ביקורת: עד שיצא עשן לבן

אחת הדרכים לדעת שאתה מזדקן היא כאשר אתה מוצא את עצמך אומר "כבר לא עושים סרטים כאלה". ולכן הנני מכריז על הצטרפותי למועדון גיל העמידה. "עד שיצא עשן לבן" (ברכות למתרגם ולמפיץ, הרבה יותר טוב מהשם המקורי) הוא סרט מה'סוג הזה'. הסוג שפעם שלט בעולם הקולנוע ביד רמה והיום נדחק, ביום טוב, לסוף האלגוריתם של שירותי הזרימה: דרמת מתח למבוגרים.

הסרט מבוסס על ספר, במקרה הזה של רוברט האריס (שאחראי גם ל"סופר צללים" החביב), שהוא מותחן פוליטי די מצליח אבל לא להיט בין-דורי. מדובר בסרט שאין בו שום אלמנטים של פנטזיה, מדע בדיוני או על טבעי. מדובר בסרט שרוב השחקנים בו הם מה שנקרא 'מכובדים' – חבר'ה שאף פעם לא היו השחקנים הכי גדולים בעולם אבל תמיד עשו עבודה טובה בתפקידי משנה וזוכים הפעם להנות מאור הזרקורים; מיותר לציין שאף אחד מהם הוא לא צעיר או חתיך במיוחד. סרט שהוא מותחן, עם תעלומה ואנשים שמנסים למצוא פתרון, אבל אף אחד לא הולך לפתור אותה עם אגרופים ומרדפים. סרט שרובו גברים מדברים, חוץ מרגע אחד דרמטי במכוון שבו מדברת אישה. והדברים שהם מדברים עליהם הם דברים די חשובים – על פוליטיקה, על אמונה, על חברויות שנשברו. 

זו לא דרמה צנועה: הלוקיישנים נבנו להרשים ויש כמה וכמה רגעים שבהם הבמאי מתזמר עשרות שחקנים וניצבים שמסתדרים באופן סימטרי להדהים. אבל זה גם לא סרט שמנסה להרשים בתקציב האפקטים שלו. בקיצור, סרט אמצע כזה. לא מכוון לשבור את שיאי הקופות אבל גם לא להעלם ברשימה של איזה פסטיבל אינדי. פעם הם היו הרוב של הקולנוע האמריקאי.

תסלחו לי על האיש הזקן שבוקע ממקלדתי, אבל זה כנראה הולם ל"עד שיצא עשן לבן" – סרט שרוב רובו מורכב מאנשים זקנים שמדברים.  אנחנו בוותיקן, והאפיפיור הנוכחי (האפיפיור הנוכחי בעולם של הסרט, לא בהכרח האפיפיור הנוכחי שלנו) נפטר. תומאס לורנס (רייף פיינס) מוצא עצמו אחראי על ארגון הטקס שבו יבחר האפיפיור החדש. לורנס לא ממש מעוניין בתפקיד, אבל הוא איש אחראי והוא יעשה את העבודה, גם כאשר היא הופכת אותו משר הטקסים הרשמי לגורם מרכזי בבחירת אחד האנשים הכי משפיעים בתבל. המועמד המועדף על לורנס לחבוש את המצנפת הוא אלדו בליני (סטנלי טוצ'י) האיטלקי, טיפוס ליברלי שימשיך בתקווה את הקו המתנחמד של האפיפיור האחרון. אבל כנגדו עולים מועמדים חזקים עם נטיות שמרניות יותר כולל ג'וזף טרמבלי (ג'ון לית'גו), קנדי שמחפש תמיד את המרכז ונראה כאילו הוא מסתיר משהו, ג'ושוע אדיימי (לוסיאן מסמטי) האפריקאי השמרן וג'ופרדו טדסקו (סרג'ו קסטילטו) – איש עם גישה שנראית מתאימה יותר לניהול משפחת פשע מאשר לקבל קו ישיר לאלוהים.  

לכל אלו מצטרף קרדינל מסתורי חדש בשם וינסנט בניטז (קרלוס דיאז, השחקן היחיד פה בלי עבר מפואר, או עבר בכלל, של תפקידי משנה) שמונה לתפקיד מרכזי על ידי האפיפיור הקודם. ובזמן שכל אלו אמורים לדון בעניינים שברומו של עולם (תרתי משמע) הם מוצאים עצמם דנים יותר ויותר בעניינים של החומר – הפוליטיקה של הבחירה, הפשרות האישיות שכל אחד צריך לעשות, דרכים לנצח את היריבים והשאלה של מה קורה מחוץ לחומות והאפלה התקשורתית שהקרדינלים שרויים בה. העולם לא מפסיק לזוז רק בגלל שהחברה האלה מדברים.

ברוב רובו "עד שיצא עשן לבן" מזכיר את "משחקי הכס", גם אם מדובר בכס הקדוש ולא כס הברזל. לא בקטעים של המלחמות והדרקונים, אלא בקטע של הדיבורים על פוליטיקה. ואת זה הוא עושה נהדר. יש משהו מושך אינהרנטית בקבוצה גדולה של אנשים שיודעים שהם אמורים לייצג איזשהו אידיאל גבוהה יותר של מוסריות אבל באותו זמן מבינים שאלוהים שם ואנחנו פה: הכנסייה היא חלק מהארץ, וזה אומר שיש בה פוליטיקה. זה תסריט על אנשים אינטליגנטיים שמדברים באותה שפה (מטאפורית, יש פה אנשים ששפתם הראשית היא איטלקית, ספרדית, אנגלית…) וחולקים עולם דימויים זהה שבכל זאת מוצאים עצמם במחלוקת די קשה. הסרט מרשה להם להשמע אלגנטיים בלי להפוך אותם למכונת שנינויות. הוא יודע לתת לכל דמות קול משלה, בלי להפוך אותה לקול של יוצרי הסרט. כן, בהחלט ניתן לראות בעד מי הסרט, במיוחד לקראת הסוף, אבל גם המתנגדים מורשים להעלות את נקודת המבט שלהם ולהסביר את תפיסת העולם שלהם. אין צדיקים מוחלטים. שלמות זה לאלוהים, לא לבני תמותה.

אם אתם מבקרים באתר קולנוע אתם כנראה לא צריכים אותי כדי להגיד לכם שרייף פיינס, סטנלי טוצ'י וג'ון לית'גו הם שחקנים מצויינים אבל הנה אני אומר לכם בכל מקרה. הם שחקנים מצויינים. הם מהשחקנים האלו שכל כך מצויינים, באופן קבוע ולא מוגזם (אף אחד פה לא נכנס לתפקיד באינטנסיביות של דניאל די לואיס, או מביא את המניירות הדרמטיות של טום הארדי), שאתם מתרגלים למצויינות שלהם. "עד שיצא עשן לבן" שם עליהם את הזרקור ומזכיר לנו פשוט להכיר בכישרון שלהם. נראה גם שהשחקנים האלו בהחלט נהנים מהעובדה שרוב הסרט מוקדש לתצוגות המשחק שלהם. 

תשומת לב ראויה מגיע לקרלוס דיאז, זה התפקיד הראשון שלו בסרט קולנוע (הוא הופיע לפני כן בשני סרטים קצרים וזהו), שעומד בגאון מול כל הענקים הקולנועיים האלו. במיוחד מאחר והתפקיד שלו דורש ממנו רמות של קדושה שמתחרה בישו – קל לפספס והוא מצליח לפגוע. עוד מוקדם להכריז עליו בתור "הדבר הגדול הבא", אבל בהחלט נראה שיש בו משהו.

כשהסרט הוא דרמה פוליטית על כוח ושררה מול המוסר האישי של כל הדמויות האלו הוא מוצלח. הבעיה היא שרוברט האריס הוא סופר מותחנים, וככל שהסיפור מתארך הוא הופך יותר ויותר לתעלומה. לתעלומה יש פתרון ויש טוויסטים ויש נסיונות להפתיע ו'לנצח' את הצופה. זה לא שהסוף של הסרט 'רע' כמו זה שאחרי שעה וארבעים של דיונים שקולים שבהם כל אלמנט בעולם הפנימי של הדמויות הובהר ונחקר, פתאום הסרט רץ לו דרך החשיפה הגדולה האחרונה. זה לא החשיפה עצמה שפגומה, בתיאוריה, זה הדרך שבה הסרט טס מעליה. אני לא אומר את זה הרבה על סרטים – תנו לי קצת יותר בבקשה. זה נושא גדול ואתם מדלגים מעליו בקלילות כאילו יהיה "עד שיצא עשן לבן 2" שבו הדמויות יחזרו לפתור את העניין.

הסיום של עד שיצא עשן לבן היה פחות מאכזב אם הוא היה מגיע בסוף של סרט פחות טוב. הסרט הציב לעצמו סטנדרטים מסוימים, של מחשבה, של תחכום, ואז ברגע האחרון החליט שהם לא חלים עליו יותר. זה סרט על אנשים שלא זזים מילימטר לפני שהם קוראים מחדש את כל כתבי הקודש ואז את התקנון של הוותיקן (הסצנה הכי אנרגטית פה כוללת שכפול עצבני של מסמך)  אבל כדי להגיע לסיום הנוח לו פתאום העדינות נזרקת מהחלון. וזה חלון צבעוני מזוגג יפהפה, מהסוג שהיו עושים פעם, ואולי לכן זה כזה מבאס. אבל לפחות היו לנו שעה וחצי עם אותו חלון.