במקור: Confessions of
a Dangerous Mind!ימין!
במאי: ג'ורג' קלוני
תסריט: צ'רלי קאופמן
שחקנים: סאם רוקוול, דרו
בארימור, ג'ורג' קלוני,
ג'וליה רוברטס, רוטגר
האואר, מגי גילנהאל
אתם יוצאים לחופשה במערב ברלין עם זוג בירח דבש. נסיעה לחופשה עם זוג מאוהב יכולה להיות חוויה מעצבנת להחריד. הם כל-כך מרוכזים בעצמם, עם כל הפוצי-מוצי והחינדעלאך, שאתם מרגישים כמו גלגל שלישי באופנוע, מיותרים לגמרי, ורק מהעצבים אתם יכולים להרוג מישהו. למרבה המזל, זה בדיוק מה שאתם צריכים לעשות (גם אם למרבה הצער בני הזוג הנ"ל אינם המטרה).
או שאתם שחקני קולנוע ידועים, שמחליטים לשלוח את ידם בבימוי; עבדתם מספיק זמן בצד אחד של המצלמה, ואתם רוצים לנסות להיות אלה שמחלקים פקודות, לא אלה שממלאים אותן. ושוב, מחדש, אתם צריכים להוכיח את עצמכם; אתם צריכים להוכיח שחוץ מהבעות פנים יפות יש לכם גם יכולת ליצור משהו, ורצוי מקורי. ומצד שני, צריך להיזהר – לא תמיד צריך להמציא את הגלגל מחדש.
או שאתם מפיקי טלוויזיה עם קונספט חדש ומהפכני. אתם סובבים לכם סביב משרדי כל רשת, בציפיה נואשת שמישהו יקנה ממכם את התכנית, אבל הגלמים בחליפות האפורות, המנהלים את הרשתות, חששניים מדי, שמרניים מדי. הם לא מבינים כלום, ואתם צריכים שוב לחזור לדירה שלכם, לעוד לילה מתיש ואולי בודד. כמעט והייתי אומר שמהעצבים אתם יכולים להרוג מישהו, אבל כבר ניצלתי את הבדיחה הזו לפני שתי פסקאות.
ואפשר גם לשלב. למשל, במאי מתחיל ייקח צעיר מוכשר, ישדך לו מצד אחד אמביציה ומצד שני סוכני סי.אי. איי. נחושים, יבנה לו שתי קריירות שאינן קשורות זו-לזו, והצעיר יצטרך לתמרן בין שתיהן בלא להיהרג, בלא להיתפס, ובלא לגמור בתור משוגע גמור, איש קטן ומאובק בחדר קטן ומאובק.
אחד מספרי הריגול שאהבתי בילדותי החל ונגמר במשפט האחרון הזה, וככה גם מתחיל 'וידויים של מוח מסוכן'. איש לא גדול ומרוט ביותר, יושב בחדר מלון הפוך על גדותיו, כשבחוץ מידפקת אהובתו על הדלת, ובפנים – שורה של פלאשבקים לתחנות בקריירה שלו, עם חזרות פה-ושם לחדר המלון ההפוך והמאובק. לי זה הזכיר בצורה חשודה את בוב גלדוף היושב עצוב ובודד בחדר המלון ב'החומה' של פינק פלויד. ב'וידויים של מוח מסוכן', האיש הוא צ'אק באריס (סאם רוקוול, הזכור כאיש-הצוות חסר השם ב'גלאקסי קווסט'), פזמונאי, הוגה ויוצר של כמה מהשעשועונים הראשונים בטלוויזיה האמריקאית שהשתמשו בעיקרון חופשה-תמורת-השפלה; הקונספט של זוג המספר על חוויותיו הביזאריות ביותר כדי לזכות במקרר, התחיל ממנו. וחוצמזה, בשעות הפנאי הוא היה (לטענתו לפחות), מחסל בשירות הסי.אי.איי.
הסרט, בליווי קטעי זכרונות של מכיריו של באריס (הקטעים נראים תיעודיים, בנוסח "חברים מספרים על צ'אקי". אני לא מוכן להתחייב שהם אמיתיים), מציג תמונה של מפיק שחייו היו מוזרים יותר מכל תכנית שהפיק, ותסלחו לי על הקלישאה. אפילו בעידן הפופולריות של שעשועוני ריאליטי טי-וי ומשימות מסוכנות למשתתפים, התור לשעשועון המבוסס על הקריירה של באריס – "היה מפיק בצאתך וסוכן חשאי בבואך" – לא היה מגיע בעשור הקרוב.
באריס מגויס בעודו רעיונאי צעיר ועוד-לא מצליח על ידי הסוכן הממשלתי החשאי ג'ים בירד (ג'ורג' קלוני, שמעולם לא נראה זקן יותר או דניאל דיי-לואיס יותר), מפני שלבאריס "הפרופיל הנפשי המתאים" לעבודה: חיסול אויבי המדינה, למען ארה"ב ושלום העולם החופשי. במקביל להתמקצעות של באריס במיני ענייני רצח, חיסולים וצרות, הוא צובר פופולריות מרובה בתור מגיש טלוויזיה. חיש מהר העבודות מתחילות לגלוש זו לזו: זוג צעיר זוכה בירח דבש בדיוק במקום הנדרש לבאריס כדי לצאת איתם לנופש ולחסל מישהו. במקביל, הוא מפתח גם קשר ארוך-מסועף-ורב-תהפוכות עם פני (דרו בארימור), שאוהבת אותו יותר ממה שמגיע לו, וגם הקשר הזה מסבך לו את החיים. החיים המקבילים, העומס, האהבה, תסביכי ילדות – כל אלו מכניסים את באריס לסחרור מסובך מאוד. לא קל לו להצליח לארגן את חייו וגם להישאר בחיים.
הסרט מוזר לפחות כמו הסיפור הזה, ומכיל ערבוביה סגנונית ממדרגה ראשונה: מיקס של דרמה, סרט מתח, דוקו-דרמה, ופה ושם אולי אפילו סיטואציה קומית קצרה. לנ"ל מתווסף צילום מוזר (חצי מהזמן הסרט נראה כאילו הוא ישן ומעלה אבק), איטי, ובחלק ניכר מהקטעים לא ברור. לא בטוח שזה סרט לכל אחד: הוא סוריאליסטי להפליא, והעלילה שלו קופצת לסיפורים מקבילים, שנראה כאילו אינם משתלבים כלל – סצינות ארוכות ולא-כל-כך מחוברות, פלאשבקים לרוב, והמון מלמולים ורחשושים. בחלקים ניכרים מהסרט נדמה שהבמאי איים לקצץ משכרו של מי שידבר בקול. לא שזה מפריע. כמעט שעה לקח לי לפני שהבנתי מי נגד מי, ומה הסרט רוצה; חלק מהסצינות נדמה לי שלא הבנתי עד עכשיו, ויש דמות אחת שעד עכשיו אני לא בטוח אם היא מתה או לא. אבל בסך הכל, גם אם זה לא ברור, זה תמיד מעניין, אפילו למי ש(כמוני) לא הכיר את הסיפור מימיו ולא מבחין בין ימינו לשמאלו בשעשועוני טלוויזיה אמריקאים ישנים.
ומנגד יש כמה סצינות גאוניות (גם אם תמוהות למדי). שתיים שאני זוכר במיוחד הן קטע בו אולפן הטלוויזיה מתמלא אט-אט בגוויות דמיוניות, תוך-כדי שידור תכנית, וכן קטע קצר של חיסול בלתי-אכפתי לחלוטין, המבוצע, כך נראה, תוך עייפות, אפילו בלי לטרוח להיות אדיש. אם המטרה היא להכניס אותנו ל"מח מסוכן" (במקרה הזה, נראה לי ש"מח מתוסבך" היה מתאים יותר), הרי שהסרט מצליח בכך לגמרי. הבזקי-תודעה בזמן הלא מתאים, הזדמנות בה הגיבור המתוח כמעט יורה בטעות בחברתו, התמוטטות עצבים-גלויה לעיני עם, עדה וטלוויזיה – הכל יוצר רושם משכנע ביותר של מישהו שלא הייתם רוצים לפגוש לבד בלילה, או אפילו באמצע היום.
סאם רוקוול, במראה ה"בדיוק-הוציאו-אותי-מבית-משוגעים-מחלקה-סגורה", מפליא ליצור מחסל מתוסבך, שכל ימיו נאבק בשדי שאול דמיוניים ואמיתיים, ובאמת לא יודע מה לעשות עם עצמו ולמה. דרו בארימור מצטיינת בתפקיד משני, אבל כזה שמותיר רושם חזק מאוד. התפקיד שהיא משחקת, הבחורה האומללה והרומנטית, שאוהבת אהבה נואשת את גיבור הסיפור גם כשלא-מגיע-לו, הוא קלישאה במהותו – אינספור פעמים ראינו כמותו בקולנוע. אבל השקט שלה, הימנעות מהתפרצויות ומצרחות דרמטיות (שלא לדבר על החרבת חדרים טקסית וזריקת פמוטים), עושה את ההבדל. לא רק שהיא נראית משכנעת, היא גם מותירה רוב הזמן חשק ללטף לה את השיער ולומר שיהיה טוב.
אם יש בעיה בסרט היא שהכל מגיע קצת מאוחר (אבל לטעמי – לא מאוחר מדי). בניית הדמויות והעלילה כל-כך איטית, שעד שהפאזל מסתדר במקומו וההגיון הפנימי מתחיל להיראות לעין, עובר כבר חצי סרט. עד אז, זה נראה – ולא בצדק – כמקבץ סצינות עם קישורים רופפים, ולפעמים רק כשוויץ של ג'ורג' קלוני: "תראו, אני יודע לביים!". בהתחלה, הצופה שואל את עצמו, "טוב, היה מפיק. טוב, היה מרגל. אז מה יוצא לנו מזה, ומה אכפת לנו מסקירה כרונולוגית של שעשועוניו". אבל בסוף, הכל מתארגן וכל דבר כמעט מקבל משמעות. התסריט, מבית מדרשו של צ'רלי קאופמן ('להיות ג'ון מלקוביץ", ו'אדפטיישן', שיגיע לארץ בחודש הקרוב) מצליח לבלבל את הצופה היטב, לשתול המוני פרטים שכמעט-בלתי-אפשרי לקשר למשהו, ואז לקשר אותם בכל-זאת.
אבל זה, כאמור, קורה בסוף; בהתחלה, כל הבלגאן המאורגן עלול סתם לבלבל, אני חושב שהבנתי, ובכל זאת הוא בלבל אותי. אני גם לא ממש בטוח מה יש לי לומר על הסרט (חוץ מזה שלו היתה בו מוזיקה של פינק-פלויד הייתי חושב שהוא סרט המשך ל'החומה'), אבל אני חושב שהוא סרט טוב. ככה לפחות היה נדמה לי בשוט הסיום (המוזר להפליא, יש לציין), ואז יצאתי והותרתי את גיבור הסרט לבדו, איש קטן ומאובק בחדר קטן ומאובק.
סרט באמת לומוגדר.
כמו טווידלדי היה לי קשה מאד לעכל את הסרט ולהבין "מה לכל הרוחות זה אמור לעניין אותי?" אבל.. נו.. לא חסרים סרטים כאלה..
דווקא הנקודה שבנתה לי את כל הסרט (נקודה בה מר טווידל בחר לא לגעת) היתה ההופעה המינורית של ג'וליה רוברטס שלמרות שהיתה שולית לחלוטין, היא דווקא היתה זו שבנתה לי את כל הסרט..
המשחק שלה הפנה את כל האפיקים מ"מה לעזאזל?" ליותר סרט בלשים (הגברת היפהפיה המסתורית עם הכובע הגדול שזורקת לבלש כמה משפטים ספק מפתים ספק מאיימים) והכניס את כל הסרט לפרספקטיבה המתאימה.
לא.. זה כלל לא סרט בלשים, אבל האווירה החצי-קלילה הוסיפה, והמון.
שם הסרט
עירית שמגר (במוסף "השבוע" של מעריב) באמת קראה לזה "וידוים של מוח מסובך".
נ.ב
סטודנטים חרוצים שסיימו את מועדי א' (או כאלה שעוד היו להם מועדי ב' אבל הם זרקנים) יכלו לראות את אדפטיישן כבר לפני שבועים.
מה שנקרא האמא-של-הטרום-בכורה.
לפעמים שווה ללמוד בבן-גוריון.
סטודנטים זרקנים אחרים
כבר ראו את הסרט הרבה לפני זה, ליד ביתם הקט בחדרה ובלי קשר לסטודנטיאליותם. אז נא לך.
לא שזה כזה להיט. סתם סרט.
בהא איתך?
זה הזמן לציין
ש"וידויים", "שיקגו" ו"מוכה אהבה" הם שלושת הסרטים שהכי אהבתי בזמן האחרון *בקולנוע*. אם זאת, "שיקגו" הוא פאן טהור שהראיית עולם שלו היא די ילדותית ומטופשת ו"מוכה אהבה" הוא סרט כל כך קטן שלידו "וידויים" נראה כמו אפוס, לא שחסרות ל"מוכה" בעיות אחרות". אז כן, "וידויים" הוא הטוב לדעתי בין השלושה.
כדאי גם לציין את התפקידי משנה האדירים שעושים רוברט בורק (מסרטי האל הארטלי) וראטגר האוור (ראטגר האוור). לא ממש ברור לי מה הייתה הבעיה של טווידלדי עם החצי הראשון של הסרט, לי הוא דווקאה נראה הרבה יותר ברור מהחצי השני ובעצם די ברור אבסולוטית. גם לא ברור לי על איזה פלאשבקים לא קשורים הוא מדבר, הפלאשבקים שאני ראיתי היו לילדותו של באריס והציגו את האופי שלו.
בכל מקרה, הסרט הצחיק אותי, ריגש אותי, הרשים אותי בדימיון שלו והטכניקות הקולנועיות שהוא משתמש בהן, וכו'. עכשיו אני מנסה לקנות את הספר. בסטימצקי החדש באנגלית בכריכה רכה מצ'וקמקת עולה 80 ש"ח, ב-eBay המהדורה הראשונה בכריכה קשה עולה הרבה פחות, צריך רק לחכות למכירה פומבית מתאימה.
אני מופתע, אני אפילו קצת המום
אבל לראשונה אני חייב להסכים עם ראווי.
סופסופ ראיתי (במקור הלכנו להצלצול, אבל הצלחתי לשכנע את שותפתי לסרט. השם נשמע לה מפחיד, אז היא הסכימה…) ונהניתי מאוד. מעניין, מהנה מאוד ולדעתי ממש ברור. והפלשבאקים הוסיפו לי להבנת הסרט.
חוצמזה, להיות "תקוע" בין ג'וליה רוברטס לבין דרו ברימור נשמע לי כמו אחד הדברים הכי כיפיים שיש. אולי כשאהיה גדול אעשה סרט "להיות סאם רוקוול", בכיכובי כמובן
נשמע יותר מידי כמו נפלאות התבונה הקטישי
לפי דעתי לא צריך לשלב בין מתמטיקאים ומפיקי טלויזיה לבין הסי אי איי, אבל זו רק דעתי..
נשמע יותר מידי כמו נפלאות התבונה הקטישי
דוקא מתמטיקאים וסוכני סי איי איי הולך טוב ביחד…
מתמטיקאים בדרך כלל יהוו סוכנים טובים יותר מהסיבה הפשוטה שהמתמטיקאים מסוגלים להתוות חוט מחשבה לעצמם כל כך עקום עם שימוש במושגים שאף אחד לא מבין כך שרק הם מסוגלים לפצח את התעלומות המוזרות ביותר. טוב… אז אולי סוכני אף בי איי טובים?
אני מוחה !
כמתמטיקאי (טוב, נו, סטודנט למתמטיקה. אבל מספיק קרוב) אני חייב למחות על ההערה האחרונה. ההגיון של מתמטיקאים הוא ישר מאוד. זה ההיגיון של שאר העולם שעקום.
ואת המשפט הזה ציפיתי שיאמר פיזיקאי
אני מוחה !
צ'מע, גם אמתך הנאמנה סטודנטית למתמטיקה, ואמרתי את מה שאמרתי על סמך ניסיון והיכרותי עם עמיתיי לספסל הלימודים והמרצים המטורללים שלנו…
אבל מה, אין ספק שעם המתמטיקאים הוא אחד העמים הכי נעימים ונחמדים שיש. יש בהם מעין שלוות נפש לא ברורה שכזו.
נכון
אבל למה לעצור שם? לא צריך גם לשלב בין אף שני אלמנטים שלא מתאימים אחד לשני. בואו נצא כולנו נגד כל שילוב-של-שני-דברים. המועמד הראשון: סרטים שמבוססים על קומיקס. שיחליטו, או שזה סרט או שזה קומיקס! דאון ווית' ספיידרמן, דיירדביל, אניד ושות'!
אממ... ואיפה הספויילר שהבטחת?
ללא תוכן…
מוחבא מצויין, אבל קיים:
צריך לראות אלת הסרט כדי לדעת מה הספויילר.
אממ... ואיפה הספויילר שהבטחת?
המקרר מקולקל כנראה..
וידויים של צופה עייף.
סרט מצוין. מבלבל עד המוות, מצולם באפלולית של ניצוצות אבק הבאים מתריס חצי פתוח (יש אפילו שוט כזה). מעין מפגש של 'איש על הירח' עם 'נפלאות התבונה' (אילו היה עשוי טוב). דרו בארימור נהדרת. ואיפה היה ראטגר הוואר?
אני אבדוק בעצמי בימד"ב.
חברו הרוצח של באריס. זה עם השיער הלבן.
אם יורשה לי להצטרף באיחור לחגיגה
אז גם אני ראיתי, בשעה טובה, בווידיאו.
וגם אני נהניתי, מאוד – מהאווירה, מהעלילה, מהעיצוב, מהמשחק, מהבימוי, מהכל. זה קורה לי לעתים נדירות מדי בסרטים לאחרונה*.
בנימה סאב-טקסטית, כצפוי: היה מדהים לראות את נביטת הזרע שממנו צמחה תרבות "קחי אותי נינט". בדיעבד ובטווח הרחוק, נראה שהקולוניאליזם הטלוויזיוני הזה השלים את – והיה אולי יותר אפקטיבי מ – הקולוניאליזם בכוח הזרוע של הסי.אי.איי.
*למען הרקורד: לאחרונה עשו לי את זה בווידיאו "שיקגו" ו"תפוס אותי אם תוכל" (איכס! שפילברג! ובכל זאת סרט חמוווד), ובקולנוע "תפוס את הפרידמנים אם תוכל" – למרות ש*מהנה* הוא לא בדיוק התואר ההולם לסרט כזה. יש גם סקופ: היום התעניתי קשות בהקרנה מוקדמת של "עד כלות הנשמה", ואני עוד מעריץ ותיק של הר קרל גוסטב יונג. שומר נפשו ירחק.
חוץ מזה הכל בסדר, וסליחה שהערתי את ממ"א ממרבצה.
ואם כבר מרמיט חוזר בשעה טובה,
אז גם אני ראיתי, ומתוקף תפקידי כפארטי פופר, אני מוכרח לומר שלמרות שנהניתי, לא היה מדהים.
למה? אני לא בטוח. בעיקר כי צ'רלי קאופמן, מסרט לסרט, מגשים וכותב את כל התסריטים שחלמתי לכתוב בגיל 12. זה מגניב, זה הפוך על הפוך, אבל גם ילדותי, שטחי ולא מספק (את הצופה, זאת אומרת. היוצר מן הסתם מגיע לאורגזמות עילאיות של מודעות עצמית). הסרט היה מהנה וקומוניקטיבי יותר מהסרטים האחרים ע"פ תסריטים של צ'רלי, כלומר, יותר מיינסטרימי ופחות בקטע של שבירת מוסכמות, אבל לצערי, לא הרגשתי שזה עזר לו להגיד משהו משמעותי.
השחקנים היו טובים. הבימוי של קלוני היה טיפה מתלהב לטעמי – כמו ילד שמגיע לחנות צעצועים ומוכרח לשחק בהכל, או לחלופין (לכל מי שקרא את לקסיקון טרקי-סיטי), כמו הכלב השורק של הארלן אליסון.
ובקשר למה שפלאי גרייצר אמר, על החיים הפנימיים שהם ממש כמו שלנו – אולי זה נכון. מצד שני, אני לא צריך בשביל זה סרט. בשביל זה יש לי אותנו.
אני מסכים,
אבל לטעמי, הסרט לא משתמש באמירה הזאת בצורה מספיק טובה, כי הוא נופל להמון גימיקים, גם בתסריט וגם בבימוי. כל כך הרבה נקודות בסרט מיותרות, כל כך הרבה דברים נמצאים שם לשם הסגנון ותו לא (סתם דוגמה – הראיונות עם אנשים אמיתיים. רעיון לא רע, אבל בכמות שבה הוא מופיע בסרט, מה הוא תורם מלבד גימיק לא מפותח?), ובסופו של דבר, הסרט לא ממש מחליט אם הוא רוצה לספר את הסיפור העצוב על הרוצח השכיר, או את הסיפור העצוב על האיש שנאלץ להמציא לעצמו סיפור על רוצח שכיר.
אתה יכול להגיד – הוא לא צריך להחליט, זאת כל הנקודה. וזאת אכן יכולה היתה להיות הנקודה, אם זה היה הופך למיינד בנדינג אפקטיבי. לטעמי, זה לא. זה נשאר ברמת הנחמד, השנון, המבדר והמתוחכם (מתחכם?), בלי שום דבר לקחת הביתה. סרט אינטליגנטי של יוצרים אינטליגנטים, אבל הרבה פחות טוב ממה שהוא יכול היה להיות עם קצת פחות הנאה עצמית וקצת יותר מאמץ ודחיסות.
זה כבר עניין של טעם
אצלי זה עבד מתחילת הסרט ועד סופו, בשני הפעמים בו ראיתי אותו. הכל התחבר להכל, הכל היה נחוץ, הסיפור היה מרגש למרות ובגלל שחלקים גדולים ממנו היו מומצאים, ההתחכמויות הוסיפו לחוויה הרגשית למרות ובגלל שהם היו התחכמויות וכו' וכו'.
הראיונות הופיעו יותר מדי? מהדעות שקראתי של מבקרים אמריקאים דווקא קיבלתי את הראיון שלא היה מספיק מהם (ושהסרט היה צריך להתמקד דווקא בפרטי הפרטים של התוכניות ומשתתפיהם הקבועים), וזה גם מאנשים שאהבו את הסרט וגם מאלה שלא. אפשר להסיק מזה שעבור אנשים שגדלו על התוכניות של באריס או לפחות מכירים אותם, יש לקטעי ראיונות האלה משמעות שאין לצופה שמעולם לא שמע על באריס לפני שנכנס לסרט. למה היו כ"כ הרבה כאלה? למה ב"אדומים" של וורן בייטי היו כל כך הרבה כאלה? ב"אדומים" זה כדי להדגיש את האמיתיות (המזוייפת) של מה שקורה בסרט, ב"וידויים" זה כדי לשבור את רצף הסרט בקטעים אמיתיים שהם למעשה מבויימים וכתובים מראש. ובגלל זה גם הצילומים הדהויים של הקטעים האלה, שלא נותנים לצופה להתחבר לכאילו-אמיתיות שלהם. אתה רוצה להגיד שזה סתם גימיק, תגיד שזה סתם גימיק. בשבילי שלושת-רבעי מ"מאלהולנד דרייב" היו גימיקים שלא תרמו כלום לסיפור מעבר להיותם שנינויות קולנועיות. איי סיי פוטייטו.
יו סיי טומאטו
אבל אני בכלל התכוונתי שהיו נורא מעט מהם (כנראה לא היה מי יודע מה ברור, מתנצל). הם לא היו דומיננטיים בסרט בכלל לטעמי, ולכן נראו לי כקישוט בלבד.
אני חייב להסכים
עם רייוי בנוגע לסרט הזה.
מאותם סרטים שבהם אין לך מושג מה איכותי יותר, הבימוי המסוגנן, או התסריט המבריק?
אני ראיתי את הסרט די ממזמן, אבל אני מקווה שאני עדיין יכול לתת לגביו טיעונים אינטילגנטיים.
הבימוי של קלוני – ראית לבד, טריקים ויזואליים, יופי מרהיב. צילום נהדר. והמון רעיונות וירידות קטנות. נחמד מאד.
אבל הבימוי של קאופמן – מדהים עד כמה הסרט הזה משלב את הטוב מכל העולמות. מצד אחד פיתוח איכותי במיוחד של סרט כמו "איש על הירח" של ג'ים קארי, על כל העצב, המלנכוליה והבדידות, שבמוחו של הבדרן היצירתי. ומצד שני, ההשוואה הכל כך עוקצנית בין הבידור הקלוקל אך הצדקני שאותו מייצג צ'אק באריס מצד אחד, והצביעות הבטחוניסטית האמריקאית שבאה לידי ביטוי בכל כך הרבה סצינות בלתי נשכחות.
שילוב מופלא בין סרט עם ביקורת אמיתית על העולם וארה"ב, ובין סיפור אישי ועצוב באמת, כרוניקת בדידות של גאון.
ואני זוכר דבר אחד בבהירות, כשיצאתי מהסרט, יצאתי בתחושה שמדובר בסרט שאפשר באמת לכתוב עליו תזה לא קטנה. על הרבדים והניואנסים, המסרים והעקיצות.
מופלא
עזרה .. בבקששה
יאוו אני ממש ממש ממש חייבת את עזרתכם ..
ישלי עבודת הגשה על הסרט [ על הלופ .. מהקטע עם הנשר ועד הקטע של טיפה אחרי השיר 'החומה' ..]
ישלנו על זה משימות כגון המשמעויות שניסו חברי הלהקה להעביר וכיצד הן תורמות לרעיון, איזו מוזיקה ואילו צלילים מופיעים לאורך הקטע וכיצד תורמים למשמעות ולרעיון העיקרי ..
ולעזאזל לא הבנתי את הרעיון העיקרי מהקטע של ה-10 דק' האלו ..:((
מי שיעזור לי יבורך ..
הייתי אולי מנסה לעזור,
אבל אני רק סקרן לדעת – על איזה סרט את מדברת?
(היי, היא ביקשה עזרה והודתה שזה לעבודה לבי"ס. נא לא ללנקק ל"לא, אנחנו לא…").
אני משער שהיא מדברת על
'החומה' של פינק פלויד.
אגב, מאיפה אתם מפליצים את כל הבתי ספר האלה שעושים בהם עבודות על סרטים מגניבים ועל 'החומה', הא?