ביקורת: ענן אטלס

"ענן אטלס" הוא סרט כל כך שאפתני, כל כך אמיץ ובעל מבנה כל כך מעניין שזה כמעט לא משנה שהוא בעצם לא סרט כל כך טוב

בפרוייקט סיכום השנה של המגזין הנחשב ‏TIME ‎‏ הוכתר "ענן אטלס" כסרט הגרוע ביותר של 2012. זאת משום שאנשי המגזין הנחשב TIME לא מבינים כלום מהחיים שלהם וצריכים להפסיק לכתוב על סרטים לפני שיגרמו עוד נזק.

זה לא ש"ענן אטלס" הוא יצירה מושלמת שאסור לדבר בגנותה, או שמי שלא חושב כמוני מטומטם. אני בכלל לא בטוח אפילו שהייתי קורא לו סרט טוב. אפשר לומר הרבה דברים ‏רעים על הסרט הזה, ואני עומד לומר כמה כאלה ממש כאן. יהיו בוודאי הרבה אנשים שייצאו ממנו משועממים, עצבניים או באמצע. אבל יש ‏לסרט תכונה אחת שמפצה על כל מגרעת שיש לו, ובהחלט יש לו: הוא לא דומה לשום סרט אחר ‏שראיתם. התלונה הכי נפוצה על התעשייה ההוליוודית היא ש"נגמרו להם הרעיונות", שהם לא עושים ‏שום ‏דבר מקורי, הכל עיבוד או רימייק או מיחזור או סיקוול. וברור שזה המצב, כי כשאתה משקיע ‏מאה מיליון דולר ‏בסרט, אתה לא לוקח סיכונים, אלא הולך על מה שעובד. "ענן אטלס" הוא סרט ‏בתקציב של מאה מיליון ‏דולר שלא סתם לוקח סיכונים: בתוך שתי שניות הוא קופץ מצוק אל תוך בריכה של ‏פיראנות. אם חזון לבדו ‏היה מיתרגם לדולרים, "ענן אטלס" היה פותח עם 300 מיליון דולר. אם תעוזה היתה מביאה ‏פרסים, "ענן אטלס" היה לוקח את כל האוסקרים השנה, כולל ‏הפרס לסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר. אם ‏שאפתנות היתה אורך, "ענן אטלס" היה נשאר בערך אותו הדבר (בכל ‏זאת, שלוש שעות)‏. לטעון ש"ענן אטלס" היה הדבר הכי גרוע שקרה השנה בקולנוע זה לזעוק נגד ‏מקוריות, חדשנות או מחשבה שונה. זה לפנות להוליווד בבקשה ישירה: תנו לנו עוד ועוד מאותו ‏הזבל המשעמם שאתם מייצרים, כי אנחנו לא מסוגלים לעכל שום דבר אחר.‏

אין חדש בסרטים שמורכבים מכמה סיפורים של דמויות שונות, שמדי פעם מצטלבים בינהם: ‏תחשבו "מגנוליה" או "התרסקות". "ענן אטלס" הוא סרט כזה בדיוק – רק שששת הסיפורים שהוא ‏מכיל מתרחשים במקומות ‏שונים מאוד ברחבי החלל והזמן. אחד מהם מתרחש על ספינה ‏באוקיינוס השקט במאה ה-19, אחד בבריטניה ב-1936, אחד בניאו-סיאול של שנת 2144, ואחד – ‏בנקודה רחוקה עוד יותר בעתיד. לא רק זמן ומרחב מפרידים בין הסיפורים, אלא גם ז'אנרים: ‏רגעים של מותחן-קונספירציה נוסח שנות השבעים בכיכובה של האלי ברי מתחלפים בקומדיה די נמוכה בכיכובו של ג'ים ברודבנט שמרחשת ב-2012, ומשם קופצים ישר אל האקשן המטריקסי של ניאו-‏סיאול, וחוזר חלילה, ועוד, ושוב. ‏

ולמרות השוני המוחלט בין הסיפורים, הם מתחברים בינהם. לפעמים הקשר הוא באסוציאציה בלבד, ‏ולפעמים הסיפורים משפיעים זה על זה, על אף מאות השנים שמפרידות בינהן. הסרט טוען, שוב ‏ושוב ובכמה דרכים ורמות שונות, שהכל קשור. מקומות ‏וזמנים שונים הם דרכים שונות להסתכל ‏על אותו הסיפור. כל אחד מאיתנו משפיע על ‏העולם ‏כולו, ‏וכולנו רקמה אנושית אחת חיה.‏ האמונה ‏הזאת קיימת לא רק בסיפורים שהסרט מספר, אלא גם בעשיית ‏הסרט ‏עצמו: ‏אותם ‏שחקנים ‏מופיעים שוב ושוב ושוב, בכמה תפקידים שונים, כש"שונים" היא מילת ‏המפתח.‏ ‏"ענן אטלס" הוא סרט שמאמין שכל שחקן יכול לגלם כל דמות, בלי ‏הגבלת גזע, צבע או מין, ורק אם נולדת, למשל, אישה שחורה, זה לא אומר שאת לא יכולה לגלם גבר קוריאני.

אל, חוזר בשנית, אל תקומו ותצאו מהאולם ‏מיד ‏עם תחילת הקרדיטים. נכון, זה לא קל. מדובר ‏אחרי הכל בסרט ארוך מאוד מאוד, ואם סופרים ‏גם את ‏הטריילרים והפרסומות, אתם יושבים ‏בכסאות הקולנוע כבר יותר משלוש שעות ובהחלט ‏יכול להיות ‏שהעדיפות הראשונה שלכם ברגע ‏זה היא חדר השירותים הקרוב ביותר. ובכל זאת, אל ‏תקומו. חכו ‏עוד דקה, כי אם תלכו, תפספסו ‏את אחד החלקים הטובים ביותר של הסרט: ‏הקרדיטים לשחקנים. ‏בזמן הקרנת שמו של כל שחקן, ‏מוצגות על המסך התמונות של כל הדמויות ‏שאותו שחקן גילם בסרט, ‏והקטע הזה מוציא מהקהל ‏קריאות תדהמה וצחוקים יותר מכל סצינה אחרת ‏בסרט. תגלו ששחקנים ‏מסוימים גילמו תפקידים ‏שלא היה לכם מושג עליהם.‏ ‏

עד כאן הרעיון, והוא מדהים. העובדה שלמישהו – למעשה, שלושה מישהם: טום טיקוור, ואנדי ‏ולאנה וושאבסקי – היתה החוצפה אפילו להעלות את הרעיון לעשות סרט כזה מרשימה; העובדה שהם אשכרה הצליחו לעשות אותו מדהימה; ועוד יותר מדהים שהסרט נעשה בלי לקמץ. מישהו בנה עולם שלם ומעוצב היטב עבור כל אחד מששת הסיפורים, ‏טרח להכניס את הנקס, האלי ברי, הוגו וויבינג, ג'ים סטורג'יס ויו גרנט לסדרה של תחפושות, ‏ואפילו הקפיד על השפה: כל אחד מהסיפורים לא רק נראה אלא גם נשמע שונה. אי אפשר ‏להתבלבל בין האופן שבו אנשים מדברים ב-1849, ב-2012 ובשנת 106 אחרי הנפילה, ‏מתי שזה ‏לא יהיה.‏ על הכוונות מגיע לוושאבסקיז את טיקוור צל"ש עצום.‏

מה שפחות משמח הוא הביצוע. ככל שהסרט משתדל להיות סרט השנה, העשור והמאה, הוא מפשל בכמה נושאים בסיסיים. מתחת לכל היומרה והרעיונות הגדולים יש סיפור, או ליתר ‏דיוק, שישה סיפורים. כמה מהם טובים יותר מאחרים: סרט האקשן העתידני נראה נהדר (לא ‏שהיינו מצפים למשהו אחר מהוושאבסקים, שאחרי הכל, הביאו לנו את "מטריקס"); סיפורו של בן ‏ווישאו כמלחין צעיר וגיי ב-1936 נוגע ללב, ועושה דברים מגונים לחלוטין לאוזן. ‏מנגד, העלילה הבלשית של 1973 היא אוסף של קלישאות ז'אנר בלי שום ערך מוסף, ומבחינתי היה אפשר להעיף את כולה מהסרט. הפארסה עם ‏ג'ים ברודבנט כמו"ל נאלח שמנסה לברוח מבית מחסה לזקנים היא לפעמים מביכה, והטון הקומי ‏שלה, שכולל בדיחות שהיו במקום ב"אמריקן פאי" נראה כל כך לא במקום על רקע יתר הסרט ‏שהוא פוגע בכולו. בסרט שרובו רציני לגמרי בהחלט יש מקום לקצת קומיק רליף, אבל השינויים בטון מרגע אחד לזה שאחריו נותנים את ההרגשה שהייתם מקבלים אם בסצינה אחת באמצע "רשימת שינדלר" היה נכנס אלי יצפאן ומספר ‏בדיחה על גרוזינים.‏

אפילו הסיפורים הטובים יותר מבין השישה אינם בפני עצמם מקוריים, חדשניים או מבוצעים טוב באופן מיוחד, ‏וחלק מהסיבה היא האופן שבו הם מסופרים. מדובר פה בעצם באוסף של שישה סרטים באורך של ‏כחצי שעה כל אחד. חצי שעה היא לא הרבה זמן כדי לבנות עולם שלם, ולכן כל הסיפורים האלה נראים בו-זמנית קצרים מדי ‏וארוכים מדי. אין להם מספיק זמן כדי לבנות היטב דמויות מעניינות או להתעמק בעולם שבו הם ‏מתרחשים, וההרגשה היא שאנחנו מקבלים בכל פעם את הגירסה המקוצרת של סרט באורך מלא, ככל הנראה סרט הרבה יותר טוב. ובו ‏בזמן, העובדה שכל אחד מהסיפורים ערוך לסירוגין עם כל האחרים, ובין סצינה אחת לזו שאחריה ‏עוברות לפעמים עשר דקות, גורמת לתחושה של מריחת זמן. הזפזופ המתמיד הזה בין קו-זמן אחד ‏לאחר, ואז לעוד אחד ועוד אחד ועוד אחד, כל כך מעייף. בין השאר זה גורם לכך שלסרט יש מספר ‏סופים שמשאיר באבק אפילו את "שיבת המלך" ומותח את גבולות הסבלנות עד לקצה ומעבר לו.‏

אותי אכזבה גם העובדה שהקשר בין הסיפורים הוא בעצם רופף מאוד. ישנם אמנם מקרים שבהם ‏הדים של תקופה אחת מגיעים עד לתקופה אחרת באופן בלתי צפוי, מה שעוזר לחשוב ‏על כולם כעל חלק מסיפור אחד גדול. אבל במקרים אחרים הקשר בין הסיפורים הוא בין ייצוגי ללא קיים. ואם אין ‏באמת שום קשר בין הסיפורים האלה, מה הטעם לספר אותם באופן כזה? אם הכל קשור, מה הקשר? ‏

גם עניין ההופעות השונות והמגוונות של אותם שחקנים בתפקידים שונים עוד טוב יותר ברמת ‏הרעיון מאשר ברמת הביצוע. עבודת האיפור בסרט מאוד לא אחידה: יש שחקנים שנעלמים לגמרי ‏בתוך תפקיד בגזע או במין שונה, אבל במקרים אחרים זה פשוט נראה מגוחך, וגורם לקהל לצחוק במקומות הלא נכונים. בן ווישאו כגבר אסיאתי נראה כאילו הוא לובש מסיכת פלסטיק של ‏מיסטר ספוק, ולהוגו וויבינג יש רגעים שעושים פלאשבק ל"פרסילה מלכת המדבר".‏

ויכולתי להמשיך. רשימת הבעיות הקטנות והגדולות של הסרט הזה ארוכה מאוד. אבל הרעיון והחזון שמאחורי הסרט הזה כל כך גדולים, מעניינים ושאפתניים שהעובדה שהוא לא סרט ‏כל כך טוב כמעט זניחה. אם גם אתם מאלה שמתלוננים על השמרנות ההוליוודית המשעממת, ‏ורוצים יותר סרטים שיפרצו גבולות וינסו דברים חדשים, הפתק שאתם צריכים לשים בקלפי הוא ‏כרטיס ל"ענן אטלס".‏


פורסם במקור בוואלה