וידויים של מוח מסוכן

מאת
טווידלדי
– פורסם ב 27 בפברואר 2003Posted in: ביקורות

במקור: Confessions of
a Dangerous Mind!ימין!
במאי: ג'ורג' קלוני
תסריט: צ'רלי קאופמן
שחקנים: סאם רוקוול, דרו
בארימור, ג'ורג' קלוני,
ג'וליה רוברטס, רוטגר
האואר, מגי גילנהאל

אתם יוצאים לחופשה במערב ברלין עם זוג בירח דבש. נסיעה לחופשה עם זוג מאוהב יכולה להיות חוויה מעצבנת להחריד. הם כל-כך מרוכזים בעצמם, עם כל הפוצי-מוצי והחינדעלאך, שאתם מרגישים כמו גלגל שלישי באופנוע, מיותרים לגמרי, ורק מהעצבים אתם יכולים להרוג מישהו. למרבה המזל, זה בדיוק מה שאתם צריכים לעשות (גם אם למרבה הצער בני הזוג הנ"ל אינם המטרה).

או שאתם שחקני קולנוע ידועים, שמחליטים לשלוח את ידם בבימוי; עבדתם מספיק זמן בצד אחד של המצלמה, ואתם רוצים לנסות להיות אלה שמחלקים פקודות, לא אלה שממלאים אותן. ושוב, מחדש, אתם צריכים להוכיח את עצמכם; אתם צריכים להוכיח שחוץ מהבעות פנים יפות יש לכם גם יכולת ליצור משהו, ורצוי מקורי. ומצד שני, צריך להיזהר – לא תמיד צריך להמציא את הגלגל מחדש.

או שאתם מפיקי טלוויזיה עם קונספט חדש ומהפכני. אתם סובבים לכם סביב משרדי כל רשת, בציפיה נואשת שמישהו יקנה ממכם את התכנית, אבל הגלמים בחליפות האפורות, המנהלים את הרשתות, חששניים מדי, שמרניים מדי. הם לא מבינים כלום, ואתם צריכים שוב לחזור לדירה שלכם, לעוד לילה מתיש ואולי בודד. כמעט והייתי אומר שמהעצבים אתם יכולים להרוג מישהו, אבל כבר ניצלתי את הבדיחה הזו לפני שתי פסקאות.

ואפשר גם לשלב. למשל, במאי מתחיל ייקח צעיר מוכשר, ישדך לו מצד אחד אמביציה ומצד שני סוכני סי.אי. איי. נחושים, יבנה לו שתי קריירות שאינן קשורות זו-לזו, והצעיר יצטרך לתמרן בין שתיהן בלא להיהרג, בלא להיתפס, ובלא לגמור בתור משוגע גמור, איש קטן ומאובק בחדר קטן ומאובק.

אחד מספרי הריגול שאהבתי בילדותי החל ונגמר במשפט האחרון הזה, וככה גם מתחיל 'וידויים של מוח מסוכן'. איש לא גדול ומרוט ביותר, יושב בחדר מלון הפוך על גדותיו, כשבחוץ מידפקת אהובתו על הדלת, ובפנים – שורה של פלאשבקים לתחנות בקריירה שלו, עם חזרות פה-ושם לחדר המלון ההפוך והמאובק. לי זה הזכיר בצורה חשודה את בוב גלדוף היושב עצוב ובודד בחדר המלון ב'החומה' של פינק פלויד. ב'וידויים של מוח מסוכן', האיש הוא צ'אק באריס (סאם רוקוול, הזכור כאיש-הצוות חסר השם ב'גלאקסי קווסט'), פזמונאי, הוגה ויוצר של כמה מהשעשועונים הראשונים בטלוויזיה האמריקאית שהשתמשו בעיקרון חופשה-תמורת-השפלה; הקונספט של זוג המספר על חוויותיו הביזאריות ביותר כדי לזכות במקרר, התחיל ממנו. וחוצמזה, בשעות הפנאי הוא היה (לטענתו לפחות), מחסל בשירות הסי.אי.איי.

הסרט, בליווי קטעי זכרונות של מכיריו של באריס (הקטעים נראים תיעודיים, בנוסח "חברים מספרים על צ'אקי". אני לא מוכן להתחייב שהם אמיתיים), מציג תמונה של מפיק שחייו היו מוזרים יותר מכל תכנית שהפיק, ותסלחו לי על הקלישאה. אפילו בעידן הפופולריות של שעשועוני ריאליטי טי-וי ומשימות מסוכנות למשתתפים, התור לשעשועון המבוסס על הקריירה של באריס – "היה מפיק בצאתך וסוכן חשאי בבואך" – לא היה מגיע בעשור הקרוב.

באריס מגויס בעודו רעיונאי צעיר ועוד-לא מצליח על ידי הסוכן הממשלתי החשאי ג'ים בירד (ג'ורג' קלוני, שמעולם לא נראה זקן יותר או דניאל דיי-לואיס יותר), מפני שלבאריס "הפרופיל הנפשי המתאים" לעבודה: חיסול אויבי המדינה, למען ארה"ב ושלום העולם החופשי. במקביל להתמקצעות של באריס במיני ענייני רצח, חיסולים וצרות, הוא צובר פופולריות מרובה בתור מגיש טלוויזיה. חיש מהר העבודות מתחילות לגלוש זו לזו: זוג צעיר זוכה בירח דבש בדיוק במקום הנדרש לבאריס כדי לצאת איתם לנופש ולחסל מישהו. במקביל, הוא מפתח גם קשר ארוך-מסועף-ורב-תהפוכות עם פני (דרו בארימור), שאוהבת אותו יותר ממה שמגיע לו, וגם הקשר הזה מסבך לו את החיים. החיים המקבילים, העומס, האהבה, תסביכי ילדות – כל אלו מכניסים את באריס לסחרור מסובך מאוד. לא קל לו להצליח לארגן את חייו וגם להישאר בחיים.

הסרט מוזר לפחות כמו הסיפור הזה, ומכיל ערבוביה סגנונית ממדרגה ראשונה: מיקס של דרמה, סרט מתח, דוקו-דרמה, ופה ושם אולי אפילו סיטואציה קומית קצרה. לנ"ל מתווסף צילום מוזר (חצי מהזמן הסרט נראה כאילו הוא ישן ומעלה אבק), איטי, ובחלק ניכר מהקטעים לא ברור. לא בטוח שזה סרט לכל אחד: הוא סוריאליסטי להפליא, והעלילה שלו קופצת לסיפורים מקבילים, שנראה כאילו אינם משתלבים כלל – סצינות ארוכות ולא-כל-כך מחוברות, פלאשבקים לרוב, והמון מלמולים ורחשושים. בחלקים ניכרים מהסרט נדמה שהבמאי איים לקצץ משכרו של מי שידבר בקול. לא שזה מפריע. כמעט שעה לקח לי לפני שהבנתי מי נגד מי, ומה הסרט רוצה; חלק מהסצינות נדמה לי שלא הבנתי עד עכשיו, ויש דמות אחת שעד עכשיו אני לא בטוח אם היא מתה או לא. אבל בסך הכל, גם אם זה לא ברור, זה תמיד מעניין, אפילו למי ש(כמוני) לא הכיר את הסיפור מימיו ולא מבחין בין ימינו לשמאלו בשעשועוני טלוויזיה אמריקאים ישנים.

ומנגד יש כמה סצינות גאוניות (גם אם תמוהות למדי). שתיים שאני זוכר במיוחד הן קטע בו אולפן הטלוויזיה מתמלא אט-אט בגוויות דמיוניות, תוך-כדי שידור תכנית, וכן קטע קצר של חיסול בלתי-אכפתי לחלוטין, המבוצע, כך נראה, תוך עייפות, אפילו בלי לטרוח להיות אדיש. אם המטרה היא להכניס אותנו ל"מח מסוכן" (במקרה הזה, נראה לי ש"מח מתוסבך" היה מתאים יותר), הרי שהסרט מצליח בכך לגמרי. הבזקי-תודעה בזמן הלא מתאים, הזדמנות בה הגיבור המתוח כמעט יורה בטעות בחברתו, התמוטטות עצבים-גלויה לעיני עם, עדה וטלוויזיה – הכל יוצר רושם משכנע ביותר של מישהו שלא הייתם רוצים לפגוש לבד בלילה, או אפילו באמצע היום.

סאם רוקוול, במראה ה"בדיוק-הוציאו-אותי-מבית-משוגעים-מחלקה-סגורה", מפליא ליצור מחסל מתוסבך, שכל ימיו נאבק בשדי שאול דמיוניים ואמיתיים, ובאמת לא יודע מה לעשות עם עצמו ולמה. דרו בארימור מצטיינת בתפקיד משני, אבל כזה שמותיר רושם חזק מאוד. התפקיד שהיא משחקת, הבחורה האומללה והרומנטית, שאוהבת אהבה נואשת את גיבור הסיפור גם כשלא-מגיע-לו, הוא קלישאה במהותו – אינספור פעמים ראינו כמותו בקולנוע. אבל השקט שלה, הימנעות מהתפרצויות ומצרחות דרמטיות (שלא לדבר על החרבת חדרים טקסית וזריקת פמוטים), עושה את ההבדל. לא רק שהיא נראית משכנעת, היא גם מותירה רוב הזמן חשק ללטף לה את השיער ולומר שיהיה טוב.

אם יש בעיה בסרט היא שהכל מגיע קצת מאוחר (אבל לטעמי – לא מאוחר מדי). בניית הדמויות והעלילה כל-כך איטית, שעד שהפאזל מסתדר במקומו וההגיון הפנימי מתחיל להיראות לעין, עובר כבר חצי סרט. עד אז, זה נראה – ולא בצדק – כמקבץ סצינות עם קישורים רופפים, ולפעמים רק כשוויץ של ג'ורג' קלוני: "תראו, אני יודע לביים!". בהתחלה, הצופה שואל את עצמו, "טוב, היה מפיק. טוב, היה מרגל. אז מה יוצא לנו מזה, ומה אכפת לנו מסקירה כרונולוגית של שעשועוניו". אבל בסוף, הכל מתארגן וכל דבר כמעט מקבל משמעות. התסריט, מבית מדרשו של צ'רלי קאופמן ('להיות ג'ון מלקוביץ", ו'אדפטיישן', שיגיע לארץ בחודש הקרוב) מצליח לבלבל את הצופה היטב, לשתול המוני פרטים שכמעט-בלתי-אפשרי לקשר למשהו, ואז לקשר אותם בכל-זאת.

אבל זה, כאמור, קורה בסוף; בהתחלה, כל הבלגאן המאורגן עלול סתם לבלבל, אני חושב שהבנתי, ובכל זאת הוא בלבל אותי. אני גם לא ממש בטוח מה יש לי לומר על הסרט (חוץ מזה שלו היתה בו מוזיקה של פינק-פלויד הייתי חושב שהוא סרט המשך ל'החומה'), אבל אני חושב שהוא סרט טוב. ככה לפחות היה נדמה לי בשוט הסיום (המוזר להפליא, יש לציין), ואז יצאתי והותרתי את גיבור הסרט לבדו, איש קטן ומאובק בחדר קטן ומאובק.

תגיות: