תסריט ובימוי: הנרי סליק
על פי הספר מאת ניל גיימן
קולות (גירסה אנגלית): דקוטה פנינג, טרי האצ'ר, קית' דייויד, ג'ון הודג'מן, דון פרנץ', ג'ניפר סונדרס
עד גיל מסוים הייתי משוכנע שיש במורד הרחוב זאבים שרק מחכים לטרוף ילד לא זהיר. כשהשכל עדיין לא מפתח שכבת מגן של היגיון, כל דלת נעולה יכולה להיות גם שער לעולם מלא קסמים ויצורים מוזרים. במקרה של קורליין, יצא שזה לא רק הדמיון שלה.
קורליין ג'ונס כחולת השיער עוברת עם הוריה לבית חדש, קילומטרים רבים מהסביבה המוכרת ומהחברים שנותרו מאחור. הדבר הקרוב ביותר לילד אחר בסביבה הוא ווייבורן, נער מוזר הרוכב על אופנוע מאולתר, חובש קסדה שמצוירת עליה גולגולת, ואיכשהו עדיין נתפס כחנון. להוריה של קורליין אין זמן בשבילה – אמה חסרת סבלנות ומשרה על משפחתה משמעת וסדר לא כיפיים בכלל, ואביה סגור כל היום בחדר העבודה והבילוי הכי מעניין שהוא יכול להציע לקורליין הוא לספור כמה חלונות יש בבית. סביר להניח שהוא לא היה הכי פופולרי בהפסקות בבית ספר. שניהם גם טבחים איומים.
גם השכנים אינם נאים בעיני קורליין. פרט למשפחת ג'ונס מאכלסים את הבניין גם מר בובינסקי, אקרובט מזרח אירופאי תמהוני המלהג ללא הרף על קרקס העכברים שלו, שאיש מלבדו לא ראה, והגברות ספינק ופורסיבל. שתי אלה היו בעברן שחקניות נוצצות, אך כיום הן בעיקר מתרפקות על תהילת העבר, משמרות ממתקים מתקופת הנשיא אייזנהאואר וסורגות תלבושות מלאכים עבור כלבי הטריירים המתים (והעדיין לא לגמרי מתים) שלהן.
בשיטוטיה המשועממים מוצאת קורליין דלת נסתרת בקיר. הדלת מובילה אל מקום שנראה בדיוק כמו הבית שלה, רק שהכל בו יותר מגניב. הגינה, שבעולם המקורי אין בה אפילו דשא סינתטי, פורחת בשלל צבעים וצמחים דמויי חיות; למר בובינסקי שמעבר לדלת יש קרקס עכברים אמיתי, והגברות ספינק ופורסיבל מעלות קברט מופלא בכל לילה, בלבוש שחושף הרבה מעבר למה שהייתם רוצים לראות מגוף בן שמונים. כמו בעולם המקורי, גם כאן אמא של קורליין היא הבוס – אלא שפה נמצאת האמא האחרת. בניגוד לדומתה הקשוחה והמרוחקת, האמא האחרת היא בשלנית מדהימה, המרעיפה על קורליין מתנות ועושה הכל כדי לגרום לה להרגיש כמו נסיכה. יש עוד הבדל קטן: יש לה כפתורים במקום עיניים. למעשה, לכל האנשים בעולם האחר יש כפתורים במקום עיניים וזה אמנם מוזר, אבל לא הופך את המקום לפחות מהנה. רק כאשר קורליין מגלה את המחיר שנדרש ממנה לשלם עבור הישארות בעולם האחר, היא מתחילה להבין שהוא לא נפלא כפי שחשבה.
'קורליין ודלת הקסמים' הוא סרט האנימציה השלישי באורך מלא שביים הנרי סליק. השניים הקודמים, 'הסיוט שלפני חג המולד' ו'ג'יימס והאפרסק הענק', היו הפקות של טים ברטון ואולפני דיסני. הפעם זוכה סליק לקרדיט מלא, ללא שמות גדולים שמסתירים אותו, ומוכיח שהוא היה התורם עיקרי, אם לא היחיד, להצלחה של הסרטים הקודמים. 'קורליין', שנוצר באנימציית עצירת-תנועה (סטופ-מושן), הוא יצירה נטולת חפיפניקיות, שהעבודה הקשה שהושקעה בה ניכרת לכל אורכה. חפצים שבמציאות גודלם אינו עולה על עשרים סנטימטרים מוקפדים עד לפרט האחרון ואפשר לראות אפילו את הסיבים על הכפפות שקורליין מודדת. כל פרח בגינה האחרת זז בצורה עצמאית ואפילו קרח נמס נראה אמיתי לגמרי. זה מרשים עוד יותר בתלת-מימד, אם כי זה לא הכרחי, ואפשר להנות מהסרט גם בגירסה "שטוחה".
עוד היבט מרשים הוא הצילום: אולי כדי להעניק לעולם האחר תחושה של חלום, המצלמה לא מפסיקה לזוז בסצינות המתרחשות בו. תנועת המצלמה חלקה לגמרי ולא מרגישים "קפיצות" אפילו כשהיא נצמדת לרכבת צעצוע הנוסעת על שולחן האוכל. זה הישג מרשים לאור העובדה שלוקח בערך יומיים לצלם חצי דקה של אנימציה. העיצוב מזכיר מאוד את הסרטים הקודמים של סליק: הדמויות והרקעים מאופיינים במראה קצת עקום, כאילו נוצרו בעזרת פלס מקולקל. לכל החדרים יש איזו זוית חריגה שנותנת להם מראה סוריאליסטי, והדמויות – גם בעולם המציאות של הסרט – זויתיות ומוזרות.
למרות כל זה, אל תצפו לעוד 'הסיוט שאחרי חג המולד'. 'קורליין' אמנם מצויד בפסקול מוצלח וכמה שירים טובים ברקע, אבל הוא לא מיוזיקל, ולמרות המוזרות הרבה הוא מעוגן יותר במציאות. הדמויות בעולם ה"מציאותי" של 'קורליין' אמנם מוזרות ולא לכל דבר יש הסבר בסרט, אבל אפילו אז, מכונה שהחצי האחורי שלה הוא טרקטור והחצי הקדמי הוא גמל שלמה נחשבת לדבר חריג. קורליין אמנם מתנהגת וחושבת כמו ילדה, אבל היא דמות מחושבת שלא נסחפת בקלות לרגשנות. למעשה הילדה-בובה בעלת השיער הכחול היא דמות מציאותית יותר מדמויות הילדים ברוב סרטי הילדים המצולמים.
'קורליין' נאמן ברובו לספר של ניל גיימן עליו הוא מבוסס. גם דמותו של ווייבורן, שלא הופיעה בספר, משתלבת היטב בעולם שגיימן יצר. הסרט ממלא את כל החסרים שהספר משאיר, כמו הדגשת הסגריריות והקצב האיטי של העולם המקורי, לעומת הצבעוניות והדינמיות של העולם האחר, כך שברור מה קורליין באותו עולם חליפי. חרף שמו העברי המתיילד, 'קורליין ודלת הקסמים' נע על הגבול שבין אימה לילדים לפנטזיה למבוגרים. קורליין מוצאת עצמה לעיתים בסכנה גדולה, והסרט מכיל דברים כמו יד מכנית בעלת חיים משל עצמה ואנשים שהולכים ומתעוותים. אולי אדם בוגר ימצא זאת קסום ומרתק, אבל מי שעדיין רגיל לקבל את המתח שלו מ'מנדלבאום בלש פרטי', עלול להתקשות להירדם בלילה שלאחר הצפיה. וזה עוד בלי להיכנס לכל העיסוק באפשרות שלכל ילד יש הורים אחרים, טובים יותר מאלה שהוא מכיר. בהצלחה עם הנסיעה חזרה מהקניון.
- האתר הרשמי
- הספר – ביקורת
- הסיוט שלפני חג המולד
וואו, מאז קריאת הספר ועד לכאן הציפיות שלי לא מפסיקות לגדול!
באמת סרט מצוין.
מסכים לגמרי עם הביקורת.
אין לי הרבה מה להוסיף, אז אני רק מחזק
התרגום 'קורליין ודלת הקסמים' זה 'הדייט שתקע אותי' החדש
ועושה עוול ענק לסרט. למה צריך להוסיף את זה בכלל, לשווק את הסרט בצורה לא נכונה יפגע בסוף בכל הנוגעים בדבר.
הסרט קסום ומומלץ. אגב, רק אני לא שמתי לב שוויבורן הוא שחור? זאת אומרת חשבתי שהוא פשוט ילד שזוף קצת.
סוג של
, האסימון נפל לי כשהתברר שהוא הנכד של הסבתא האפרו אמריקאית 
סוף.
הדיבוב והפסקול מאוד מוצלחים, לעיתים אבל הייתה לי את ההרגשה שמדובר במעין סרט שהוא בחלקו משחק מחשב (בסגנון הקווסטים של פתירת חידות וכדומה..), אולי בגלל האנימציה או העלילה הדי צפויה.
סרט מפחיד
אין לי בעיה עם כפתורים.. אבל למה במקום עיניים!? אמאלה. מפחיד וחולני.
הסרט מאוד משוקע בעיצוב ובאנימציה ובכללי יפה ויזואלית אבל מעבר ל'וואו איזה יופי' הראשוני לא התחברתי אליו בכלל.
קורליין לרוב מתנהגת כמו ילדה קטנה ומפגרת ושאר הדמויות דיי מעיקות בשלב מסויים.
באופן כללי- לא נהנתי.
ולא הייתי ממליצה את הסרט הזה לילידים כי זה באמת קריפי, למרות ששם הסרט בעברית נשמע תמים.
סרט מפחיד
מסכים בהחלט. בנוסף הסרט לא סוחף ומתחיל מתישהוא לשעמם. ראיתי גם פעם גרסה מוסרטת אחרת של הספר (לא קראתי) וגם ממנה לא נהנתי. אז אולי אני פשוט לא מתחבר לסיפור הזה.
בתור חובב ניל גיימן התאכזבתי.
הא?
למיטב ידיעתי לא קיימת גירסה מוסרטת אחרת של הספר הזה.
הא?
התבלבלתי עם MirrorMask.
http://www.imdb.com/title/tt0366780/plotsummary
מאד דומים בעיני (עלילה דומה, התחלה מבטיחה והמשך משעמם).
סרט מפחיד
אתה קורא לעצמך חובב ניל גיימן ולא קראת את הספר?! זה לא ספר עבה במיוחד…
סרט מפחיד
מה זה משנה. הביקורת שלי היא על הסרט.
ממש אהבתי את הסרט
אין לי כל כך מה להוסיף, הוא פשוט היה טוב ונהנתי לצפות בו.
ואגב, מנדלבאום בלש פרטי
ולא חשבתי שאהיה מאוכזבת
בתור מעריצה אדוקה של הספר מגיל צעיר [אימא שלי חזרה פעם מצומת ספרים עם 3 ספרים: הארי פוטר 5, המשחק של אנדר, וקורליין, ומאז כיתה ה' הספר הזה לא זז ממני], אני חייבת להגיד שהעיבוד התסריטאי מאכזב למדי… העלילה איבדה לחלוטין את המקאבריות, ווייבורן הוא דמות מומצאת [ומיותרת..], קורליין אמריקאית עד להחליא בליווי הקול האמריקאי של דקוטה פאנינג, ואני לא רוצה לכתוב עוד מפני שזה פשוט מרגיז אותי. לסרט היה פוטנציאל עצום [אני מדברת על התוכן, לא הביצוע], ויצא שהוא פספוס ענק. התאכזבתי והתרגזתי, והרסתי לצערי את חוויית הצפייה של החברה שישבה איתי, מפאת עצבים על החידושים בתסריט. המרגיז ביותר הוא שאלו אפילו לא חידושים-סטייל-הארי-פוטר, שמרגיזים את המעריצים האדוקים בהחלט על כל שינוי פרט קטן, אלא שינויים גדולים ומשמעותיים, שנותנים פן אחר לגמרי לסרט.
אני חושב שאם לשאול את המעריצים האדוקים בהחלט
הם יאמרו לך חד משמעית שזה שנתנו את השורה של הארי להרמיוני זה שינוי גדול ומשמעותי, שנותן פן אחר לגמרי לסרט.
רון והרמיוני
בין גירסת הספר והסרט של 'קורליין' בהחלט יש הבדלים משמעותיים. ברוב המקרים אני מבין למה השינוי נעשה, והוא לטובה (הדמות של ווייבורן לא היתה בספר בכלל, אבל בלעדיה לקורליין לא היה עם מי לדבר לאורך רובו – והוריאציה ה"אחרת" שלו היתה מצוינת). בחלק מהמקרים אני לא כל כך אוהב את השינויים (סצינת הלקראת-סיום, ליד הבאר, היתה טובה הרבה יותר במקור). אבל בגדול, רואים שאת התסריט כתב מישהו שקרא את הספר, הבין אותו, וגם הבין שסרט זה לא ספר ואי אפשר להשאיר הכל אותו הדבר רק כי ככה זה היה קודם. לטעמי זאת דוגמה מעולה לעיבוד נאמן-אבל-לא-נאמן-מדי. בדיוק כמו שצריך.
(וגם, מכיוון שלא כתבתי את זה כאן עדיין: סרט מעולה).
רון והרמיוני
או, אין לי שום ספק שיש שוני בין הספר(אותו לא קראתי) לסרט.
מה שלי הפריע הייתה הרדוקציה שהמאוכזבת עשתה מ"האם הסרט טוב או לא?" ל"כמה הסרט דומה לספר?".
זה לחלוטין לא חשוב אם השינוי הוא שורה שעברה מהאגריד לדמבלדור או שהפכו את הדמות הראשית מגבר לאשה. הסרט עומד בפני עצמו וראוי להתייחסות ככזה.
ביום שבו יפרסמו סרט מבוסס ספר כ"אם נהניתם מהספר, מובטחת הנאתכם מהסרט, כי הרי לא שינינו בו כלום" אז טיעון כמו "הסרט גרוע כי בספר היה…" יהיה לגיטימי לטעמי.
זאת כבר הקצנה לכיוון השני
אם אני אוהב ספר והולך לראות סרט שנעשה על פיו – זה הגיוני לגמרי שאני אצפה לראות דמיון למקור. אז אני לא אצפה לראות דמיון של 100% – זה לא אפשרי, וגם לא רצוי בהתחשב בהבדל בין מדיום למדיום. אבל אני גם לא אקבל בהבנה דמיון של 0% או 10%; אם הסרט שלך בכלל לא דומה לספר, אל תקרא לו בשם של הספר.
הדוגמה שלך דווקא ממחישה מצוין את ההבדל: שורה אחת שעברה מהאגריד לדמבלדור היא (כנראה) דבר קטן יחסית. לעומת זאת, אם היו הופכים את הדמות של הארי פוטר בקולנוע להיידי פוטר, הילדה היתומה שהולכת לבית הספר לקוסמים – זה כבר בהחלט לא היה ראוי להיקרא "הארי פוטר".
למה לא
אני לא יכול לחשוב על מקרה כזה שקרה, אבל נראה לי שבהחלט יכול להיות מצב שבו המין של הדמות הראשית בסרט יוחלף, והוא עדיין יהיה נאמן למקור. לא תמיד זה פרט בעל הרבה משמעות, בעיקר בסרטי ילדים. אם הארי פוטר היה היידי, וכל שאר הפרטים בסרטים היו נשארים פחות או יותר זהים, זה עדיין היה אותו סיפור.
אתה רציני?
שינוי מגדר זה דבר מספיק קיצוני כדי לגרום למעריץ הספר להרגיש ששמטו את הקרקע מתחת לרגליו.
זו יכולה להיות החלטה נכונה מבחינה אמנותית, נניח, ואפילו החלטה שיש בה אמירה מכוונת, אבל לומר שמגדר הדמות הראשית הוא לא פרט בעל משמעות, כשמדובר בדמות ראשית שיש לה הרבה מעריצים שמכירים אותה כאילו הייתה אדם אמיתי ופיתחו איתה מערכת יחסים רגשית ממושכת… וואו. איים שפיצלס.
אה, וכמובן, סליחה על הניטפיקינג, אבל אם הארי פוטר היה היידי, והוא עדיין היה מאוהב בצ'ו צ'אנג, היו צריכים להכניס שם את התמה של "מתבגרת לסבית שמתמודדת עם גילויים לגבי זהותה המינית", תרצה או לא. בקיצור, שינוי המגדר של הדמות הנשית יוביל לסדרה של שינויים מרחיקי לכת ביותר במסגרת הסיפור.
או שבמקום לסבית, צ'ו יכולה להיות צ'אן.
סדרה של שינויים? כן.
מרחיקי לכת? לא.
חוץ מזה, את הארי פוטר הסדרה מלווה לכל אורך שנות ההתבגרות שלו, וברור שמיניות משחקת כאן תפקיד. אבל מה היה קורה אילו קורליין היתה הופכת לקרל? המעריצים היו נזעקים, כמובן, אבל חוץ מזה – די כלום. למגדר שלה אין שום השפעה על העלילה. שוב, אני לא מכיר מקרה כזה שקרה, אבל זה לא נשמע לי מופרך מדי.
אבל אתה לגמרי מתעלם
מהנקודה העקרונית שהעכרור העלה בתחילת הודעתו המקורית בנושא. "אם אני אוהב ספר והולך לראות סרט שנעשה על פיו…"
וזו בדיוק הנקודה. זה לא אותו ספר, כי מבחינתנו אדם שאנחנו מכירים ושינה את מגדרו הוא לא אותו אדם. זה דורש הסתגלות מרחיקת לכת.
אולי הסיפור – באופן מנותק לחלוטין מהעניין הזה – הוא אותו סיפור. אבל לא עבור מי שמכיר את הדמות ולקחו לו את החבר הוותיק שלו והכניסו מישהו אחר במקומו.
עשו את זה בסרט הברזילאי ''אבודים בלילה''
שמבוסס על מחזה של פליניו מרקוס שבעצמו מבוסס על סיפור קצר של אלברטו מוראבייה. זו דרמה קאמרית עם שני שחקנים ואת פאקו הפכו לאישה. לא ראיתי את הגרסאות הקודמות ולכן אני לא יכולה להגיד אם זה טוב או רע אבל הסרט עצמו היה טוב בעיני (אם כי קשה לצפיה).
והדוגמא הכי ידועה היא "נערתו ששת".
כשמדובר באדפטציה מספר אהוב זה בעייתי מפני שאנשים נקשרים לדברים שונים במקור, קיצוץ שלי יראה במקום יכול להיות מהותי למי שזו הסצנה האהובה עליו וזה מספיק כדי שיחוש אנטי כלפי המוצר המוגמר. ראיתי פעם סרט טלויזיה על אחד מספרי ילדותי "מה עשתה קטי" והשמיטו משם את הדמות החביבה עלי, קלובר, זה היה מספיק שאשנא אותו למרות שזה לא פגם בעלילה עצמה.
בקשר לשינוי מגדר
תשאלו את צופי Battlestar Galactica בגרסה החדשה. שם שינו את סטארבק מגבר לאשה.
במחשבה שניה- זה כנראה השינוי הקטן ביותר שעשו
או את פיליפ נייס.קולומביה פיקצ'רס
ששינו למרגל אדווין סולט את המין.
סתם סרט
סרט חמוד, אבל חוץ מהאווירה והעיצוב (שגם הן כבר לא הכי מקורית) אין בו כמעט כלום.
כניראה זה רק אני, הסרט לא מעניין מספיק ולא היה שום דבר קטן שהפתיע או ריגש.
סתם סרט נחמד, קצת מהנה, אבל לא סרט טוב.
הדרישה ל''מקוריות'' בכל סרט קצת מוזרה לי
במוסיקה יש המון אמנים שעושים מוסיקה בז'אנר קיים. רובם לא מקוריים, אבל עדיין כיף לשמוע אם אתה אוהב את הז'אנר של המוסיקה שבו הם עובדים.
(נגיד, בילי ג'ואל. מוסיקאי מצליח ומוערך, למרות שהוא לא המציא שום דבר חדש. הוא פשוט טוב במה שהוא עושה. או דוגמאות קצת יותר חדשות: קייזר צ'יפס, בל וסבסטיאן, ג'ט, דנדי וורהול, אוף ספרינג, פולפ. טוב, הבנתם את הרעיון. כולם מצויינים, כולם לא מחדשים כלום)
למה בסרטים צריך להיות מקורי כדי להיחשב טוב?
הדרישה ל''מקוריות'' בכל סרט קצת מוזרה לי
דיברתי על מקוריות רק בעיצוב ואווירה, שהן, לפי דעתי, כמעט הדברים היחידים שיש לסרט להציע.
רשמתי בהמשך שהסרט לא עניין מספיק במהלכו, לא ריגש בשום שלב וגם לא הפתיע.
אין לי גם דרישה שסרטים יהיו מפתיעים, אבל אחרי שניה אחת הסרט צפוי מידי וברור מה הולך לקרות כל שניה ושניה.
מצחיק אותי שהביקורת הזאת מתפרסמת אחרי הביקורת על הסיוט שלפני חג
המולד
או שאולי זה בכוונה?
ואכן, סרט מעולה.
כמובן שזה בכוונה
קורליין: לכו לראות.
(כבר פורסם בדוחקו, אך נראה לי חשוב להוסיף את הביקורת שלי למאזן הכוחות כאן. מה גם שאני רוצה לעזור למי שעוד מתחבט אם ללכת או לא).
הצד הכי חזק בסרט הוא, ללא ספק, הצד הויזואלי. הסרט מכיל צרורות של רעיונות מבריקים ובעלי דמיון פרוע ועמוק. כל פעם מחדש התפלאנו לראות שהסרט מחזיק עוד תרגיל בשרוול. העלילה מתחילה פשוט ומבחינתי מתעמקת בהמשכו. יש הרבה משלים, ניגודים וכל מיני דברים שרק בעלי עיניים חדות ותשומת לב לפרטים יהנו מהם. צריך אינטיליגנציה ויזואלית. לדעתי העלילה כמעט תלויה בצד ההצגתי ואם מתייחסים אליו ככזה, הוא סרט מצוין. נכנסתי לראש של קורליין (לא קרוליין b-: ) ועברתי איתה את כל התהפוכות. הסוף היה טוב לדעתי, ולא היה אפשר להציג אותו בצורה שיותר תתאים לרעיון הסרט ((!סוג של ספוילר! רעיון האפרוריות והפשטות !סוף סוג של ספוילר!)).
בקיצור, הסרט עבד. אני ממליץ ללכת, ובמיוחד לאנגלית – גם כי הדיבובים היו מצוינים וממש מיוחדים ומתאימים (השחקניות! הרוסי!) וגם כדי לעודד הקרנת מצוירים/מונפשים/סרטי "ילדים" למבוגרים, כלומר באנגלית ואולי בתלת מימד באנגלית.
אה, עוד משהו: בקטעים מסוימים היה נדמה לי שככה אמור להראות סרט אימה לילדים, ברצינות. קחו זאת בחשבון.
מסכימה למה שאמרת
מלבד דבר אחד,
הסרט ממש לא מיועד לילדים.ממש ממש לא! אולי לילדים גדולים שמודעים למה הם מכניסים את עצמם.
אבל לדובב את הסרט? ולקרוא לו "קורליין ודלת הקסמים?" זה ממש לשכנע את ההורים שהסרט מיועד לילדים בגילאי גן חובה, כיתות א-ב, וזה ממש לא ככה. סרט כזה ממש יכול להפחיד אותם!
דבריי לא סותרים את דברייך
ואף אומר שאת צודקת בעניין השיווק המוטעה. הייתי אומר שמאזור סוף היסודי הילדים יותר מוכנים לסרט כאלה למרות שזה ממש תלוי בילד ,בדרך החינוך שלו ובהכנה לסרט.
ככל הנראה, וזה לא מפליא אותי בכלל, למפיצים בארץ אין כל כך הבנה בסרטים ויש להם יותר הבנה בכסף מה שמוביל להחלטות שטוהרם מוטל בספק.
הם עדיין לא מכירים במושג "אנימציה למבוגרים" או אפילו "אנימציה גם למבוגרים".
תוך כדי הסרט עלו בי תהיות לגבי שמו העיברי
"קרוליין ודלת הקסמים" נשמע כמו סרט מצוייר של ברבי בו היא מוצאת דלת המובילה לעולם הפיות.
אם כבר המתרגמים הוסיפו לשם המקורי, יהיה נכון יותר לקרוא לסרט "קרוליין והדלת לעולם שממחיש את הביטוי 'היזהר במה שאתה מבקש' ".
שמחה למצוא אנשים שמסכימים איתי שהשם לא מתאים ואף מטעה.
ל-imai
מסכים איתך ב-100% אחוז
שאלה לגבי גרסת התלת מימד ל-IMAX
האם מישהו ראה את הגרסה של התלת מימד? ואם כן איזה סוג של תלת מימד זה,האם זה תלת מימד בדומה ל-
Beowulf או יותר כמו "המסע אל בטן האדמה"? ובכללי האם כל סרט תלת-מימד שמוקרן ב-IMAX התלת-מימד בו בנוי באותו סגנון?
גרסת התלת-מימד של הסרט היא לא איימקס.
אני לא בטוח שאני מבין את השאלה בקשר ל"סוג" התלת-מימד: אם לזאת היתה הכוונה, הוא מוקרן בבתי קולנוע רגילים (כמו 'מסע אל בטן האדמה') ולא באולמות איימקס בעלי מסכי ענק (כמו 'ביוולף'). לדעתי, התלת בסרט מוסיף, מגניב, אבל לא הכרחי. הסרט לא "משוויץ" בתלת כל הזמן ולא עסוק בזריקת דברים על הקהל פעם בחצי דקה, כלומר, הוא יותר דומה מהבחינה הזאת ל'בולט' מאשר ל'מסע אל בטן' (וטוב שכך). כמו שכבר כתבתי במקום אחר, גירסת התלת-מימד באנגלית מוקרנת רק במקום אחד בארץ, בקולנוע לב דיזנגוף, ומוקרנת ללא תרגום. אם יש לכם את האפשרות – שווה לתפוס אותה. אם לא – גם דו-מימד זה בסדר.
גרסת התלת-מימד של הסרט היא לא איימקס.
מה עדיף, דו-מימד באנגלית או תלת-מימד מדובב?
לא יודע, לא ראיתי את הגירסה העברית.
גרסת התלת-מימד של הסרט היא לא איימקס.
תודה על התשובה, פשוט ראיתי שהוא כן מוקרן באולם ה-IMAX בקריון, שאני הבנתי שזה אומר שהוא מוקרן באולם עם המסך הגדול ובנוסף הסרט מתהדר בתוספת של 3D ליד השם, אז כל העניין די מבלבל.
מאוד.
אני מניח שאפילו ייתכן
שהוא מוקרן באולם האיימקס בתלת-מימד, למרות שהוא *לא* סרט איימקס
(ואני לא בטוח שהוא ייראה שם טוב – התלת-מימד הדיגיטלי לא נועד למסכים בגודל כזה). וזה תמוה שגלובוס יבחרו להקרין דווקא את 'קורליין' באולם האיימקס במקום סרט קיץ עתיר פיצוצים כמו 'רובוטריקים'. כל סאגת היחס של גלובוס לאיימקס היא עניין מוזר. כמה עולה כרטיס להקרנה באולם הזה? אני אשמח אם מישהו שהיה שם יוכל לדווח מה בעצם קורה שם בדיוק.
אז ככה
קורליין 3D מדובב, מוקרן באולם ה-IMAX של גלובוס מקס קריון, אבל רק בהקרנות יומיות – בערב אכן מוקרן באולם זה הסרט "רובוטריקים".
כרטיס ל"קורליין" עולה 45 ש"ח
כרטיס ל"רובוטריקים" עולה 37 ש"ח.
עושה סדר?
עכשיו הכל יותר ברור.
השאלה היחידה שנשארה היא איך נראה סרט תלת-מימד דיגיטלי כשהוא מוקרן על מסך איימקס, וכמו שאמרתי אני חושש שהתשובה היא "לא טוב" – אבל צריך לבדוק.
גרסת התלת-מימד של הסרט היא לא איימקס.
אני ראיתי בתלת, לצערי בעברית. הדיבוב היה ממש ממש ילדותי (אחרי הכל זה "ודלת הקסמים") וזה נורא הרס לי את הסרט. ביחוד הדיבוב של קורליין היה ילדותי ומרגיז, ובמשך כל הסרט דמיינתי את את מה שהם אומרים באנגלית ובקולות נורמליים ואזהסרט נראה הרבה יותר טוב.
לדעתי עדיף ללכת רק לאנגלית כי ילדים קטנים מדי באמת יכולים לפחד וילדים גדולים פשוט יפספו את האווירה של הסרט בגלל הדיבוב הנוראי.
הנאה צרופה.
פשוט ככה. מי אמר שלסליק אין כישרון? הוא לגמרי הוכיח את עצמו בסרט הזה, וזה משמח אותי מאוד.
שלושה דברים שהפתיעו אותי לטובה:
* למרות שציפיתי לקורליין בקוצר רוח במשך זמן רב מדי, הסרט עדיין התעלה מעל הציפיות שלי.
* קראתי את הספר וגם את גרסת הקומיקס, ועדיין אני יכולה לומר שהסרט לא נופל ברמתו מהמקור.
* הופתעתי כשקלטתי כמה אני אוהבת את ווייבי ו-ווייבי האחר, למרות שווייבי הוא דמות שלא הייתה קיימת במקור. חששתי ממנו כששמעתי עליו לפני שהסרט יצא, אבל אחרי שראיתי את העיצוב שלו נרגעתי קצת. עכשיו שראיתי את הסרט, אני שמחה שסליק יצר אותו. ווייבי מאוד מתאים לעולם של קורליין ושתי הגרסאות שלו פשוט מקסימות. אהבתי מאוד את האינטראקציה בין ווייבי וקורליין. אין ספק שזה היה יותר מעניין משעה וחצי של קורליין מדברת לעצמה.
(גלובוס ירושלים הוא עדיין קולנוע נוראי, תודה ששאלתם. הם השתגעו לגמרי עם מחירי הפופקורן והשתיה. גם חבורת בנות ה-15 שלא קלטו שהן קנו כרטיסים לסרט אנימציה והתלננו שהסרט הוא עינוי של שעה וחצי לא שיפרו את החוויה. לפחות הסרט היה אחלה.)
מישהו יודע איך הדיבוב? מתחשק לי לראות את הסרט שוב בתלת מימד.
להגיד שדלת הקסמים היא לא רק בדמיון של קורליין זה ספוילר.
זה ברור "לגמרי" (עד כמה שהמילה הזו מעצבנת אותי) כבר מהאמצע של הסרט.
אפשר לטעון שזה ברור כבר מההתחלה כי בכל זאת זה סרט פנטזיה לילדים ולא איזה חירטוט של דיוויד לינץ' (זה הכול חלום! זה הכל הזיית סמים! זה הכל הזיית סמים באמצע חלום!) וילדים לא אוהבים שמבלשטים אותם בסגנון "אה, זה לא באמת קרה" הם יודעים לדרוש עלילה בסרטים שלהם.
אוווו! הזיית סמים באמצע חלום!
ירידה מעולה
על דיוויד לינץ.
זה לא משנה
לא חשוב אם הדלת קיימת במציאות או לא, בשביל קורליין היא אמיתית. כל הסיפור מתבסס על כך שקורליין אכן חווה את הדברים האלה.
לכתוב את זה בכותרת זה ספוילר יותר גדול
פשוט פנינה.
הסרט פשוט יפהפה מבחינה ויזואלית, מקפיד על הפרטים הכי קטנים. בכל רגע בסרט יש עשרות הברקות עיצוביות, ורואים שהכל נעשה פשוט…באהבה.
האוירה שהסרט יוצר מתאימה לזו של המקור, השילוב הזה של מופלא וקריפי ומוזר, משעשע ועצוב.
התלת מימד נחמד, אבל לא הכרחי בעיני, ואני לא בטוחה שהוא מצדיק את הכרטיס היקר יותר.
ה''מרחק''
שאליו חפצים יכולים לצאת מהמסך בתלת-מימד דיגיטלי הוא בהחלט קטן יותר ממה שניתן לראות באטרקציות בגני שעשועים, או באיימקס (שבו חפצים יכולים לרחף ממש מעל השורה שלפניך).
הסרט מתאים לילדים קטנים?
האם הסרט מפחיד כמו 'הסיוט שלפני חג המולד' או כמו 'סיוט ברחוב אלם'?
אם להיות קונקרטי יותר, הוא נראה לכם מתאים לילד בן 6?
התשובה היא, כרגיל, תלוי בילד
אבל במקרה הזה השאלה היא קשה יותר מהרגיל. הסרט מפחיד, אין ספק בזה, אבל אם הוא מפחיד-בסדר או מפחיד-מדי, זה תלוי. הביקורת בוואינט מלאה בהורים שצועקים " סרט מזעזע – מפחיד – יוצר סיוטי לילה, ראוי להוריד אותו מהאקרנים!!!".
אחד שאהבתי במיוחד:
"בשבת הלכנו לסרט עם שני ילדים בני 11 ושבע. הצפיה בסרט היתה סיוט שרק החמיר ככול שעבר הזמן. כעשיה האומנותית הסרט הוא בנוני מינוס. מבחינת התוכן, הוא חולני. חולני בצורה קיצונית. זהו סרט שמייצר פחד, מייצר סיוטים ומפיץ טרור. כן, זהו סרט של טרור שלא קל לצפות בו ועוד יותר קשה לשכוח אותו. בשום אופן אין זה סרט ילדים. בעלי נפש "מבינה" יאמרו אולי שהסרט הזה הוא צעקה של יוצר או יוצרים שצריכים עזרה נפשית דחופה בצורת אישפוז בבית חולים לחולי נפש.
"יצאנו מהסרט במצב רוח קשה, תערובת של זעם ומועקה. הילדים היו ממש במצב של חרדה. למה? ראשית בגלל הסרט הנוראי. שנית בגלל בית הקולנוע ו"תעשיית" הפרסום שהציגה את הסרט כיצירת מופת לילדים. הבוקר, יומיים אחרי, הבן הקטן התלונן שהוא לא מצליח לשכוח את הסרט.
"מבחינתי, אנשי תעשיית הקולנוע שהעלו את הסרט הזה להקרנה, ירו לעצמם בראש. אישית, החלטתי בעקבות "החוויה" שלא אלך לקולנוע לפחות שנה. אני גם בספק לגבי הנכונות שלי לתת לילדים שלי ללכת בחופשת הקיץ לסרטים עם חברים לסרטים.
"כמי שנפגע מהסרט הזה, אני קובע שכל מי שמשבח את הסרט במדורי הקולנוע הוא או שרלטן (שלא ראה את הסרט אבל משרת בעניים סגורות את המפיצים) או שהוא סובל מבעיה חמורה מאוד שהטיפול בא שייך למדור בריאות הנפש. השמרו מהסרט הזה ובעיקר שמרו על ילדיכם מפניו."
אכן דברים קשים.
אה, אוקיי, הבנתי שהאמא (נדמה לי) הזאת לא ממש יודעת איך להעביר ביקורת או להתמודד עם אשמה, אבל מה דעתך שלך?
בן ה-6 האמור מתמודד בצורה סבירה עם פחד ביצירות בדיוניות, אבל זה מאוד תלוי בצורה בה הדברים מוצגים בסרט – אם הגיבורה מבוהלת והצופים קופצים מהמושב מדי פעם, זה כנראה לא בשבילו. אם אפשר לפרש את זה בצורה מפחידה אבל הגיבורה מפגינה תושיה והבימוי מתון (לפחות לרוב), יש סיכוי שזה יעבוד.
הייתי רוצה לראות את הסרט בעצמי ולהחליט, אבל זה עסק די מורכב להגיע לקולנוע בכל מקרה, ולכן אני שואל.
יותר קרוב לאפשרות השניה
האווירה לאורך חלקים גדולים של הסרט היא מאיימת, אבל קורליין היא לא פראיירית ולא מפגינה פחד. אני חושב שלילד שרגיל להתמודד עם יצירות מפחידות לא תהיה בעיה, אבל לא הייתי ממליץ על הסרט באופן גורף לכל ילד בכל גיל. גם לא הייתי ממליץ לקרוא לו בשם מתיילד כמו "דלת הקסמים", אבל זה לא קשור.
המממ... ובכן, הייתי בו אם בן הדוד שלי בן ה-6
ואחותו (בת 8), ומה שמעניין הוא שבעוד אני נצמדתי לכסא לכל אורך הצפייה הם לא הפסיקו לנדנד לי על עד "כמה שהסרט הזה משעמם!" ו"נו, מה הקטע? יש בכלל עלילה? מתי נגמר? מתי הולכים? רוצה ללכת. משעמם!".
נקודה טובה.
נדמה לי שהשאלה הרלבנטית עבור ילדים בני 6 ומעלה (ולמען האמת, כנראה שלא הייתי ממליץ על הסרט לילדים מתחת לגיל הזה) היא לא "האם הסרט יפחיד אותם" אלא "האם תהיה להם סבלנות בשבילו".
לא בהכרח רלוונטי
אך כשיצא הספר התגובות היו די חלוקות בין מבוגרים, שחשבו שהוא מפחיד ולא מתאים לילדים, וילדים, שחשבו שהוא מגניב ולא כל כך מפחיד.
לטעמי, הספר לא היה מפחיד והסרט, בחציו השני, כן, אבל לא יותר מדי. אבל אני, כמובן, לא הקהל שבדעתו אתה חפץ.
עצה שלי כשרלטן ו/או חולה נפש:
למרות שהוא לא תמיד נאמן ברמת הפרטים, הסרט מאוד קרוב לספר באוירה. אני מציע שתרפרף בספר ותשפוט האם הסיפור נראה לך מתאים. לא צריכה להיות בעיה להשיג עותק בספריה. אם אין בספריה, לא חסרים כאן אנשים (כולל אני) שמחזיקים את הספר בבית ויכולים להשאיל לך אותו.
דעתי האישית, מבלי להכיר את הילדים שלך, היא שזה סרט לילדים שמורגלים למתח. כפי שציינתי בביקורת, הורים צריכים לשקול בזהירות האם הסרט מתאים לילדים שלהם, מכיוון שהוא אכן יכול להיות מפחיד (אבל לא ברמה של צלקות נפשיות). יש לי אחיין בן 5 שהייתי נותן לו לראות את הסרט. הוא אהב את שרק השלישי, סרט שאני מצאתי מטריד.
זו עצה טובה, תודה.
התשובה היא, כרגיל, תלוי בילד
וואו, אני כ"כ רוצה לראות את זה עכשיו.
טקסט מאזן
מבקרת שמדווחת מצפיה בסרט עם הבן שלה, בן 7. החלק המעניין ביותר הוא הביקורת מאת הילד עצמו, שמספק ניתוח די מבריק של הסרט.
http://www.areyouscreening.com/2009/02/09/coraline-movie-review-7-year-old-commentary-included/
חצי
לכבוד החופש הגדול פרסם "ידיעות אחרונות" טור ביקורות קולנוע של כמה בני 11. אם לסכם אז "עידן הקרח 3" הוא הסרט המצחיק ביותר אי פעם ו"רובוטריקים" סרט אקשן אדיר עם עלילה מיוחדת ומעניינת. שיה לה-באף לעומת זאת ממש לא כזה חתיך כמו שהוא חושב את עצמו.
תראה
מצד אחד התגובות שהבאת כאן ממש קיצוניות (למרות שהם משעשעות להחריד).יחד עם זאת אני לגמרי מבינה על מה הם מדברים, שיווקו את הסרט כ"סרט לכל המשפחה",וזו היייתה הטעות. מדובר בסרט מפחיד, שמבוסס על ספר אימה-פנטסיה והרבה אנשים, שלא מכירים את נייל גיימן בכלל לא מודעים לכך שהם הולכים לסרט ומצפים לראות דבר שונה לגמרי, אני למשל מכירה מעט את נייל גיימן אבל כלל לא הייתי מודעת לכך שהסרט מבוסס על ספר שלו עד לבערך עכשיו שאני קוראת את התגובות שנכתבות עליו.
שווה לקרוא את הספר, אחרי שרואים את הסרט?
מאוד משעשע...
ובכל זאת, אני מבינה על מה ההורים ההיסטריים מדברים. יש כאן הטעיה שיווקית – כמו "ממלכת טרביתיה", ששווק כסרט פנטזיה למרות שבכלל לא היה כזה, הסרט משווק כסרט פנטזיה קליל לילדים, והשם המתיילד בעברית בטח לא עוזר. אם הייתי הולכת אליו בתור ילדה קטנה, נראה לי שהייתי סובלת מסיוטים (אם כי סיכוי טוב שהייתי נהנית בכל זאת).
אני חושב שאם הילד
ראה את "הסיוט…" ואת "חתונת הרפאים", הוא יתמודד גם עם קורליין.
דווקא את 'חתונת הרפאים' לא הייתי מראה לילדים קטנים
לא בגלל שהוא "מפחיד", הוא לא, אלא בגלל היחס למוות בתור מין "מעבר דירה" עליז והפיך. מוות זה מוות, זה עצוב אבל זה חלק מהחיים וזה סופי, ולא נראה לי שכדאי לבלבל ילדים בקשר לזה.
אני לא מכירה את הילד שאתה מדבר עליו,
אבל בתור פחדנית רצינית, הספר עשה לי סיוטים כשקראתי אותו בגיל 16.
נדמה לי שהתשובה היא ''לא'' באופן די מוחלט.
ראינו את הסרט אתמול (גלובוס ירושלים, המקום היחיד בו הוא מוקרן באנגלית בערב, אבל שרדנו את זה) והוא בהחלט מוצלח – אבל יש בו כמה סצינות מפחידות ממש. אם להשוות אותו ל'הסיוט', למשל, מדובר בסרט הרבה פחות תמים והרבה יותר מאיים.
כן, כמובן שזה תלוי בילד – אבל ככלל אצבע, לא הייתי לוקח לסרט ילדים מתחת לגיל 10.
זוועה! להרחיק ילדים
מי האדיוט שקרא לזה סרט ילדים??? ילדים יוצאים מסויטים משם. ראיתי ילדים שהוצאו בוכים ורועדים באמצע הסרט, כשהסדרנית מתנצלות שהסוף טוב.
אין איזה סלקטור שרואה את הסרטים טרם הקרנתם?
למה לא מגבילים את הגיל בסרט כזה?
גם עבור מבוגרים מדובר בסיוט חולני – לא פשוט, ועבור ילדים זו פשוט טראומה.
פשוט חוסר אחריות לקרוא לזה סרט ילדים
אה, הנה, הם הגיעו גם לכאן.
אה, הנה, הם הגיעו גם לכאן.
באמת? הייתי בטוח שמדובר בפרודיה…
כנראה שהסרט הוא אכן דלק סיוטים עם אוקטן גבוה במיוחד.
לא לילדים מתחת לגיל 10 או מעל גיל 30.
או אולי… לבעלי דמיון בלבד.
לגבי הסוף
דווקא ילדים עם הרבה דימיון
הם ילדים שסובלים יותר מפחדים ומסיוטי לילה.
אז הפעם זה,
"כל מי שחושב שהסרט מפחיד, כנראה שאין לו דמיון/ הוא טיפש/ הוא פויה."
זה הפך לפשע להביע דעה שלילית?
ואגב, אני מסכימה בנוגע לזה שילדים עם דמיון מפותח יותר מועדים לפורענות.
ניל גיימן הוא אולי היוצר הכי אוברייטד היום
הסיפורים שלו ממש לא משהו כשמפרקים אותם לגורמים אבל כל חתימת שמו של האייקון על מיזם, מיד מעוררת פלאים לשיווק.
ההנפשה באמת מעולה!! ומצילה את הסיפור הפשטני.
אכן, לא מומלץ אוטומטית לילדים קטנים.
נ.ב.
"הביקורת" של הילד של גיימן היא פאתטית. היא זיוף גדול כמו האבא.
אתה מכיר את האבא של הילד הזה?
התכוונת ל''אבא'' של הילד הזה?
הביקורת/דיאלוג עם הילד שם נראית כ"כ מלאכותית שזה פשוט זועק לשמיים.
אז לא, אני לא צריך להכיר את "האבא" הממליץ הזה לדעת שהדיאלוג הוא וירטואלי, ומגיע מנק' ראות של מעריץ נלהב (במקרה הטוב).
גיימן הוא יוצר מוערך ובצדק
תקשיב שנייה, מה זאת אומרת שהסיפורים שלו לא משהו כש"מפרקים אותם לגורמים" ? הרי כל דבר ,אם תפרק אותו לגורמים מספיק טוב, תקבל שטיטניק הוא סתם סרט על איזו אונייה שהתרסקה, אישה זקנה ושלוש ומשהו שעות מהחיים שלך… זה לא אומר שום דבר
גם אני אסכים ואומר שלפעמים אצל גיימן העלילה והרעיון יכולים להיות מוכרים אבל אין מה לשוות עם ה-"מעבר" שיש בקטעים שלו, בין אם זה בכתיבה, בקומיקס או על המסך…
וחוץ מזה, אני אציין שאני לא ממש מבין את הביקורת על כך שהסיפור פשטני, סך הכל זה סיפור קטן לילדים והוא גם לא מתימר להיות הרבה יותר מזה
אי אפשר להתווכח עם המקהלה
וכמו כל יצירה, גם זו מדברת לרגש, ומי שנשבה בקסמה = "אבוד",
ומי שלא נשבה = "אבוד" גם כן.
אני למשל גם סובר (כמו רבים אחרים) שהסרט המופלא "חגיגה בסנוקר" עדיין נופל מהמקור הספרותי פרי עטו של ס. מורגנשטרן.
יום שישי: הגרסה האנגלית מוקרנת רק בגוש דן, ורק עד 19:30.
אאררגגגהה!
יופי של סרט!
נראה נפלא, מותח, בעל אופי אקסצנטרי ומקורי, והעלילה הרבה יותר מעניינת ומורכבת מבספר, שאותו אני זוכרת כקצר, דל וכלומי.
חבל רק ששכחתי שאני לא מסוגלת לראות סרטים בקולנוע בלי להתעצבן על חברותיי (היקרות והנהדרות) כשהן מדי פעם לוחשות איזו הערה. אולי זו איזו הפרעת קשב, אבל אני חייבת שקט מוחלט סביבי כדי להנות מסרט, כמו שאני חייבת חושך מוחלט. טוב, כשאהיה עשירה אבנה לי קולנוע פרטי.
וואו, איזה סרט קסום, טריפי ונהדר!
ללא קשר לספר (הנפלא בפני עצמו) הנרי סליק יצר פה מסע טריפי, פסיכי וקסום בעת ובעונה אחת. אחד הסרטים הטובים שראיתי השנה, והכל נראה כל כך טוב בתלת מימד. אגב, אני סבור שהתלת מימד מוסיף המון לסרט, ל"ריאליזם" של העולמות שבו. העובדה שדברים לא נזרקים מהמסך אל הצופים היא רק לזכותו של הסרט, ומעידה על כך שניתן לעשות שימוש מושכל ונבון בתלת.
ולמי שעדיין לא ראה: לראות את כל הכותרות, עד הסוף.
בקשר לכתוביות: אוי... מה פיספסתי?
אני מחסרי הסבלנות.
אני סתם ברחתי מבנות ה-15 הבכייניות.
לכל הרוחות, רציתי להישאר אבל הן החליטו פשוט לעמוד שם ולהתלונן שהסרט היה שעה וחצי של עינוי. יופי, אז אם זה כל כך נורא למה הן לא עשו לי טובה ועזבו באמצע? פיכס.
מצוין.
למרות שלדעתי, קורליין זה הספר הכי טוב שגיימן שכתב*, הסרט מצליח גם לעמוד בפני עצמו, ולפעמים גם להתעלות על הספר: קורליין פותחה יותר מבספר, וייבורן הייתה תוספת נחמדה מאוד, קיבלנו יותר הסברים על האימא האחרת, וכו', וכו', וכו'. טרי האצ'ר הייתה מקסימה, והייתה אחד מהתירוצים הבודדים שגרמו לאימא שלי לבוא לסרט ("זאת סוזן מאייר, את יודעת"), ופורסיבל וספינק נעשו מצוין בסרט. לעומת זאת, הפעם הזאת הייתה הפעם האחרונה בהחלט שאני הולך לראות סרט בקולנוע גלובוס, לפחות זה שבירושלים. איכסה.
איפה הפירוט של הכוכבית?
נשארתי במתח.
אוי, שכחתי למחוק אותה בעריכה
רציתי להגיד שם שלא קראתי את סאנדמן, ככה שאני לא יכול להגיד אם זה הסטר הכי טוב שלו, ובכלל, שזה לא ספר, אז הוא לא נחשב. ושגם בשורות טובות לא מתעלה על קורליין (ועל בנג'מין באטן. סתם, הוא מתעלה עליו).
בשורות טובות באמת אוברייטד.
אני לא חושב שהוא אוברייטד: להפך.
מגיעה לו ההערכה שהוא מקבל והכול, אבל אני פשוט חושב שקורליין זה ספר יותר טוב.
את 'לעולם לא עולם' ו'אלים אמריקאיים' קראת?
בלי זה, באמת להגיד שקורליין זה פסגת היצירה שלו זה קצת בעייתי בעיני. אם בכל זאת קראת וחשבת שקורליין יותר טוב – פרט נמק והסבר.
אני בחצי של אלים אמריקאים
וזה יותר מידי מזכיר לי את אבק כוכבים – סיפור מקורי, אבל זה לא מעניין.
את אלים אמריקאיים קראתי והתייאשתי באמצע - עמוס מדי, לטעמי.
ובכן, קורליין זה ספר שהצליח להיות מקסים, מצחיק ומצמרר בעת ובעונה אחת. הוא מסופר במינימליסטיות, וזה קסם לי מאוד. גיימן תיאר סצנות אימה בצורה מאוד אדישה, ומאוד קרה, אבל הצליח בסוף לגרום לי להתרגש.
את לעולם לא עולם לא קראתי, ולא שמעתי שזה ספר כשזה נחשב שלו – אבל דווקא נשמע חמוד, הספר.
לדעתי ''לעולם לא לעולם''
הוא הספר הכי טוב של גיימן.
הוא ללא ספק הספר הכי מלא דמיון שגיימן כתב. יש שם תיאורים כל כך מיוחדים. באמת שהוא מתאר שם עולם כל כך שונה ממה שקראנו וראינו עד עכשיו בתחום הפנטזיה.
לגבי "אלים אמריקאים", הספר השני הכי טוב שלו לדעתי. עמוס מדי? לא ממש הרגשתי את העומס.
סגנון הכתיבה של גיימן מאד קולח וקל לקריאה (לפחות לדעתי) וזה מאד הקל על העניינים. אני אישית נשאבתי לסיפור כבר מהפרק הראשון.
ואגב, מישהו כאן קרא את הספר החדש שלו, The Graveyard Book?
אני אישית נורא נהניתי ממנו. שוב גיימן מציג רעיון מקורי לגמרי ומתבל אותו בהמון אווירה קסומה. מה שכן, הוא עוד לא תורגם לעברית.
אני מחכה לתרגום
.
לדעתי ''לעולם לא לעולם''
לעולם לא עולם היה קודם סדרת טלוויזיה, כמדומני. בטח אף-פעם לא הגיעה לארץ.
אבל הוקרנה באחד מכנסי האגודה לפחות.
ההקרנה בפנטסי.קון 2004 זכורה לי בוודאות (וגם – בדקתי עכשיו – מופיעה בתוכנייה של אותו כנס), אבל נדמה לי שהייתה עוד אחת.
אה, כן, בדקתי.
גם בפנטסי.קון 2001.
אלים אמריקאיים באמת לא עמוס מידי. יותר מידי לא עמוס.
חצי ספר והוא לא מתקדם לשום פאקינג מקום.
כמו שאר הספרים של גיימן שקראתי, הוא סובל מ"תסמונת ניל גיימן" – סיפור מקורי שפשוט לא מעניין.
אין ספק שהוא מלא דימיון, והכתיבה שלו בהחלט זורמת, אבל הסטוריטלינג שלו על הפנים, הוא לא מצליח להעביר את הדימיון הזה שלו החוצה בצורה מספקת, וגורם לעולם מקורי להראות כל כך אפור ומלא בדמויות שיש להם פוטנציאל להיות מגניבות אבל ממצות את עצמן כל כך מהר כי הוא לא מצליח לפתח אותן כי מסתבר שהן בסה"כ דמויות גימיקיות ("תסמונת ג'ק ספארו") וכתובות באופן לא מעניין שאתה מוצא את עצמך אדיש לכל מה שקורה להם.
אבק כוכבים היה ממש משעמם (הסרט עשה לו חסד, אבל זה לדיון אחר), בשורות טובות מקושקש לחלוטין (ויותר מידי פראצ'טי), ועשן ומראות היה חסר כל פואנטה (ואפילו גולת הכותרת שלו, ששמעתי כל כך רבות עליה, מאכזבת כי זה נראה שהוא רוצה לזעזע בכוח). מקורליין אני לא זוכר הרבה, אבל ממה שנשאר מהאמינות שלי לפני 8 שנים, גם הוא לא משהו.
שמעתי הרבה על לעולם לא עולם, אבל אני מתחיל כל כך לסלוד מגיימן שנראה לי שאני אוותר, כי אני כל כך, אבל כל כך מעדיף להשלים את שאר הספרים של צ'אק פאלאניוק.
וואו.
מדהים כמה שהדיעות שלנו שונות לגביו.
גולת הכותרת של אבק ומראות?
אתה מדבר על "The Problem of Susan"? אם כן, אני מסכימה שזה סיפור די סנסציוני, שגם לא בדיוק תופס את הספרים שאליו הוא מגיב.
אם כי בגדול אני יותר סלחנית כלפי גיימן ממך. את אלים אמריקאים, לדוגמה, מאוד אהבתי. עם זאת, אין ספק שהגימיקיות והנטייה להתלהב מהמגניבות של עצמו הן תכונות די חזקות בכל הכתיבה שלו.
אני חושב שהוא מדבר דווקא על Snow, Glass, Apples.
וזה הגיוני בהתחשב בכך ש'הבעיה של סוזן' לא היה ב'עשן ומראות'.
נכון, הוא היה בקובץ הבא, Fragile Things
ואת Snow, Glass, Apples אני דוקא מאוד מסמפטת.
הוא לא רע, אבל הוא בכוח מחפש לזעזע.
זו בעיה שמשותפת לשני הסיפורים, בעיניי.
זו בעיה שמשותפת להרבה מיצירותיו של גיימן
(כלומר, כל אלה שהם לא אבק כוכבים וקורליין)
אופס, רק עכשיו קלטתי שאתם מדברים על ספר בשם ''בשורות טובות''..
אולי באמת כדאי להשתמש באלה – ".
האבא נראה כמו אנס?
מה זה אמור להביע?
גם אותי הוא לא ריגש במיוחד
אך איכשהו הוא הצליח להטיל את קסמו עליי ולצמרר אותי בדרכים שלא נעשו לי מזמן.
הייחוד של הסרט לדעתי היא בריחוקו מהעולם האמיתי שלנו. כלומר, גם העולם האמיתי שלהם מוזר בדרכו שלו (והאחר על אחת כמה וכמה) אך בכל זאת מקביל בכמה דברים לשלנו. כך הוא סגנון הסרט – פנטזיה.
קרה לי משהו דומה: לא הצלחתי להתחבר לדמויות.
אבל האשמתי את תנאי הצפייה ומצב הרוח שלי באותו היום. אולי הייתי נדיב מדי.
אני ראיתי את הסרט במטוס והצלחתי להתחבר
תצטרך להסביר מה בדיוק הקשה עליך להתחבר.
למה?
רק ציינתי את הרושם שלי, לא ניסיתי לתת לו שום תוקף אובייקטיבי.
או, במלים אחרות, אם היה לי נימוק ברור הייתי מביא אותו כבר קודם.
מאוחר מדי, אנחנו נתראה בצהרי היום, אל תשכח את האקדח ו/או גזר שלך
איזה כיף זה להיות מעריץ פאנט של משהו, זה נותן רוח מחודשת לחיים.
תיזהר, אני מאוד מיומן עם גזר.
אה, רגע, התכוונת במובן של לעשות איתו משהו חוץ מלאכול?
שיט.
מהנה ביותר
האנימציה היתה מדהימה, בדר"כ אני לא חסיד נלהב של סטופ-מושן אבל כאן נעשתה עבודה מקצועית ומושקעת. הסרט מספק הרבה רגעי מתח, עצב ואימה (הסרט בהחלט לא מתאים לילדים קטנים). הדמויות היו מציאותיות בשביל העולם של הסרט והפסקול יצר את האווירה המושלמת.
אם הסרט הזה יתרום להכחדות הבראציות מהעולם,
אז הוא יותר טוב ממה שחשבתי.
אני תוהה כמה מהאנשים שמזדעזעים
מכמה שזה נורא, תכנים כאלה לילדים, קראו פעם את אגדות האחים גרים. כלומר, באמת קראו, לא רק הקריאו לילדים שלהם (או סביר יותר, השמיעו להם ספר-קלטת או שמו להם גרסת דיוידי שיצפו בשקט ולא יפריעו להם).
כשהייתי קטנה הייתה תוכנית בטלוויזיה בשם "הצריף של תמרי", שבה המחיזו אגדות ילדים באמצעות בובות (בעיקר מריונטות). אני זוכרת שאחרי פרק "כיפה אדומה" לא יכולתי לישון מרוב שפחדתי מהזאב.
תאטרון בובות, כן? ובובות לא משכנעות במיוחד, גם כן.
אבל התכנים שאנחנו מספרים לילדים מאז ומעולם היו עקובים מדם. זאב שטורף את הסבתא ואת נכדתה ואז פותחים לו את הבטן, מוציאים אותן, ממלאים אותה באבנים וכשהוא מגיע לנהר הוא טובע? ומה לגבי מכשפה שרוצה לצלות שני ילדים בתנור שלה, ובסוף הם צולים אותה? והאם החורגת המרשעת של שלגיה שמרעילה אותה?
סיפורי ילדים מאז ומעולם היו דבר מחריד, וילדים דווקא הסתדרו עם זה יופי.
הילדים שהכרתי במהלך חיי נטו להתגלות כיצורים צמאי דם.
ואני עצמי קראתי בהנאה מרובה את כל אגדות האחים גרים בגיל שמונה או תשע.
אנחנו לא חיים מאז ומעולם, ואני לא בטוח לגבי ''הסתדרו עם זה יופי''.
דהינו, החברה המערבית היא חברה הרבה יותר עוטפת-בצמר-גפן מאשר רוב החברות שקדמו לה (וגם רוב אלו המקבילות לה בעולם כיום). אף אחד לא מדבר עם ילדים על מוות; אלימות היא טאבו – בין ילדים ובוודאי שבין מבוגרים לילדים; מיניות אינה קיימת בתמונה.
ילד שגדל בסביבה כזו יקבל את 'קורליין' (לדוגמה) הרבה יותר קשה מילד שכבר נחשף לרעיונות של אלימות, רוע וכישוף אפל (לדוגמה) בעבר.
ולגבי החלק השני של ההסתייגות שלי, את בעצמך כותבת שלא יכולת לישון מרוב פחד. ילדים התגברו על הטראומות, כן, אבל ילדים מתגברים פחות או יותר על כל דבר. השאלה היא למה זה טוב. אם להכליל, העובדה שפעם היה ככה לא אומרת שאי-אפשר לשנות; ואם להיות דמגוגי, פעם ילדים גם היו יוצאים לעבוד בגיל 6.
אנ'לא יודעת איך לומר את זה שייצא נכון,
אבל החיים עצמם די מפחידים. זה לא משנה כמה תסתיר מילד את עובדות החיים, בסופו של דבר הוא יצטרך להיחשף לזה שאנשים נפצעים, חולים, מתים ועושים דברים רעים אחד לשני.
אם לא הייתי רואה דברים מפחידים בטלוויזיה אז מה, שום דבר לא היה מפחיד אותי? כל החיים הייתי ישנה את לילותיי בלי הפרעה ובנחת? זו תפיסה טיפשית.
ילד לא צריך להיות עטוף בצמר גפן. וגם אם תנסה, החיים לא באמת יאפשרו לך את זה.
אני חושב שאת טועה פעמיים לפחות.
פעם ראשונה בכך שאתה אומרת שלא ניתן להסתיר מילד את עובדות החיים. עובדה, אפשר – רוב הילדים המערביים לא נחשפים לעובדות החיים (בגרסה שאינה מרוככת מאוד) עד שהם כבר לא ילדים. אפשר לטעון שזה גורם לחברה בעלת הדחקות פתולוגיות ממש – למשל ההתמודדות המערבית עם מוות – אבל זה כבר אוף טופיק חמור מדי.
פעם שנייה בכך שאת מתייחסת לאלימות ואימה בבדיון כמייצגים נאמנה את האלימות והאימה בחיים. אישית, לא יצא לי להתקל בזאבים מדברים, בובות קטלניות, ערפדים, מכשפות וכדומה. אם הכוונה היא להכין את הילד לחיים, צריך לתת לו לראות חדשות, לא לקרוא אגדות או לראות את 'קורליין'. אם את רוצה ריאליזם, לכי על ריאליזם – ואל תשני בלילה בגלל שלסבא יש סרטן, לא בגלל מפלצות בארון (את יכולה לנחש שאני גם נגד זה, אבל הטיעון שלך לא ממש עובד).
ופעם שלישית – אולי, וזאת רק דעתי – לגבי השאלה הערכית: האם ראוי לנסות ולגונן על ילדים מפני המציאות (או לפחות ידיעת המציאות) או לא. לדעתי, בהחלט ראוי. לילד אין את המנגנונים הנדרשים בכדי להתמודד עם העלמות מחייו של אנשים אהובים, או עם רוע מזיק ומכאיב, או עם שנאה של אחרים אליו אפילו שהם לא מכירים אותו וכדומה. זה דורש, בין השאר, חשיבה מופשטת מדי, וילדים הם יצורים מאוד קונקרטיים; וזה נוטה לפרק לגורמים גם את ההורים שלו, ואת זה ילדים בכלל לא יכולים לסבול.
על מוות וילדים
בחברה המערבית נוטים להמעיט ביכולתם של ילדים להתמודד עם מוות. מפתיע לגלות שכאשר המבוגר מתייחס בפשטות לעניין המוות הילד יכול לקבל אותו באופן רגוע (לפי בשלותו, כמובן) ולפעמים באופן פשוט יותר מהמבוגרים סביבו.
כדאי לעיין בפרק ח' בספרה של .ע. אילון "איזון עדין"
ובכל זאת, בין "קורוליין" להתייחסות לכאב שבמוות ובחיים…. יש מעט מאוד.
מעניין שהתגובה הראשונה שלי באתר (אחרי 3 שנות שיטוט נעים) היא כ"כ אוף טופיק, אבל יש דברים שחייבים להיאמר
על מוות וילדים
אני מסכים – אבל, כמו שרמזת, יש הבדל גדול בין מוות לאלימות, ובין שניהם לבין הייצוג שלהם ב'קורליין'.
רוב הילדים לא נחשפים לעובדות החיים?
כמה ילדים אתה מכיר שאין להם חולה סרטן אחד לפחות במשפחה המורחבת או בכיתה? או מחלה רצינית אחרת? או שלא נחשפו לאדם שנפגע בצורה רצינית בתאונת דרכים? או לנכים? או למוות במשפחה? או לסוג כלשהו של אלימות קיצונית?
מן הסתם, האפשרות התיאורטית לעבור ילדות מוגנת לחלוטין קיימת. אבל היא תיאורטית בלבד. בסופו של דבר החיים לא ישאלו אותך כשהם יפילו על הילד שלך או על מישהו בסביבתו הקרובה במידה שאי אפשר להתעלם ממנה איזשהו מקרה מצער, ובעיקר – מפחיד.
רוב הילדים לא נחשפים לעובדות החיים.
ילד קולט את המציאות סביבו בצורה מתווכת. כולנו עושים את זה, כמובן, אבל אצל ילדים זה הרבה יותר דרסטי (ודרמטי). כשסבא מת, ההורים מסבירים לילד למה אי-אפשר ללכת יותר לבקר אותו – הוא לא קולט את מותו בצורה ישירה. ההורים בוחרים עד כמה לעטוף את הסיפור בצמר גפן, אבל בכל המקרים שאני מכיר (לשאלתך) העטיפה הייתה עבה למדי: סבא הלך לישון ולא יקום יותר, סבא עם המלאכים, סבא עבר לעיר אחרת, סבא מת ובוא לא נדבר יותר על מוות.
וכשהחיים לא ישאלו אותי, אני אסביר לילד מה *שאני* בוחר להסביר, לא מה ש'קורליין' תכריח אותי להסביר או אפילו מה שקרה באמת. יתרה מזאת, אם לחזור לנושא, הרוע בסרטים ובאגדות הוא רוע מכוון, בעל agency – הוא לא סבל או יסורים, הוא רשע. זה מה שאת רוצה שילדים ילמדו? איך בדיוק זה מכין אותם לנסיונות שמנית בהודעה שלעיל?
נ.ב. – כשהייתי בן 10, בן שכבה שלי מת מסרטן, בתהליך מתמשך שלקח בערך שנה. המבוגרים בסביבה בחרו לשתף אותנו בתהליך בצורה די מעמיקה – החלטה מובנת, כנראה אפילו נבונה, אולי בלתי נמנעת – ובשמחה הייתי מוותר על הנסיון. אני לא חושב שלמדתי ממנו שום דבר על החיים שהיה חשוב שאלמד בגיל הזה.
וואו, אדם.
אני קוראת ואני חלוקה בדעתי.
מצד אחד, אני לגמרי מסכימה שזה שהחיים מלאים בסכנות ובעצב לא אומר שכל סרט לכאורה "לילדים" באמת מתאים לילדים. לא ראיתי את קורליין, אבל ממה שאני מבינה התכנים האלה לא מתאימים לרכים בשנים.
אבל האמונה חוצבת הלהבות שלך לגבי ריכוך והסתרת דברים מילדים מוצאת אותי המומה לחלוטין.
נשמע שהיתה לך חוויה לא נעימה כילד, עם בן הכתה שמת מסרטן.
מה אני אגיד לך?
כמו בכל דבר צריך איזון וצריך להיות מאוד רגיש לילד שמולך. בשום פנים ואופן לא צריך להתייחס לכל הילדים באותה הצורה, ולהניח שכולם יתמודדו עם אותו הדבר באותה הצורה. אבל "סבא עם המלאכים"? בחייאת?
בתור ילדה הייתי מתעצבנת לאללה כשמבוגרים ניסו לסבן אותי עם שטויות כאלה.
אבל מה שהכי רציתי להגיד – אני לא חושבת שאפשר באמת להגן על ילדים מדברים כאלה.
בישראל בפרט, יש לך כל שנה את יום השואה (שהרבה יותר קשה להסביר בעיני מאשר את יום היזכרון, פשוט כי זה קצת אלמנט מהסרטים – מן רשע עליון שפשוט החליט להשמיד ולהרוג "סתם כך"), שלא לדבר על פיגועים.
אבל – ברצינות – אתה מבין שאין לך שליטה מוחלטת על מה שהילדים שלך נחשפים אליו, נכון?
מתי היית מתעצבנת בתור ילדה?
בתור ילדה בת 14, בתור ילדה בת 9, בתור ילדה בת 4 או בתור ילדה בת שנתיים? כי אני די בטוח שעברת את כל השלבים האלה בנקודה זו או אחרת, ואני גם בטוח שלא בכולם התעצבנת על המבוגרים שניסו לסבן אותך. ברור מאליו שצריך להגן על ילדים מהמציאות עד שלב מסוים. איפה בדיוק שמים את הגבול – זה כבר עניין לויכוח. להגיד באופן גורף שאסור להסתיר מ"ילדים" (בכל גיל) את ה"מציאות" (כל מציאות) זאת שטות.
אמרתי שזה שונה אצל כל ילד
אבל אני חושבת שבשום שלב זה לא לעניין להגיד "סבא עם המלאכים" או "בוקי בגן עדן לכלבים" או כאלה מן.
כשהייתי בת שנתיים-שלוש (זה היה טרם הגעתה של אחותי לתמונה) הכלבה שלנו מתה. ההורים שלי סיפרו לי שהיא ברחה. נורא נפגעתי, לא הבנתי למה היא ברחה – אהבתי אותה כל כך. אחר כך היו לי שפנים, וכשנסענו לחו"ל והשארנו אותם אצל השכנים, הכלב של השכנים אכל אותם. לי סיפרו שהכלוב נפתח והם ברחו. עוד פעם ברחו, יופי של דרך לפתח לילד חרדת נטישה. פלא שמתישהו גיליתי שהפכתי מילדה שאוהבת חיות בהגזמה לבת נוער שסולדת מחיות ומפחדת מהן? (היי, breakthrough much?) את האמת על השפנים גיליתי עוד לפני שעזבנו את קיסריה בגיל שש, ומאוד כעסתי.
אבל שוב, זו אני. הייתי ילדה די יוצאת דופן מהמון בחינות, בעיקר סוציו-אקונומיות.
להגן מהמציאות זה דבר אחד – למרוח ילד עם סיפורים מצוצים מהאצבע זה עניין לגמרי אחר. כי מתישהו האמת יוצאת לאור, ואז אתה מעמיד את הילד בפני מצב קשה הרבה יותר. ושוב- אין לך שליטה מלאה על כל מה שילד נחשף אליו – בגן, בבית הספר, עם המטפלת.
כשהייתי קטנה, סבא שלי מת.
ההורים שלי לא ידעו איך לספר לי על זה. אז הם לא. עולים חדשים יכולים לעשות דברים כאלה, כשסבא נשאר שם, בארץ האחרת.
כמה שנים אחר כך גם סבתא שלי מתה. ואז פתאום ההורים שלי הצליחו לספר לי שגם סבא שלי מת – מזמן – ובבת אחת איבדתי גם סבתא, גם סבא וגם את האמון בהורים שלי. האמון, לפחות, חזר. אבל זה לקח זמן. הידיעה שכל השנים האלה כתבתי את המכתבים הילדותיים והעילגים שלי לאדם מת, שהאמנתי שעדיין חי ואוהב אותי, הייתה מחרידה משהו.
אם תתעסק כל הזמן בלהגן על ילדים מהמציאות, לא רק שייצאו מזה ילדים שלא למדו להתמודד עם שום דבר – גם ייצאו מזה ילדים שלא ממש סומכים על שום דבר שאתה מספר להם. כי מה לעשות, כמה שלא תרצה לרפד ילדים, המציאות עדיין קיימת, והם עדיין יגלו אותה בשלב זה או אחר, ויבינו ששיקרת להם או שהסתרת מהם עובדות חשובות.
אז נכון. יש דברים שפשוט לא מספרים לילדים. וגם כשמספרים להם אותם, מספרים להם אותם בצורה שתתאים לגיל שלהם, ואי אפשר לשפוך עליהם את כל הזבל שבעולם בבת אחת (או שאפשר, וזה אפילו קורה לפעמים, אבל באמת עדיף שלא).
אבל כל ההתמודדות הזאת עם הזוועה והאימה שבאגדות ילדים, עבור רוב הילדים, ממלאת דווקא פונקציה חיובית של התמודדות עם פחדים בסביבה מבוקרת וכל זה (יש מחקרים בנושא, אבל יעזור לי אלוהים אם אני זוכרת איפה למצוא אותם כרגע).
ללמוד להתמודד עם פחד ועם דברים רעים זה לא דבר שבא מעצמו, זה דבר שבא מהניסיון. תחזיק ילד בצמר גפן וייצא לך מבוגר שמעולם לא למד להתמודד עם שום דבר.
יפה מאוד
לא אמרתי שום דבר נגד סיפורים מפחידים, ובטח שלא נגד "קורליין" – רק נגד ההכללה השטותית שצריך לספר לכל הילדים הכל כל הזמן.
אה, לא התייחסתי ספציפית לתגובה שלך
אלא לכל הפתיל, שבאמת לא התחשק לי לעבור ולהגיב בו תגובה-תגובה…
או, סופסוף טיעון.
בטלהיים, אם אני לא טועה (נכון, רז?), ואלו לא מחקרים – אלו תיאוריות.
אני מודה שלי זה נשמע מאוד לא הגיוני – שיכינו אותם לרנדומליות של הכאב בחיים, לא לאיזה רעיון לא ריאליסטי של רוע – אבל אם יש מחקרים אני בהחלט אשקול את העניין בחיוב.
כל זה לגבי הבדיון. לגבי המציאות, מעולם לא אמרתי שצריך לחסום אותה, אמרתי שהיא תמיד מתווכת, ושהיא צריכה להמשיך ולהיות כך.
לחזק אותך, וגם להישאר אוף טופיק
אציין שמה שעוד מפריע לי בנימוק של "סרטים מפחידים גורמים לילדים להתמודד" זה החוסר קונטקס.
אומרים לילד- הולכים לראות סרט- מבחינתו זה בילוי, הוא יוצא החוצה קונה פופקורן,מתרגש ופתאום מקבל את האימה בבום מבלי להיות מוכן בכלל.
נגיד שאני יכולה להבין את ההיגיון של לחשוף את הילדים לכל מיני אמיתות כואבות בחיים. למה בצורה כזאת לא צפוייה, למה בכזה חוסר קונטקס, למה בזמן שאמור להיות הנאה ובילוי בשבילו?
יש כאן שני חלקים - תיאור המצב הקיים ותיאור המצב הרצוי.
אמנם בשני המקרים אני לא מתבסס על מחקרים, אבל במקרה אחד אני מתאר את מה שנדמה לי כפתרון הנהוג, ובמקרה השני את מה שאני מתכוון לעשות בעצמי.
בוג'י טוענת שילדים לא יכולים להיות עטופים בצמר גפן. אני טוען שזה אבסורדי לטעון שזה בלתי אפשרי, כי זה המצב בפועל – וכאן דוגמת הסבא הישן. זאת גם דוגמה שעונה על כך שהמציאות תטפח על פניהם – לא, היא לא, כי מה שיטפח על פניהם הוא ההסברים למציאות שההורים שלהם יבחרו לספק להם.
עכשיו לגבי המצב הרצוי – הילדים שלי לא ישמעו שאנשים ישנים עם המלאכים, אבל הם גם לא יקבלו פירוט גרפי על סרטן. הם לא מסוגלים להתמודד עם האופציה השניה, ואני לא רוצה שהם יהיו מסוגלים להתמודד איתה.
לגבי הערת ההכללה, אני שוקל אם להעלב על כך שבכלל טרחת לכתוב אותה. יותר לענין, ברור שאין לי שליטה מוחלטת על מה שהילדים שלי נחשפים אליו, אבל אני אהיה הורה גרוע מאוד אם אני לא אשאף לשליטה רבה למדי. את לא מצפה שאני ארשה שאת החינוך המיני שלהם הם ירכשו באינטרנט בגיל 7, למשל, נכון?
אבל אני מתעקש לחזור לטופיק – איך כל זה קשור לפנטזיה?
אדם, אין לך ממה להיעלב
ההכללה לא היתה משהו שאתה עשית, כי אם משהו שנעשה לך, כשהיית ילד ומישהו בבית הספר שלך החליט שיהיה נכון לכל התלמידים כאחד לקבל תיאורים גרפיים של כל מיני דברים. לזה, לפחות, התכוונתי.
אבל רק בגלל שזה לא היה הצעד הנכון לך (והאמת? סביר להניח שלעוד לא מעט ילדים) לא אומר שזה לא היה הצעד הנכון לגבי ילדים אחרים.
ההערה לגבי חוסר השליטה לגבי מה שהילדים שלך נחשפים אליו – זה בעיקר קשור לתכנים חינוכיים מן המניין. יום השואה, חג פסח וסיפור משה בתיבה או עשר המכות, מגילת אסתר והמן הרשע.
זו בעיה, כי אתה לא יכול להימלט מזה ויכולה להיווצר דיסאינפורמציה – ההורים מספרים לילד משהו אחד, אבל המורה מספרת משהו אחר, וילד שלישי מהגן/כיתה בכלל שמע מאבאמא סיפור לגמרי אחר, והוא חוזר אליו באוזני הילד הראשון. למי הילד מאמין?
בעיה.
וזה לא און טופיק, זה לגמרי אוף. אבל זה הייחוד של עין הדג – ההתעסקויות האוף טופיק שצפייה בסרטים מעלה.
אם זה לא און טופיק, זה נגמר.
סליחה, אבל גם זה הייחוד של עין הדג.
זכור לי פרק של ''אגדות האחים גרים'' ששודר בערוץ 6
בו מלך מחפש שידוך; לבסוף מגיעה אישה ראויה בעיניו לארמון והוא משביע אותה לא לפתוח דלת מסויימת. היא כמובן פותחת אותה רק בשביל לגלות שכל נשותיו לשעבר (היו שם לפחות 100) תלויות לראווה, ומדובר היה במחזה מחריד ומאוד גראפי (בטח חברה יפנית היתה אחראית לאנימציה).
לקורליין יכול להיות אפקט לא פחות טראומטי על ילדים, ולא רק רכים בשנים. חבל שגלובוס לא מתקנים את מודעות הפרסום ומוסיפים אזהרה קטנה (שיכולה במקביל דווקא לזמן לסרטים אנשים שפנייתו לכאורה לילדים קטנים מרתיעה אותם). אבל כבר דשנו בנושא הזה כאן.
דווקא אתמול
הייתי בגלובוס במרכז ישפרו במודיעין, ועל הזכוכית של קופות הקולנוע היה מודבק דף ובו היה כתוב "הכניסה לקורליין בליווי מבוגר בלבד".
אני אניח שהכוונה הייתה לילדים שגילם לא עולה על 10, אבל זה מה שהיה כתוב.
לגבי פרק מהאחים גרים
פשוט ציינת אישה שמוצאת כ-100 נשים-לשעבר תלויות, והשארת את קוראי התגובה שלך בתהייה מי ולמה תלה את הנשים, ומה קורה לאישה הראויה בסוף.
וככל הנראה לא אדע את התשובה עד סוף ימי, כי עברו 9 שנים מאז התגובה שלך.
כנראה שלא תראה את התגובה
אבל בשביל הסיכוי שכן (או מישהו אחר), זה כנראה איזשהו עיבוד לאגדה על כחול הזקן
ומה לדעתך הסיבה
שרוב האנשים האלה לא קראו -באמת- את אגדות האחים גרים?
הסיבה היא שהן מפחידות ואלימות, ולכן במקום להקריא אותן לילדים אנשים מעדיפים להציג אותן בגרסאות מרוככות בDVD, וככה הם גדלים בלי להכיר את הגרסה המפחידה והאלימה.
שלגייה די מפחיד, גם בגרסה של דיסני.
מה שמזכיר לי
פנו ל'מעשיות בידל הפייטן' של ג'יי קיי רולינג להרחבה בנושא אגדות ילדים מפחידות ואיך מתמודדים איתן. למי שלא מכיר, יש בספר אגדות בסגנון 'האחים גרים' לקוסמים ופרשנויות על כל אחת ואחת מהמעשיות מפי דמבלדור בכבודו ובעצמו.
כדאי לקרוא גם בלי קשר.
חפשו שם את הסופרת (המטורללת, לדידי) שעשתה גרסאות חמודות בצורה מבחילה לסיפורים מזעזעים.
סרט מצוין. אממה, לא נראה לי שאטרח לקרוא את הספר.
אחרי הסרט "אבק כוכבים" רצתי וקניתי את המקור – ופשוט השתעממתי. כשהספר נגמר עדיין חיכיתי שהסיפור ימריא.
סליחה מראש ממעריציו, אבל בינתים זה 3:0 לטובת בעלי זכויות היוצרים של הסרטים: אבק כוכבים, קורליין, מסכת המראה.
הסיפורים של גיימן נועדו לקולנוע (או לקומיקס).
אבל עלול להיות גם מקרה הפוך: אני עדיין מפחד מהיום שבמאי לא מתאים (כלומר, מישהו אחר מטרי גיליאם) יעשה את גרסתו המחורבנת ל"בשורות טובות" המעולה. דבר כזה יהיה אירוני כי הספר המקורי ממש טוב.
אולי החיבור עם פראצ'ט עשה לשניהם ממש טוב, כמו רמי וברי.
ושוב סליחה ממעריציו, פשוט הספרים שלו (עם כל הכבוד למקוריות) לא ממריאים אותי.
וחבל.
סתם מסקרנות,
ניל גיימן זה רמי או ברי?
ברי כמובן.
אני דווקא חושבת
שבתור ספר, 'קורליין' טוב יותר מ'אבק כוכבים' ולדעתי מאוד כדאי לך לקרוא אותו.
אני תוהה,
אם אתה אומר שלא קראת את קורליין, איך בדיוק הגעת למסקנה שזה 3:0 לטובת בעלי הזכויות על הסרטים? לפחות באחד המקרים, לפי עדותך-אתה, התחרות לא התקיימה כלל.
את צודקת. טעיתי.
ובכל זאת, מהתרשמותי מכמה מספריו של גיימן, לרעיונות שלו יש פוטנציאל קולנועי גדול. כסופר – הוא לא מלהיב כ"כ כמו שעושים ממנו, לדעתי.
(האמת היא שבעיקר קפץ לי לראש שם של ספר, ולכן ניסחתי את זה ככה, הגם שזה לא היה מדויק).
מסכת המראה לא מבוסס על ספר של גיימן אלא על תסריט שהוא כתב
ובכל אופן הוא די משעמם, אבל יותר באשמת הבמאי שבאופן טים ברטוני משהו משקיע את רוב האנרגיות שלו בעיצוב של הסרט ומזניח את הסיפור והדמויות.
אז כן, הסרט טוב.
לא התלהבתי כמו אחרים פה, אבל סה"כ נהינתי מאוד. 'הסיוט' לדעתי יותר טוב, למרות שגם הוא לא יצירת מופת לטעמי. העיצוב היה טוב, כן, אבל לא הלהיב אותי- הצליחו לעצב עולם פנטסטי שרמת הפירוט שלו הייתה יפה גם עבור סרט אנימציה מצולם, אבל מעט פרטים, יחסית באמת ריגשו אותי. אני מרגיש דומה (ועוד פחות טוב) ביחס לאנשים- ביחס ל'סיוט', תנועת הדמויות בקורליין חלקה יותר, אבל היא פחות ייחודית להם, והבעות הפנים (נדמה לי) רבות יותר, אבל פחות מלאות טופי.
בכלל, ההיבט הבעייתי ב'קורליין' היה לדעתי המשחק, וזה כולל את מה שפירטתי לגבי הבובות וגם לגבי הדיבוב. הפריעה לי בעיקר קורליין עצמה, שהמדבבת שלה לא בסדר כזה, כמו האחרים, אלא לא משהו עד מעצבנת. אני מסרב להאמין שבני אדם מדברים ככה. זה לא הרס לי את הסרט, אבל זה צרם לי.
מה שכן, צחקתי, הופעתי, קצת נמתחתי, אפילו פחדתי (קפצתי פעמיים במושב!), ובכללי נהניתי. יש סרטים יותר טובים מזה, אבל היה שווה ליסוע לתל אביב כדי לראות לא בדיבוב.
אז כן, הסרט טוב.
אוי נו, אתה עדיין מתעקש להשוות אותו לסיוט?
זה די מתבקש, לא?
אותו במאי, אותה טכניקת אנימציה.
זה די מתבקש, לא?
כן נו אבל הסרט עומד בפני עצמו וראוי להשפט בפני עצמו.
ובמקרה הזה ברטון לא מעורב (ואפילו לגיימן יש צל יותר קטן מאשר לברטון, מה גם שהוא לא מופיע בשם הסרט)
בהחלט נכון להשוות ביניהם אבל אני לא חושב שצריך לשפוט אותו *בעיקר* בהשוואה לסיוט.
זה לא מה שהוא עשה - הוא השווה את האנימציה.
וזה, כאמור, מתבקש.
מרוב שאנשים משווים אותו לסיוט
אני כבר לא קוראת לסרט קורליין, אלא "לא-סיוט".
אבל במקרה הזה לא ממש הייתה לי ברירה.
אם לא היה הסיוט, לא ממש היה לי קריטריון השוואה. מה לעשות, אני לא רואה סרטי סטופ מושן כל יום. ראיתי גם את חתונת הרפאים, אבל הסיוט עוד טרי לי בראש.
תכל'ס, אני מבינה למה כולם משווים אותו ל''הסיוט''
"הסיוט" הוא הסרט הכי מוכר של סליק וכל זה. אבל זה בכל זאת משעשע אותי, כי קשה לי להשוות סרטים אחרים ל"הסיוט" בלי שהוא ידרוס את הסרט השני ויאכל אותו בלי מלח. בשבילי זה כמו… להשוות בן תמותה לאל, או משהו כזה.
בכל אופן, לדעתי הרבה יותר הוגן להשוות את לא-סיוט לסרטים אחרים, כמו ג'יימס והאפרסק הענק, או Monkeybone… למרות שלהשוות את לא-סיוט ל-Monkeybone זה קצת להמעיט בערכו. קצת הרבה.
אבל לא ראיתי אותם.
ואני גם לא חושב שהסיוט הוא *עד כדי כך* טוב (דעתי מופיע בביקורת עליו), כך שמבחינתי זו לא השוואה שאי אפשר לעמוד בה.
ווידוי:
כשהייתי בבית ספר היו לוקחים אותנו לסינמטק בחיפה, ולקראת הסוף מראים לנו את 'הסיוט'. זה היה הסרט המצוייר היחיד שלהם וזה מה שהם הראו לנו כל פעם שהלכנו לשם ביסודי. אני לא זוכר שפעם אחת הצלחצי לסיים את הסרט ותמיד תמיד תמיד נרדמתי באמצע. לא רק זה, לפני כמה ימים הבאתי את הסיוט ולאחר 4(!) פעמים שהתחלתי לצפות ונרדמתי, התייאשתי מהסרט הזה.
הסרט הזה הוא אל גרוע!
איך אפשר להירדם בסיוט?
מילא בסרטים כמו אודיסאה בחלל או חלף עם הרוח אנשים נרדמים אבל בסיוט? לא ברור לי…
איך לכל הרוחות נרדמים בסרט הזה...?
כנראה שבתור ברטוניסטית אני אף פעם לא אבין.
סרט חמוד ביותר.
אווירה קריפית ומגניבה, עיצוב נהדר ופסקול מקורי שמוסיף הרבה, ולזה אפשר להוסיף את הסיפור המעולה, ברובו, הסרט היה ממתק לעיניים. הבעיה עם הסרט מתחילה לקראת הסוף, ואויש כמה שאני שונא כשסרט מדהים מקבל סוף גרוע, זה משאיר טעם רע בפה והתלבטות אם כדאי להמליץ על הסרט או לא.
במהלך כל הסרט העלילה המאוד צפויה לא הפריעה לי כלל, אבל לקראת הסוף זה היה טיפה מוגזם, בנוסף, הפריע לי שהכול הלך קל וחלק לקורליין, במציאת כל שלושת הרוחות תמיד הייתה התחושה שמישהו עוזר לה, בטח האמא-המכשפה שרוצה שקורליין תצליח מסיבה כלשהיא, אבל לא, בסוף מגלים שאלה היו סתם צירופי מקרים קשים לסספונד והרבה הרבה מזל ששיחקו לצידה. הפריע לי גם עניין שחרור הרוחות הקטנים, טוב, נו, קורליין שיחררה אותם, מה אז? חשבתי שיחזרו להיות בני אדם או משהו, מה קרה להם?
התכוונתי לכך שהיא *נשארת* בבטן של הזאב.
כשאני חושב על זה, זו בערך ההדבקה הכי מלאכותית של סוף טוב שיכולה להיות- זה לא שהזאב שבמקור מצליח במזימתו נכשל, אלא שהוא מצליח ואחר כך יש דאוס אקס מכינה לא הגיוני.
ככה זה תמיד באגדות. או לפחות לרוב.
הכל מתחיל ומסתיים בצירופי מקרים ודברים מתרחשים כשנוח להם מבחינת העלילה.
תודה רבה לכולכם על התשובובת.
הבעיה הייתה ש"קורליין" לא הרגיש עבורי כאגדה סטייל "הכיפה האדומה". בכלל. הוא נראה דווקא יותר כסרט פנטזיה רציני לכל דבר.
ובתיאום מושלם עם כמעט כל יצירה אחרת של גיימן.
אז אני שמח שגיימן לא קונבנציונלי בכללי.
טוב לדעת. ברוב עוונותיי עדיין לא קראתי משהו שלו.
ומעניין לעניין באותו עניין: מה עם תרגום לעברית ל- 'The Graveyard Book'? הייתי שמח להניח את ידיי עליו. וגם: מישהו פה קרא אותו ויכול לחוות דעה?
גיימן די קונבניוצנלי.
זה תת-ז'אנר די נפוץ בפנטזיה בימינו: אחחח, לו רק היו נותנים לי את החיים הרגילים שלי מחדש, אז הייתי מעריך אותם כמו שצריך!
הבעיה המרכזית שלי, בכל מקרה, היא פחות עם תת-ה'זאנר ויותר עם כך שגיימן בחר שלא לזוז ממנו. הוא מספר את אותו הסיפור ושוב ושוב, וזה משעמם.
אשמח לברר את הטענה שלך.
אני רק צריך לסיים עם 2,634,259 הספרים שנמצאים אצלי בהמתנה (טוב נו, קרוב יותר ל-10-15 ספרים).
מה חבל שקצב הקריאה שלי ועל גביו הזמן הפנוי וכושר הריכוז מרחיקים ממני את הסוף של התור הנוכחי.
ובנוגע למה שאמרת: כמו שכבר ציינתי, אני טאבולה ראסה בנוגע לגיימן לכן אני נהנה לפגוש בצורת סיפור כזאת ייחודית.
הסרט האהוב עלי
ראיתי את הסרט פעם ראשונה בגיל 10 הוא עשה לי סיוטים, אבל בפעם השנייה שראיתי אותה כבר לא פחדתי ועכשיו זה הסרט האהוב עלי. אני רואה אותו לפחות פעם בשבוע
זה המתכון המושלם להרוס סרט
(ל"ת)
כשהייתי בת עשר
הסרט האוהב עליי היה צלילי המוסיקה והייתי רואה קטעים ממנו לפחות כול יום. ככה שאני לגמרי מבינה אותך. גם אני ממש אוהבת את קורליין, התפלאתי מאוד שהמונים מגיבים כאן כתבו שזה סרט שטחי ומטופש, לפי דעתי זה סרט חכם מאוד. והוא עדיין אחד הסרטים האוהבים עליי
הסרט הכי טוב של סליק......
בפוקס ממש בפוקס. הכל נופל לאיזור הנוחות שלו. דמיות עם עיצוב מעניין ומפורט שעם מסתכלים עליהם לעומק (והנרי סליק ממש רוצה שנסתכל עליהם לעומק) הם די משעממות. בקורליין זה עובד כי זו הנקודה של הסרט, הסרט הוא משל אחד גדול ל "it is what it is" גם עם החיים שלך חרא יש נקודות אור קטנות וזה עדיף מאשר אשליה על תנאי. בשאר הסרט זאת לא הנקודה אז הם יוצאים דיי מבולגנים כי יש לסליק מיליארד דמויות שהוא רוצה להתמקד בכולם ואף פעם אין לו זמן לעשות את זה. אולי עדיף שיעבור לסדרות טלויזיה שם יהיה לו כמה זמן שהוא רוצה לפתח 7-10 דמויות בו זמנית.