ביקורת: השיחה

מאת
תום שפירא
– פורסם ב 8 ביוני 2022Posted in: ביקורות
הארי קול רק רוצה שתניחו לו לנפשו. אתם וכל הצפצופים שלכם.
שם רשמי
השיחה
שם לועזי
The Conversation
בימוי
פרנסיס פורד קופולה
תסריט
פרנסיס פורד קופולה
שחקנים
ג'ון קאזאלה
ג'ין הקמן
הריסון פורד
סינדי וויליאמס
רוברט דובאל
לדף הסרט

“I always feel like somebody's watching me

And I have no privacy (oh, oh)

I always feel like somebody's watching me

Tell me is it just a dream”

כמעט ארבעים שנה עברו מאז שהשיר של רוקוול הקפיץ את המצעדים. הוא כבר לא מרגיש כל כך רלוונטי לעולם של היום – הרי הדובר בשיר מאוד מודאג מהאפשרות שמישהו יכול לעקוב אחריו. אנחנו לא מודאגים מכך, מאותה הסיבה שאנחנו לא מודאגים מכך שהשמש עולה במזרח – אנחנו יודעים שמישהו עוקב אחרינו. אנחנו יודעים שאוספים עלינו מידע ורושמים כל קליק שלנו, אנחנו יודעים שהמחשב הקטן והמשוכלל שיש לכל אחד מאיתנו בכיס הופך את החיים שלנו להרבה יותר קלים, אבל בתמורה מאפשר להרבה אנשים לדעת איפה אנחנו נמצאים בכל רגע נתון. ואנחנו לא סתם יודעים את זה, אנחנו משתפים פעולה – קצת אחרי שהביקורת הזו תעלה כנראה אדווח על כך בדף הפייסבוק שלי, שישאל אם אני רוצה לעדכן את המקום ממנו אני כותב ויציע להפוך את פעולת הפרסום שלו לאפילו יותר פשוטה. כל מה שאני צריך לעשות זה ללחוץ על 'אישור'. 

פרטיות? אין שום בעיה שכל העולם ידע מה אני קורא, מה אני רואה, מה אני אוכל, איפה אני נופש וכמה אני לא אוהב את הבוס שלי. הפרטיות היא מין בסכנת הכחדה. מין שזורק את עצמו בשמחה אין קץ מול הכוחות שמכחידים אותו. ובכל זאת… השיר עדיין עובד, לא? משהו באווירה שהוא משדר, משהו ברשעות המתגברת בשילוב עם המקצב הפוֹפי, משהו במשהו. אולי, למרות הכול, אנחנו עדיין מפחדים מאובדן הפרטיות? או לפחות מאובדן האשליה שאנחנו בונים לעצמנו – שיש לנו שליטה מוחלטת במידע שאנחנו משדרים לאוויר העולם?

הארי קול (ג'ין הקמן) הוא טיפוס שעשוי להראות לרוב אוכלוסיית העולם כפרנואידי. הוא חי לבד, מרוחק רגשית (וכמה שאפשר פיזית) מכל אדם אחר. הוא מסרב לחשוף כל פריט מידע מיותר  –כמעט כל פריט בעצם – על החיים שלו, גם לעמיתים ואפילו לחברה שלו. אם היו לו קרובי משפחה תהיו בטוחים שהם היו נמצאים באותה רמת סיווג. הוא חי את החיים שלו בזהירות מוחלטת תוך ציות לכללים שהוא קבע לעצמו. כאשר הוא מקבל עבודה שכוללת העברת קלטת לאיש ששכר אותו הוא מוכן להעביר את הקלטת רק לאיש עצמו ולא לשום צד שלישי – אפילו אם אותו הצד השלישי הוא המזכיר הקל לזיהוי של הלקוח שלו, ואין מקום למיקוח או לפשרה (האריסון פורד, אחד הפנים והקולות הכי קלים לזיהוי). אבל הארי הוא לא פרנואיד, הארי הוא פשוט מישהו שיודע את כל העובדות.

הארי הוא מומחה למעקבים והקלטות שמבלה את ימיו בשתילת מיקרופונים בכל מיני מקומות ובאיסוף וניתוח תוצאות המעקבים. בתקופה שבה רוב הציבור משוכנע שמיקרופון זה הדבר הגדול והמסורבל הזה שרואים בחדשות, הארי מכיר את כל הרכיבים הקטנים שאפשר להדביק בתוך הטלפון או באוטו, או אפילו להחדיר לעט. העבודה האחרונה שלו היא בשביל מנכ"ל של חברה גדולה (רוברט דובאל) שרוצה לדעת האם אשתו בוגדת בו – ונראה שהתשובה היא כן. בזמן שהוא מבצע ניתוח של ההקלטה האחרונה הוא שומע משהו באיכות לא הכי ברורה, אבל משהו שכנראה מכיל את המילים "הוא יהרוג אותנו אם ידע". ועכשיו הארי נמצא בבעיה  – ההקלטה היא לא סתם הקלטה, אלא עניין של חיים ומוות.

"השיחה" הוא הסרט שפרנסיס פורד קופולה עשה בין שני סרטי "הסנדק", הסרטים שהקפיצו אותו למעמד במאי-על, וטיפה לפני "אפוקליפסה עכשיו". הסרט הזה הוא משהו אחר לגמרי – במקום אפוס עצום קנה מידה עם עשרות דמויות וכוונות כמעט מטאפיזיות לחקור את נפשה של ארצות הברית, מדובר בסרט קטן עם דמות ראשית אחת שחיה בעולם שהוא (בכוונה) מצומצם להחריד. כתוצאה מכך גם חסר לו האימפקט התרבותי של הסרטים האחרים מתור הזהב של קופולה: כולם מכירים את "לוקה בראצי ישן עם הדגים" או את "שברת את ליבי פדרו" או את "האימה, האימה". אין הרבה שורות שאפשר לצטט מ"השיחה", בטח שלא כאלו שיכולות להפוך למם משעשע. ובכל זאת, זה כנראה הסרט הכי טוב של קופולה, ויסלחו לי כל ארבעת מעריצי "טטרו". 

האינטימיות של הסיפור ושל העולם מאפשרת לסרט לחפור לעומק במקום לרוחב, כמו שהצילום בסצנה הראשונה מתחיל ממבט עילי על כיכר בסן פרנסיסקו לפני שהוא מתמקד בבני האדם הקטנים ברחוב. "השיחה" הוא תצוגה של מקום וזמן והרגשה ציבורית, ובצירוף מקרים הולם יצא קצת אחרי שפרשת ווטרגייט הפכה הקלטות סודיות לנושא שמעניין את כל הציבור האמריקאי. אבל כל זה היה יכול בקלות להיות חסר משמעות. אחרי הכול, עברו הרבה מים בנהר מאז ימי ווטרגייט, והאווירה הציבורית של אז – הזעזוע מכך שפוליטיקאי בכיר יעז לעשות משהו לא חוקי ולא מוסרי בעליל כמו להשמיד את הפרטיות של היריב שלו – התחלף מזמן בציניות של פוסט המילניום. אנחנו כמעט נתאכזב אם נגלה שפוליטיקאי לא כופף את החוקים יותר מאמן אוריגמי זוכה פרסים.

"השיחה" עבד, עובד וימשיך לעבוד, כי מעבר להתאמה שלו לרוח הזמן הוא סרט מתח מצוין. אנחנו לא רואים אקדחים וסכינים, אבל באמצעות הבימוי הזעיר אנחנו נחשפים לתפיסת העולם של הארי קול ומתחילים לחלוק אותה איתו – כל צפצוף קטן בקצה טווח השמיעה נהיה סיבה לחרדה, כל צל בפינה של המסך הוא מישהו שוחר רעות שרק מחכה לתקוף.

נוסף על כך, הסרט הוא חקר דמות מצוין. אני אף פעם לא בטוח לגבי סופרלטיבים כמו "השחקן הכי טוב בעולם", כי אין מדד כמותי שאפשר להשתמש בו. אבל אם הייתם אומרים לי שג'ין הקמן הוא השחקן הטוב בעולם, כנראה הייתי משיב "מקובל עליי". הקמן היה כוכב מהדור הזה של שחקני קולנוע שאם היו עוברים לידכם במכולת כנראה לא הייתם מבינים שהם כוכבי קולנוע. ובזה כוחו: האדם הבלתי נראה, איש שלא רוצה שתבחינו בו. שנתיים אחרי שהוא גילם את הבלש פופאיי דויל בסרט "הקשר הצרפתי" – אחד התפקידים הכי אינטנסיביים בקולנוע האמריקאי ותצוגת משחק שהועתקה על ידי כל אחד שמשחק שוטר-קשוח-שלא-אכפת-לו-מתקנות – הוא משחק את ההפך המושלם: אדם כל כך מופנם שהוא מאיים לקרוס לתוך עצמו משל היה ננס לבן. אבל מתחת לפני השטח יש זעם נוראי שמאיים להתפרץ, היסטוריה שנרמזת במשפט אחד. אין פלא שהמקרה הזה כל כך אישי, אין פלא שהארי מוכן לשבור את התקנות של עצמו ולחדור לקרביים של האמת. 

בחצי מאה שחלפה העולם הטכנולוגי שהשתנה מהמסד עד הטפחות. "השיחה" לא בהכרח נשאר רלוונטי, אבל הוא עדיין משמעותי בצורה הכי חשובה – בתור אמנות גדולה.

תגיות: