שעת האפס

מאת
לונג ג'ון
– פורסם ב 25 באפריל 2003Posted in: ביקורות

במCore: קור The
במאי: ג'ון אמיאל
תסריט: קופר ליין, ג'ון
רוג'רס
שחקנים: אהרון אקהרט,
הילארי סוואנק, סטנלי
טוצ'י, דלרוי לינדו,
די.ג'יי. קוואלס

יום בהיר, חודש שבט, בכיכר הומה אדם מתמוטטים אנשים ומתים, ללא כל סיבה נראית לעין. קצת אחר כך, ג'וש קייז, דוקטור לפיסיקה לא גרעינית (אהרון אקהארט), נשלף מהרצאה שהוא מעביר. מלוויו אינם מוכנים להגיד לו במה מדובר. לא, חלילה, כיוון שהוחתמו על מסמך שמירת סודיות דרקוני במיוחד, אלא, כפי שהם מודים בפניו במשיכת כתף: "אנחנו לא יכולים לדעת. הסיווג הביטחוני שלך גבוה משלנו".

הרשות הממשלתית מבררת את שרצתה לברר, ומשחררת את קייז לדרכו. ובינתיים, בעיה אחרת מפציעה באופק: מעבורת חלל, ובה מספר אסטרונאוטים ומדענים, נכנסת לאטמוספירה לצורך נחיתה. לרוע המזל, משהו בכניסה שלהם השתבש והם עומדים להתרסק (הקהל באולם
לחשש באי אמון. חסרי הרגישות חנקו צחקוקים). הדבר החיובי בכל העסק הזה הוא שזה תירוץ נהדר להכיר את מייג'ור רבקה צ'יילס (הילארי סוואנק, שהיתה עד לא מזמן שחקנית זוכת אוסקר, ועכשיו היא כבר מחלטרת בהצלת העולם).

באופן לא צפוי מתגלה כי המעבורת התרסקה בשל "כוח עליון": ליבת כדור הארץ – מיליוני קילומטרים מעוקבים של מתכת נוזלית – הפסיקה להסתובב, מה שגורם לשיבושים קשים בכל הקשור לתפעול מכשירי ניווט משוכללים (השדה האלקטרומגנטי של הארץ נפגע, ואפילו ציפורים לא יכולות לנווט), לחשמל סטטי בשמיים (מה שמתבטא באורות יפהפיים דמויי הזוהר הצפוני), והכי חשוב – באין הגנה, חשוף עתה כדור הארץ לקרינת השמש ולגלי-מיקרו שיבשלו אותו בהדרגה, עד השמדתו הסופית, תוך פחות משנה.

זה דבר אחד לשמוע שהחיים על כדור הארץ יושמדו בעוד ביליון שנה, ודבר אחר לגמרי לראות את האורות היפים בשמיים, ולהבין שכמה שהם יפים – ככה הם הרסניים, ושבעוד שנה אפילו לא תוכל להריח את הפרחים מלמטה, כי לא יהיו פרחים. גם לא יהיה למטה.

צמרת הממשל מחליטה, באין אפשרות אחרת, למצוא דרך להגיע לליבת כדור הארץ ולגרום לה להסתובב בצורה כלשהי. קייז, שהוזעק על תקן מומחה הבית, רק צוחק להם בפרצוף וקובע שאין שום סיכוי, ושכדאי שכולם יתחילו להתרגל לרעיון שמחר הוא היום האחרון של שארית חייהם.

איזה מזל שאנחנו חיים בסרט.

קייז, אנשי הצווארון הלבן של סוכנויות הבטחון ומומחה פיסיקה נוסף וסנובי להחריד (סטנלי טוצ'י) נוסעים לפגוש את דוקטור אד בראזלטון, שמתבודד באמצע המדבר והמציא את מה שיכול להציל אותם, לפחות בתיאוריה: מכונה המורכבת ממתכת חדשנית, אנאובטניום, שייחודה הוא בכך שככל שמפעילים עליה יותר לחץ וחום – היא נעשית חזקה יותר (כמו עם ישראל היושב בציון). לנס הרפואי מתווספת מערכת לייזרים משוכללת שמסוגלת לחורר כמעט כל עצם מוצק, ולכל הכבודה הזו מוסיפים קייז והצוות המתגבש והולך מערכת ניווט בעלת מצלמת רנטגן משוכללת וחמש פצצות בנות 100 מגהטון החתיכה.

אני יודעת שהתיאור הזה גורם לדמעות בעיניהם של אנשי המדע שביניכם (של צחוק או של ייאוש – את זה תחליטו אתם) ושהם הספיקו בינתיים לחבר שני ספרים המנטפקים את מעט הפרטים שסיפקתי. אבל תאמינו לי – זה לא גרוע כמו שזה נשמע. הסרט מודע לעצמו, ועל כן לא לוקח את עצמו ברצינות יתרה ומלא בקריצות קטנות לפה ולשם. זה מתחיל למשל, במתכת הפלאית ההיא, אנאובטניום: אצל מעריצי מד"ב משמש השם הזה לתיאור חומר שלא ניתן להשיגו, אבל חייבים אותו בכדי שניתן יהיה להמשיך להתקדם בעלילה (זה בערך כמו לקרוא ב'עין הדג' הודעה ארוכה שהפואנטה שלה היא שכותבה נכח בהקרנה ההיסטורית של האחים לומייר, אבל כדי שדבר כזה יהיה אפשרי, חייב כותב ההודעה לקדם את עצמו עלילתית בעזרת דלוריאן, או בוחצלגיחצן).

וחוץ מזה, עד שלב מסוים החלק המדעי עוד נשמע סביל בצורה כלשהי. אולם ככל שהעלילה מתקדמת, ההסברים המדעיים הופכים נדירים וקלושים יותר ויותר, עד השלב בו אפילו אני הרמתי ידיים מלנסות להבין. ובעצם, לא שזה כל כך חשוב. הרי באנו בשביל הסרט, כי מזמן לא היה פה איזה 'ארמגדון' קטן. ואין כמו סוף העולם כדי להוציא מאנשים את המיטב.

והסרט אמנם מהנה מאוד – לפחות עד החלק שבו צוות המדענים יורד אל תוך ליבת כדור הארץ (למרבה המזל, זה לא קורה כל כך מהר). אז כבר יש נפילה קטנה, כי פתאום הכל נעשה צפוי מדי וכבר לא כל כך מעניין. בכל זאת, סוף העולם, ונזכר מי שנזכר שסוף העולם הוא לא אירוע משמח במיוחד. העלילה, בהתאם, הופכת לדרמה נדושה ("אנו נקריב עצמנו למען האנושות!") וצפויה עד לזרא, עד שאפילו משחק "מי ימות קודם" המסורתי לא היה מעניין.

כדי לחפות על ירידת העניין הזו, שולף כדור הארץ את נשק יום הדין: השמדה יצירתית של מבנים מפורסמים בעולם. גם בתחום זה ניסו יוצרי הסרט להפגין מקוריות, והם בחרו מבנים מפורסמים שטרם נגעה בהם יד סרטים קודמים. חבל רק שבתחום זה הם נטו לדרמטיות יתר ולאפקטים מחורבנים. אם אתם גרים ביישובים מרוחקים (מה שמכונה "בסוף העולם"), בלי אף בניין מפורסם בסביבה, תוכלו לנשום לרווחה – לפחות דבר טוב אחד יצא לכם מהחור שאתם גרים בו. חייכם ניצלו. בסוף העולם הבא אני אצלכם.

לא רק בעניין זה מכירים יוצרי הסרט בקיומם של סרטים קודמים בז'אנר. במהלך כל הסרט הם משתמשים בהם לטובתם. כך למשל, בהרבה סרטים ניתן לראות את הגיבור מתבדח עם שומריו, ואלה נותרים חתומי פנים. 'שעת האפס' לוקח את אלה צעד אחד קדימה, ומלוויו של הגיבור אומרים לו, חתומי פנים כמובן, "אין לנו חוש הומור". כשהוא מנסה להמשיך להתבדח, הם מוסיפים: "אבל יש לנו אקדחים". וגם יש הומאז' בלתי צפוי – וכנראה גם לא מכוון – לפרק המחזמר של 'באפי'.

אז נכון, כמה בדיחות עדיין לא הופכות את הסרט לקומדיה, אבל הן עזרו לי להיכנס למצב הרוח המתאים לצפייה. ובאמת שלא צריך לצפות הרבה מ'שעת האפס'. בין כל הסרטים החשובים, אלו המרשימים ואלו מלאי הנימוקים – טוב שיש סרט קליל ולא מחייב כמוהו, כדי להעביר את הזמן עם חיוך דבילי על הפנים, ומזגן אימתני מנשב בעורף. כן, אני שטחית. אז מה.

תגיות: