ביקורת: קרוב אליי

"קרוב אליי" (לא ברור לי למה הפוסטר הלך על כתיב חסר וקרא לו "קרוב אלי") הוא סרט שכבר מהרגע שהוא אושר, נאפף בהילה שרוב הסרטים יכולים רק לחלום עליה: הילה של סקרנות. 

בכל זאת, לא רק שזה סרט של תום נשר, הבת של אחד מגדול הבמאים בארץ – דבר שמוביל לשלל דיוני נפוטיזם, פריווילגיה, אבי נשר כן/לא, השוואות, חיפוש רפרנסים ועוד ועוד – זה גם סרט שמבוסס על טרגדיה שהייתה בחדשות: המוות של אחיה. מנקודת המוצא הזאת, יש מעט מאוד דברים שנשר הייתה יכולה לעשות כדי להימנע מהסקרנות הטבעית של הקהל.

החדשות הטובות הן שמתחת לכל השכבות הצהובות הללו, יש סרט ב"קרוב אליי", וסרט טוב. הסרט מספר את סיפורה של עדן (ליה אללוף), בחורה צעירה שאחיה נהרג בתאונת דרכים בתחילת הסרט ומנסה להתמודד עם הכאב על מותו. זה לא קל: המשפחה שלה עוד לפני כן הייתה די מפורקת, עם אמא שעדן לא ממש רוצה לתקשר איתה ואבא שלא ממש רוצה לתקשר איתה, ובטח שלא עם אמא שלה. הנחמות היחידות שלה הן עולם המסיבות והמין המזדמן. 

הסרט היה יכול להמשיך בכיוון הזה, רק שאז עדן מגלה שאחיה, אותו היא החשיבה לאדם הכי קרוב אליה ולמי שידעה כל דבר עליו, הסתיר ממנה סוד די משמעותי – בת זוג. בהתחלה, עדן מזדעזעת מהרעיון שהייתה לו מישהי אחרת שהייתה קרובה אליו. לאחר מכן היא יוצאת למסע להבין מי זאת בכלל ומה אחיה מצא בה. לאורך כל הזמן הזה, מאיה (דריה רוזן), אותה בת זוג, מנסה להתרחק מעדן – בייחוד לנוכח האיבה שהיא מפגינה כלפיה בפגישה הראשונה – אבל אז אט אט מוצאת את עצמה גם מסתקרנת ממנה: גם לאור מה שאמרו לה עליה, וגם בגלל אישיותה הגדולה מהחיים. 

"קרוב אליי" הוא סרט צעיר, חלק משושלת קולנועית על צעירים שמנסים לשרוד את הארץ הזאת. קצת מוקדם לקרוא לו "ביטוי של דור", אבל אין ספק שהוא מצליח לדבר בתדרים שיוצרים מבוגרים יותר לא מצליחים. מעטים הבמאים שהיו שמים את "ברולטה" בפסקול שלהם, ואילו אצל נשר זה רק אחד משלל שירים עדכניים יותר וקצביים יותר מאשר הפסקול הישראלי הממוצע. זה לא שהסרט שובר מוסכמות או מציג משהו שלא ראינו כמו שהאווירה הכללית שלו היא רוח נעורים שיורה לכל הכיוונים. סרט בוגר יותר אולי היה מתמקד רק בשכול ובעצב, אבל נשר מערבבת אותו עם קצב, כיף, הומור, רומנטיקה, שטויות, מין ומה לא. 

האומץ הזה מאפשר לסרט לעשות דברים שסרטים אחרים אולי היו נמנעים מהם, וזה דבר שעובד הן לטובת הסרט והן לרעתו. רגעים מסוימים מרגישים בוסריים, לא קשורים ומכבידים, ואילו רגעים אחרים נראים כהברקה. עם זאת, זה לא שהסרט היה מרוויח אם היו נשארים רק הרגעים הנהדרים: כאמור, הסרט הוא רוח חיה, ולהוריד ממנה את הפגמים שלה היה הופך אותה למשהו מזויף יותר. 

כי הקלף המרכזי שיש ל"קרוב אליי" הוא הכנות המתפרצת ממנו. הסרט לא חושש לחקור את כל הרגשות של הדמות שלו, בליווי צמוד של מבט ביקורתי על הצדדים הלא מחמיאים שלה. עדן עושה דברים מאוד דפוקים במהלך הסרט, ובשום שלב נשר לא מצדיקה או דופקת איזה "אבל" להתנהגות שלה. היא אדם דפוק מאוד, פגוע מאוד ופגום מאוד שלא פעם משתמש בכריזמה כדי לפגוע (במודע או שלא) ואנחנו לא אמורים לסלוח לה או להתלהב מזה יותר מדי אלא רק, אולי, להבין אותה. 

על כן, רגעים תמוהים שיש בסרט כמו אוטובוס שנוסע מהתחנה ואף פעם לא סוגר את הדלת, או בקבוק קולה שמשום מה נשאר פתוח כי מסתבר שהמשקה האהוב על הדמויות הוא קולה ללא גזים, או בחירות כמעט מתריסות כמו רמיקס מסיבה ל"הליכה לקיסריה", או השלכות שנרמזות מסיום הסרט לאור זה שנשר מבססת שחלק ממנו מתרחש בצל ההפגנות של 2023 – כולם מתחברים ליצירה אחת שאומרת את מה שיש לה להגיד בלי חשש ובלי לפקפק בעצמה. זה אולי פוגע קצת ברגעים מסוימים בסרט, אבל זה מחזק אותו כיצירה שלמה, שקשה להתנגד לאנרגיה הסוחפת שלה.

האנרגיה הזאת ברובה מגיעה מההופעה של ליה אללוף, שראויה לזכייה שלה בפרס אופיר לפני רגע – אם כי עבורי מי שעשתה את הסרט הייתה דריה רוזן שלקחה תפקיד כאילו מצומצם יותר ומילאה אותו והרחיבה אותו ושיכנעה למה מישהי סימפטית וחביבה כמו מאיה מסתכלת בכלל פעמיים על סופת פרצים כמו עדן. שחקני המשנה בעיקר נדחקים לצדדים, ורובם לא משאירים רושם רב (פרט לנטע גרטי). זה לא מזיק – הסרט הוא בערך 60% עדן, 35% מאיה ואז רגעים קצרים של דמויות משנה – ועדיין חבל שההופעות המעולות של השחקניות הראשיות לא מגובות בעוד הופעות מעולות. 

אז כן, קשה להאמין שנשר הייתה זוכה לעשות את "קרוב אליי" בגיל צעיר כל כך בלי מעמדה הייחודי בתעשייה ובלי הסיפור הטרגי. אבל גם אם היא זכתה לפריוולגיות שנמנעו מאחרים, היא הוכיחה שטוב שהיא ניצלה אותם כי "קרוב אליי" הוא מהסרטים הישראלים הטובים של השנה האחרונה, וזוכה ראוי בפרס הסרט הטוב ביותר באופיר. מסוג הסרטים הנדירים שאי אפשר לדמיין בלי הפגמים שלהם, שלכל הפחות מגבירים את ההנאה בלדבר עליו.