המועמדת

מאת
דן ברזל
– פורסם ב 15 בפברואר 2001Posted in: ביקורות

במקור: The Contender
במוי ותסריט: רוד לוריא
שחקנים: ג'ואן אלן, גארי אולדמן,
ג'ף ברידג'ס, כריסטיאן סלייטר,
סם אליוט

אני לא סובל סרטים שמתחילים בשיר פופ מטופש הבוקע מתוך מכונית שנוסעת בתוך נופים אינסופיים. "המועמדת", למשל. אבל כנראה שגם הבמאי-תסריטאי רוד לוריא לא מת על זה, כי 5 דקות אחרי תחילת הסרט, המכונית, יחד עם שיר הפופ, נופלים מגשר היישר לתוך נהר. כבר הכנסתי את עצמי למצב רוח לעגני במיוחד, מהסוג ששמור לסרטים שמשודרים בצהריים בערוץ הסרטים, ופתאום הייתי צריך להתמודד עם המכונית הטובעת ועם עריכה מצוינת של הניסיונות להציל את הנהגת. זה, בגדול, היופי ב"המועמדת".

'דרמה פוליטית' (או 'מותחן פוליטי') זה משהו שבדרך כלל הולך ככה: יש מישהו, בחור טוב וצודק, שמגלה איזו שחיתות של מישהו אחר, בחור רע וטועה. הבחור הטוב נאבק בבחור הרע, שמסובב את כל המערכת הפוליטית/משפטית/עיתונאית כדי לחפות על מעשיו המוטעים, ובדרך הצופים לומדים דברים חשובים על נושאים מהותיים, במידה והם לא התיאשו מהדידקטיות, הבנאליות והבהיות המסתוריות של הבחור הטוב (והצודק) אל עבר נקודה לא ברורה באופק, כשהוא אומר עוד משפט בומבסטי וקלישאתי בטונציה של כוכב אופרת סבון. בסוף הסרט הסדר שב על כנו והגיבור זוכה לכבוד הראוי לו מצד המערכת שנלחמה בו, לא לפני שהוא נושא את מונולוג הסיכום שלו, שגם מסביר לאחרון הצופים איך הוא חשף את הרצח/העלמת המס/פרשת השוחד וגם מאפשר לו לומר משפטים כמו "שלום זה לא רק היעדר מחלוקת -שלום זה נוכחותו של הצדק!", "לצדק אין מחיר!" ו"האמת נמצאת בתוך כל אחד מאיתנו!" מבלי להתפקע מצחוק.

"המועמדת" מוגדר כמותחן פוליטי, אבל איכשהו הסרט מצליח כמעט לכל אורכו שלא ליפול לנוסחאות הדידקטיות והדרמטיות האלו. בדיוק בגלל זה זה קצת עונש בשבילי לכתוב משהו על העלילה המורכבת של הסרט – היא לא מספיק אוורירית ופשטנית כדי שיהיה לי מקום לתבלה בהומור עין-דגי. אז עימכם הסליחה:

הנשיא ג'קסון אוואנס (ג'ף ברידג'ס, בחיקוי מדהים של הריסון פורד, עליו הוא מועמד לאוסקר שחקן משנה) צריך למנות סגן נשיא, לאחר שהקודם בתפקיד נפטר. זה המקום להזכיר כמה שעברית יכולה להיות שפה מבאסת לפעמים: בסצינה שלמה בה הנשיא מדבר עם עוזריו על כוונתו למנות איזשהו סנטור הנסון לתפקיד, הוא לרגע לא מרמז שמדובר באישה, מה שהתרגום ושם הסרט העברי חושפים מייד. אחינו הצופים בגולה משוכנעים שמדובר בסנטור גבר, ואז נתפסים מופתעים כשהם מגלים שמדובר באישה. זה אפקט חשוב, מאחר הכוונה של הנשיא היא לעשות משהו מהפכני כצעד אחרון לפני סיום הקדנציה שלו, ולהכניס אישה לתפקיד גבוה שכזה. אם אתה יודע מראש שמדובר באישה, אתה אולי מבין שמדובר במהפכה, אבל אתה לא מרגיש את זה, וחבל. נתנחם בכך שגם להרבה אמריקאים זה נהרס הודות לטריילר.

הסנטורית ליין הנסון (ג'ואן אלן, המועמדת בצדק רב לאוסקר על תפקיד ראשי) באמת מקסימה, אבל צל כבד מהעבר מאיים על המינוי שלה. הכל תלוי באישור של ועדה מיוחדת של הקונגרס, שהעומד בראשה, הרפובליקני שלי רניון (גארי אולדמן, שבאמת נראה אולד-מן), לא מתכוון לעשות לה חיים קלים. כריסטיאן סלייטר החמוד כתמיד הוא הדמוקרט הצעיר רג'ינלד וובסטר שחובר לרפובליקני רניון מתוך אמונה שהנסון היא לא הבנאדם המתאים.

מי פה הטובים ומי הרעים? לכאורה, הסנטורית הנסון היא המושחתת, מאחר והיא מסתירה את הסוד האפל בעברה. אך אולי היא בעצם נלחמת על עקרונות של טוהר הפוליטיקה והסוד בכלל לא קשור ליכולות שלה? או אולי הרפובליקני רניון הוא הרע, שמנסה להעיף את הסנטורית בכל מחיר, תוך שימוש בהכפשות ודמגוגיה? ואולי הוא פשוט מנסה למנוע מאדם לא ראוי לקבוע את גורל האומה? ואולי הנשיא הוא צבוע וציני, ומשתמש במינוי הנשי ככלי להאדרת שמו, שלא לדבר על ההתמקדות הטפלה שלו במטעמי מטבח הבית הלבן במקום בנושאים מהותיים – או אולי המהפכה הפמיניסטית זה נושא שבאמת חשוב לו, ולמענו הוא מוכן "להפוך כל אבן", ואולי ההתלהבות מהאוכל זה מה שהופך אותולאנושי? ומה עם הדמוקרט הצעיר שמצטרף לרפובליקנים – האם הוא בוגד מלוכלך, או שמא הוא פשוט נוהג על פי האמונות שלו במקום ללכת בצורה עיוורת אחרי מחנות?

ורגע, אם הרפובליקן רניון הוא נגד המינוי של הנשיא, למה הם נפגשים לארוחת ערב נעימה ומתורבתת? ואם הדמוקרט הצעיר בוגד בנשיא, למה הנשיא כל כך אוהב אותו? ולמה הדמוקרט הצעיר מנסה לעזור לסנטורית שנגדה הוא פועל?

לכאורה המון דברים בסרט נראים לא מובנים או סותרים, אבל האמת הפשוטה היא שהחיים מורכבים. אין שחור ולבן ויש יותר מ-256 גוונים של אפור, ומה שיפה זה שהתסריט, בעזרת הבימוי השקול והמשחק המצוין, מצליח לתאר את המציאות המורכבת הזו בצורה אמינה.

אבל קשה לעשות מותחן פוליטי מבלי להוציא ממנו מסקנות חד משמעיות, וכך בדקות האחרונות שלו הסרט נעשה מגוייס, מה שקצת הורס את הדו-משמעיות העדינה שהייתה לו עד אז. יש לסרט עוד כמה נפילות מביכות, כמו מוסיקת כינורות דביקה שנכנסת בדיוק במקומות הנכונים, נאום מליצי שסוחף אחריו את כולם (בכל זאת, שנדע שזו דרמה פוליטית), כתובית הקדשה מטופשת בסיום וכן הלאה, אבל רוב הסרט מצויין ומעורר מחשבה.

ולמי שפוליטיקה ואידיאלים לא מעניינים אותו, שווה לראות את הסרט רק בשביל הקריצות ל"ביג ליבובסקי". בכל זאת, כשג'ף ברידג'ס וסם אליוט נמצאים כל הסרט באותו חדר, ממש מתבקש שהם ישבו לאיזה כוסית סרספרילה.

תגיות: