הוא ביצע את הרצח המושלם.
היא עומדת לחמוק מעונש.
הוא תכנן את זה עד לפרט הקטן ביותר.
האליבי שלה מוצק יותר מטיטניום.
הוא בכלל לא היה שם, ראו אותו במרחק קילומטרים ממש באותו הזמן.
היא לא הייתה מסוגלת, פיזית, לבצע את זה.
יש להם, אולי, מניע. אבל מניע זה לא מספיק.
ועכשיו נותר רק להתרווח בכיסא ולחכות שהשוטרים ירימו ידיים.
אבל, רגע… מי זה הטיפוס המוזר הזה בזירת הפשע, עם מעיל שנראה שעבר כמה מלחמות עולם, מסתובב עם חצי סיגר בפה, תספורת רעה וכתפיים חצי שמוטות? אולי הוא הומלס שנכנס בטעות למקום?
"סליחה אדוני, מי אתה בדיוק?"
הוא מפנה ראש. לרגע אחד נראה מבולבל, כאילו הוא לא ממש מבין איפה הוא ולמה פונים אליו, אבל אז פתאום העיניים מתחדדות למאית השנייה, כאילו אלוהים בעצמו שופט אותך. ופתאום זה נעלם, והטיפשות הבסיסית חוזרת כשהוא שולף תג ומצהיר "המפקח קולמבו, מחלקת רצח".
השחקן פיטר פאלק גילם את מפקח המשטרה המרופט למראה בין 1968 ועד ל-2003 במשך 69 פרקים (שקרובים יותר באורכם לסרטי טלוויזיה, בין שבעים למאה דקות). הקונספט של הסדרה הייתה להימנע מהגישה הקלאסית לתעלומת רצח, ה"מי עשה זאת" (whodunit): כך, בתחילת כל פרק (חוץ משניים) אנחנו פוגשים את הרוצח. אנחנו לומדים מה הסיבות שלהם לבצע את המעשה ורואים אותם מוציאים את התוכנית הזדונית שלהם לפועל – תוך כדי שהם דואגים ליצור אליבי משולם. השאלה, אם כך, היא לא מי עשה זאת אלא "איך הוא יתפוס אותם" (howcatchem, בלשון היוצרים).
כמו שרלוק הולמס או הרקל פוארו, לקולמבו יש יכולת הבחנה חדה שמאפשרת לו לשים לב לכל הפרטים שאנשים אחרים מפספסים. שלא כמו הבלשים הגדולים הללו, המוניטין של קולמבו לא הולך לפניו. למעשה, המוניטין שלו זוחל כל כך רחוק מאחוריו שאף חשוד לא מצפה ממנו לכלום. וזה הכוח האמתי של קולומבו: האווירה חסרת ישע שהוא מטפף סביבו במומחיות אין קץ. הפרט האחד שהחשודה פספסה – נעליים רטובות ביום שמש, דלת שנפתחת בלי שהקורבן היה לידה, מפתחות שלא נמצאים במקום הנכון, בחירה מוזיקלית לא אופיינית לנרצח – הוא רק ההתחלה. קולומבו מנצח לא רק כי הוא חכם אלא גם כי הוא עקשן, ובעיקר כי הרוצחים שהוא מתעמת איתם תמיד כאלו זחוחים שהם בטוחים שהם טובים יותר מקולומבו, ולכן הם לא לומדים לסתום את הפה וכך נותנים לו כיוון לחקירה.
מרגע שקולומבו קובע מי החשוד שלו הוא מתחיל לפרום את הסיפור צעד אחר צעד: חור קטן באליבי נהפך לתירוץ, ואז הוא לוקח את התירוץ הזה וחופר עוד קצת עד שהחור נהפך לבולען ממש. וכל זה הוא עושה בנעימים, בלי לצעוק או לאיים או להפגין כוח. רוב הזמן קולומבו מתנהג כאילו הוא שוטר קשה תפיסה שצריך את עזרת החשודים, וברגע שהם מזלזלים בו הם חושפים משהו שלא היו צריכים לחשוף. ואז זה מתחיל – התהליך האיטי שבו האמת יוצאת לאור. קולומבו ישאל כמה שאלות פשוטות שהחשודים ינפנפו בהיסח הדעת, ובשלב הזה קולומבו יפנה לצאת מהחדר לפני שהוא יחזור על עקבותיו וישלוף את הסימן ההיכר שלו "רק עוד דבר אחד" (משפט שנוצר רק משום שפיטר פאלק שכח את השורה המקורית). ובנקודה הזו החשוד/ה יתחילו להיכנס ללחץ. ולחץ מוביל לטעויות, שמובילות לעוד טעויות. ופתאום האליבי המוצק מטיטניום נמס כאילו הוא חמאה ביום קיץ בזמן שהמזגן לא עובד והר געש כנראה התפרץ בסביבה.
כמו הרבה סיפורים בלשיים העניין העיקרי הוא לא רק התעלומה – אם הסיפור הוא רק פאזל מספיק לראות אותו פעם אחת, ו"קולומבו" היא סדרה שחוזרים אליה שוב ושוב. לא, ההנאה מ"קולומבו" היא ההנאה מלבלות שעה וקצת בחברת דמות מהנה. פיטר פאלק מביא לתפקיד בדיוק את מידת האנרגיה הנדרשת, נחוש אבל לא מלודרמטי. בכתפיו השמוטות ופניו חרוצות הקמטים, קולומבו תמיד נראה כמו האנדרדוג.
ולמרות היותו איש משטרה, המבנה של הסדרה והדרך לפתרון התעלומה באמת מזכירים יותר תעלומות בלשיות קלאסיות מסדרות המשטרה המודרניות יותר שרצו באותו זמן. לקולמבו אין צוות שוטרים שעובד תחתיו, אין לו את אנשי CSI (אם חקירה של זירת הפשע מתבצעת תהיו בטוחים של ימצאו שום טביעות אצבעות), אין לו אפילו שותף (בעונות מאוחרות יותר המפיקים התעקשו שקולומבו יקבל שותף, והיוצרים של הסדרה נתנו לו שותף – כלב חמוד שבילה את רוב הזמן בלהשגיח על האוטו). זה הוא נגד הרוצח בממלכת ההיגיון – המאבק הוא משחק שחמט אינטלקטואלי שבסופו המפסיד תמיד קד בראשו ומודה שהוא הובס. אל תצפו למרדפים או חילופי ירי.
עוד דרך לשמור על תחושת האנדרדוג מול החשודים היא לוודא שהם תמיד מגיעים ממעמד סוציו-אקונומי גבוה משלו – ארכיטקט שכוכבו עולה, מנהלת מוזיאון, מנתח בכיר. הסדרה היא כמעט דוגמה למאבק מעמדות בזעיר אנפין, כנראה בגלל שזה הרבה יותר מעניין כאשר הרוצח הוא אדם עשיר ומקושר שמרגיש בטוח ומלא בעצמו, משוכנע שאף אחד לא יכול לגעת בו, אם כי הטקסט אף פעם לא קורא תשומת לב לעניין.
יש לקולמבו שורה של מניירות שחוזרות על עצמן (האזכורים הבלתי פוסקים של אשתו הבלתי נראית, הביקורים במזנונים, ההגעה לכל סצנה במכונית המקרטעת שלו) אבל לא בצורה שעולה על העצבים, או ככזו שהופכת לדבר היחיד שמגדיר אותו. במקום זאת מה שמגדיר את הדמות זה ההופעה המופלאה של פיטר פאלק, שמצליח להיות קלארק קנט וסופרמן ביחד – הטיפוס חסר הישע והחוקר שלא ממצמץ. הופעה שמצליחה לרתק בכל שנייה שהוא על המסך, ואפילו ברגעים בהם הוא לא על המסך. כסדרה, "קולמבו" היא בעיקרה הופעה של איש אחד – אבל איזו הופעה!
עוד דבר אחד! 5 פרקים מומלצים
מאחר וכל פרק עומד בפני עצמו ניתן לראות אותם בכל סדר שבו תרצו. אין אמנם פרק רע של "קולמבו", אבל אלו הבולטים, בעיניי:
עונה 1, פרק 1 – Murder By the Book
הפרק הראשון של הסדרה, אחרי שני סרטי פיילוט, בויים על ידי אחד – סטיבן שפילברג. והוא נראה נהדר. חוץ מהאפקטים במיוחדים, שלא היו כלולים בתקציב, כמעט כל סימן היכר של הבמאי נמצא כאן: שוטים ארוכים בהם המצלמה עוקבת ובונה את המתח, תשומת לב מודגשת לפרטים בפריים, ויכולת לשלוט לחלוטין במצב הרוח של הצופה.
מלבד זאת, זה גם סיפור קטן ודי מושלם על סופר (ג'ק קאסידי), חלק מצמד, שנפטר מעמיתו ליצירה אחרי שהוא מאיים לפרק את השותפות המצליחה. מישהו שבטוח שהוא מכיר את כל הטריקים של עבודת הבילוש (הוא עזר לכתוב אותם במשך שנים, אחרי הכול), אבל מתחיל מהר מאוד ליפול למלכודת של לחץ כאשר קולמבו ננעל עליו בתור החשוד העיקרי
עונה 8, פרק 2 – Murder, Smoke and Shadows
מפרק בבימוי שפילברג לפרק על שפילברג. אלקס בריידי (פישר סטיבנס) הוא במאי הוליוודי שאולי ישמע לכם מוכר – גאון סינמטי צעיר עם חיבה לאפקטים מיוחדים, גישה ילדותית (יש לו מכונת גלידות במשרד) והמון להיטים. יש לו גם שלד בארון, שלד שהוא לא מוכן שייחשף. שלד שגורם לו ליצור שלדים נוספים. וכאן נכנס קולומבו, מבולבל אפילו יותר מהרגיל, לעולם האשליות והאפקטים של הוליווד – שבו שום דבר לא ברור וכל מי שהוא מדבר איתו יכול לשקר. אחרי הכול – הם שחקנים.
עונה 5, פרק 5 – Now You See Him
לקוסם הדגול סנטיני (ג'ק קאסידי, שוב) יש סוד קטן. לא משהו מיוחד. לפני שהיגר לאמריקה ושינה את השם, כמה פעמים, הוא היה פושע מלחמה נאצי. לא נעים. מה שאפילו פחות נעים זה שהבוס שלו מאיים לחשוף את האמת הזו אם סנטיני לא ישחד אותו בסכומים הולכים וגדלים.
אז מובן שסנטיני הולך לרצוח אותו, עם האליבי החזק מכולם – הוא רוצח כשהוא באמצע בהופעה, וכולם בטוחים שהוא כפות במיכל מים. ובו בזמן מנהל שיחה עם אחד העובדים בתיאטרון. אליבי כפול ומכופל, חזק ומבוטח. אי אפשר לשבור אותו. ואז קולומבו נכנס לזירה.
עונה 1, פרק 3 – Dead Weight
מרטין הוליסטר (אדי אלברט) הרגע רצח מישהו. זו לא אמורה להיות בעיה גדולה מדי. בתור גנרל (לשעבר) בחיל הנחתים הוא רגיל להרוג. העובדה שמי שהוא רצח הפעם הוא לא חייל אויב אלא העוזר שלו, שגילה שהגנרל מעל בתקציבים בזמן השירות, היא בעיה קטנה. הבעיה הגדולה היא שאפילו שהוא ביצע את המעשה בביתו יש חשש שמישהי ראתה אותו – אישה בשם הלן סטיוארט (סוזן פלשט) שבדיוק יצאה לשוט בזמן שהיא ראתה משהו מוזר בחלון של הבית הגדול על המרינה… עכשיו הוליסטר צריך לנסות לשכנע אותה שהיא לא ראתה שום דבר בזמן שהמפקח קולומבו צריך לנסות ולתפוס אדם שמבין דבר או שניים במוות.
עונה 7, פרק 4 – How to Dial a Murder
מה עושים כאשר כלי הרצח יכול להישפט כרוצח? ד"ר אריק מייסון (ניקול וילאמסון) הוא פסיכולוג מצליח שמנהל סמינרים על שליטה עצמית. כאשר הוא מחליט להיפטר מהחבר הטוב שלו צ'ארלי האנטר הוא עושה זאת באמצעות זוג דוברמנים מאומנים שמגיבים למילת קוד סינמטית במיוחד. הכלבים, עד כה ידידותיים לגמרי, נחשבים לסיבת המוות ואמורים להיות מובלים להשמדה. אבל קולומבו בטוח שלא החבר הכי טוב של האדם, אלא האדם עצמו, הם שאחראים לאירוע.
אוטופיה
בכתבה על "מסע בין כוכבים" מישהו תיאר את הסדרה כאוטופיה. יכול להיות שהיא כזאת, מודה שאף פעם לא נכנסתי אליה. עם זאת, "קולומבו", עבורי (ומהמעט מאוד פרקים שראיתי עד כה), מציעה גם היא בדיוק את אותה תחושת אוטופיה, אבל מוגברת למשהו שקורה כאן ועכשיו.
כי ההנאות מ"קולומבו" הן מרובות: פיטר פאלק שחקן עצום, הפיכת הפורמט של יוצרי הסדרה גורם לתחושת עניין ומתח שונות לחלוטין, והכתיבה בסדרה באמת נפלאה. אבל ההנאה הגדולה ביותר היא אולי זאת שמתבבטאת בסט הערכים של הסדרה.
כי זה לא רק שקולומבו הוא אדם מנומס – ואני בהחלט חושב שיש איפשהו הוכחה מדעית שכאשר מעריצי בלשים ברחבי העולם לא בחרו להלל את קולומבו בתעדופם של אנשים גסי רוח שחושבים שהאינטליגנציה שלהם הופכת אותם לעליונים כמו האוס או שרלוק, העולם רק סבל (וממשיך לסבול) מכך.
כי זה לא רק שהנבלים מוכנים להודות בהפסד שלהם בסופי פרקים, למרות שלא פעם קל לדמיין כיצד עורך דין מספיק ממולח יוכל לקרוע את התיק לגזרים ("אה, אז לבלש במשטרת לוס אנג'לס היה חוט בכיס. בגלל זה אתם רוצים לזרוק קריירה של אדם שבדרך להיטיב עם כל האנושות?") – מה שמסמן עולם שבו אנשים מודים בטעויות שלהן ומוכנים לשלם עבורן. שכאשר הם נדחפים לקצה הם לא בורחים, משתמשים באלימות יתרה או מושכים חוטים כדי לתת לכוחות עליונים לעזור להם. אולי זה בגלל הרדיפה המנומסת תמיד של קולומבו ששוחקת את הרשע שבלב שלהם. אולי אנשים באמת פשוט מוכנים לדעת מתי הם הפסידו. "אנשים באמת פשוט מוכנים לדעת מתי הם הפסידו" זה צעד ראשון לאוטופיה.
כי זה לא רק שקולומבו הבין שהכשרונות שלו יבואו לידי ביטוי באופן הטוב ביותר בשירות הציבור – דבר שאף עולה בפרק מסוים כדילמה (לכאורה). תדמיינו עולם שבו האנשים המוכשרים והחכמים ביותר לא פונים לחברות פרטיות אלא לשירות ציבורי. זה, שוב, פשוט אוטופי מדי בשביל לדמיין.
זה כל זה ודבר נוסף אחד – המשטרה נותנת לאדם יד חופשית לבצע את החקירות שלו כי יש בהם אמון בדרכים שלו. זה לא שאין דרך שבה מנהלים דברים, או מחסור גמור בטפסים – אבל העולם של "קולומבו" הוא כאילו נעדר ביורוקרטיה באותו מובן שהיא מסנדלת רעיונות יצירתיים והרפתקאות יוצאות דופן. קולומבו מבקש, ומקבל, לא מעט דברים ועל פי הסדרה, אף אחד לא מפריע לו. כן, מדברים מדי פעם על המוניטין שלו שעל הקו, ויש את הפרק שבו הוא מחכה בתור כאחד האדם – אבל הוא מצליח להשיג את האישורים, והכל מסתדר לו למרות שהתיאוריות שלו מטורפות למדי.
לכן, "קולומבו" הוא יותר מסתם סדרה נהדרת (וזאת באמת סדרה נהדרת), היא מציעה נחמה לנשמה ואיזשהי דרך אחרת לנהל ולהתנהל: מקום שבו האדם החכם בחדר הוא גם האדם הצנוע והענו ביותר (והקשר ביניהם הוא ישיר וחשוב – הוא האדם החכם בחדר בשל הנימוסים והצניעות שלו), מקום שבו כישרונות מתוגמלים במגזר הציבורי, מקום שבו פושעים מוכנים להודות בהפסדם, מקום שבו יש פשע, יש רשע – אבל הכל יהיה בסדר, כי קולומבו על המקרה.
בונוס: קולומבו ב"מחברת המוות"
https://www.youtube.com/watch?v=16CKjELxHhg
הקול של פיטר פאלק
זה כמו הקול של ארנולד שוורצנגר: הוא כל כך יחודי ומובחן שנראה שיהיה קל להחריד לחקות אותו אבל איכשהו זה אף פעם לא נשמע טוב.
המלצה חמה א': Truth is a Total Defense: My Fifty Years in Television
שנה לפני פטירתו, לאחר מאבק קשה במחלת הסרטן, פרסם התסריטאי סטיבן בוצ'קו את הספר Truth is a Total Defense: My Fifty Years in Television. מדובר, כפי שניתן להבין מהכותרת, בזכרונותיו של בוצ'קו מקריירה הענפה שלו, החל מימיו כקורא תסריטים עבור אחד האולפנים, דרך צעדיו הראשונים בתחום התסריטאות בשנות ה-70 והפיכתו למפיק-על בשנות ה-80 וה-90 של סדרות פורצות-דרך כמו "בלוז לכחולי המדים", "פרקליטי אל.איי." ו-NYPD ועד לניסיונות – הלא-מוצלחים לרוב – להשתלב בנוף הטלוויזיוני של המילניום הנוכחי. החלק המרתק ביותר בספר, לטעמי, עוסק בראשית הקריירה של בוצ'קו באולפני "יוניברסל", לרבות דיון בעבודה על התסריט שהוא כתב ל-"רצח לפי הספר" של קולומבו והידידות שהתפתחה בעקבות הפרק הזה בינו לבין ספילברג.
באופן כללי עולה מהחלק הזה בספר תמונה מרתקת, שמישהו צריך יום אחד להרחיב אותה לספר נפרד כנראה, של המחלקה הטלוויזיונית של יוניברסל בין סוף שנות ה-60 לסוף שנות ה-70; זה היה המקום שבו הטלוויזיה האמריקאית התעצבה מחדש, התנתקה ברובה מהשורשים התיאטרליים/רדיופוניים שליוו אותה בעשורים הראשונים לקיומה (למרות שיוניברסל אחראים גם ל-"סטארדיי נייט לייב") ואימציה מאפיינים קולנועיים ומורכבים יותר, עם מהפך במגוון ז'אנרים – דרמות משטרה ובלש ריאליסטיות, מדע בדיוני עכשווי, גיבורי על ואפילו הפקות ניסיוניות לגמרי כמו "שם המשחק".
בוצ'קו, כאמור, ראה את ההיסטוריה הזו מתרחשת מול עיניו, והדיווח שלו מספק קריאה מרתקת. הקטעים שעוסקים בקריירה היותר מאוחרת שלו גם מרתקים לקריאה, אבל יש משהו קצת לא נעים באופן שבו הוא מתאר את הפיכתו לאדם עשיר, מפורסם, ודי חסר סבלנות לשותפיו להפקות השונות ככל שמעמדו בתעשייה עלה.
המלצה חמה ב': המפצח
סדרת הבלש הבריטית "המפצח" (Cracker) היתה היורשת המובהקת של "קולמבו" בשנות ה-90 – עד כדי כך שיוצר הסדרה, ג'יימס מקגוורן הודה במפורשת שהוא הרים קומפלט את המבנה הסיפורי של פרק טיפוסי בסדרה (הצופים עדים לפשע שמבוצע ולזהות הפושע שביצע אותו כבר בתחילת הפרק, ואז עוקבים אחרי הבלש שמנסה לפענח את הפרשה) מ-"קולמבו".
גם לא מעט מהאישיות של גיבור "קולמבו" מהדהדת בזו של גיבור "המפצח", הפסיכולוג המשטרתי פיץ – רק שאצל פיץ, ההזנחה החיצונית היא לגמרי חלק מהאישיות שלו, לא איזו העמדת פנים לצורך התפקיד. ופיץ הוא גם אדם גס-רוח במידה יוצאת דופן, שתיין ומהמהר כפייתי – לא בדיוק הגיבור הטיפוסי שמציל את העולם. אבל התהליך האינטלקטואלי שבו הוא מפענח כל מעשה פשע, ביחד עם הירידה לחייהם ונבכי-נשמתם של הפושעים כדי לערער אותם ולגרום להם להודות ("אתה אנס רגשי", מטיחה בו אחת הדמויות במהלך הסדרה, וזה תיאור מדויק עד בחילה) היא גרסה קיצונית ואכזרית יותר של המניפולציות שקולמבו עושה לחשודים שלו.
יופי של ביקורת
באמת, סקרנת ממש. תודה תום. מאמין שכבר הערב אדגום פרק אחד.
אני ממליץ להתחיל מ-Murder by the Book
כמו שתום ציין, הפרק הזה די מייצג שלמות במונחי תסריט/בימוי/צילום/משחק.
זה אכן התכנון
ולו בגלל הבימוי של ספילברג. אשתדל לחזור לעדכן. תודה על ההמלצה.
חוזר לעדכן: האמת שלא משהו
הבימוי והמשחק אכן נהדרים, אבל סלחו לי, העלילה חלשה למדי. כדי שקונספט כזה שהוא כמעט אנטי-מתח במהותו יצליח לסחוף, הוא צריך קצת יותר בשרוול ממה שקיבלנו למעשה. ציפיתי למשהו יותר שכלתני ובלשי, סטייל אגת'ה כריסטי; אבל זה לא בדיוק זה, וקולומבו פחות יוזם ממה שחשבתי. הדיאלוג המסיים בכלל כמעט אנטי קליימקטי.
אני אבדוק עוד פרקים, כנראה, אבל אם הפרק הזה מייצג, אז אני פחות מתלהב משהייתי אחרי קריאת הביקורת.
מה הפאקינג סיכוי?
אני צופה בעונה השניה של "בובה רוסית", והפרק הזה של ספילברג זוכה לאזכור ספציפי (ואוהד) מפיה של נטשה ליון. יקום, אתה מצחיק.
אני גם הייתי בשוק שהגיע הרפרנס הזה
הביקורת כאן היא הפעם הראשונה ששמעתי על הסדרה הזו
מה הפאקינג סיכוי 2
שאותה נטשה ליון תגלם גיבורה של גירסה מודרנית לסדרה קולומבו. וכן, האסימון נפל באיחור, אבל כעת הגבתי כאן בענין הסדרה ההיא וזה קפץ לי מול העיניים. צריך לבדוק את לו"ז ההפקה והאם ליון ידעה בזמן צילומי בובה רוסית על הסדרה של ריאן ג'ונסון, אבל אם כן, יש מצב שזה גם רפרנס עצמי דק מן הדק (לא באמת).
עדכון המשך
סיימתי לצפות בפרק 2 של העונה הראשונה, "נטל המת", והוא טוב בהרבה (ממש בהרבה) מהפרק הראשון של ספילברג, יסלחו לי המעריצים (כולל נטשה ליון). כעת אני מבין את ההתלהבות מהסדרה, ובהחלט אמשיך הלאה ביתר חשק.
תיקון:
הפרק בו צפיתי נקרא "המוות מושיט יד", לא "נטל המת", שהוא הפרק הבא בתור (והוא בין המומלצים של תום כאן בכתבה).
איפה דוגמים?
אפשר למצוא את זה איפשהו בארץ?
באופן חוקי?
אהמ… לא יודע.
ועוד פרט טריוויה קטן
הזכירו פה למעלה את קולו המובחן של פיטר פאלק, קולומבו. הוא כמובן גם הסבא המספר (או יותר נכון: מקריא את הספר לנכדו) בנסיכה הקסומה ואת קולו שומעים לאורך כל הסרט