ביקורת: מוכרים בלבד: הסדרה המצוירת

לרשת abc, כלומר, דיסני יש בארסנל שלה בדיחה שהולכת ככה: שני אנשים צופים בקטע מתוך הסרט החדש של סטיבן ספילברג, רשימת פלינסטון. בסרט, אנשי מערות סטייל הפליסטונים במה שהוא בערך מדים נאצים מעמיסים לרכבת אנשי מערות אחרים. אחרי שכולם נכנסים לרכבת, האנשים מרימים את הרגליים ומתחילים להסיע את הרכבת הצידה. זאת בדיחה אמיתית, שמעולם לא שודרה בטלוויזיה אבל כן הופיעה בדי.וי.די של הסדרה שמבוססת על "מוכרים בלבד". אל תצפו למצוא אותה בדיסני פלוס כשהשירות יגיע לארץ.

יש בדיחות בטעם טוב יותר בסדרה של "מוכרים בלבד" (לצד לא מעט בדיחות שלאו דווקא התיישנו היטב), ויש בדיחות מצחיקות יותר ("זה הבונג הכי מכוער שאי פעם ראיתי!"), אבל הבדיחה על הפלינסטונים היא אחת מהבדיחות שדחפו את יוצרי הסדרה – דייוויד מנדל, סקוט מוזייר וקווין סמית' – ליצור אותה מלכתחילה. ככזאת, קשה להבין למה לעזאזל ב-abc בכלל הימרו עליהם מלכתחילה ויותר קל להבין את הבלגן שנוצר מאחורי הקלעים של הסדרה.

קווין סמית' מוכר כיום כאחת ההבטחות של שנות התשעים שהכזיבו – מהיוצר של "מוכרים בלבד", קומדיה קטנה ואינטימית בלי מאורעות גדולות שעדיין מצליחה להצחיק בגדול אל דברים כמו קומדיות אימה לא ברורות כמו "יוגה הוזרס" או דברים שפונים אך רק ולקהל מעריצים הקטן שלו כמו "ג'יי ובוב השקט: הריבוט". יש אומנם לא מעט שמגנים (בצדק) על החלק השני של היצירה הקולנועית שלו, אבל רוב האנשים ימקמו את פסגת היצירה שלו איפשהו בין 1994 ל-1999. וזה אומנם נכון אם מחשיבים את היצירה הקולנועית שלו, אבל אם אנחנו מסתכלים על מכלול הדברים שיצר, הרי של"מוכרים בלבד: הסדרה המצוירת", שיצאה בשנת 2000 יש טיעונים טובים ומשכנעים למה היא היא הדבר הכי טוב שקווין סמית' עשה.

הסדרה המצוירת מתבססת על הסרט המקורי בערך כמו שסרט על גורילה רצחנית שרוצחת את תושביו של בניין מגורים מתבסס על "קופיקו": ארבע הדמויות הראשיות מהסרט (דנטה, רנדל, ג'יי, בוב השקט) כולן פה, וזהו. הלכה לה האווירה היום-יומית והניסיונות להגיד משהו על הקיום הדור X-י, ובאו במקומם כמויות נון-סנס, שנינויות, אזכורים, רפרנסים, ירידות על "איש משפחה" (כן, כבר בשנת 2000), ובדיחות מטא על איך כל העסק הזה בכלל לא דומה לשום דבר ש"מוכרים בלבד" הסרט מזכיר. כמות (ואיכות) הבדיחות שיש בפרק ממוצע צריכה לבייש בערך את כל יוצרי הקומדיה המצוירת למבוגרים באשר הן.

רמז לכך שאנחנו לא בעולם של שיחות חולין חביבות אנחנו מקבלים כבר בפרק הראשון: דנטה ורנדל מגלים שמול החנות הקטנה שלהם מוקם קניון מפלצתי של טייקון מרושע – לאונרדו לאונרדו (שמעוצב כמו האנס גרובר אבל מדובב על ידי אלק בולדווין בכלל), שיהיה הנבל של הסדרה. מעבר לאיום החיצוני שגם ככה מנופח מעבר לכל דבר שהיה בסרט, דרך ההתמודדות של צמד הגיבורים שלנו – ואולי בכלל עצם זה שהם מתמודדים – מבהירה מהר מאוד שאנחנו לא בקטגוריית "שיחות על מלחמת הכוכבים", אלא יותר "בדיחות ויזואליות מוצלחות על באטמן".

אני לא יודע איך הסדרה תיראה לצופה הטרי (אני חושב שהיא שורדת צפייה גם בימינו, אבל יש גם מטען נוסטלגי עבורי) אבל בזמן אמת אפשר כמעט ולדבר עליה במובנים של "פורצת דרך", או לפחות שייכת לחלוצות הז'אנר של ההומור המהיר, המטורף, והאקראי שיתווה את הדרך לאיך שכותבים לטלוויזיה ואיך שמתכתבים בממים. יש כמה בדיחות שהן כמעט ספוילרים לפרקים (כמה שאפשר לעשות פה ספוילרים) אבל בדיחה אחת שמראה את סוג הטירוף היא מונטאז' הופעות האורח של הסדרה לאורך השנים, שמתחיל בחיקויים גרועים (גילברט גוטפריד הוא לא בדיוק אחד לאחד עם החיקוי שלו לג'רי סיינפלד בסדרה) ונמשך באלימות הולכת וגוברת.

לא, בעצם אולי הבדיחה שמבהירה הכי טוב את סוג הטמטום הגאוני שהסדרה הציגה היא הבחירה שלה לעשות פרק שבו הדמויות נזכרות בכל הדברים המטורפים שקרו להן בפרקים הקודמים בסדרה… בפרק השני שלה. למי שההשוואה תאמר לו משהו – הפרק הזה לא רק משתמש באותם טריקים שדן הרמון ישתמש בהם אחר כך בפרק דומה ב"קומיוניטי", אלא גם מבצע אותם הרבה יותר טוב.

חשוב להגיד ש"הפרק השני שלה" הוא לא הפרק השני של העונה הראשונה. כלומר, הוא כן, טכנית, אבל פשוט כשמדברים על הסדרה הזאת צריך לזכור שיש לה 6 פרקים, אז לדבר בעונות זאת מחמאה שהיא לא ממש הגיעה אליה. אפשרי שזה חלק ממה שהופך אותה למוצלחת: בניגוד לעשרות סדרות טלוויזיה שבאיזשהו שלב התקלקלו, כאן לא היה לאף אחד זמן להתחיל להתווכח בגלל שיקולי אגו, לריב עם השחקנים או שלל שטויות אחרות. אחרי 2 פרקים הורידו את הסדרה מהאוויר, ו-4 מהפרקים האלה הגיעו לעיני צופים רק במהדורות צפייה ביתיות.

עוד נושא שכדאי להזכיר בנוגע לפרקים הללו זה שהם שודרו בסדר הלא נכון – מישהו החליט שם למעלה שלהתחיל להציג את הסדרה עם הפרק שנכתב כפרק הראשון זה האובייס, ולכן הם שידרו את הפרק הרביעי כפרק הפתיח. פרק שבו הדמויות כבר מבוססות למדי, וגם הדינימיקה שלהן, ואה, כן – הפרק נגמר בנונסנס מוחלט כי "נגמר התקציב אז שלחנו את הכל לצוות אנימציה בקוריאה". משם, המשיכו לפרק השני שמתכתב די באדיקות עם מה שנכתב כפרק הראשון לסדרה – אבל הצופים, כמובן, עוד לא ראו אותו אז כל ההומור הזה הלך לפח. את כל זה אני מספר כדי להגיד שמי שטוען שאין יצירתיות אצל בכירים בחברות מדיה טועה. כשהם רוצים להתעלל בסדרה, הם יודעים להיות מאוד יצירתיים.

כסדרה מונפשת, קשה להגיד ש"מוכרים בלבד" הביאה איתה חזון ויזואלי מפעים. היא אומנם התרחקה מקיצורי דרך כמו האנה ברברה, אבל קשה להגיד שיש פה דברים שצריך לעצור בשבילם את המסך כדי להתפעל מהיופי שלהם. ובכל זאת, האנימציה לחלוטין עובדת – עיצוב הדמויות (של היוצר של "קים פוסיבל" ו"דני פנטום") תופס את רוח הדמויות באופן מיידי, והאנימציה מצליחה לחפות על כישורי המשחק המוגבלים-משהו של בריאן אוהלרון וג'ף אנדרסון.

הייתי רוצה להמשיך לפאר ולהלל אבל כאמור: זאת סדרה של שישה פרקים. אני אכתוב עליה עוד קצת ועוד מעט זה יהיה יותר מסך המילים שנאמרות בה. אז אגיד זאת כך: אני לא יכול להמליץ מספיק על הסדרה המונפשת של "מוכרים בלבד". הן בגלל שהיא בעצם רק שעתיים מזמנכם, הן בגלל שהיא מראה את קווין סמית' במצב רוח קומי ומשוחרר שמזכיר לנו כמה סמית' יכול היה להיות מצחיק כשהוא רצה, והן בגלל שהיא פשוט באמת סדרה פשוט אדירה.