקדם את הסיפור. נדמה שלבנג'מין אין דעה או רגשות לגבי המתרחש סביבו, זאת בגלל שלמעשה פניו כמעט לא מעבירות רגש או מחשבה, הוא מעולם לא עצוב או בוכה, מוות ופרידה נראים כמו סתם סיטואציה לא נעימה. זה עבד יפה מאוד בפורסט גאמפ, אבל בסרט הזה הופך את הדמות לקרה ובובתית.
טילדה סוויני נתנה הופעה מדהימה ומעניינת הן מבחינה ויזואלית והן מבחינת הרגשות שהיא מצליחה להעביר.
ביקורת מצויינת וקולעת
בדיוק מה שאני חשבתי על הסרט.
אני די מסכים עם הביקורת
מצד אחד זהו סרט סוחף, מסחרר, יפיפה, משוחק ומלוהק באופן מושלם (ובעצם: התפקיד האידאלי לבראד פיט, שבעצמו נראה כאילו הוא מסרב להתבגר), סרט מהנה מאד ששלוש שעותיו חולפות ביעף.
מצד שני, הרבה מאד בעיות בסיפור, מזכיר יותר מדי את "פורסט גאמפ" אבל לא טוב כמוהו (ואי אפשר להימנע מההשוואה בין שני הסרטים), ומצוות מוכשר כזה של יוצרים הייתי מצפה ליותר.
אז גם אני יצאתי מהאולם בתחושה דומה: הנאה ואכזבה בו זמנית.
את דיויד פינצ'ר, במאי מוכשר בטירוף, אני עדיין מעדיף לזכור עם "שבעה חטאים", "מועדון קרב" ובמיוחד "זודיאק" הנפלא שלא זכה להצלחה שהוא ראוי לה. "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן", מהנה וסוחף ככל שיהיה, הוא רק תחנה משובחת בדרך לסרט הנפלא הבא של פינצ'ר. או לפחות כך אני מקווה.
אה, כן: טילדה סווינטון אדירה.
ומהביקורת באמת נשמטה התלונה העיקרית שלי על הסרט:
התפקיד של טילדה סווינטון קטן מדי. משום מה העורכים הרגישו שאני מדברת רק עליה ושזו לא תלונה הגיונית…
בכלל, יוצא שבמהלך הסרט הייתי מכושפת לחלוטין, אבל ככל שעובר זמן מרגע הצפייה אני זוכרת יותר ויותר את החולשות והפגמים – הצלחתי להסכים כמעט לחלוטין עם כל התגובות לביקורת, גם המשבחות וגם הקוטלות. הסרט הזה גרם לי פיצול אישיות.
גם הסביבה מאוד דומה
בית המידות הגדול שבו באטן גדל ואליו שב הזכיר לי מאוד את הבית שבו גדל פורסט. הסביבה גם היא דומה (רק ששם זו היתה אלבאמה).
גם אני מסכים עם הביקורת ועם רני
מאוד נהנית אבל לא אהבת…
ככה נולדים מבקרי קולנוע פלצנים.
למען הבהרה: אם אתה מנסה לומר שהסרט פועל טוב במישור הרגשי אבל לא ממש חזק במישור האינטלקטואלי אז אני ממש מסכים איתך (וגם רבים אחרים פה כבר אמרו זאת).
אבל להגיד שזה סרט לא טוב זאת כבר הגזמה מופרכת. אם נהנית – משמע אתה ממליץ לאדם דומה לך ללכת לסרט זה – משמע הסרט "טוב", בכל הגדרה בעלת משמעות של המונח "סרט טוב".
הפסלון המוזהב של דייויד פינצ'ר?
אני מבין שקראת את המקור? אם כן, האם חוץ מהרעיון המרכזי נשאר בסרט משהו מהסיפור המקורי? בכלל, היה שם משהו? כי כל העסק הזה נראה לי כמו לא יותר מתירוץ עלוב להביא לפינצ'ר את האוסקר בדרך הבטוחה והקלה, ואוסקר לפינצ'ר – שמשמש פה כבמאי להשכרה בלבד – הוא ממש לא תירוץ לשום רימייק טכני ועקר שלופת אותך במשך שעתיים וחצי תמימות אבל לא מצליח לגעת בך באמת בשום שלב.
קראתי את המקור בלבד
עד כמה שזכור לי – רק הסיטואציה הבסיסית שרדה במעבר לסרט. אבל את הרומנים של פיצ'גארלד אני זוכר טוב והסגנון שלו הוא שונה לגמרי- חושף רק מעט מידע על הרגשות ונותן לקורא להשלים פערים לבד. להדמות הנשית הראשית קוראים "דייזי" כמחווה לדמות מפתח ב"גטסבי הגדול", אם עושים מחווה לסופר כדאי גם לנסות לאמץ מעט מן הסגנון שלו.
אולי לא התסריטאי, אבל הבמאי כן:
תקראו לי שניצקליין, אבל השוט הראשון נפתח בקלוז אפ על האף של קייט בלאנשט כאישה זקנה. לא אומר כלום, כביכול, אבל האף זה האיבר היחיד בגוף האדם שגדל כל הזמן, גם כשהאדם מזדקן. יכול להיות שפינץ' לא חשב על זה, אבל גם בנג'מין הוא אחד שגדל גם כשהוא "זקן"…
ובכך הסרט אומר
שהוא עוסק בזקנה. הוא עדיין לא אומר בכך משהו על הזדקנות או התבגרות.
הקשר בין בנג'מין לבתו
כבר עשו סרט כזה וקוראים לו קוראים לי סאם. עם כוכב עולה בשמי הוליווד – שון פן.
היו אנשים בקהל שחשבו כמוך
והתגלגלו מצחוק. אני חייכתי במבוכה ותהיתי איך הבמאי הציניקן והמחושב שאני כל כך אוהב התדרדר למחוזות הסלפסטיק הנחות הזה.
אגב, בסצינת הנסיבתיות של ליז לא יכולתי שלא לחשוב על ז'אן פייר ז'נה – הגרסה האירופאית של פינצ'ר – עוד במאי פרפקציוניסט-טכני שניסה את מזלו בז'אנר לא לו ("שנים של אירוסין") ונפל קשות.
הסרט הכי מרגש שראיתי אי פעם.
כשבאתי לקולנוע ושמתי לב לראשונה לאורך של הסרט (166 דקות) כמעט שקלתי ללכת לסרט אחר (אני שונא סרטים ארוכים). אני ממש שמח שלא עשיתי את זה. הסרט שינה במקצת את התפיסה שלי לגבי סרטים שמתקרבים לשלוש שעות. אפשר לעשות סרטים ארוכים מעולים. 'המקרה המוזר של בנג'מין באטן' הוא ההוכחה.
מפה
-ים.
). מגיע לו אוסקר.
אני שונא להשתפך על סרט, אז אני אציין שלא מדובר בסרט מושלם, ויש לו מספר מגרעות (קטנות לטעמי אבל בכל זאת). הסיפור מסגרת של דייזי עם בתה, לדוגמא, היה החוליה החלשה בסרט לטעמי. מלבד העובדה שחשדתי שבנג'מין הוא אביה הביולוגי כבר מההתחלה, ההתנהלות שלה קצת הייתה מוזרה. אחרי שהיא נחשפה לסיפור של בנג'מין ועוד אחרי שגילתה, מאוחר יותר, שהוא אביה, הייתי מצפה שהיא תתנהג קצת יותר בהיסטריה, מאשר פשוט להמשיך לקרוא לדייזי את היומן שלו. עוד פרט שהפריע לי היה ההזדקנות של בנג'מין, זאת אומרת הוא נולד תינוק "זקן" אבל עדיין תינוק. בעוד שלפי כללי ההזדקנות ההפוכה שלו הוא היה אמור להיוולד בתור זקן (מבוגר).
אלו שני הדברים היחדים ש"הפריעו" לי (בסרט אחר בכלל לא הייתי מציין אותם מרוב שהם זניחים אבל אני מרגיש צורך לסייג את כמות המחמאות שיש לי כלפיו).
הסרט פשוט מהמם מבחינה ויזואלית. כמה סצינות בסרט פשוט גרמו לי להצטער שלא היה לי שלט לעצור את הסרט ופשוט לבהות במסך. המסע בים, הישיבה על ספסל מול החוף עם בבית הנופש של אביו, הטיול אופנועים בהודו, מוסקבה, המופע של דייזי בניו יורק, ניו אורלינס ועוד רגעים שפשוט מילאו את הסרט.
בראד פיט הוכיח לי לחלוטין (למרות שחשדתי בזה כבר כמה זמן) שהוא פשוט שחקן מעולה. הוא מכניס אנושיות בדמות של בנג'מין, הוא מצליח ליצור דמות שהחיים דפקו אותה ובכל זאת להישאר אופטימי. הוא מצליח להצחיק ולהיות שנון (אחרי ההיפוך המוחלט שעשה ב'לקרוא ולשרוף'). גם קייט בלאנשט מדהימה, לא רק מבחינה חיצונית (מה שברור מאליו). היא פשוט יצרה דמות קלאסית. לא יודע אם זה בגלל הזמנים בהם היא משחקת, אבל היא הזכירה לי מאוד את הדיוות של תור הזהב של הוליווד. בכלל, כמעט כל מי ששיחק בסרט נתן הופעה מרשימה, במיוחד קפטן מייק (ג'ארד האריס) והמטפלת, האמא החורגת, של בנג'מין.
דיויד פינצ'ר הצליח, "לכפר" על האכזבה שהוא גרם לי ב'זודיאק'. הסרט הזה לא נופל משאר הסרטים שהוא יצר, אם לא מתעלה עליהם (וברזומה שלו זאת מחמאה אדירה).
הוא אשף ויזואלי, ולא יזיק להרבה במאים "שמנסים" להיראות מגניבים, עם כל מיני טריקים של מצלמות רועדות וכדומה, לקחת שיעור ממנו באיך לערוך סרט. העובדה שהסרט ארוך נותנת לו הזדמנות להתמקד בעלילות "שוליות" יחסית. האדם הזקן שנפגע מברק שבע פעמים, הסיפור תאונה שיכל לא להתרחש, מפעל הכפתורים של אביו של בנג'מין, והסיפור הנפלא על השען העיוור בתחילת הסרט (אחד הקטעים הכי יפים שראיתי אי פעם בקולנוע).. הסרט יכל להסתדר גם בלעדי כל סיפורי המשנה האלה (ולהיות קצר יותר בהתאם), אבל הוא בהחלט היה פחות טוב לטעמי.
לא התפלאתי לגלות באינטרנט שכתב את התסריט אותו תסריטאי של 'פורסט גאמפ'. הוא מאוד הזכיר אותו מבחינת העלילה. אבל בעוד 'פורסט' מתמקד יותר בעלילה ולפעמים הדמות העיקרית היא רק כלי בסקירת מאורעות המאה, פה לדעתי זה לא המצב, ולכן הוא מתעלה על 'פורסט גאמפ' לדעתי (נדמה לי שהיה כזה ביטוי פעם).
אני חושב שהדבר הכי מורגש בסרט (תרתי משמע), הוא הרגש שהוא מצליח לעורר. באתי לסרט עייף, ובמצב רוח שמתאים יותר לקומדיה קלילה מאשר לסרט כבד של קרוב לשלוש שעות. בכל זאת הוא סחף אותי לכל אורכו, וגם הרבה אחריו, מה שקצת הפריע לי מאחר שהיה לי למחרת מבחן בחדו"א ללמוד אליו (לפחות זה הזכיר לי קצת את משפט ערך הביניים
מסכים לגמרי עם הביקורת
חיכיתי רבות לסרט המדובר הזה, ואחרי שיצאתי ממנו, באמת שלא ידעתי מה להרגיש.
חשבתי שאולי הקושי שלי עם הסרט היה בגלל שהלכתי להקרנה של שעה עשר, ומה לעשות שהסבלנות לסרט שנמשך עד אחת בלילה היא די קטנה. אבל זה בהחלט לא זה. אחרי יום יומיים, הבנתי שזה לא אורכו וזה לא שעת הצפייה. הסרט פשוט פספוס אדיר, מבחינה ויזואלית הוא מרשים כמו שרק פינצ'ר יודע לעשות, אבל מבחינה רגשית ועלילתית הוא לא מתקרב ולו במעט לפוטנציאל שאפשר להפיק ממנו.
אני לא מחסידיי "פורסט גאמפ" והאמת היא שעד לביקורת לא ידעתי שמדובר באותו כותב, אבל כן חשבתי על פורסט גאמפ בזמן הצפייה ולמרות הקיטשיות של גאמפ הוא באמת הרבה יותר טוב
יחסית לזה שהסרט הוא שעתיים וארבעים דקות
הוא עבר מהר להפליא.
באמת סרט נהדר ומיוחד.
וכמה שהוא טוב רק עצוב לי כי היו יכולים לשפר אותו במעט ואז הוא היה הופך לאחד הסרטים הטובים ביותר שראיתי.
טוב מאד.
"הסיפור המופלא של בנג'מין באטן" הוא, עד כמה שסיפור אפי יכול לשאוף, סרט מצוין. ההצגה הויזואלית את הדמויות בוודאי מהטובות שנראו מעולם ודרך העמדת המצלמה אל מול האובייקט, כמו גם מיקום פרט וקומפוזיציה, מתקרבת לשלמות. מעבר למרכיבים הטכניים, לכאורה, ולאחר הבנת הנרטיב הבסיסי, "הסיפור המופלא" מתגלה כסרט משמעותי ורב רבדים. דיון על מקומו של השונה בתוך החברה, אדם בגוף לא לו(עיין ערך, קוקסינל), יחסי הורות, שיחה פילוסופית על זמן, מוות, חירות וגורל שזורים לכל אורך הסרט כחוט השני. הגדולה, רוצה לומר, של הסרט היא הטיפול המסור בנושאים האלו. התסריט מצליח להעלות נושאים שונים אל הטקסט, ולגזור מהם אפשרות לרעיונות אחרים לסאב-טקסט. רות' חכם להתמודד עם קליימקסים היסטוריים על ציר הזמן ואירועי חיים מעצבי אישיות. הוא עושה זאת, דווקא, בנגיעות מתונות, מעוררי השראה ומותיר לנו, הצופים, לחשוב על רציונל סביר לפתרון שאלות או סוגיות חידתיות. נהדר.
נכון, רות' אכן מחמיץ רגעים מסוימים בעלי נפח ספרותי מעניין, כדוגמת יחסי בנג'מין ואחותו המיוחלת, אבל, צריך לזכור, זהו פורטרט. וככזה, קשה מאד לטפל בכל הנושאים המובאים בו. וכשבנג'מין מצעיר ולעומתו דייזי בוגרת, אולי בזכות תזמונו הארוך של הסרט ובטח בזכות כתיבה קולחת, התחושה היא כי באמת הדמויות עברו שינוי מהותי. פיזי מחד, ונפשי מאידך.
ובכל זאת, נדמה כאילו "הסיפור המופלא" נשאר לא שלם. למרות מסקנה סופית, ספק אופטימית ספק מדופרסת, אך כשלעצמה מעניינת, פינצ'ר אולי מתמודד עם פרויקט הגדול על מידותיו. אמנם, סיקוונס השתלשלות צירופי המקרים מבוימת בטוב טעם, גם משום קריינות רגישה. אבל פינצ'ר לא באמת משאיר את חותמו על היצירה ולא מעניק פרשנות אישית, לפחות לא כזו המושחזת, לסרט. "הסיפור המופלא" הוא תסריט נפלא שמעובד אופטית, חזותית נהדר אך לא מבוים כלל. לכן, לדוגמה, עוצמת התאהבותם, הספיריטואלית מעט, של בנג'מין ודייזי לעיתים חורקת. בנאלית. ובימוי סצנת החיזור בחושך, גרועה ממש.
עם זאת ולסוף דבר, "הסיפור המופלא" משוחק במקצועיות. קייט בלנשט יפיפייה ומושכת במן טירוף נשי מלא. הטכנולוגיה מעוררת פליאה ובסיפור כמה רגעים מטלטלים רגש ורוח. כדאי לראות. להקשיב. ולחשוב.
האפקטים בסרט. אותי זה מעניין.
גמד כחול עם מדבקות על הפנים. ביזאר קשה.
מה שמוכיח את הטענה שנוסחה כאן:
http://il.youtube.com/watch?v=4je71Tz_9IE
כל דבר אפשרי יהפוך להיות ביזארי פי 9 אם גמד ישתתף בו.
האפקטים על קייט בלאנשט היו הרבה יותר מדהימים.
בראד נראה כמו שהוא נראה לפני עשר-חמש עשרה שנה. קייט לא. הם הפכו אותה לצעירה הרבה יותר יפה ממה שהיא היתה באמת.
לא משכנע בכלל
מוח הוא איבר בגוף. הוא חלק מרקמה גדולה של תפקודי הגוף. הוא מתפתח וקמל כמו יתר הגוף, בתור חלק משולב ובלתי נפרד. למה שהוא יפעל בניגוד לכיוון של כל יתר הגוף?
מה גם שלמיטב זכרוני, בין מחלות הזקנה ש*יש* לבאטן בהיוולדו, חלקן קשורות גם לתפקודי המוח.
מש''א
מסכים איתך
זה לא דומה למסע בזמן, מסיבה פשוטה אחת – מבחינה ביולוגית, מדובר בחריגה מופרעת, שאין לה שום הסבר מדעי בסרט. ההנחה שלנו שאנחנו יודעים *בדיוק* איך החריגה הזו אמורה להתפתח היא נאיבית במקרה הטוב ויומרני במקרה הרע. העובדה שאנחנו מצפים שהיא תתפתח בצורה מסויימת רק בגלל שאותה צורה היא סימטרית, היא גם כן נאיבית.
אז צריך להפסיק לנתח את הביולוגיה של זה. בסרט לא עושים את זה; גם אנחנו לא מסוגלים.
בואו נסכם פשוט
שבנג'מין באטון הוא מוטציה שבסצינות שנחתכו מהגרסה הסופית היה חבר בצוות אקס-מן של פרופסור אקסאווייר.
מסכים איתך
אתה יכול גם להסתכל על זה אחרת-
לתינוקות אין זכרון, הם לא יודעים לדבר ולספור וללכת. לכן לפני המוות שלנו הוא פתאום לא מצליח לבטא מילים מסוימות ולבסוף לא מדבר בכלל, אפשר גם להשתמש בזה בשביל הזכרון..הוא חוזר למצב של תינוק.
אבל חרא סרט.
ואגב, עוד משהו שהיה אצלו בדיוק כמו אצל כולם
פיזית, הבגרות המינית שלו החלה בגיל העשרה הכרונולוגי שלו, וכולם גם מתייחסים לזה.
וגם מערכת המין שלו תפקדה
ומכאן שההגדרה הביולוגית היא שהגוך שלו מתחיל זקן ונהיה צעיר ואילו מערכת העצבים שלו (כולל החלק שאחראי על ההעמדה) מתחילה צעירה ונהיית זקנה, ולכן גם הגיונישתהיה לו בסוף דמנציה.
אכן היה הגיוני שהוא יוולד בגודל של אדם רגיל אבל זה לא אפשרי/דוחה/גם וגם מבחינת איך שעובדת הלידה, ולכן אם כבר ילדו אותו קטן היה עדיף מבחינצת אחידות שהוא ימות גדול – תינוק אבל גדול.
שמע,
הסרט כושל בכל כך הרבה מרכיבים, אבל דווקא לשים פרצוף של תינוק על גוף של מבוגר- זאת נקודה שאני בטוח שפינצ'ר היה מצליח לעשות כמו שצריך.
יתכן
אבל אני לא יכול שלא לדמיין בייבי יואי אנושי לשמע הרעיון הזה.
תגובה ראשונה: בעיקר חזרה על דברי אחרים
הסיפור המופלא של בנג'מין באטן הוא סרט שפונה בעיקר לרגש. ברגע שמתחילים לחשוב עליו, שמים לב לכל מיני חורים די עצומים בעלילה*. יש בו אפקטים מרשימים ולמרות אורכו, לא מרגישים כאילו עברו שעתיים וארבעים דקות. סצנת הצוללת הייתה מרשימה במיוחד, וכך גם האופן בו הדביקו את ראשו של בראד פיט ללא חריגות נראות לעין.
אולי אני ציני מדי, אבל למרות שהסרט היה מהנה לצפיה, הוא פשוט לא טוב מעבר לצד הטכני. התסריט קלישאתי ולא אמין וכל כך הרבה רעיונות בו לא זוכים לפיתוח. בסופו של דבר, יש לבנג'מין חיים די רגועים בהתחשב בסיפור המופלא שלו. אין שום עניין ציבורי או תקשורתי במקרה שלו. אף רופא לא מבחין בתהליך ההזדקנות ההפוך ומחליט לבדוק את הנושא יותר לעומק. בחברה שבה שמים פיגמי בגן חיות, הייתי מצפה שאדם המתבגר לאחור יעורר הדים כלשהם. במקום זאת, הוא מתבגר כאדם רגיל, רק נראה אחרת. אין שום קונפליקט הנוגע למחלה שלו, מעבר לדבר אחד שהוא מעלה בעצמו (וגם, מטופל בצורה שטחית) והתחושה היא שניו אורלינס הייתה מקום נפלא לגדול בו, אבל צריך לראות עולם כי צריך לראות עולם ולמכור את הפרארי.
גם המאורעות הגדולים של המאה ה-20 לא משפיעים כמעט על חייו של בנג'מין. הסיפור נשאר מצומצם לאדם אחד, לא מעניין במיוחד. נדמה כאילו אריק רות' לא יודע איך לכתוב דילמות ובמקומן, שם בפי הדמות הראשית המון קריינות של מספר כל יודע שראינו לא פעם בעבר. הבעיה הגדולה מבחינתי היא לא שהסיפור ממוחזר, או לוקה באמינות, אלא שבנג'מין דמות משעממת. בגיל ההתבגרות, מצא עבודה, שתה לראשונה אלכוהול ואיבד את הבתולין. וואו, איך חשבו על זה?
אז כאמור, הסרט פונה אל הרגש ולא אל השכל, אבל אני מעדיף סרטים שפונים אל שניהם. דיוויד פינצ'ר הוא אחד מהבמאים האהובים עלי, בין השאר בזכות האומץ שלו לספר סיפורים שאחרים לא רוצים לגעת בהם. יש כמה סצנות יפות והאיש שנפגע מברק היה מצחיק בכל פעם, אבל חלקים גדולים בסרט היו פשוט פספוס של הזדמנות לספר סיפור הרבה יותר עמוק ומרתק. בתום הצפיה, פשוט חשבתי "זה כל מה שיש לכם?".
*
סנל"ל: גם לי הפריע שבנג'מין נולד כתינוק בעל מחלות ותווי פנים של זקן ומת כתינוק רגיל. הוא היה אמור למות בגודל של אדם זקן, בהתאם למהלך הסרט ולהפוך בסופו של דבר לעובר או לביצית ענקיים. דיוויד פינצ'ר צילם דברים הרבה יותר מטרידים מזה, אבל כנראה שהעדיפו לשמור על הסרט "ידידותי למשתמש" ולסיים בצורה אסתטית. גם כשהוא מאבד את בתוליו, יש לו און מיני של בן 16. ההגיון אומר שבשלב הזה, הגוף שלו אמור לתפקד כשל בן שישים פלוס, כפי שהיו לו מחלות של בן שמונים בילדותו.
לדעתי ''בנג'מין באטן'' דומה ל''פורסט גאמפ'' רק בראשי פרקים.
הייחוד של פורסט גאמפ הוא שהוא נמצא בכול האירועים ההיסטוריים, והוא חווה כל כך הרבה אירועים חשובים, אבל הוא מתאר אותם בטיפשות. בנג'מין לא טיפש, ואת הגימיק של ה"אדם גדול מתנהג כמו אדם צעיר" ניצלו ב-20 דקות הראשונות של הסרט, ומדובר בסרט של 160 דקות. בנג'מין, לעומת זאת, הוא אדם רגיל שלא יכול להגיד "ראיתי את היטלר ויש לו שפם מצחיק". הוא באמת יכול להכיר בחשיבות הדברים שהוא חווה, ככה שהסיבה העיקרית שפורסט גאמפ טוב כל כך (לדעתי לפחות) נעדרת מבנג'מין באטן.
אז למה בכל זאת אתה חושב ש'בנג'מין באטן' מתעלה על 'פורסט גאמפ'?
מאלו בחינות?
אם כבר משווים בין גאמפ לבאטן
שימו לב לזה –
http://www.youtube.com/watch?v=Bh3fdylgU2w
מכיל
ים, כמובן.
בעוד מספר רגעים
אכתוב כאן את דעתי המפורטת על "המשגה הנורא של דיוויד פינצ'ר", אבל קודם, תסלחו לי רגע, אני קופץ לשירותים.
בעעעעעעעעעעעעעעבעעעעעעעעעעעעעעע בעעעעעעעע!!!1
כן, איפה היינו? אה, "המשחק המביך של בראד פיט". באתי לסרט הזה, שהוא, אה, סרט של במאי, אה, זה סרט מאוד…
תסלחו לי רק עוד רגע.
בעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעע בעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעע בעעעעעעעעעע!11
ובכן, זו כנראה הביקורת. הנה סרט שאני לא מצליח להעלות בזכרוני מבלי לחטוף רפלקס הקאה. ולא כי הוא כישלון קולוסאלי ומוחלט – הלוואי והיה נורא כמו "אפוקליפטו", הלוואי ויכולתי להגיד שדיוויד פינצ'ר, אחד הבמאים האהובים עלי בכלל, ניסה בכל כוחו ונכשל בכל החזיתות. הלוואי ויכולתי להאמין לו שהוא ניסה.
אומרים על פינצ'ר שהוא במאי מחושב, קר, ציניקן. את "המחזור המחריד של פורסט גאמפ" ניסו למכור לנו בתור שלב חדש בקריירה של פינצ'ר, שבו הוא מפתח רגשות אנושיים אמיתיים. ובכן, לא – מדובר בסרט הציני, הקר והמחושב ביותר של פינצ'ר. הרי אי אפשר להאמין באמת שהבמאי של "מועדון קרב" ביים באמת רצף כה תפל של סצנות הוליוודיות נוסחתיות ומגוחכות ולא ראה שהוא משתף פעולה עם הרעים, נכון? אז או שהוא מכר את נשמתו בתמורה לסיכוי להניח את ידו סוף-סוף על הפסלון המוזהב שמגיע לו כבר מזמן, או שהוא פשוט הסכים לעבוד עם תסריט איום ונורא בתמורה להנאה הפטישיסטית של התמודדות עם האתגרים הטכניים והויזואליים העולים מהתסריט של "השעשוע הפרטי של מחלקת האפקטים". וזה, רבותיי וגבירותיי, מעליב.
כי באמת, מותר לו, לאריק רות – שמעולם לא היה מי יודע מה תסריטאי מבריק גם ככה – לקחת היי קונספט סופר מגניב, ולהפוך אותו במו ידיו לרצף של סצנות חסרות נשמה, חסרות אישיות, חסרות הגיון, מחוררות, חסרות דמויות וחסרות… כל הצדקה בעצם, ומותר לו גם על הדרך לעשות ריפ אוף מלא של תסריט (יותר טוב) שהוא כתב לפני למעלה מעשור. מה שנקרא, שיבושם לו. אבל העובדה שפינצ'ר קורא את בליל משפטי המחץ הזה ואומר "כן, אני יכול" – לא משנה בכלל באיזה חוזה כבלו אותו האולפנים, ואני בטוח שהם כבלו אותו – היא סוג של יוהרה שפוגעת בי באופן אישי, כמעריץ ותיק. כן, אני יודע, פינצ'ר לא חייב לי כלום ומי אני שאגיד לו מה לעשות, ובכלל, אמנים לא צריכים להקשיב לקהל שלהם. שוב, אם רק הייתי מאמין שהסרט הזה נעשה משיקולים נקיים, יכול להיות שלא הייתי בא בטענות. אבל כל מה שאני מצליח לראות זה את הבעלים של וורנר יושבים על שקים של כסף וצוחקים. לפרקים אפילו נדמה לי שאני רואה את רות ופינצ'ר יושבים איתם בחדר. ואתם יודעים מה התמונה הזאת עושה לי?
סליחה רגע.
בעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעע בעעעעעעעעעעעעע בעעע!! בעעעעעעעעעעעע!!! בעעע!!11!!1
או.קי
תוכל לכתוב מה בדיוק לא אהבת בסרט, מלבד "בעעעע!!1" וגידופים אחרים?
כי, למרות ההומור, לא צלחתי להבין את דעתך.
דעתי הכנה היא בעעעע
ועוד כל מיני דברים שמשתתפים אחרים אמרו כאן. יש סרטים מסוימים שלא ראויים ליותר התייחסות מזה, הגם שאם הייתי מתחיל למנות את כל הגניבות (יו נבר נואו וואט'ס קאמינג), הדיאלוגים המופרכים (יו הב טו לט גו!) החורים (מממ… אני זקן. אבל המוח שלי צעיר. אבל הגוף שלי מתכווץ. אבל הזין זקור!) ושאר הזוועות ההוליוודיות המחליאות ביצירה בת שלוש השעות הזו, לא היה נשאר לי פנאי להתעכב על כל מה שחסר בו, כמו עלילה, דמויות, תוכן אמיתי או אפילו רק סצינה אחת או שתיים שיש בהן דרמה עם מעט בשר. הסרט הזה כל כך ריק שאני מתקשה אפילו לקטול אותו. כבר עכשיו אני בקושי זוכר מה היה בו, חוץ מכמה אפקטים מיוחדים מרשימים (אגב, זה רק אני או שבראד פיט של הסי ג'י איי משחק יותר טוב מהאמיתי?). כל השאר זה ריק, ריק, ריק.
טוב,
אז כנראה לי ולך אין טעם משותף. את דעתי על הסרט כתבתי מספר תגובות מעל זו. אני בהחלט יכול להבין מה לא אהבת בסרט, אבל השנאה העזה שאתה רוחש כלפיו נראית לי תמוהה. כלומר, הסרט *כל כך* גרוע?
נדמה כאילו, מסיבה כלשהי, היצירה אכזבה או פגעה בך באופן אישי.
אני חושב שהבהרתי את הסיבה טוב מאוד
אני מרגיש שהבמאי של היצירה, שהוא אחד מהיוצרים האהובים עלי, חטא בעבודה זרה. יצא לזנות. מכר את הנשמה. עשה סרט דל עם תובנות של גיל 8 כדי לספק את הצורך של ההמונים והאולפנים. וזה מרגיז אותי. לגמרי. ובגלל זה, כמו שאומרים, יש סרטים גרועים ממנו, אבל אין – הרבה – גרועים כמוהו.
אני חושב שהבהרתי את הסיבה טוב מאוד
"סרט דל עם תובנות של גיל 8" – אני יכול להישבע שאתה מדבר על "מועדון קרב".
ההודעה הזו נכנסת להיכל התהילה שלי.
תודה!
ההודעה הזו נכנסת להיכל התהילה שלי.
גם שלי, וזה אפילו לפני שראיתי את הסרט!
ווואו, היה שווה
היה שווה לראות את הסרט האיום הזה רק כדי לקראות את הביקורת שלך ולהסכים לכל מילה.
(-:
אגב, זאת לא הייתה התגובה שלי לסרט.
מצאתי אותו טיפה משעמם ומאוד אסתטי (בעיקר בלנשט הצעירה, למרות שלל הדיאלוגים המגוחכים המושמים בפיה), אבל אכזבה ממשית לא הייתה, כי לא הייתה ציפייה.
פינצ'ר, לדידי, ביים יצירת מופת אחת בקריירה שלו – 'מועדון קרב'. גם הסרט שלפניו, 'שבעה חטאים', היה טוב מאוד ('המשחק' היה רק בסדר כזה), ולכן, אחרי יצירת המופת האמורה, הייתי בקדחת של ציפייה לקראת הסרט הראשון של פינצ'ר כסמאח.
וראו זה פלא, קיבלנו את 'החדר', סרט שבלוני, מוגזם, לא מעניין ונטול כל, ובכן, הכל. אז הכה בי הברק (בפעם הראשונה): פינצ'ר הוא במאי טכני נפלא, אבל הוא נטול חוש ממשי לבחירת סיפור, ובעיקר, אין לו את היכולת להגיד משהו מעניין על הסיפור שנבחר. בהינתן תסריט טוב, הוא מרקיע איתו שחקים. בהעדרו, הוא סתם איש אפקטים עם יכולת לא רעה להדריך שחקנים.
זה לא אומר ש'הסיפור המופלא' לא היה מאכזב במידת מה – אבל כבר היה לי ברור שפינ'צר לא מונע מצורך בוער לספר סיפור ולהגיד משהו על המצב האנושי (בניגוד לפת"א, למשל), כי, מה לעשות, כנראה שאין לו מה להגיד.
כמעט נכון. אבל לא.
לפינצ'ר יש בעיה עם תסריטים. לא כל התסריטים שהוא בוחר טובים, חלקם סתמיים, חלקם מעבירים בצורה מאוד שטחית ובעייתית את הרעיונות שהוא רוצה להתעסק איתם. למעשה, אם עוקבים אחרי הקריירה שלו עקב בצד אגודל אפשר לראות שהוא עשה בעקביות סרט טוב אחרי כל סרט סתמי, וסרט סתמי אחרי כל סרט טוב. לצד "שבעה חטאים", "מועדון קרב" ו"זודיאק", ישנם גם הפלופים. "הנוסע השמיני 3", "המשחק" ו"החדר" הם כולם סרטים שלא ממש עלו יפה, אני מוכן היום להודות. אבל בעיני, אי אפשר לפתור אותו כבמאי טכני מצוין ותו לא; לאיש יש אג'נדה. הוא מתעסק בנושאים דומים לאורך הדרך, בוחן סוגיות מרתקות שיש להן קשר הדוק וקרבה תמאטית ורגשית עם הסגנון הקולנועי ה"מיומן" וה"טכני" שלו, וגם ברגעיו החלשים, אני, לפחות, האמנתי לו. לליושרה שלו. מבחינתי הוא אוטר, אפילו שהסרטים שלו לגמרי לא אחידים ברמתם, ובגלל זה באתי לסרט הזה עם ציפיות למרות שהתסריט הוא של רות' – בשבילי זה סרט של פינצ'ר, אני רוצה לשמוע מה הוא מנסה להגיד. רק מה, הפעם פינצ'ר הצליח להוכיח במחי סרט שכל ההאשמות נגדו נכונות. הוא הראה לכל מי שרק חיכה לראות שהוא קליפה ריקה, שהוא במאי טכני מיומן אבל חסר נשמה, שלא איכפת לו מסיפור ומתסריט, אולי גם שהוא לא מבריק במיוחד. כלומר, חלק ממה שמפריע לי ב"בנג'מין באטן" זה שמעבר לכמה שהוא טוב יותר או פחות ביחס לסרט כמו "החדר", כל מה ש"פינצ'רי" בו הוא האפקטים המיוחדים.
אני כל כך לא מסכימה אתך/כם
במבט לאחור ובקריאה של דברים, הרבה מהטענות העקרוניות שלכם נכונות. כל מיני קווי עלילה מעניינים לא זוכים לפיתוח, הרבה דמויות הן קלישאתיות משהו (או לפחות, אחת הדמויות הראשיות). הדיאלוגים אינם מהמשובחים שראיתי בחיי – ועדיין. נכנסתי לסרט, לאולם מפוצץ כל כך עד שלא היה לי מקום ליד החבר שלי, ועדיין נהניתי מהסרט לאללה, וגם החבר שלי נהנה מהסרט לאללה (ומזל שכך. הוא איים עלי לפני כן שחסר לי אם הוא יסבול מהסרט, אחרי שסבל ככה בדרך אל הסרט).
אולי הבעיה היא שאתם פשוט מערימים ציפיות לא הגיוניות על כתפיו הדלות של פינצ'ר, ומצפים ממנו לעוד מועדון קרב, או עוד זודיאק, או עוד סרט עם אג'נדה פוליטית מובהקת.
פה אין כזאת. הוא בסך הכל מספר סיפור של אדם בעל חיים לא שגרתיים, ובדרך משלב קצת אנקדוטות מחיים של אלה שסבבו אותו.
אני כל כך לא מסכימה אתך/כם
זה רק אני שנהנתי מ'המשחק'?
ממש לא.
''המשחק'' הוא מותחן מהנה
הוא לא מעורר מחשבה ועמוק כמו שבעה חטאים ומועדון קרב ולא כתוב בצורה כמעט פרפקציוניסטית כמו זודיאק, אבל הוא עושה את העבודה של החזקת אנשים על קצה הכסא. גם את "החדר" אהבתי בגלל המתח ולא בזכות עומק עלילתי. בנג'מין באטן נחשב מבחינתי לסרט מאוד לא פינצ'רי, כי אני רגיל שפינצ'ר גורם לי לחשוב, או לכסוס ציפורניים (רצוי גם וגם) והפעם, הוא סתם מנסה לרגש.
אני לא מערים ציפיות.
יתרה מזאת, זה בדיוק מה שכתבתי בתגובה לגונקל: שלא ממש היו לי ציפיות.
הבעיה היא שהן התממשו.
זה סרט משעשע לפרקים, אסתטי מאוד, ובינוני להחריד. גם קיטשי נורא. ואין שום דבר לא שגרתי בחיים של בנג'מין (חוץ מההתחלה והסוף, שהם באמת החלקים הטובים ביותר בסרט).
איזו אג'נדה?
את 'זודיאק' טרם ראיתי, לצערי, אבל אני מתקשה למצוא קו מאחד ממשי בין שאר הסרטים שלו, טובים כרעים. במה, לדעתך, הוא מתעניין?
ובכן... שאלה במקומה.
אני לא בטוח שאפשר ממש לדבר על אג'נדה אצל פינצ'ר במובן של אמירה או מסר ספציפיים, כמו אצל ספייק לי נניח, אבל בארבע מתוך הסרטים שלו יש כמה וכמה מוטיבים רעיוניים חזקים ומובהקים שמשהו מרוחם גולש גם לשני הפחות "פינצ'ריים" שלו ("החדר" ו"הנוסע השמיני 3", שהוא בכלל סרט שפינצ'ר קצת מתכחש לו, אבל בעיני עדיין עולה על "באטן" ברוב הפרמטרים).
טוב, זה הולך להיות כבד.
הייתי אומר שסרט פינצ'רי טיפוסי מתאר דמות שחייה פיזית ומנטלית בתוך המרחב העירוני המודרני, על כל המשתמע מכך מבחינה תרבותית, אם אלה רעיונות מוסר מודרניים ("שבעה חטאים", "זודיאק") או השפעות חזקות של תרבות הצריכה והמדיה על האופן שבו אנחנו מפענחים את המציאות סביבנו ("זודיאק", "מועדון קרב"). בד"כ הגיבור הראשי של פינצ'ר יהיה חלק חי ונושם מתוך המערכת, מתוך המציאות היומיומית של התרבות המערבית האמריקאית (בלש של המשטרה ב"שבעה חטאים", אנשי עסקים ב"המשחק" ו"מועדון קרב"), ולתוך תפיסת העולם הממוסגרת והמגובשת שלו יפלוש "אני אחר" כלשהו שינסה לערער אותה. אחרי כך וכך סרטים שחוזרים אל הנושא הזה, אפשר בהחלט להניח שפינצ'ר מנסה להיות האני האחר הזה בשביל הקהל שלו – כלומר, להסתכל בריחוק כירורגי על האקסיומות שביסודות תפיסת העולם של התרבות המערבית – ושלנו, הצופים, כחלק ממנה – ולגרום לנו לשאול את עצמנו כמה מתוך הדברים שהתרגלנו לקבל כמציאות פשוט התנחלו לנו בתודעה מסיבות חברתיות, פוליטיות, נפשיות ואחרות. ספציפית, אחרי "זודיאק" (תראה אותו, אגב – סרט מבריק) קיבלתי את הרושם שהוא בוחן את האתוס של הקולנוע האמריקאי, ומנסה לפרק אותו מבפנים ולהבין איזה מניעים נסתרים מפעילים אותו. וזה עוד דבר, כנראה, שהפך את "באטן" לכזו בגידה קולוסאלית – נראה שפינצ'ר החליט להתמסר למסורת ההוליוודית העבשה שסרטים קודמים שלו גילו המון חשדנות כלפיה.
מעניין.
סלח לי שאני מנסח את זה במונחים סוציולוגיים (אדם קרוב אצל עצמו), אבל האם אתה אומר שפינצ'ר עוסק באנשים שהחיים שלהם מובנים לחלוטין מעליהם, ושכוח זר נכנס אליהם ומערער את המובן מאליו – ובכך, כמובן, גם מאיר אותו והופך אותו לנראה?
זה מתיישב יפה מאוד – אפילו יפה יותר – דווקא עם שני הסרטים שהוצאת מהקאנון הפינצ'רי: כוח זר ועוין חודר למבצר מבודד ומוגן, כאשר גם המבצר וגם החודר מוצגים בצורה מאוד אמביוולנטית.
הבעיה המרכזית שלי עם התיאוריה הזו היא שאו פינצ'ר או אני לא מתוחכמים מספיק – כי חוץ מ'ממועדון קרב' (ואז זה יותר באשמת התסריט), הסרטים של פינצ'ר מעולם לא גרמו לי להרהר בטבעה של המציאות, הנתפסת או החברתית.
אני מאוד מציע לך לראות את ''זודיאק''
אמנם לא שפיצי ומהפך קרביים כמו "מועדון", אבל בשבילי זה היה סרט פינצ'רי מכונן – רק שם הרעיונות העקביים שלו נתפרו לי כמו שצריך אחד עם השני והבנתי שהוא גם במאי של תוכן, לא רק צורה. מצד שני, הרבה אנשים שראו את הסרט לא הבינו מה פינצ'ר רוצה מהחיים שלהם, אז לא בטוח שזה ישכנע אותך.
מעבר לכך זה מקרה כזה של פרטים שיוצרים כלל, ואז הכלל משליך על הפרטים – לראות את "שבעה חטאים" אחרי "מועדון קרב" זאת חוויה קצת אחרת, אתה יודע. שוב, אני מסכים שהרבה סרטים של פינצ'ר לא מצליחים לגבש ולזקק עד הסוף את התכנים ש – לדעתי – באמת מעניינים אותו, וחלקם מרדדים את הדיון המשמעותי לכלים עלילתיים ריקים (זאת, נניח, הבעיה המרכזית של "החדר" ו"המשחק"), אבל כיוון שמדובר בבמאי שאני אוהב ומעריך מהמון בחינות, וכיוון ש"זודיאק" שכנע אותי שהוא לא סתם יורה באפלה, למדתי לצפות ממנו למשהו.
לא אכפת לי מהסרט, אבל..
אני אוהב את טרג'י פי הנסון. היא שחקנית טובה ומגיע לה באמת שיפנקו אותה.
אבל למען השם היא שיחקה בסרט הזה את פוקסי לאב מדירת המצוירים. לא פחות וממש לא יותר.
הן פשוט… אותו דבר. בדיוק. אההההההההההה.
בנג'מין הוא דמות משעממת
הישג מרשים, בהתחשב בעובדה שמדובר בבנאדם שגדל אחורה.
בסצינה שבה בנג'מין נשאל על איך זה להיות הוא הוא עונה "ובכן, מעולם לא הייתי משהו אחר אז אני לא יודע… ". אז למה בכלל לבחור בגיבור שזה מה שמייחד אותו, אם בסרט כמעט ולא דנים בעניין עצמו? פשוט לא הרגשתי שאני צופה בדמות יוצאת דופן, ולכן לא מצאתי שום דבר מסקרן בסיפור שלו.
אם כבר מדברים על פספוסים בפיתוח דמות
לפנינו אדם שיודע, לאורך כל חייו, את זמן מותו הצפוי (לפחות בקירוב טוב). ידע זה — שחסר לרוב בני האדם — עשוי לשנות את כל הגישה לחיים (שגעון? אדישות?).
לא ראיתי את הסרט, אבל מההתעלמות שנקודה זו קיבלה (פה ובביקורות אחרות), אין לי אלא להסיק שהסרט לא מפתח את הנושא. תקנו אותי אם אני טועה.
——————————
גילוי נאות: עכבר בלי כנפיים הפנה את תשומת לבי לזה.
יש עכברים בלי כנפיים?!
פלאי הטכנולוגיה…
לא הבנתי על איזו נקודה אתה מדבר.
תוכל בבקשה להסביר שוב?
בשמחה
דוגמא פשוטה: נניח שגברים חיים בממוצע 75 שנים. לגבר בן 75 פחות יום יש *בממוצע* עוד יום אחד לחיות (לא מדוייק, אבל מספיק נכון לצרכינו).
עכשיו, קח שני גברים בני 75 פחות יום; לאחד תספר שגברים חיים בממוצע 75 שנים ולשני תספר שמחר אתה הורג אותו. ניתן לשער שתגובתם לא תהיה זהה.
כולנו יודעים שנמות יום אחד, אבל רובנו לא יודעים מתי.
סביר להניח שעצם הידיעה על מועד המוות שלך ישנה את התנהגותך. אדם שיודע את יום מותו, צפוי לעשות תוכניות בהתאם.
דוגמאות פשוטות: האם לעשות חסכונות לטווח ארוך? האם להתחיל דברים שלא תספיק לסיים? אולי כדי לנצל את המידע כדי להשאיר כסף לקרובים — לדוגמא ביטוח חיים?
גם מבחינה פסיכולוגית, התנהגותנו מתבססת הרבה פעמים על חוסר הידע שלנו (לקיחת סיכונים וכד').
דוגמאות רבות ניתן למצא במודלים של תורת המשחקים העוסקים במשחקים חוזרים — כאשר פה ניתן לדעת כמה משחקים צפויים מראש (משפט זה לא חיוני להבנת טענתי, ולכן מי שהלך לאיבוד, טוב יעשה אם יתעלם ממנו).
בסרט שלפנינו יש אדם שיודע כמה זמן הוא יחיה. אמנם, הוא עשוי למות מוקדם יותר, אך הוא לא יכול למות מאוחר יותר. למשל, אם יש לו גוף של בן 20, הוא ימות תוך 20 שנה. הוא יכול למות ביום המחרת מתאונת דרכים — ולכן עליו להזהר כשהוא חוצה כבישים — אך בשום מצב הוא לא יחיה 21 שנים.
בסרט בית-מטבחיים 5 יש אדם שיודע את זמן מותו המדוייק ולכן בכל מצב, כולל בשבי הגרמני, הוא מתנהג כמו תייר ש'הילידים' עושים לפניו הצגות. פה יש מצב דומה, מבחינות מסויימות, אך אני מבין שהתנהגות הכפתור לא מושפעת ממועד מותו הידוע מראש (גם לא כשגופו צעיר ומותו קרוב?)
אני לא מצפה לניתוח פסיכולוגי מעמיק, אבל הייתי מצפה שהסרט יתייחס להבדל המהותי הזה בין הכפתור ואנשים אחרים.
ציינתי שלא ראיתי את הסרט, אבל בגלל שאף בקורת/טוקבק/גרפיטי שראיתי לא העלו את הנושא, אני מניח שהסרט מתעלם מההבדל הנ"ל.
—————————————
1. בד"כ אינני עוסק בשמות אנשים. אני חורג ממנהגי, ולו בגלל שהביטוי 'כפתור ופרח' נראה לי מתאים פה.
2. ל-אחד שדומה לאדוארד נורטון השולתט1: כידוע לכל ביולוג, איש תחזוקה ושף, fledermaus הוא עכבר עם כנפיים. מכיוון וזוגתי — המוכרת בקהילה כ-Mus musculus (הלוא הוא עכבר רגיל) — הפנתה את תשומת לבי לבעייה שפירטתי לעיל, נתתי לה את הקרדיט המגיע.
אני מבין.
ויחד גם לא מסכים. בנג'מין באטן הוא פריק של הטבע. הוא נס אלוהי. הוא מוטציה מזעזעת. לחריגות הזו אין הסבר סביר- מתקבל על הדעת. ולבנג'מין לא אמורה להיות שום אפשרות לחזות את עתידו(או, עברו) ולדעת את שעת מותו המיוחלת. לכן, כל התעסקות סביב הצדקות או, אי- הצדקות מדעיות היא בבחינת נרגנות לשמה. ובכלל, כאופן הסרט עצמו, הדרך הטובה ביותר להתמודד עם בעיית ההגיון היא, פשוט, לדלג מעליה. וזו, לטעמי, כתיבה תסריטאית חכמה.
כן ולא
אני לא מתעניין בהצדקות מדעיות למצב של הדמות. אני מדבר על התנהגות הדמות בהנתן המצב (המוזר? המופלא?) שלה.
נדמה לי שאורסון וולס אמר משהו בסגנון: תראה דבר אחד לא הגיוני והקהל יסכים לקבל אותו; תראה שניים והסרט יהפוך ל'לא הגיוני' (אשמח לקבל את הציטוט המדוייק).
ובכן, אם המוזרות של הדמות הראשית מסתכמת בכך שהוא הולך ומצעיר, הבעייה שהעלתי רלבנטית. אם, לחלופין, למוזרות שלו יש השפעות נוספות (יכולות ריצה מרשימות; חוסר יכולת לקשר בין הגיל הגופני לתוחלת החיים הצפוייה; זנב; …), אני לא מצאתי לכך אינדיקציות.
מציגים לנו מקרה מופלא, אבל אין לו השפעות בתחום שהוא אמור להשפיע עליו. כפי שציינתי קודם, לבנג'מין לא הייתה שום אפשרות לחזות את שעת מותו (המיוחלת על ידי חלק מהצופים), אבל כן היה רף עליון: הוא היה אמור לדעת שבכל שלב בחייו, מספר השנים המירבי שהוא יכול לחיות זהה לגיל הגופני שלו (כשגילו הגופני 60, הוא יודע שיש לו, לכל היותר, 60 שנה לחיות; כשגילו הגופני 20, הוא יודע שיש לו, לכל היותר, 20 שנה לחיות וכד'). ידע זה אמור להשפיע גם עליו וגם על סביבתו (אם יום אחד יוודע לך שיש לך לכל היותר עשר שנים לחיות, זה ישפיע על התנהגותך, בין אם אתה בן 15 ובין אם אתה בן 70).
זו כל הטענה שלי.
נכון שניתן לדלג מעל כל בעיית הגיון (בשביל זה יש אידיוטומט), אבל לעיתים יותר מדי דילוגים הופכים סרט לאוסף תמונות זזות שלא מחוברות לשום דבר. במקרה כזה, לא נותר אלא לשאול האם אלו תמונות יפות או לא. רוב האנשים הולכים לסרטים בשביל קצת יותר מתמונות אקראיות, אפילו אם הן יפות.
כן ולא
מאיפה הוא יודע שגילו הגופני 60, ולא 65 או 55? הוא לא יכול היה לדעת את שנת מותו טוב יותר משאתה יכול.
תגובה אחרונה בנושא
בואו נתעלם מגוף האדם הבוגר ונתרכז בגילאים 0-25.
בגילאים אלו יש סמנים לפיהם ניתן לדעת את גיל האדם/נער/ילד/תינוק גם בלי תעודת לידה. דוגמאות לסמנים כאלו: שן חלב ראשונה בוקעת; שן חלב ראשונה נושרת; גדילת שער באזורים חדשים על הגוף; שינוי קול.
לפי זה, גם אם באטן לא יכול היה לדעת אם יש לו 60 או 65 שנה לחיות, לקראת מותו כמות הסמנים הייתה גדולה, ויכולת החיזוי הייתה אמורה להשתפר פלאים (מעקב אצל רופא ילדים היה נותן לו את הגיל הגופני). מצד שני, לפי התגובות שאני מקבל, אני מבין שבשום שלב הוא לא עצר לברר דברים כאלו.
כמובן, כאשר הוא סנילי זה כבר לא רלבנטי, אבל גם לחולה אלצהיימר יש רגעים צלולים.
עכשיו תיזכרו בכל הלילות שלא היה לכם מה לעשות, והגיתם במשמעות החיים, בעתיד וכד'. אתם מנסים לאמר שלא הייתם מעלים את האפשרות (אחרי כעשרים שנה שגופכם הולך ומצעיר) שבהנחה שלא תמותו בדרך, גופכם יהפוך לגוף של אדם צעיר? לא הייתם מסיקים את המסקנה הבלתי נמנעת, שבשלב הבא גופכם יהפוך לגוף של ילד/ה? מכאן הידיעה שאם אין אסון בדרך, תמותו בגוף של תינוק, היא המסקנה המתבקשת.
ביקור אצל רופא, על מנת שיגיד "מר באטן, הגוף שלך סובל מבעיות נורמליות לאנשים בשנות השישים" — מה שנותן הערכה לזמן שנותר — הוא בלתי נמנע (לדעתי).
אני אפסיק לדוש בנושא זה. מי שמסכים מסכים; שיבוסם למתנגדים.
תגובה אחרונה בנושא
אז זהו, ש"המסקנה הבלתי נמנעת" שאחרי הגעה לגוף של אדם צעיר (כלומר, השבחה הולכת ומתמשכת של הגוף) יגיע שלב של רגרסיה, שבו הגוף ימשיך להצעיר ויהפוך לגוף של ילד – זו מסקנה ממש לא מובנת מאליה, ומנקודת מבטי היא אפילו מוזרה.
גוף של ילד הוא כזה מכיוון שטרם עלה בידו להתפתח; אין שום סיבה להניח שגוף שנולד פגוע והצליח "לשחזר" את עצמו ("להצעיר") פתאום יתנהג בצורה הפוכה ויציג סימנים של התפתחות הפוכה. כאמור, זה מאוד מתבקש מבחינה ספרותית בשל הסימטריה שבדבר, אבל מבחינה ביולוגית? אפילו להדיוט כמוני זה נשמע מופרך.
שמתי לב,
שאנשים בעלי יכולת אינטלקטואלית העולה על הממוצעת, נוטים לסבור כי שאר בריות העולם ניחנו אף הם בכישוריהם, שלמעשה הם יוצאי דופן.
פשטו של דבר, אל תסבור שאדם ממוצע יחשוב משהו אלא המחשבה הפשוטה והמתבקשת: אם אדם מן השורה נולד תינוק ונפטר מן העולם כשהוא זקן בלה ושברירי, משמע שאדם שנולד זקן בלה ושברירי, ימות תינוק. אמנם אין השערה זו מושלמת מבחינה לוגית, אני מניח, אבל סבורני שהיא שתופיע במוח האדם הממוצע. או שמא בנג'מין איננו אדם ממוצע? לא צפיתי בסרט, ועל כן אין ביכולתי לדעת.
שמתי לב,
המחשבה היא פשוטה ומתבקשת אם אתה חי בספר, או בסרט. אני לא חושב שאדם אמיתי, אינטלקטואל או לא, יחשוב ככה. אולי אני טועה.
שמעתי כבר שרשורים לוגיים גרועים מזה.
כן ולא
לא רק שבנג'מין לא יכול להיות בטוח במאה אחוזים מה בעצם הגיל הגופני שלו, הוא גם לא יכול להיות בטוח שתהליך ההצערה הזה בהכרח יוביל לינקות ולמוות. זה אולי נראה הגיוני ומתבקש בשל ה"סימטריה" שבדבר, אבל אין שום סיבה להניח שזה אכן כך (והעובדה שבנג'מין מניח כך בגוף הסרט היא תמוהה, במקרה הטוב).
אם היית שואל אותי, הייתי אומר שגוף שנולד זקן אבל הולך ומצעיר הוא גוף שגילה בתוכו יכולת התחדשות מדהימה למרות (ואולי בגלל) נקודת התחלה גרועה, ויותר הגיוני שהוא יהיה מעין וולברין שחי לנצח וכל נזק שנגרם לו מתחדש, מאשר שתהליך ההצערה יימשך אל הינקות. מבחינה ביולוגית זה נשמע לי הרבה יותר הגיוני, אם כי כמובן שמבחינה "ספרותית" זה בעייתי.
שוב,
אני לא מסכים.
מאין אתה יודע שמצבו הבריאותי של בנג'מין, בשעת לידתו, שקול למצבו של ישיש כבן 80 שנים? ואולי, בנג'מין נולד עם יכולות(מוטוריות, שכליות וגו') של אדם בן 100, או 65? אולי.
מעבר לכך, אולי תהליך ההצערה של הגוף הוא תהליך רנדומלי. אקראי לחלוטין, ועלול להסתיים כל עת. אולי.
לא בנג'מין, כל שכן, לא אני ואתה יודעים את תוחלת חייו. אפשר רק לשער, ואת זה, גם אדם נורמטיבי מסוגל לעשות. לכן, כמו קודם, אני בטוח שהתעסקות מועטה ככל הניתן בשאלת ההיגיון רק תועיל ליצירה.
אתה צודק בעיקרון
יש כאן אדם שיודע פחות או יותר מתי את התקופה שבה ימות, וזה לא משפיע בשום דרך מוצהרת על ההתנהגות שלו.
אבל זה לא ממש מפתיע, בהתחשב באופי הסרט הזה. זה פשוט *עוד* נושא שהסרט לא באמת מתמודד איתו.
הוא יודע את זה בדיוק באותה המידה שכל אחד אחר מאיתנו יודע שימות ב
כלומר, לא.
בלאדי הל
יש סרט לבית מטבחיים חמש?!
http://www.imdb.com/title/tt0069280/
והוא אפילו לא רע
בטח ביחס ל"ארוחת בוקר של אלופים" הקטטוני.
גם לזה יש סרט?!
אני המומה מכדי להתבייש בבורות שלי.
לא, לא, זה בסדר. סרט זה ממש לא.
כתבה מצוינת
יצאתי מהסרט בלי להבין בדיוק מה אני מרגישה כלפיו והכתבה הזאת עשתה לי סדר רציתי רק להוסיף שמאוד אהבתי את ההופעה של קפטן ספינת הגרר הוא היה פשוט מצויין
ווילי השרת? הוא אכן היה מצויין.
כתבה מצוינת
"יצאתי מהסרט בלי להבין בדיוק מה אני מרגישה כלפיו והכתבה הזאת עשתה לי סדר". בדיוק.
מה? *זה* מבוסס על מקרה אמיתי?
כן, גם אני שמעתי על זה
אחד הסיפורים הכי לא-סבירים בעולם, אבל הוא הופיע בספר השיאים של גינס ובעוד הרבה מקורות אמינים. הוא כנראה אמיתי. מה שג'יזברה לא ציין זה את סוף הסיפור: האיש שרד את כל פגיעות הברק, והתאבד.
http://en.wikipedia.org/wiki/Roy_Sullivan
נו, אז הכוח העליון ניצח בסופו של דבר
לפי הנקמנות וחוש ההומור האכזרי, נשמע יותר כמו כוחות האופל
מה ההבדל?
הנה דוגמא מצויינת למה שאמרו קודם כנגד הסרט
האדם האמיתי שנפגע מברק 7 פעמים השתגע, התחרפן והחליט שכוח עליון רודף אותו.
האדם בסרט שנפגע מברק 7 פעמים סתם אומר "נפגעתי מברק 7 פעמים" שוב ושוב ושוב.
זה סמל לכשל של כל הסרט, שבו קוריםמקרים מוזרים אבל האנשים נותרים אדישים ולא מעניינים באופן מעורר אי נוחות ממש.
שזה יכול לשמש משכיר להוצאה להרוג
לאנשים שלא סובלים סיומים קיטשים במיוחד.
סוף אלטרנטיבי
לא רע בכלל!
בטח יותר טוב מהסיום הנוכחי.
ומעלה את השאלה באמת מדוע ההיא עם הבייביסיטר שם ומה תפקידה בסרט? יש לי הרגשה שזה אכן היה הסוף בהתחלה, ושינו אותו ממש ברגע האחרון.
http://www.funnyordie.com/videos/1d76506803/the-curious-case-of-forrest-gump-from-fgump44
מ-ע-ו-ל-ה-!
הסרטים האלה דומים זה לזה יותר משחשבתי. וזה למרות שהסרט הזכיר לי מאוד את פורסט גאמפ אפילו בלי לדעת על הקשר ביניהם.
ממש מטריד.
איזה סרט בנות נחמד!
המון רומנטיקה, אופטימי למדי אבל עם מספיק רגעי בכי מזכך, ועם בראד פיט!
מה שמוזר הוא שלא ידעתי שלהולמרק יש כל-כך הרבה כסף לאפקטים משכנעים. ללא ספק הפקה מושקעת של הערוץ, וסחתיין למפיצים בארץ שבכל זאת הביאו אותה למסך הגדול.
כל הכבוד.
(את השימוש, בקרבתי, בהגדרה "סרט בנות", כלומר. באמת, אדם, ממך ציפיתי ליותר)
רגע,
לא סיכמנו שבנות אוהבות יו גרנט ולבבות ובנים, שדיים ופיצוצים? לא?
זה סרט נטול ערך מוסף לחלוטין, וכשהוא מהנה בזמן הצפייה בו, הוא מהנה מסיבות קיטשיות ברמות שלא יאמנו ממש.
אז כן, אני מוכן להודות שאפשר גם להנות מהאסתטיקה והאפקטים – בקיצור, מהיכולות הטכניות של כל המעורבים – אבל, בשם אלוהים, איזה בזבוז של כשרון על סרט פושר להחריד.
אה, אופס, סליחה.
בכלל לא על זה התלוננת.
ובכן, אני רק מצטט את אשתי, שהייתה מאושרת שסופסוף אני לוקח אותה לסרט בינוני לנשים במקום לסרט בינוני לגברים.
אני בתירוץ ''רק מילאתי פקודות'' כבר נתקלתי בעבר...
אוקיי, אז ברצינות:
'סרט נשים' הוא ז'אנר קיים, אפילו די נפוץ, בדיוק כמו ש'סרט אקשן' הוא ז'אנר נפוץ. בשני המקרים, הכוונה היא לא רק פנייה למאפיינים סטריאוטיפים של המגדר האמור (רומנטיקה, דמעות, אסתטיקה של אנשים; הרואיות, כאב, אסתטיקה של אלימות), אלא גם להורדה מסוימת – לרוב די משמעותית – של הסטנדרטים האמנותיים.
ובכן, 'בנג'מין באטן' הוא סרט נשים.
אמנם הסטנדרטים שלו בקטגוריות של משחק, אסתטיקה (בעיקר של אנשים, אגב) ואפקטים גבוהים בהרבה מהמקובל בז'אנר, אבל האלמנטים הסיפוריים שבו, גם בתוכנם וגם ברמתם, תואמים את המקובל בדיוק די מופתי.
וברצינות לא פחותה:
"סרט אקשן" היא כותרת שמתייחסת לתוכן של הז'אנר, מאפיין עיקרי של הסרט שבאמצעותו הוא מסווג. "סרט נשים" לא אומר כלום – אבל שום דבר – על תוכן הסרט אם הוא לא מלווה בהנחה שלמגדר מסוים יש טעם זהה ונחות בקולנוע. לכן, האחד הוא סיווג ז'אנרי מקובל, והשני הוא מעליב.
מעליב את מי, בדיוק?
זה כמו שלהגיד שזה מעליב להגיד ש'בלייזר' הוא מגזין גברים (http://en.wikipedia.org/wiki/List_of_men%27s_magazines).
זה אולי עצוב (בהקשר של הטעם של חלק מהגברים) וזה אולי ציני (בהקשר של מה התעשייה מוכרת לנו כטעם גברי), אבל זה לא מעליב. זה פשוט תיאור מקובל.
כשאני אומר "סרט נשים" לכולם ברור במה מדובר. לא אמרתי שאת אוהבת כאלו סרטים, ולא אמרתי שכל הנשים אוהבות כאלו סרטים. בתיאוריה, אפילו לא אמרתי שנשים אוהבות סרטים כאלו יותר מאשר גברים – זה פשוט הכינוי המקובל.
(ובכל זאת, בשביל להיות הוגן, כן: נשים אוהבות סרטים כאלו יותר מגברים, ולכן זה גם כינוי מדויק)
מעליב אותי ספציפית, ועוד קצת יותר מחמישים אחוז מהאוכלוסיה.
שלאו דווקא טורחות להיעלב, אבל זה לא משנה את העובדה שזה מעליב. אתה לא משתמש בביטוי "סרט נשים" בהודעה שלך סתם – אתה משתמש בו כדי להבהיר שמדובר בתוכן נחות. זה לא שפוליטיקלי-קורקט זה הקטע שלי בדרך כלל, אבל מצטערת – זה מעליב אותי כשהמגדר שלי הופך לשם נרדף לאיכות ירודה, או כשלוקחים חלק מקבוצה שאני משתייכת אליה מבחינה חברתית וביולוגית ומגדירים לה טעם אחיד, כזה שיוצא ש"אמור" להיות לי כחלק ממנה.
יודע מה? זה ידוע שבעולם, ליהודים יש נטייה להגיע למקצועות אקדמיים. בוא ננסה להפיץ את ההגדרה "סרט יהודים" כתחליף ל"פלצני" – עם ביסוס במציאות, וכל זה – ונראה אם אף אחד לא נעלב, טוב?
לא אני טבעתי את המושג.
אם זה היה המצב, הייתי מבין מדוע את נעלבת. אבל זה לא. זה מושג מקובל, ולכן האנלוגיה שלך לא רלוונטית (ושלי, לגבי מגזינים לגברים, דווקא כן).
אם את פותחת בקמפיין ל*שינוי* מושג קיים אז זה כבר משהו אחר, אבל אז את בהחלט בעד פוליטיקלי קורקט, בכל מובן המילה, במובן של נסיון לשנות את השפה על מנת לשנות את המציאות. זה בסדר, כמובן, אבל זה מקרה אחר.
סרטי אקשן, קומדיות רומנטיות, קיטש, פיצוצים, פורנו, וואטאבר.???
איך את מעזה לתמוך בקטגוריות שכאלו?
"סרטי אקשן"? לרמוז שסרט שכולל קטעי פעולה חייב להיות מהסוגה הנמוכה המתוארת כ"סרטי אקשן"? זו פשוט העלבה לסרטים נפלאים הכוללים קטעי פעולה. זה מעודד השטחה של השיח, ומנציח תפיסות שגויות ביחס לרמה של סרטים הכוללים קטעי פעולה אך אינם עשויים בסטנדרטים הנמוכים המיוחסים ל"סרטי אקשן". כמה אנשים היו הולכים למטריקס אם הוא היה מתואר כ"סרט אקשן"? אכן, עצוב.
כנ"ל לגבי השימוש בביטוי "קומדיות רומנטיות". עצם הרעיון הגלום בביטוי הזה, שכל סרט מצחיק ורומנטי משחזר את הנוסחה המיוחסת לסרטים האלה, הוא פשוט מטעה. העידוד שלך ביחס לשימוש בקטגוריה הזו מנציח את השתרשות הביטויים האלה. עצוב. הייתי רוצה שהילדים שלנו כבר לא יכירו ביטויים מכלילים כאלה.
ושאני בכלל לא אתחיל לדבר על קיטש, פיצוצים ופורנו. ובטח שלא על ווטאבר!
בכל הכבוד, אם את רוצה שפה חפה מהכללות שגויות, את מתבקשת להפסיק להשתמש בביטויים האלה. ובאותה הזדמנות, אנא חדלי מלהשתמש בכ-98% נוספים מן המילים בשפה העברית, שגם הן טעונות במשמעות חברתית שאינה תמיד מתאימה לכל תוכנן.
זה נורא נחמד לנסות להשתתף בשיחה, אבל כדאי להבין אותה קודם.
יש קטגוריות, ויש קטגוריות חברתיות. אני לא אטען שאקשן הוא *לא* קבוצה של אנשים, אבל בהחלט שאם היא קיימת – אני מעולם לא שמעתי עליה ולכן חפה מהנחות כלפי החברים בה משום השתייכותם אליה.
"אקשן" או "קומדיה רומנטית" מכילים מידע על תוכן הסרט: הוא מכיל סצנות אקשן, הוא מכיל סצנות הומוריסטיות וסצנות רומנטיות. יש שיטענו אולי שסרט נשים מכיל, ככל הנראה, נשים – אבל לא בגלל זה קוראים לו ככה. זו תגית שמכילה מידע על תוכן הסרט רק אם מקבלים הנחות מוקדמות מסוימות, שמעליבות אותי. אותי כאדם, לא אותי כ, נניח, סרט קולנוע, שזה משהו שאם במקרה נעלב – לי זה מפריע פחות. אבל היי, אם מה שאתה רוצה זה להקים קרן להגנה על רגשותיהם של סרטי קולנוע, לך על זה.
פעם זה באמת היה נשמע לי מעליב
("סרט בנות").
אבל אז יצא '300', בפירוש מתמודד רציני על תואר הסרט הגרוע ביותר אי פעם, וכונה "סרט בנים" (ולא סתם: לא לבנות וקוקסינלים!). הבנתי שכולם יוצאים נעלבים ומופסדים, ו(כמעט) נחה דעתי.
_____________
בלי קשר, אני מקווה שהבת שלי לא תצטרך ללכת, או לא ללכת, לסרט בגלל הסיווג המגדרי שהודבק לו. אינשאללה שיעלם הסיווג האידיוטי של "בנים"/"בנות" (וקוקסינלים), במהרה בימינו.
לגרום לנו לחשוב על מה?
הסרט הזה, כפי שאני תפשתי אותו, בהחלט נועד לגרום לנו לבכות, ובכלל לא נועד לגרום לנו לחשוב.
אנשים כל הזמן אומרים
שהיה עדיף להזדקן הפוך, לחוות את גיל הנעורים, על החיות והמרץ שהם מביאים אתם, אחרי שהחכמנו בגלל ניסיון החיים שלנו. יש בזה משהו.
ואז בא סרט ומראה לך מציאות כזאת, והיא לאו דווקא סוגה בשושנים.
נכון, זה קצת אחרת כשאתה היחיד שחייו מתנהלים לאחור, אבל בכל זאת. אז זה, לפחות, דבר אחד לחשוב עליו.
עוד דבר, זו ההתייחסות למחלות, לזקנה ול"גזר דין מוות", כמו שמישהו פה ציין.
גזר דין מוות תמידי מרחף מעל בנג'מין, ונדמה כאילו דווקא בגלל זה הוא בוחר לחיות את חייו אל המקסימום, לא מפחד ללכת עד הסוף ולוקח סיכונים כל הזמן. גם העובדה שהוא נחשף לדברים "מבוגרים" בגילאים צעירים יותר (כמו זקנה, מוות ומאוחר יותר גם מלחמה) הופכת אותו ואת חייו למשהו מעניין יותר.
לא יודעת. אני פחות בכיתי ויותר חשבתי. אבל אולי זו בעיקר אני.
לא יודע
אי אפשר לבחון בכלל את נכונות הטענה הזו, משום שהסרט לא ממש סיפר שום דבר על החצי השני של חייו של הגיבור, מלבד איזה שני ביקורים וקליפ קצרצר ומקוריין. אנחנו לא באמת יודעים מה עבר עליו בתקופה שבה גופו היה של בחור צעיר. אין לנו שום דרך לדעת כיצד הוא חווה את גיל הנעורים אחרי שהחכים בגלל ניסיון החיים שלו.
וזה בדיוק הקטע שמעורר מחשבה
זה היה יכול להיות ממש מעניין, אבל לצערי בקושי הראו את זה בסרט.
כאילו 3 שעות סרט, איך לא מצאו זמן לדברים המעניינים!?
אבל באטן הוא לא דוגמא
לא בגלל שהוא לא חווה את החיים שלו הפוך, אלא בגלל שהוא כל-כך אטום (במובן של opaque): הוא לא חולק איתנו את החוויות שלו, הוא נשאר לא קריא וחידתי כל הזמן. מבחינתי, כצופה, אין לו שום דבר להגיד בנושא.
לגבי המסר השני שאת מזיכרה, בהנחה והוא אכן קיים בסרט (ואני מודה שבמובן מסוים, הוא קיים, למרות שללא דיון מפורש ממשי) – זה לא ממש מסר מקורי או עמוק, ובעיקר, הסרט לא מחדש דבר לגביו. כל מסר שניתן לתמצת במשפט אחד ("חייה את חייך כאילו מחר תמות") הוא, מה לעשות, די שטחי.
הסיפור המשעמם של בנג'מין באטן
אני חולק על הביקורת.
הסרט גרוע מכל כך הרבה בחינות.
מסכים עם מי שאמר שהוא כמו פורסט גאמפ, רק ממוחזר ומשעמם.
שאלה
בימדב ובוויקיפדיה כתוב שהסרט נאסר להקרנה בבהוטן.
למישהו יש מושג למה?
הם נעלבו
מהרעיון שמישהו יבטא את שם הסרט 'בנג'מין בהוטן'.
ויותר ברצינות, אין לי שמץ, ואני לא יודע עד כמה ההערה הזאת רצינית (המקור שלה הוא כנראה ימד"ב, והיא מופיעה שם מנותקת מכל הקשר). מכיוון שבמדינת בהוטן יש, נכון ל-2008, שלושה בתי קולנוע*, אני לא בטוח אם לשאלה הזאת יש בכלל משמעות.
קצת באיחור- לא אהבתי!
ראשית תנו לי לבכות על מר גורלי על אובדן שני במאים ענקיים (שאחראים בצורה גדולה לאהבתי לקולנוע) לטובת המיינסטרים ההוליוודי- פינצ'ר ודני בוייל. שניהם אחראים ל-2 מתוך הסרטים הגדולים והמקוריים של שנות ה-90- מועדון קרב, וטריינספוטינג, גם הסרטים האחרים שלהם שראיתי, שהיו מוצלחים יותר או פחות עדיין שמרו על השלהבת של רצון ליצור קולנוע, איכותי וכזה שלא נכנע למוסכמות. ושניהם זוכים השנה לתהילה על סרטים כל כך רחוקים מפיסגת הפוטנציאל שלהם.
נער החידות לא היה כזה נוראי בעיני, והייתי מחליקה אותו כיומית מהנה לולא היה זוכה בתהילה הלא ראוייה של הסרט המבריק של השנה, מה שמפתה אותי מאוד לסלוד ממנו (למרות שהוא סך הכול בסדר).
אבל בנג'מין הוא פשוט סרט רע. לא קראתי את כל התגובות, ואני גם לא מתכוונת יותר מדי להרחיב. הבעיה העיקרית שלו היא כזאת- מהרגע הראשון שהבנתי על מה מדבר הסרט (לפני שראיתי אותו) אמרתי לעצמי שלעשות סרט שמתרחש בעולם ריאליסטי ולהכניס לתוכו מוטיב לא ראליסטי כמו הסיפור של באטן הוא דבר מסוכן מאוד שיכול בקלות להפוך לפלופ, דרך אחת שבה הוא יכול לעבוד (בהנחה שזו לא קומדיה מפגרת של אדם סנדלר שפונה לילדים בני 12) היא לתעל את המוטיב הלא ריאליסטי לדיון בנושא פילוסופי. כמו להיות ג'ון מלקוביץ', או שמש ניצחית. ויכול להיות שהוא ניסה לעשות את זה קצת בדיון כלשהו על מהות הזמן- יחד עם סצינת השעון בהתחלה (הסצינה הכי טובה בסרט). אבל הוא לא עשה את זה מספיק טוב או מעניין. כך שיצא סתם דרמה שיגרתית ומשעממת עם מוטיב לא ריאליסטי שלא בא להגיד שום דבר, ורק גורם לסרט להראות מגוחך.
ודבר נוסף. אני אישית לא ראיתי דמיון גדול לפורסט גאמפ. נכון שניהם מדברים על אנשים מוגבלים (אז מה? זה לא יחודי רק להם) ונכון שניהם מספרים את הסיפור שלהם בפלשבק (עדיין לא יחודי ספציפי להם). ומלבד זאת לא ראיתי שום דמיון.
אולי זה יבהיר את הדמיון
http://www.funnyordie.com/videos/35b0167b17/the-curious-case-of-forrest-gump
מפוספס היטב
קיימים בסרט כל המרכיבים כדי להופכו ליצירה משמעותית ובלתי נשכחת. משחק מצוין (בראש ובראשונה, קייט בלאנש ובראד פיט מעיפים את הסרט גבוה למעלה), בימוי מוקפד ומדוקדק, עבודת מצלמה ותאורה מלוטשים, פסקול מחושב היטב, כמעט הכל. חבל רק שהתסריט שמתיימר להיות גדוש לייט-מוטיבים ואובר סימבוליות נופל לאותם קלישאות דביקות ומעיקות של פורסט-גאמפ.
אין שום פסול בכך לכאורה, אך כמו כל דבר בחיים, הכל שאלה של מידה.
בסופו של דבר יש פה מאסטר-פיס מפוספס היטב. קצת קיצוצים במלודרמה, הסרה משמעותית של סימבוליות, הידוק משמעותי בעריכה וקיצור הסאגה ב 40 דקות היו הופכים את "בנג'מין באטן" לאבן דרך בקולנוע האמריקאי. אבל לא כך קרה ומה שנשאר זה פורסט-גאמפ 2 עם הומור קשיש, עודף דרמה, דביקות יתר ואורך בלתי מוצדק, וכנראה גם בלתי נסלח. חבל!
סרט מאכזב.
הדבר הכי טוב שיצא מהסרט הוא טריילר מעולה. הסרט הזה כל כך מפוספס. זה מרגיז. הוא קיצ'י יתר על המידה, משעמם יתר על המידה ובעיקר ארוך.
דבר אחד בטוח: את כל סצינות קייטי הזקנה היה חייב פשוט להעיף מהסרט.
אבל
אמנם קראתי רק את התגובות הראשונות, אבל נתקלתי בדיעות לגבי מבנה העלילה. ואולי זה היה בכוונה? אולי פספסתם את הכוונה האמיתית?
סתם עלה בדעתי. אין לי מושג כמה עמוק אפשר לרדת בסרט הזה, אבל לא נראה לי שצריך למתוח ביקורת מהסוג של "זה היה חסר טעם" על עלילה כלשהי.
מה?
זאת אומרת, מה הכוונה האמיתית? ולמה אי-אפשר למתוח ביקורת מסוג כזה על עלילות?
למעוניינים
http://www.ted.com/talks/ed_ulbrich_shows_how_benjamin_button_got_his_face.html
סרטון המסביר בקצרה על הטכנולוגיה מאחורי הסרט. מעניין וגם דיי מרשים. אולי אפילו יותר מהסרט עצמו, לעניות דעתי.
אנשים תתעוררו זה סרט פשוט גרוע
התסריט משעמם ומכאן מתחילות כל הבעיות. מה איכפת לי מצילום יפה ואפקטים (שלא יעזור בעידן שלנו שחקנים צעירים שעשו אותם זקנים לא נראים משכנע…)
מוזר שבסרט כזה שיש בו שחקנים מרשימים וצוות מקצועי, יש תוצאה כל כך משעממת. וג'וליה אורמונד לא מתאימה לתפקיד הזה.
סרט מדהים. קשה לצפיה.
פעם ראשונה ראיתי את הסרט כשהוא יצא בקולנוע.
פעם שניה ראיתי אותו עכשיו לבד בבית. בשני הפעמיים בכתי בסוף הסרט.. יש לי הרגשה של מועקה על הלב כמו ששום סרט לי עשה לי מעולם.
סרט יפיפה. לא לבעלי לב חלש..
לא 'פינצ'רי' ולא טוב
מפתיע כמה הסרט הזה יוצא דופן בפילמוגרפיה של פינצ'ר. בתוך רשימה של סרטים קרים, מרוחקים וכמעט מיזנתרופים, עומד הסרט החמדמד הזה. מפתה להאשים את חוסר ההתאמה הזה בכשלון של הסרט, אבל האמת היא שלא הרגשתי שום דבר כזה. זה סתם סרט לא טוב, חיקוי דהוי מאוד של פורסט גאמפ.
יש הרבה נקודות שאפשר להניח עליהן את האצבע ולהמחיש למה הן עשויות נכון בפורסט גאמפ ולא נכון כאן, אבל בראש ובראשונה אפילו הרעיון שמאחורי הקונספט לא ממש עובד. המוגבלות של פורסט גאמפ יוצרת לו אישיות שהיא גם מעוררת אמפתיה וחיבור לדמות, ובעיקר יוצרת זווית הסתכלות ייחודית על האירועים ההיסטורים ועל המציאות בכלל. במקרה של בנג'מן באטן, המצב המיוחד שלו לא יוצר שום משמעות אמתית למהלך הכללי של הסרט, שעדיין מתעקש להיות מין ביוגרפיה מהירה לצד סקירה היסטורית. אפשר היה סתם להעמיק בהשלכות של המצב הייחודי עצמו, אבל הסרט לא רוצה לעשות גם את זה.