לא ראיתי את "משפחת בלייה". זה לא משפט שאני פותח איתו כל ביקורת, למרות שהוא נכון גם לביקורת על "אגדת חורבן", אבל אני מציין את זה כאן כי "CODA", שזמין בשירות הסטרימינג של אפל, הוא חידוש של "משפחת בלייה" – ולפי הבנתי מתגובות של אחרים, חידוש שמתעלה על המקור. אני, כאמור, לא ראיתי – וזה למרות שהוא היה להיט לא קטן בארץ, ואפילו פה באתר הוא השיג כמה וכמה תגובות תומכות למרות היעדר ביקורת רשמית. אז אפשרי שכל מה שאני כותב מכאן והלאה לא רלוונטי למי שראה את המקור, בקיצור.
"CODA" מספר את סיפורה של רובי (אמיליה ג'ונס) – ילדה בת 17 שגדלה במשפחה של חירשים: זוג הוריה ואחיה הם חירשים, והיא האחות החריגה שעוזרת למשפחה לא פעם להתמצא ולהסתדר מול ביורוקרטיה ושאר ירקות. המשפחה לא עוברת ימים קלים בעסקי הדיג שלה, ורובי לא עוברת ימים קלים בבית ספר שלה, מה עם היותה ילדה למשפחה של אנשים חירשים שמבלה כל בוקר בלדוג ואז מגיעה לבית הספר מסריחה מדגים.
גורלה מתחיל להשתנות כאשר היא מחליטה להירשם למקהלה הבית ספרית, בצעד נחפז שקורה בעקבות ההרשמה של הקראש שלה, מיילס (פרדיה וולש-פילו, שכבר היה בסרט מוזיקלי חמוד להפליא עם "מועדון שנות ההדחקתי איזה גרוע השם של הסרט הזה"). אלא שאז כמובן מתגלה שהיא גם טובה ביותר בשירה, והמורה שלה, ברנרדו וילהלובוס (יוג'ינו דרבז) דוחף אותה להתמיד ולהמשיך ואף ללכת למכללת מוזיקה יוקרתית, מה שקצת מתנגש עם התוכניות של המשפחה שלה, שהן "תישארי פה לדוג איתנו הרבה".
לו היה יוצא "CODA" לפני כמה שנים היו קוראים לו אולי "קראודפליזר" או "מרומם נפש" או שאר תארים לא מעודכנים, אבל מכיוון שהוא יוצא בימינו, כנראה המילה הכי נכונה לתאר אותו היא אותה מילה חמקמקה "הולסום": תוכן חיובי, אך כזה שלא מפחד להסתכל גם לתסכולים ולקונפליקטים בעיניים, שמספר לנו סיפור אחד קטן שנקי מציניות וארסיות. היה אפשר לקרוא לזה קיטש, לולא דבר אחד: "CODA" הוא גם במקרה סרט ממש טוב.
כמו כל סרט שעוסק בקונפליקט משפחתי, הסרט שם את הז'יטונים שלו בעיקר בליהוק. אין כאן חזון קולנועי יוצא דופן, והתסריט בעיקר נמנע ממלכודות יותר משהוא מייצר דיאלוגים בלתי נשכחים. אבל כששמים את השורות הנכונות בפיהם (או במקרה של הסרט הזה – בידיהם) של השחקנים נכונים, קורה הקסם הזה שנקרא קולנוע, גם בלי משחקי מצלמה ועריכה. ו"CODA", תחת שרביטה של שאן הדר, מצא לעצמו צוות שחקנים מנצח.
אמיליה ג'ונס, בתפקיד הראשי, נותנת כאן הופעה קולנועית כריזמטית, רגישה ונכונה, שגורמת לצופים תמיד להיות לצידה, גם כשהמשבר הרגעי היה יכול להיפטר על ידי מסרון וקצת יותר תקשורת. זה מסוג התפקידים שמקדמים שחקן הלאה בחיים, והיא אומנם לא מצחיקה כמו אמה סטון ב"באה בקלות", או מחזיקה אותך קרוב ללב כמו ג'ניפר לורנס ב"קר עד העצם", אבל כשהיא שרה היא מטילה איזשהו קסם על הצופים שקשה לחמוק ממנו.
ובכל זאת, ולמרות זאת, ב"CODA" העסק האמיתי מתחיל רק בשחקני המשנה: מהמשפחה שלה (מארלי מטלין זוכת האוסקר בתפקיד האמא, טרוי קוסטור בתפקיד האבא ודניאל דוראנט בתפקיד האח), שנקרעים, כל אחד בדרכו, בין הרצון שלהם לתת לרובי לפרוח, הרצון שלהם לשמור אותה קרוב ללב, והצורך שלהם במישהי שתצליח לגשר ביניהם לבין העולם הגדול. כל אחד מקבל סצנה מרגשת משלו (זאת של דניאל דוראנט לוקחת את של כולם בכיס הקטן, לטעמי). שלושת השחקנים הנ"ל הם חירשים, וההחלטה לקחת שחקנים חירשים לגלם דמויות חירשות מראה איך מדובר פה לא רק בענייני פוליטיקלי קורקט, אלא בתנופה שהם מביאים איתם: אף שחקן מדבר, ככל הנראה, לא היה יכול להגיע ליצירתיות של טרוי קוסטור כשהוא מסמן בדיחות ושלל גסויות לכל כיוון, ושחקנים מוכשרים ומנוסים היו מתקשים לרגש כל כך רק בכמה הנפות ידיים כמו דניאל דוראנט. זה לא אומר שאסור ללהק שחקנים שכאלה, כמובן – אלא שפשוט חבל, כי תראו איזה יופי קולנועי נוצר מהופעות של מי שמכיר את הנושא.
אבל בעוד ש"קל" לשים לב למשפחה, אני רוצה לפרגן רגע ליוג'ינו דרבז, שמוכר בשנים האחרונות לקהל המערבי ההדיוט בעיקר מזבלונים כמו "אנגרי בירדס 2" ו"דורה והעיר האבודה". דרבז נותן כאן הופעה שמעלה אותו לראש מורי המוזיקה הקולנועיים שאני מכיר פשוט בגלל שאני באמת מצליח להאמין שהדמות שלו יכולה להביא אנשים אחרים לגדולה. כשאחת הדמויות מזלזלת בכך שבמקום להיות מוזיקאי הוא נהיה מורה, והוא עונה בכך ש"הוא טוב במה שהוא עושה" – אי אפשר לפקפק בו. הדמות שלו קשוחה, דורשת הרבה, ולא תמיד נעימה – אבל הוגנת, אוהבת, ותומכת. הסרט לא מתמקד בכך, אבל דמותו של דרבז היא התשובה הניצחת לסוגיות ש"וויפלאש" העלה על איך לטפח כישרון, ומראה שאפשר להגיע לגדולה בלי לזרוק כיסא אחד לרפואה.
בזמן אמת, אם יש דבר כזה בשירותי הסטרימינג, קצת פספסנו את "CODA", ועכשיו בסיכום השנה זה זמן טוב לחזור אליו ולהגיד שבין אם אתם עכשיו בתקופה קצת מבאסת, או אם אתם סתם רוצים לראות איזה משהו מהשנה האחרונה, או שסתם בא לכם להתרגש – צפו ב"CODA", אחד הסרטים הטובים שיצאו השנה.
סרט יפהפה.
אי אפשר להישאר ציני כשצופים בו. השחקנים מקסימים, השירים נהדרים והאינטראקציות מרגשות.
הסצינה שבה רובי שרה לאבא שלה היא אחד מהרגעים הכי יפים שראיתי בסרט כלשהו השנה, ובכלל. יש כאן אנסמבל חזק שמוכר את התסריט השגרתי בקלות יתרה.
שאלה ותובנה (לא צפיתי אבל מתכנן לצפות)
מה זה לעזאזל CODA?
ולגבי השחקנים החירשים – אני לא חירש, אבל כאוטיסט אני די מבין את הקטע הזה עם השחקן השומע/השחקן החירש. הרבה פעמים דמויות עם מוגבלות נהרסות בגלל השחקן או בגלל הכתיבה של התפקיד (היי דסטין הופמן). הסרט מרוקן הרבה פעמים את האדם מתוכן, עד שכל מה שנשאר זו המוגבלות (ראה ערך רייגן ב"מקום שקט"). אני צופה הרבה בסרטים על אוטיסטים, ואיכשהו יצא לי לראות רק שחקן אחד שהצליח לגלם דמות אוטיסטית בהצלחה. אני מניח שזה דומה גם אצל חירשים, ומהביקורת נראה שהסרט לא מרוקן את האישיות שלהם. נו, תמיד יש פעם ראשונה.
Children of Deaf Adults
(ל"ת)
תודה לך על התובנה הזאת!
זה משהו שממש מפריע לי, אבל כשאני מדבר על זה תמיד מרגיש כאילו אני מדבר בשם מישהו שלא בהכרח מסכים איתי. אפשר לשאול מי היה השחקן שהצליח לגלם דמות אוטיסטית בהצלחה בעיניך?
בוודאי
קודם כל, אחד הדברים שאני שונא זה שאנשים לא מביעים את דעתם בגלל שאולי הם מדברים בשם מישהו. דברו חופשי, זכותכם לחשוב מה שבא לכם.
השחקן היה ג'ייקוב טרמבלי ב"הטורף". זה סרט גרוע והתפקיד שלו כתוב על הפנים, אבל וואו, כמה פעמים עצרתי את הסרט בשביל להתלהב מכמה שזה אני. בסוף הסרט הבנתי שאני בוכה, ומאז אני אובססיבי לילד הזה. מיד אחר כך בדקתי וגיליתי שהוא פשוט דיבר עם אוטיסטים לפני הצילומים ולא הסכים להצעה של ההפקה לראות סרטים על אוטיסטים או לשמוע סיפורים של הורים, שאלה הדברים שרק מגבירים דעות קדומות. פאן פאקט: הוא היה בן 11.
מכל התשובות, בחיים לא חשבתי שזה יהיה "הטורף"
כלומר, הסרט שקרא לאוטיסטים "השלב הבא באבולוציה"?
מצד שני, כל החולשות שיש שם בנושא הייצוג לדעתי נמצאות בעיקר בתסריט (כאמור, השורה למעלה). טרמבלי בסך הכל ילד באמת מתוק.
זה מאוד בעייתי
זה סרט נוראי והוא עושה עוול לאוטיסטים, נכון. אבל טרמבלי עשה שם עבודה שלא ראיתי בחיים. הכל היה כל כך מדויק. הטיקים, המבטים, הקולות, הדיבור המהוסס, הכל היה בול כמו שצריך. קצת קשה לי לקרוא לו מתוק כי הוא צעיר ממני בסך הכל בשנה וקצת, אבל הוא שחקן ענק והוא הציל לי את החיים פחות או יותר עם הסרט הזה.
לצערנו, הדבר נכון לכל מוגבלות שהיא
כל אדם עם הפרעה נפשית כלשהי, מגבלה פיזית, לקות ראיה, שמיעה ומה לא – חלק ניכר מהסרט השחקן עסוק בלגלם את המגבלה ולא את הדמות.
לצורך ההבהרה, אני לא תומך בכל מיני מחאות whitewashing למיניהן. משחק זה משחק, וחלק משמעותי ממשחק זה להעמיד פנים שאתה מישהו אחר. אני לא באמת חושב שטום הנקס הוא אסטרונאוט, מפקד בצבא, קפטן של ספינה ואדם תמים ממדינת קרוקז'יה, אני מבין שהוא מגלם דמות. כנ"ל לכל מגזר/דת/לאום אחר שמגלם מגזר/דת/לאום אחר.
מנגד, אם זה הטרנד, ועושים ליהוק של פורטוריקנים לתפקידים פורטוריקניים, וקוריאנים לקוריאנים וכו', אז מן הראוי שגם ילהקו אנשים עם מגבלה לגלם תפקיד של בעל מגבלה. יש שחקנים אוטיסטים, לקויי ראיה, בכסאות גלגלים, ואין סיבה (אם זה הכלל) שהם לא יגלמו דמויות של בעלי מגבלה.
אני מסכים לחלוטין, אגב, שהרבה פעמים זה נהרס בגלל הכתיבה והאפיון של התפקיד. אם כבר הזכרנו את טום הנקס, אז גם פורסט גאמפ זו דוגמה טובה (או רעה) להרבה שטיקים לא נחוצים.
בשנתיים האחרונות אגב יוצא לי לראות די פתאום הרבה יותר ייצוג של חירשים על המסך. קודה הוא אחד הטובים בהם, בדיוק בגלל שרוב הסרט מתרחש בסביבה שבה חירשים הם הרוב, אבל גם בצלילי המטאל החל מחלק מסוים הסרט מתנהל ללא דיבורים. ובטלוויזיה קיבלנו לאחרונה פרקים בהוקאיי, בפלייליסט של זואי ובפרק המעולה של רק רציחות בבניין. ובכל הפעמים האלו, העובדה שהשחקנים שמגלמים את הדמויות הם חירשים בעצמם הופך את המשחק שלהם להרבה יותר טוב, אולי אגב גם בגלל שסימון "בלי מבטא" הוא קשה מאוד לאנשים שלא רכשו אותו כשפה ראשונה ומערב מימיקת גוף מורכבת הרבה יותר מאשר רק להחוות את התנועות עם הידיים.
את ריגן ב״מקום שקט״ מגלמת השחקנית החירשת מיליסנט סימונדס
לא יודע אם זה משנה משהו מהטענה שלך (לא ראיתי את הסרט, כך שאני לא יודע), אבל זה בכל מקרה לא שם את הסרט במקום של ליהוק של שחקן שומע לתפקיד חירש (שלפחות לי השתמע מהתגובה שלך כאילו שמת את הסרט בקטגוריה הזאת).
לא על זה דיברתי
הטענה שלי במקרה שלה היא שהתסריט רוקן אותה לגמרי. כל מה שיש בדמות שלה זה חירשות. אין לה אישיות מעבר לזה.
לפני 20 שנה הסרט הזה היה מקבל את המיתוג סרט הולמרק
התייחסת לזה באריכות בביקורות, בצדק, אבל אין איך להתחמק מזה. קיטש, הולסום, לא משנה איך נרצה לקרוא לזה – זה הכל אותו דבר.
אני בהחלט נהניתי מהסרט, ובתור אדם שתומך מאוד בזכויות לאנשים בעלי מגבלה, יש לסרט גם ערך חברתי חשוב.
מבחינה קולנועית? שכחתי אותו דקה אחרי שראיתי אותו. נחמד וזהו. אחד הסרטים הטובים של השנה? ובכן, אולי זה אומר משהו על העולם, על התקופה שאנחנו חיים בה, שאנחנו זקוקים לסרטים כאלו יותר מכל דבר אחר.
אגב, קראתי עכשיו שמשפחת בלייה הצרפתי הוא בכלל קומדיה, וCODA הוא דרמה. מעניין מאוד לחשוב על זה במעבר מהקולנוע הצרפתי לאמריקאי.. אם יש מישהו שראה את שניהם, אשמח להשוואה קצרה..
נקרא לזה "אפקט פדינגטון 2"
שבו אני חושב סרטים שבעבר נחשבו "קטנים" כי "נו בסדר יושבים וכיף לך והכל טוב אבל אין הרבה יותר מזה" זוכים לעדנה ציבורית וביקורתית בהבנה שזה בעצם לא בדיוק כזה קל לביצוע, לא סתם קיטש אלא רעיון עקרוני באמונה בטוב שלא ברור מאליו, ומשהו שיכול לעמוד כתף אל כתף לצד הגדולים שבגדולים.
אני לא בטוח ש"CODA" הוא בין עשרת הסרטים הטובים של השנה, נניח. אבל 25? ודאי.
קודם כל, תרשה לי לא הסכים איתך )לפחות באופן אישי(, "CODA" הוא מהסרטים הטובים שיצאו השנה זכות ולא בחסד. צפיתי בו לראשונה עוד בינואר 2021 בסאנדאנס )מנסי הקורונה וVPN) והצפייה השנייה בו לפני שבוע הימים רק שדרגה אותו. אומנם נכון שלא מדובר בסרט יוצא דופן במובן הקולנועי, אבל אחד שמרגש ועושה זאת ללא ציניות.
לגבי השוואה ל"משפחת בלייה". על רגל אחד. מדובר בקומדיה טובה, הייתי אומר אפילו נהדר, אבל לעומת לא מעט חידושים אמריקאיים, "CODA" הוא שדרוג רציני לסרט המקורי. קודם כל צוות שחקנים החירש )בסרט המקורי רק האח, שהיה קטן ולא גדול היה חירש( והאלמנט הדרמטי לעומת כמעט קומדיה נטו הצרפתית. זה בעיקר בה לידי ביטוי בתפקיד של הבת במשפחה. בסרט המקורי המשפחה היא משפחת חקלאים ולא דייגים כך שהבת חשובה לעזרה, אך לא נחוצה )לכאורה( כמו ב"CODA". בנוסף, האב מתמודד בסרט על רשות העירייה )במקום מאבק למען הדייגים(. שיר המבחן ב"משפחת בלייה" הוא גם הרבה יותר בנאלי )אך עובד היטב( וסטרייטפורווד )על ילדה שעוזבת את בית הוריה( לעומת "CODA"
https://www.youtube.com/watch?v=TbKyQWaY1So
הדבר היחיד בו "משפחת בלייה" כן מתעלה עליו ב"CODA" הוא כישרון השירה השחקנית כאשר החליטו ללהק יוצאת "דה וויס", אבל כמובן אמליה ג'ונס שחקנית טובה יותר )לא שלואן אמרה הייתה גרועה(.
מסכים מאוד. סרט קיטשי וצפוי. מאוד הולמרק. לא כל כך אהבתי את דמות המורה למוזיקה שהיא מוגזמת, קלישאתית וצפויה, התסריט צפוי לכל אורכו, אבל בסוף יצא סרט מקסים.
מצד שני כנראה שאני ציני מדי ולא העלה דמעות בעיניי.
לא הבנתי למה אמרת שהביקרות של "אגדת חורבן" פותחת בעובדה שלא ראית את "משפחת בלייה"
זה ממש לא נכון. עברתי על הביקורת על אגדת חורבן ו"משפחת בלייה" בכלל לא מוזכר שם. אני מפספס משהו?
אחלה ביקורת חוץ מזה והסרט באמת ממש ממש מקסים.
לא אמרתי שהביקורת של אגדת חורבן נפתחת ככה
אמרתי שהיא (וכל ביקורת אחרת) גם יכולה להיפתח ככה, כי זה נכון באותה מידה לכל סרט שהוא.
תודה רבה
בזכות הביקורת נחשפתי לסרט.
צפיתי בו אתמול ולמרות העלילה הצפויה הוא באמת מצליח לגעת לרגש ולהצחיק.
סרט מעולה.
אשמח לקבל כאן עוד המלצות על סרטים מומלצים באפל טיוי, יש לי מנוי חינמי לשלושה חודשים ובא לי להספיק לראות שם את הדברים השווים
פינץ'
Wolfwalkers
Come From Away
Boys State
וקצת פחות התלהבתי אבל בכל זאת האח כהן – הטרגדיה של מקבת.
Wolfwalkers יצירת מופת.
(ל"ת)
גם יש שם את הסרט החדש של סופיה קופולה
שהוא בהחלט צפייה חמודה, קלילה ולא מחייבת במיוחד. גם יצא לאחרונה סרט מדב חדש עם מהרשאלה עלי שלא יצא לי לצפות בו (המנוי החינמי בעקבות קניית האייפון בדיוק נגמר) אבל הייתי מנסה אותו. בכל מקרה הסיכוי ליפול על משהו טוב באפל גבוה עשרות מונים מאשר ללכת על סרט אקראי בנטפליקס (מדבר על יחס ולא על כמות). אהבתי את האסטרגיה שלהם במלחמת הסטרימינג, כולם רוצים להיות הכי גדולים ולגבור על נטפליקס. אפל הבינו שהם צריכים למצוא נישה ייחודית ושמבחינת כמות תוכן בלתי אפשרי להתחרות בנטפליקס אז הם מיתגו את עצמם בתור סטרימינג בוטיקי.
סרט חמוד
הרגעים הקומיים שבו מגוחכים ומקלקלים אותו.