"רצח לפי הספר", שנכתב על ידי סטיבן בוצ'קו הצעיר, הוא לטעמי העבודה הטלוויזיונית הטובה ביותר של ספילברג, והתסריט הטוב ביותר שהוא עבד אתו בתקופה הטלוויזיונית שלו (ואחד הטובים שהוא עבד אתו בקריירה שלו בכלל). דברים אחרים שספילברג עבד עליהם באותה תקופה עשו במרוצת השנים יותר רעש – "דואל" (אכן מרשים חזותית אבל בדיעבד? יחסית לסרט שכולו מרדף מכוניות אחד ארוך, איטי עד כדי שעמום) או L.A. 2017 (עיצוב עתידני חזותי מרשים, שהשפיע על "בלייד ראנר" ו-"דו"ח מיוחד" של ספילברג עצמו, אבל הסיפור פשוט דבילי במידה בלתי-נסלחת) – אבל "רצח לפי הספר" מרגיש כמו העבודה השלמה הראשונה של ספילברג, הפעם הראשונה שבה הוא הצליח להציג על המסך סיפור מרתק מתחילתו ועד סופו.
הסיום. כי זה באמת היה סרט קצר/פרק נהדר: פאלק כקולומבו פה אמנם לא מציג את כל הטיקים האיקונים שמדברים עליהם, אבל הוא דמות מבוססת ומוגדרת בצורה שסדרות אחרות יכולות רק לקנא בה, הדיאלוגים בין הרוצח לקולומבו נפלאים והכל ממש ממש נהדר – עד הסיום.
הרוצח שב וחוזר ואומר שאין שום דבר שיכול להראות שזה קשור אליו, והוא אולי צודק (זה תכלס תלוי בחבר מושבעים?), ואז קולומבו מוצא… פיסת נייר עליה רשום רעיון דומה לרצח? אוקיי, ו-? כלומר, הרוצח הודה אז מבחינת קולומבו הכל טוב, אבל למה הרוצח הודה? למה לא להגיד "זה סתם צירוף מקרים"?
(או לפחות עם איזה הסדר טיעון שנוח יחסית להגנה)
האיש בלש נהדר ושוטר מחורבן – לא שומר על שרשרת הראיות (פשוט מרים דברים מהזירה), מטריד את העדים בלי הפסקה (גם כאשר הם לא תחת חקירה רשמית), כמה פעמים גם עושה מלכוד… 90% מהחשודים שלו היו יוצאים בלי עונש אם רק היו עונים "אין לי מה להגיד לך בלי נוכחות עורך דין. תודה."
שבה לא רק שפושעים מסגירים את עצמם אחרי שהם מודים שהם הובסו אינטלקטאולית – ולא רק שבלשים מנצלים את היכולת שלהם במגזר הציבורי באופן המיטבי, אלא גם בלשים במחלק הציבורי הם מנומסים. לכולם.
אני מניח ששיטת החוק באוטופיה הקסומה הזאת עובדת משהו כמו "אה, קולומבו אמר? אוקיי לך לכלא".
כבר כתבתי את זה בדף הביקורת, אבל ההשוואה שלך כאן לDuel מקפיצה אותי שנית: הסרט ההוא סוחף פי שבע מהפרק כאן, ולא משעמם לרגע. גם הפרק הזה לא ממש "משעמם", אבל הוא ודאי מרתק פחות ומעניין פחות.
כמה מילים על הפרק שספילברג ביים, למרות שאני מתאר לעצמי שבביקורת גם ידונו בזה:
"רצח לפי הספר", שנכתב על ידי סטיבן בוצ'קו הצעיר, הוא לטעמי העבודה הטלוויזיונית הטובה ביותר של ספילברג, והתסריט הטוב ביותר שהוא עבד אתו בתקופה הטלוויזיונית שלו (ואחד הטובים שהוא עבד אתו בקריירה שלו בכלל). דברים אחרים שספילברג עבד עליהם באותה תקופה עשו במרוצת השנים יותר רעש – "דואל" (אכן מרשים חזותית אבל בדיעבד? יחסית לסרט שכולו מרדף מכוניות אחד ארוך, איטי עד כדי שעמום) או L.A. 2017 (עיצוב עתידני חזותי מרשים, שהשפיע על "בלייד ראנר" ו-"דו"ח מיוחד" של ספילברג עצמו, אבל הסיפור פשוט דבילי במידה בלתי-נסלחת) – אבל "רצח לפי הספר" מרגיש כמו העבודה השלמה הראשונה של ספילברג, הפעם הראשונה שבה הוא הצליח להציג על המסך סיפור מרתק מתחילתו ועד סופו.
רק דבר אחד
הסיום. כי זה באמת היה סרט קצר/פרק נהדר: פאלק כקולומבו פה אמנם לא מציג את כל הטיקים האיקונים שמדברים עליהם, אבל הוא דמות מבוססת ומוגדרת בצורה שסדרות אחרות יכולות רק לקנא בה, הדיאלוגים בין הרוצח לקולומבו נפלאים והכל ממש ממש נהדר – עד הסיום.
הרוצח שב וחוזר ואומר שאין שום דבר שיכול להראות שזה קשור אליו, והוא אולי צודק (זה תכלס תלוי בחבר מושבעים?), ואז קולומבו מוצא… פיסת נייר עליה רשום רעיון דומה לרצח? אוקיי, ו-? כלומר, הרוצח הודה אז מבחינת קולומבו הכל טוב, אבל למה הרוצח הודה? למה לא להגיד "זה סתם צירוף מקרים"?
באופן כללי אני מדמיין שרוב החקירות של קולמבו מסתיימות בלי הרשעה
(או לפחות עם איזה הסדר טיעון שנוח יחסית להגנה)
האיש בלש נהדר ושוטר מחורבן – לא שומר על שרשרת הראיות (פשוט מרים דברים מהזירה), מטריד את העדים בלי הפסקה (גם כאשר הם לא תחת חקירה רשמית), כמה פעמים גם עושה מלכוד… 90% מהחשודים שלו היו יוצאים בלי עונש אם רק היו עונים "אין לי מה להגיד לך בלי נוכחות עורך דין. תודה."
כן, אבל אתה שוכח שהעולם של קולומבו הוא אוטופיה
שבה לא רק שפושעים מסגירים את עצמם אחרי שהם מודים שהם הובסו אינטלקטאולית – ולא רק שבלשים מנצלים את היכולת שלהם במגזר הציבורי באופן המיטבי, אלא גם בלשים במחלק הציבורי הם מנומסים. לכולם.
אני מניח ששיטת החוק באוטופיה הקסומה הזאת עובדת משהו כמו "אה, קולומבו אמר? אוקיי לך לכלא".
נאלץ לחלוק עליך
כבר כתבתי את זה בדף הביקורת, אבל ההשוואה שלך כאן לDuel מקפיצה אותי שנית: הסרט ההוא סוחף פי שבע מהפרק כאן, ולא משעמם לרגע. גם הפרק הזה לא ממש "משעמם", אבל הוא ודאי מרתק פחות ומעניין פחות.