עוד חודש, עוד סרטים שכבר לא בבתי הקולנוע, ואפילו לא לפני רגע בבתי הקולנוע, אלא במקרה הטוב סרטים שפספסתם בבתי הקולנוע, במקרה הבינוני סרטים שיצאו לפני שנולדתם, במקרה החמור סרטים שיצאו לפני שאבא שלכם נולד, ובמקרה האנוש – אף לפני שסבא נולד.
אז מה אהבתם? מה לא? ומה נכנס להגדרה של קלאסיקה?
זאת עדיין פינה בהרצה אז בהחלט יש מקום להצעות לשיפור ועוד ועוד. בינתיים: מוזמנים לשתף סרטים וסדרות שאהבתם, שנאתם, חיבבתם, לא הבנתם, ממש הבנתם ועוד – כל עוד הם לא מהשנה האחרונה.
לכבוד האוסקר של אדריאן ברודי
ראיתי לראשונה הפסנתרן (שהקדים את לידתי בשנה),
ואני שרוף על ספילברג אבל נאלצתי להכתיר את הפסנתרן כסרט השואה הטוב ביותר.
שבוע שעבר, ערב מול הדיסני+. הילדים (בת 9 ובן 7, בן 4 כבר ישן בשעה הזאת) רצו לראות משהו (לא זוכר כבר מה) שפשוט לא היה שם. אבל כן היה את ״משפחת סימפסון – הסרט״. אף פעם לא ראיתי את זה ולמרות שזה לגילאי 12+ (זה הילדים אמרו, לא אני), מה כבר יכול להשתבש? כולה משפחת סימפסון, יהיה חביב ונמשיך הלאה בחיינו.
טעות שלי שפיספסתי את הסרט הענקי הזה עד עכשיו!!! גם אני וגם הילדים לא הפסקנו להיקרע מצחוק, ולמחרת בשש בבוקר כבר שמעתי אותם צופים בזה שוב. הדיבוב העברי – דיל ברייקר מבחינתם – פשוט מעולה (לרבות כמה הברקות כמו ״האדונית והרוכל״ וח״ח רציני למדובבת של מארג׳). לא חשבתי שאיהנה ככה והופתעתי לטובה בגדול. ממליץ בחום למי שטרם צפו!
אני בדיוק בהשלמות של הסדרה (שזמינה, אגב, במלואה בדיסני פלוס)
כנראה אסיים בעוד 350 שנה באחד הגלגולים הבאים שלי.
בינתיים הגעתי רק עד פרק 15 של העונה השנייה.
אבל זה לא שיש לי איזה מטרה לצפות בכל מאות הפרקים של הסימפסונים, מבחינתי מה שחשוב הוא שתמיד יהיה לי פרק לצפות אם ארצה.
בכל מקרה, היות ואני הולך לפי הסדר, אני תוהה מתי, אם בכלל, אני אגיע לשלב של לצפות בסרט.
או שמא הסרט זה עסק נפרד ואני צריך להרשות לעצמי לראות אותו לפני שאגיע לשנות האלפיים בסדרה? וואלה, לא יודע, לא החלטתי עדיין.
אגב, לכל מי שרוצה לראות פרקים של הסימפסונים בדיסני פלוס
ראו הוזהרתם: לעולם אל תקראו את תקציר הפרק לפני הצפייה בו.
אני רציני, הם בכל תקציר פרק מספליירים איזה חצי מהפרק כולל דברים שאמורים לבוא בהפתעה.
בחיי שאני לא מבין את מי שאחראי לתקצירים הללו.
איפה מזכירים את האדונית והרוכל בדיבוב העברי של משפחת סימפסון?
(ל"ת)
"תסלחו לי, החריץ שלי, מציץ" הוא עדיין אחד המשפטים הגדולים בתולדות הקולנוע
(ל"ת)
השלמתי שלושה סרטי מלחמות עולם
2 סרטי מלחמת העולם הראשונה (1917 ובמערב אין כל חדש) וסרט מלחמת העולם השנייה (להציל את טוראי ריאן).
שלושתם מצטיינים בצילום (שלושתם גם זכו באוסקר לצילום הטוב ביותר) ומעבירים את המלחמה בצורה נהדרת, על כל האכזריות שבה.
מבין השלושה פחות התחברתי ל״במערב אין כל חדש״, בעיקר כי בשונה מהשניים האחרים, שהיה להם סיפור ספציפי בתוך המלחמה לספר ועל כן הם היו מענינים יותר, הסרט בוחר לספר בכללי את סיפור המלחמה ועל כן קצת קשה להתחבר לדמויות ולסיפור.
הבחירה של ״1917״ ו״להציל את טוראי ריאן״ לספר סיפור יותר ספציפי ו״קטן״ בתוך המלחמה הגדולה הופך אותם למעניינים הרבה יותר ממה שציפיתי מסרטי מלחמה.
וכמובן של-1917 יש את היחודיות של סיפור מסע בוואן שוט, מה שהופך אותו להרבה יותר סרט מסע מאשר סרט מלחמה. ואני בהחלט אוהב סרטי מסעות, כך שמאוד התחברתי.
עוד השלמות:
וויפלאש – אהיה לא פופולרי ואגיד שלא אהבתי.
מיילא שהמורה מוצג כבנאדם מגעיל, אבל לפחות שהתלמיד יהיה חיובי וכך תיווצר ניגודיות בין השניים. אבל לא, גיבור הסרט הוא אדם מגעיל ורע לא פחות מהמורה שלו.
מצאתי את עצמי לא מצליח להתחבר לאף דמות בסרט, ובסרט אינטנסיבי ואלים כל כך (במובנים מסוימים הצפייה בו הייתה קשה בהרבה מהצפיה בסרטי מלחמות העולם מלאי האלימות הגרפית הזוועתית) קשה לי שאין לי אף דמות להזדהות איתה ואני מרגיש שכל הדמויות הם גועל נפש של אנשים.
הארווי – סרט פשוט חמוד ומקסים עם הופעה כובשת של ג'יימס סטיוארט.
איך, למען השם, הוא לא זכה באוסקר על זה?
לא ראיתי את הסרט שניצח אותו בקטגוריה הזאת, אבל אני תוהה לעצמי עד כמה הייתה מוצלחת ההופעה של חוזה פרר שאיפשרה לו לנצח את סטיוארט באותה השנה.
גלורי – סרט סבבה, אבל באמת שאין לי יותר מדי מה להגיד עליו.
הצילום סבבה, אבל האם באמת הגיע לזה לזכות באוסקר?
המשחק של דנזל וושינגטון סבבה, אבל האם באמת הגיע לו לזכות באוסקר?
לא יודע, קצת אכזב אותי לנוכח ההצלחה שלו באוסקר.
ממליץ מאוד על הגרסה של "במערב אין כל חדש" מ-1930, יותר טובה מהחדשה לדעתי.
בנוגע לסטיוארט, אין ספק שהוא אדיר, וגם אני לא ראיתי את ההופעה של פרר, אבל האוסקר באותה שנה היה צריך ללכת לוויליאם הולדן על "שדרות סאנסט" שהוא אחת מיצירות המופת הגדולות של הקולנוע. אם סטיוארט לא היה זוכה כבר באוסקר עשור לפני כן אולי היה זוכה על "הארווי".
לוויפלאש
התכוונתי ללא נכונה או מייצגת.
גם אנחנו לא התלהבנו מ"ויפלאש".
לא חשבנו שהוא רע, פשוט לא משהו מיוחד. כתבתי עליו בעמוד הביקורת.
https://www.fisheye.co.il/whiplash//#target-comment-903437
כן אבל וויפלאש הוא פחות סרט כשרונות ויותר על תלמיד ומורה שמנסים לנצל אחד את השני
סוג של ריקוד טנגו רעיל
ראיתי סרטים די קודרים החודש...
ידע הבשרים (1971) – סרט די טוב, פחות מבחינה עלילתית ויותר כמבט אירוני, מעניין וקודר על מערכות יחסים. הסצנות של אן-מרגרט וניקולסון מעולות.
יומן נעורים (1995)- אני אוהב את דיקפריו כשחקן בוגר, אבל יש משהו מרתק בתפקידים המוקדמים שלו. משחק מצויין שלו, והסרט כולו עושה עבודה מאוד טובה בלהעביר את האווירה האפלה והמייאשת שלו. סרט מומלץ, ותמיד כיף לראות את לוריין בראקו.
באגסי (1991) – יותר סרט על אדם שנשאב לאובססיה מאשר סרט מאפייה. המשחק מרגיש קצת רובוטי לעיתים, בעיקר בהתחלה, אבל כן אפקטיבי בהעברת מהלך ה"עלייתו ונפילתו" הקלאסי.
השלמתי את סרטי "יעד סופי"
התחלתי עוד לפני מרץ, אבל החודש סיימתי את כולם. הראשון כיפי ממש, השני נהדר והכי טוב בסדרה, השלישי קצת פחות אבל מרי אליזבת ווינסטד בפער השחקנית הכי טובה שדרכה על הסט של הסרטים האלו, הרביעי נוראי, החמישי סוגר מעגל בצורה נפלאה.
ראיתי גם את:
"לארס והבחורה האמיתית" (2007) – סרט מקסים, שעוסק בנושאים שלא תמיד רואים, ומתייחס לבעיות הנפשיות של הגיבור בעיקר עם הרבה חמלה והבנה, ואולי אפילו ההופעה הטובה ביותר בקריירה של ריאן גוסלינג.
"חמישה קברים לקהיר" (1943) – אמנם סרט מלחמה, אבל די קטן, מתרחש ברובו בבית מלון, אבל מותח, מצחיק, ויש כמה הופעות נהדרות. מה שכן, בילי ויילדר אחד הבמאים האהובים עליי בכל הזמנים, אבל אם הסרט הזה היה מגיע להיצ'קוק במקום, היה עושה ממנו מטעמים.
"חידון האשליות" (1994) – סרט שקצת סובל מסימפטום ה"אני סרט חשוב שעוסק בנושא חשוב", אבל בכל זאת מצליח לספק את העבודה, בעיקר בזכות ההופעות של ג'ון טורטורו ורייף פיינס, עם חיזוק של פול סקופילד, דיוויד פיימר, ואפילו מרטין סקורסזה.
"אליס לא גרה כאן יותר" (1974) – אפרופו סקורסזה, הוא מוכיח כאן (ולא בפעם האחרונה) שהוא לא רק במאי של סרטים על גברים אלימים ורעילים (למרות שבהחלט יש כאן גברים אלימים ורעילים), אלא שהוא יודע גם לעסוק בנשים ובמערכות יחסים מורכבות שלהן עם גברים, ובעיקר במערכת היחסים הנהדרת של אליס עם הבן שלה. ואלן ברסטין ממשיכה להוכיח שהיא אולי השחקנית הגדולה של הדור שלה.
"הקו האדום" (1998) – הסרטים של טרנס מאליק נוטים להיות, for lack of a better word, משעממים לעיתים, אבל לטעמי זה חלק מהיופי בהם. אני מוצא את עצמי חושב הרבה בזמן צפייה בסרטים שלו, גם אם זה לא בהכרח על הסרט עצמו באופן ישיר, מאליק כן מצליח לגרום לי לחשוב על הרבה דברים, ואני מאמין שזו אכן המטרה שלו. למרות זאת, 171 הדקות של הסרט עוברות מהר יחסית, הוא מצולם יפהפה כהרגלו של מאליק, ויש בו קאסט רחב ועטור כוכבים עם כמה תצוגות משחק באמת נהדרות, בעיקר מצד שון פן, אליאס קוטיז וניק נולטי, שמפתיע אותי שאף אחד מהם לא הצליח להיכנס לאוסקר, שכן נתנו לסרט מועמדויות לכל הקטגוריות הגדולות (למרות שנולטי היה מועמד באותה שנה על סרט אחר).
"מרטי" (1955) – דרמה רומנטית קטנה, על שני אנשים לא ממש חשובים, לא ממש יפים (לפחות לא בסטנדרטים של הוליווד), שנפגשים ומתאהבים. סרט קטן וחמוד.
"גברת מיניבר" (1942) – לא היו לי ציפיות גבוהות מדי לגבי הסרט הזה, על אף שהוא זכה בכמה אוסקרים כולל לסרט הטוב ביותר ונעשה על ידי וויליאם ויילר, אחד הבמאים הגדולים של הוליווד הקלאסית (ועד היום מחזיק בשיא המועמדויות לאוסקר על בימוי), אבל לשמחתי התבדיתי, כי מדובר בסרט נפלא. למר וגברת מיניבר יש נישואים מוצלחים ושלושה ילדים, הצרות הגדולות ביותר שלהם בחיים הן כיצד לספר אחד לשנייה שקנו כובע או רכב חדש. אבל הכל משתנה כשפורצת מלחמת העולם השנייה, הבן הגדול מתגייס לחיל האוויר המלכותי, ומטוסים גרמנים מתחילים להפציץ את העיירה. התראת טריגר: הסצנות של המשפחה בבונקר עם הילדים הקטנים בזמן שהם גם דואגים לגורלו של האח הגדול שנלחם במלחמה עשויה להיות אפילו מוכרת מדי עבור הקהל הישראלי.
לא הייתה לי שום היכרות עם גריר גרסון, שזכתה באוסקר על תפקידה כאן כגברת מיניבר, אבל (על אף שלא ראיתי אף אחת מהמתחרות שלה) אין ספק שהאוסקר הזה מוצדק.
"התאוריה של הכל" (2014) – אחד הסרטים הכי משעממים שאי פעם אי זכו באוסקר כלשהו. בושה שאדי רדמיין זכה בזמן ששתי ההופעות הכי טובות של השנה, רייף פיינס ב"מלון גרנד בודפשט" וג'ייק ג'ילנהול ב"חיית הלילה", שניים מהשחקנים הטובים ביותר שיש לאנושות להציע, וכל אחד מהם בשיאו, לא היו מועמדים בכלל. ומילא לבזבז לי שעתיים מהחיים, אבל לבזבז את פליסיטי ג'ונס זה באמת בלתי נסלח.
"אינטליגנציה מלאכותית" (2001) – ספילברג עושה קובריק עושה פינוקיו, וזה מעולה, העיצוב של העולם מרהיב, הרעיונות הפילוסופיים מעניינים, הרגש עובד, והיילי ג'ואל אוסמנט מוכיח שוב שהוא אחד השחקנים הילדים הטובים שנראו.
"מראה שחורה: בנדרסנאץ'" (2018) – הסיפור מתחיל מעניין אבל הולך למקומות לא הכי מעניינים ובטח לא הכי אמינים, אבל זה כמובן גם באשמתי, אני מתכנן לצפות שוב ולבחור בחירות שונות, מקווה שהפעם זה יוביל לתוצאות יותר מעניינות, כי בהחלט יש כאן פוטנציאל.
היי בחור שהגיב על "עיניים עצומות לרווחה"
האם אפשר את אותה תגובה אבל, אה, בלי התא שבו אפשטיין התאבד כתמונה מלווה?
עיניים עצומות לרווחה
אתמול ראיתי פעם שניה כי אמרו לי שכנראה לא הבנתי אם ממש לא אהבתי. אז לא אהבתי גם בפעם השניה.
יופי של תנועות מצלמה, קאטים, פריימים לוקיישנים ואפילו יש ציצים. כאילו, הגיבור בודק בחדר מתים אם מדובר באותו הציצי של ההיא שהצילה את חייו כי הוא הציל את חייה במערכה הראשונה אבל היא בכל מקרה היתה מתה ממנת יתר. הקאט הכי יפה' אחד הטובים שראיתי, מתרחש בבוקר כשהגיבור מספר לאישתו את העלילה. (כת סודית, זיונים, אלפיון עליון, סכנת מוות). קאט כל כך טוב.
המשחק והתקדמות העלילה איטיים במכוון. אנשים מדברים לאט, מגיבים לאט, הולכים לאט, ממתינים לאט. למה? אם הצופה הבין את המשמעות והרגיש, בשביל מה להכניס עוד מאותו דבר? אגב, אם כבר דיברתי על ציצים, סצינות הסקס באורגיה צורמות לעין מרוב שמגוחכות. גם קידמן רוב הזמן לא אמינה בעליל (במיוחד בהתקף הצחוק מהפייסל) וקרוז בסדר, מיקסם את הכריזמה. לא יותר מזה.
הדבר היחידי שהייתי מזהה עם היוצר של התפוז המכני והניצוץ הוא הסצינות המעולות בחנות התלבושות שנמצאות בשולי העלילה. ראדה סרבצ'יה ששיחק בסנאץ' בדמות מעולה.
אבל בגדול הסרט ארוך מדי ולא ממריא.
חשבתי לרגע מה הסיפור מצידו של קובריק. למה לעשות סרט שנטען בכל כך הרבה כישרון וכוכבים שלא ממריא? הסיבה היחידה והקונספירטיבית היא חשיפת הריקבון (קטינות, סחר בנשים, סמים, חיסולים) בקרב האצולה המוכבדת המלומדת שחוגגת בדרכה הסליזית והסודית את החיים. ברור מדוע האולפנים הפיקו אותו.
עכשיו שאין פה את התא של אפשטיין
אגיד שזאת תגובה מעניינת שאני לא מסכים איתה אך התוספת של "ואפילו יש ציצים" גורמת לך להישמע באופן מיידי די רדוד, וכמו אדם ששופט סרט על פי כמות העירום בו, למרות ששאר התגובה מנסה להעלים את הטעם הזה.
אני שופט בעיקר את האולפנים.
התגובה שלך לגבי, קצת פחות מעניינת.
אתה שופט את האולפנים על זה ש... מה?
לגבי התגובה שלי – אני מניח שזאת הייתה דרך מנומסת להגיד שהיו ימים באתר שאכן הדיבור המילואימניקי יותר תפס. זה לא ממש המצב בימינו. תעשה עם זה מה שתרצה.
אתה רואה דיבור מילואמניקי ואני את הלך הרוח של מי שהשקיע בסרט הון לא קטן. לי ברור שהשוט הפותח של קידמן בעירום והשוטים של המשתתפים הפעילים והצופים באורגיה הם לא הכרח עלילתי. אפשר היה להעביר לצופה את התחושה של קרוז במיליון דרכים אחרות. הבחירה בציצים ובעירום שצולם בצורה שצולם היא פופוליזם שנובע מהרצון להחזיר את ההשקעה או למקסם את הרווח וזאת היתה הכוונה. לגבי הרגישויות באתר, מודה שלא בדקתי.
אבל זה ״עיניים עצומות לרווחה״
סרט שכמו נניח ״נערות שעשועים״ ואחרים, הוא, מה לעשות – סרט שבו ציצים תופסים המון המון מקום. זה ממש ממש חלק אינטגרלי מהסרט. וזה לכל הפחות מוטיב סופר בולט בסרט, ולא לדבר על זה ,זה בעיקר קצת פוריטני.
את הסרט אגב, ראיתי לפני יותר משני עשורים, ומה שבעיקר בלט אצלי (וממה שזכור לי הסיבה שממש אהבתי אותו) היא בעיקר שהוא היה ניאו נואר של ממש ועל מלא. אולי באמת צריך לבקר שוב את סרטי קובריק, כי למרות שראיתי את כולם, זה היה בתקופה אחרת לגמרי, והיחיד שראיתי בשנים האחרונות היה ״בארי לינדון״ (בעיניי כרגע, פסגת יצירתו, אבל אולי זה בגלל שראיתי את הסרט מאוחר יותר מאשר סרטים אחרים שלו).
תמיד יכול להיות
שהצופה רק חושב שהוא הבין את המשמעות, בעוד שהקריאה שלו מפספסת משהו ואז סצנות מסוימות נותרות בעיניו סתומות ממשמעות או ״עוד מאותו דבר״ (גם בצפייה השנייה).
או זה או שבערוב ימיו לקובריק נגמר המוג׳ו האומנותי והוא נותר סתם שמנדריק נפוח מיומרה ללא כיסוי, שהחליט לעשות סרט (מספר שאת הזכויות עליו הוא קנה עוד בסוף שנות ה-60) ולהתניע הפקה שלה הוא יקדיש את חמש השנים האחרונות של חייו (שמתוכן יותר משנה שלמה הוקדשה רק לצילומים עצמם), וזאת כדי לחשוף לעולם את הסודות האפלים והפרוורטיים של האצולה המושכת בחוטים (וכל זה בגיבוי האולפנים, שלא מן הנמנע שהם חלק מאותה אצולה כמובן).
לא יודע, שתי האפשרויות נראות לי סבירות
אה כן
וכדי להראות קצת ציצי כמובן
אם סרט דורש מהצופה הסביר (זה שמזמין את אישתו הסבירה ל"מותחן אירוטי לכל המשפחה" או ההיפך) לבצע מדיטציה במשך שבועיים כדי לפענח את מהות הסרט, הכשל בסרט. בתור צופה סביר אני משער שקובריק לא הפך לשמנדריק חסר יכולת עם השנים והוא כן ניסה להעביר בסרט מסר ברור לצופה הסביר, מעבר לפשט שבעלילה.
אם מטרתו היתה להדגיש את כוחם של תעתועי דמיון וחלומות או קנאה היה אפשר לצלם את קידמן עם מאהב אחד או יותר זה מספיק כדי שקרוז יתייסר. -לכן הצפת מעגל ההדוניזם האלטיסטי הסודי נראה לי אפשרות די הגיונית.
בסצינות בחנות התלבושות יש טיפוס סליזי שמסרסר בביתו הקטינה שלו (עסק צדדי לעולם הזוהר) במה שנראה תחילה כעסק לגיטימי. אני חושב שהסצינות לא מופיעות בסרט רק מצורך עלילתי, כדי להראות שקרוז מגיע עם מסיכה למסיבה.
הפעילות שמיוחסת למעגל הסלבס סביב ג'פרי אפשטיין התרחשה בשנות התשעים הרבה לפני שהתפוצצה ציבורית. אם היו שמועות? סביר להניח שכן.
אם קובריק היה מודע אליהן והיה אכפת לו להפיץ את בשורת הריקבון?
לא יודע. מקווה שכן.
אבל שתי הסיבות האלה תומכות בהשערה
-והציצים.
כי נראה לי שקובריק היה מספיק מתוחכם כדי להציף פרקטיקה של ניצול אכזרי דרך שימוש בחולשה הגברית שגרמה לה.
אם אנחנו רוצים להתקדם עם הדיון הזה
אני אתנער מהציניות ברשותך כי זה רק יתרום לבלבולים (אם כי מוצא חן בעיניי הז'אנר האוקסימורוני "מותחן אירוטי לכל המשפחה").
קודם כול אגיד שאם צופה מסוים לא מצא מהות בסרט מסוים, זה לא בהכרח אומר שיש כשל בסרט או בצופה. אומנות בכלל וקולנוע בפרט הם (בין היתר) אמצעי להבעה ואקט תקשורתי. אם שני הצדדים לא משדרים על אותו גל זה לא בהכרח אומר שיש איזושהי "אשמה" שנחה אצל אחד מהצדדים. גם כשמדברים על סרט של במאי כמו קובריק, לו מעמד של "מאסטר" שנחשב לבעל שליטה בכלי המדיום ובעל יכולת להתנסח בצורה קולחת/מורכבת/מעוררת מחשבה באמצעות השפה הקולנועית, צופה עדיין יכול למצוא את עצמו לא מתחבר לאותה שפה או לסגנון ובהחלט יש לו הזכות לכך.
עכשיו, במקרה של "עיניים עצומות לרווחה", דעתי האישית היא שלסרט לא הייתה איזו מטרה אחת או מסר חד-משמעי שהוא בא להעביר, אלא בקשה לחקור פנטזיות מיניות, נורמות חברתיות ואת האופן בו אנו תופשים את הנושאים האלה. ואני חושב שהוא אכן עושה את זה בצורה שהיא קולנועית (כלומר, שמנצלת היטב את מה שיש לארגז הכלים של המדיום להציע) ומורכבת (כלומר, שמשאירה מקום לקיים דיון מעמיק). בעיניי סצנות רבות בסרט אינן חד-משמעיות ופתוחות לפרשנות, כך שיש מקום לצופים שונים לנתח ולחלץ משמעויות שונות דרך שלל פריזמות: פסיכולוגית, ביוגרפית וכן, אפילו קונספירטיבית (אם כי אני באמת חושב שקריאה דרך פריזמות אחרות עושה יותר חסד עם הסרט).
ואחרי שציינתי את כל זה, אני באמת מנסה לרדת לסוף דעתך ולהבין על מה אתה בדיוק מדבר. הטענה שלקובריק הייתה איזו מטרת-על עבור הסרט לחשוף את הניצול המיני הפושע של המעגלים הגבוהים בחברה היא די תמוהה בעיניי, אולי כי מבחינתי היא עושה רדוקציה לסרט ואולי כי יותר הגיוני לי שגם בסרטו האחרון קובריק יצר יותר מתוך סקרנות בקשר לטבע האנושי וחיפוש אומנותי ופחות מתוך הירואיות וחיפוש אחר צדק.
וגם, מה אתה בדיוק רוצה בנוגע לציצים? כן, מדובר בסרט אירוטי וחזה נשי מופיע על המסך (ולא איברי מין אחרים כי האולפנים הקפידו שהסרט שומר על דירוג ה-17+ שלו, ולצורך כך גם צינזרו באמצעים דיגיטליים את סצנת האורגיה). העירום הזה גם כנראה באמת הביא למשיכת צופים ולגירוי שטחי של החרמנות הגברית, אבל בעיניי חבל לפטור אותו כנצלני בלבד כי בסוף הוא אכן אינטגרלי לסרט ואו לסגנון שבו קובריק היה מעוניין להתבטא (לצורך העניין, עירום יכול בין היתר לבטא חושניות, פגיעות ולחזק את האמינות בסצנות מסוימות).
קלאסיקות מרץ
החודש הזה התחיל עם הקרנה מיוחדת של קלאסיקה מודרנית עבורי, סרט האימה "ראיתי את הטלוויזיה זוהרת". לראות אותו על מסך גדול רק חיזק אצלי את התחושה שמדובר על סרט שממש התפספס בשיח הציבורי, כי הוא מרשים בכל קנה מידה – האסתטיקה הניאונית, האווירה המנוכרת, תמות הנוסטלגיה והיחס שלנו למדיה שמרגישות רלוונטיות מתמיד וההופעות החזקות של ג'סטין סמית' וג'ק הייבן.
הסרט הזה תופס אותי בדרך שקשה לתאר במילים, ויוצר לי תחושת מועקה נוראית שממשיכה ללוות אותי גם הרבה אחרי שאני צופה בו. זה לא נשמע כמו מחמאה, אבל אני כותב את זה עם המון הערכה, כי אין הרבה סרטים שמצליחים להנכיח רגשות ותחושות כאלה. מאוד מומלץ (אם כי רק לבעלי עצבים חזקים).
הסרט הבא היה צפייה מחודשת באחד הסרטים האהובים עליי, "לה לה לנד". אין הרבה סרטים שיכולים לעשות אותי כל כך מאושר, ואני תמיד מוצא את עצמי מתאהב בחדש בפסקול שלו ובצבעוניות הכיפית שהוא מתהדר בה. זה תמיד כיף לצפות שוב באחד הפייבוריטים שלך ולגלות שהוא עדיין נשאר מבדר ומספק כמו שזכרת אותו, ואולי אפילו יותר אפקטיבי אמוציונלית למרות שכבר חווית את המסע הרגשי הזה בעבר. בהחלט קלאסיקה עכשווית.
לאחר מכן החלטתי להתחיל סוף סוף את הפילמוגרפיה של דיוויד לינץ', לקראת רטרוספקטיבה מתוכננת בסינמטק תל אביב במהלך אפריל. זה חור גדול ב'השכלה הקולונועית' שלי שהגיע הזמן לתקן. ניסיתי את "מה ג'ק עשה", סרט הפילם נואר הקצר שלו בנטפליקס, ובהחלט הבנתי מיד למה אני נכנס.
לא בטוח שזו הייתה נקודת הפתיחה האידיאלית אבל הקסם בעבודה שלו מאוד ברור ממנה; אני קיבלתי מהסרט הקצר הזה תחושת חולמנות כללית אך מסקרנת וגרעין נראטיבי לא מפוענח שממש מתחנן להתעמקות נרחבת, ואני מצפה לראות איך הסגנון הזה עובד עם סרטים באורך מלא.
מה שכן, אם כבר ביצירה קטנה הצלחתי להיאבד כמה פעמים, אני תוהה עד כמה אתחבר לדברים המורכבים יותר, או שאולי זאת המטרה? ככה או ככה, מחכה לגלות.
ההשלמה הבאה הייתה סרט שממש חמק מתחת לרדאר שלי שנה שעברה, "מאות של בונים". מאוד נהניתי מהצפייה בו, זו אחת הקומדיות הכי יצירתיות ומשעשעות שראיתי כבר הרבה זמן. התזמון הקומי היה מדהים, והבדיחות המורכבות יותר לחלוטין הצדיקו את עצמן בסופו של דבר.
יחסית לסרט כמעט אילם ובתקציב נמוך יחסית, התרשמתי מאוד מהעבודה הקולנועית והחשיבה מחוץ לקופסא – הרבה מהגאגים עושים המון עם מעט וזה כיף לראות יצירה מודרנית שמקדשת את הקומדיה לחלוטין ודוגלת במסירות טוטאלית לבדיחות.
חשוב לי לציין שאני מרגיש שהסרט גם עבד לי מאוד בגלל שראיתי אותו עם קהל, ואני תוהה עד כמה הייתי צוחק בלי לראות את זה עם אנשים נוספים, כי יש משהו מאוד קהילתי בחוויה הזאת והתגובות המופתעות לבדיחות כמעט נדרשות כדי שהסרט יצחיק כמו שהוא הצחיק אותי. לא חושב שזו הכרח אבל זו כנראה תהיה חוויה שונה.
מצאתי זמן סוף סוף להשלים שני סרטים מהפילמוגרפיה של שון בייקר, זוכה האוסקר החדש. הראשון היה פרויקט פלורידה, ואישית התחברתי לאחד הזה יותר מ"אנורה", הוא הרגיש הרבה יותר קוהרנטי למרות היותו מורכב ממגוון רגעים קטנים ונפרדים כביכול. כמו הסרט ההוא, גם ההומור פה הוא חלק גדול מהחוויה ומצליח לגשר על החלקים הקשים יותר לצפייה.
היתרון המשמעותי של הסרט הוא הליהוקים, שמצליחים להיות לא רק מדויקים אלא גם להוציא את המיטב אחד מהשני. כל אחד מהשחקנים, בעיקר של הילדים, מרגישים אותנטיים לחלוטין גם כאשר הסיטואציות מעט תלושות, והמסע הרגשי של הדמויות האלה שבר את הלב שלי.
קצת מאוכזב מהתפקיד המבוזבז של ווילם דפו אבל תמיד כיף לראות אותו.
השני היה "מנדרינות", ואליו פחות התחברתי דווקא. קולנועית הוא עובד נהדר, הצילום באייפון והצבעוניות החמה מעבירים באופן מדויק את התחושה של השכונה, ומסייעים לבייקר ליצור אווירה משוחררת ומלוכלכת שתואמת את הקהילה המיוצגת בו.
אמנם קאסט הדמויות כיפי ומגוון, אולם משום מה פשוט לא נהניתי לעקוב אחרי אף אחת מהן. בניגוד לסרטיו האחרים של בייקר שראיתי, המשחק כאן לא עבד עבורי ולא הצלחתי להאמין לדמויות האלה, למרות שהפרזנטציה שלהן כן מצליחה להיות מורכבת ומעניינת.
בסופו של דבר, הסרט נפל על פניו אצלי ויצאתי ממנו עם תחושת ניתוק מתסכלת לצד הערכה מסוימת לעבודה הטכנית הנועזת.
הסרט הבא היה אחת ההפתעות הגדולות ביותר של החודש, "טומי" של קן ראסל המעבדת את אופרת הרוק של The Who. לא ידעתי מה מצפה לי ואולי דווקא היה עדיף אם הייתי מוכן מנטלית. כביטוי ויזואלי של אופרת הרוק האייקונית זה אולי מאוד מוצלח, אבל כסרט זה היה כמעט מייסר: שום היגיון נראטיבי או ניסיון ליצור סיפור עקבי כלשהו, וקצב מהיר יותר מכל סרט אחר שראיתי. בחמש הדקות הראשונות של הסרט קרה מספיק להכיל סרט שלם, וזה רק נהיה מזורז יותר משם.
ובכל זאת, אי אפשר להתכחש לכיף הזה, וברגע שהשתחררתי והפסקתי לחפש את האלמנטים האלה נהניתי הרבה יותר. ההופעות משולחות רסן אך תמיד מסורות לרעיון, ההפקה טוטאלית באופן מעורר השראה, והסרט תמיד מוצא דרך חדשה להפתיע את הצופה. מיותר לציין שהפסקול של הסרט הוא אחד הגדולים שאי פעם נוצרו, והאספקט הויזואלי מצליח להשתוות למוזיקה שזה לא עניין של מה בכך. חוויה הזויה אך מיוחדת במינה.
בהמשך לצפייה בתחילת השנה, הרגשתי שעבר מספיק זמן לעבור לחלק הבא של הטרילוגייה של לינקלייטר וצפיתי ב"לפני השקיעה". זו הייתה צפייה מאוד מרגשת, החיבור שלי לדמויות האלה רק התחזק בחודשים שעברו ולראות אותן שוב היה כמו לפגוש מחדש חברים ותיקים. קשה לי לדמיין איך היה לחכות לזה עשור.
הסרט נראה פשוט למראית עין, אך מתחבא בו המון עומק. הדיאלוגים קולחים וחכמים, ומוציאים משתי הדמויות האלה עוד ועוד רבדים נסתרים שלא יצא לנו לראות בסרט הראשון. זה תסריט מרתק שמצליח להנכיח בקלות את אלמנט הזמן שעבר מבלי להפוך את הדמויות לזרות לחלוטין, ומתעמק בנושא האהבה בדרכים שמזמן לא יצא לי לראות.
קצת חושש לראות את הסרט האחרון אך מתרגש לפגוש את הדמויות האלה שוב בשלב שונה בחיים. כנראה אחת מהטרילוגיות הטובות ביותר שראיתי, ויש לי ציפיות גבוהות לסיום, למרות שאני לא בטוח אם אני באמת רוצה אחד.
בשלב הזה החלטתי לעשות הפסקה מקלאסיקות חדשות ולראות שוב את "פוניו" של סטודיו ג'יבלי, אחד מהסרטים החמודים ביותר שאי פעם נוצרו. זה בהחלט לא הסרט המורכב ביותר שיצא תחת מיאזאקי, אבל הוא תמיד חוויה נעימה ומקסימה. בפעם הזו נפעמתי מהצד הויזואלי הרבה יותר, לא זכרתי עד כמה הסרט הזה יפה ואפילו מהפנט, עם אחד הביטויים היפהפיים ביותר לאוקיינוס ומים בכללי שהוצגו על מסך.
היה מצער קצת לחוות מחדש את הפוטנציאל המפוספס של הסרט, עם כל האלמנטים המיתולוגיים והעלילתיים שאף פעם לא מקבלים הרחבה, אבל הסרט עדיין אחד הביטויים המדויקים והאותנטיים ביותר לדמויות של ילדים וזה החוזק העיקרי שלו.
סיימתי את החודש עם סרט נוסף באתגר קריטריון, שאולי איכשהו כן אצליח לסיים השנה. הפעם צפיתי בסרט חדש יחסית, "החיה" הצרפתי, סרט מדע בדיוני עם קונספט חכם שלא מצליח לממש את ההבטחה הראשונית שלו. הסרט קופץ בין כמה תקופות זמן שונות, כך שכיאה לאופי האנתולוגי הזה, הן לא שוות ברמתן. ספציפית הרגשתי שאמצע הסרט המזדחל לא מתרומם לגבהים של הפתיחה המסתורית או הסיום עוצר הנשימה, ככה שנוצרת חוויה לא מאוזנת – שבכל זאת מצליחה להיות מרתקת ומעוררת מחשבה לפרקים.
אנחנו לא מקבלים מספיק סרטי 'קונספט גבוה' כאלה שאפסול את האחד הזה, ואולי צפיות חוזרות יעניקו לו משמעויות שחמקו ממני הפעם, אך בסופו של דבר זו כן הייתה צפייה מאכזבת שניצלה בעיקר בזכות הופעות שיא הקריירה של ליאה סיידוקס וג'ורג' מקיי, ולפחות בשבילם הצפייה מצדיקה את עצמה.
מסוקרן בנוגע לטומי
הכרת את האלבום של The Who עליו מתבסס הסרט טרם הצפייה?
כי אי-היגיון נרטיבי וחוסר עקביות בסיפור זה משהו שפחות או יותר קיים כבר בחומר מקור (הילד מתעוור ומתחרש, מפתח חוש מוזיקלי, עושה אסיד עם זונה צוענייה, עובר הטרדה מינית בידי דודו ואז הופך לאלוף נודע בפינבול???) ולמרות זאת, אני נורא מזדהה עם חוויית הצפייה שלך בסרט :]
בנוגע ללינץ', לא הייתי דואג מלהיאבד ביצירה שלו, זה כנראה בלתי נמנע. ברור שלא כל פרט ופרט בסרטיו עושים היגיון, אבל לרוב הם כנראה בכלל לא אמורים לתפקד במישור הזה ולפעמים זה באמת חלק ממה שיוצר את הקסם שמשיג את תחושת החולמנות הכללית הזו שהזכרת או מיני תחושות דיסוציאטיביות אחרות. ולפעמים אתה פשוט יושב מול המסך אחרי שלוש שעות ותוהה אם ומה דיוויד לינץ' רוצה מחיינו
הכרתי את האלבום, אבל לא לעומק
אף פעם לא קראתי יותר מדי לתוך המילים, אז הייתי מאוד לא מוכן לחוויה שהיא הסרט, כי זה הרגיש שהוא מאוד מתאמץ לחבר הכל ביחד. בדיעבד כנראה זה בעיקר אני שניסיתי לכפות עליו איזו הבנה לוגית ולקח לי זמן להתגבר על זה. למרות שכשאתה כותב את זה ככה, אני לגמרי מבין למה היה לי קשה..!
בגלל זה חשבתי שאולי אם הייתי יודע למה אני נכנס הייתי נהנה יותר מההתחלה, בכלל לא היה לי מושג שהסרט קשור לאלבום לפני שצפיתי בו (וזו הייתה הפתעה מבורכת).
לגבי לינץ' זה העניין, כבר מהשיחה על טומי בטח עבר שאני כצופה קולנוע יותר זקוק להיגיון פנימי מסוים כדי להצליח להתחבר רגשית לסרט, אז יש לי ספק אם לינץ' הוא יוצר שאסתדר איתו.
מה שכן, אני יכול כבר לראות שההומור שלו לחלוטין מדבר אליי, אז אולי זה יהיה מה שיסלול עבורי את הדרך להתאהב ביצירה שלו. אם כי אני מנמיך ציפיות שיהיה קוף מדבר בחליפה בשאר מהסרטים.
טומי הוא סרט מאוד wtf-י אבל הנקודות הכלליות שלו הן די פשוטות
בגדול הוא דיי מסתכם בסוף "אל תהפוך את הטראומה האישית שלך לכת, בטח שלא למטרות רווח" ו "נסתרות דרכי האל (בערך)" תוסיף פרודיה על מודרניות, דת ואמונה בכללי וקיבלת את "העלילה" של טומי. אבל זה ממש מתיש לצפייה. על פי מה ששמעתי השינויים העיקריים בסרט הם התאמה שלו לקהל אמריקאי והוא נצמד יחסית קרוב לאלבום אז אני מניח שמכיוון שטומי הייתה אחת מאופרות הרוק הראשונות, the whos רצו להתנסות יותר במבנה של האופרה ואיך השירים יעבירו רגש מסויים לקהל יותר מלבנות עלילה קוהרנטית, בקיצור גם בשביל אופרת רוק היא לא בהכרח הכי טובה. אבל אני לא בטוח ורוב "המקורות" הם מיוטיוב ומצפייה בסרט אני לא עד כדי כך מתעניין בסרט שחבבתי אבל לא אהבתי.
לצערי ראיתי את הטלוויזיה זוהרת הוא לא סרט
הוא יצוג אישי מצולם. אין לו ממש תסריט, סיפורי הרקע נשארים… ברקע ורוב הקונפליקטים בו מועברים או דרך מונולגים או בסצנות שלא קורה בהם הרבה . לכן לא מפתיע אותו שהוא התפספס. אבל בתור יצוג אישי מצולם הוא מדוייק להפליא ומצולם ממש טוב אז למה שהוא הסרט מאסטרפיס.
אני לא צלחתי את הסרט הזה עד הסוף.
לונדי-פיין פשוט בלתי נסבלת.
ווס אנדרסון
לכבוד הסרט החדש שייצא עוד פחות מחודשיים ראיתי מחדש את כול הסרטים של ווס אנדרסון (יש לו כרגע 12 סרטים בפילמוגרפיה הענפה שלו) ונהנתי מחדש מכול אחד ואחד מהם. במיוחד מ'מלון גרנד בודפסט' שלדעתי הוא הכי טוב שלו. יש משהו 'שלם' בסרט הזה, השילוב בין בדיחות ממש, אבל ממש מצחיקות לוויזואליה המרהיבה שהיא מנת חלקו נותנים את אחד הסרטים הטובים שראיתי. כבר לא יכול לחכות לסרטו החדש!
השלמתי שלוש קלאסיקות מודרניות
אולי זה היציאה של "שלגיה" בחודש שעבר, אולי תחושת פטריוטיות, אולי שניהם, אבל נוצר לי חשק להשלים סרטים עם גל גדות שלא ראיתי. אז צפיתי בשלושה:
999 – סרט שהפרמיס שלו הוא "מה אם שוטרים היו גם שודדי בנקים, ואז הם מתכננים שוד שבמהלכו הם יהרגו שוטר אחר כדי…להסיח את דעת המשטרה, או משהו?" אני לא יודע, זה מסוג הסרטים ששוכחים תוך כדי שצופים בהם.
מה שמכעיס הוא שיש כאן קאסט של שחקנים מוכשרים שמתבזבזים על שטות מוחלטת. הדברים המבדרים היחידים פה הם כמה שורות מצחיקות-שלא-בכוונה והעובדה שקייט ווינסלט מגלמת ראש משפחת פשע יהודיה רוסית ומסתובבת עם שרשרת מגן דוד כל הסרט. אה, וגל גדות מגלמת את אחותה כאן, אבל התפקיד שלה זניח למדי.
קרימינל – כאן גל נשואה לריאן ריינולדס, שמגלם סוכן CIA. אבל הוא מת די מהר לתוך הסרט, מה שמכעיס את הבוסים שלו, כי היה לו מידע חשוב שהם צריכים בדחיפות. במה שאני מכנה "אוף-סקרין-לנד" עולה הרעיון הגאוני לעשות ניתוח נסיוני שיאפשר להעביר את הזכרונות של ריינולדס – וגם את הכישורים שלו, כי ככה זה עובד – לאדם אחר. במי בוחרים? בפושע מסוכן ואלים, כמובן, בגילומו של קווין קוסטנר. מה שנקרא, We tried nothing and we're out of ideas.
וכך קוסטנר מסתובב ומרביץ לאנשים ברחבי לונדון בזמן שה-CIA בהלם מכך שהתוכנית המדהימה שלהם לא הולכת כמתוכנן. אבל אז המוח של ריינולדס מתחיל להשפיע עליו, והוא מתחיל לזכור דברים – בקצב שנוח לתסריט – גם מהמשימה האחרונה שלו וגם על אשתו והבת של ריינולדס. הוא גם מתחיל פתאום להיות מנומס ולהרגיש דברים, מה שלא בא לו בטוב כי הוא רק רוצה להיות פושע שמוק ואנוכי ומה קשור רגשות עכשיו.
כאמור, זה לא סרט טוב, הוא מאוד מטומטם ומקושקש. לגל אין הרבה מה לעשות פה (כן יש לה יותר מאשר בסרט הקודם), וגם את מה שיש לה היא לא עושה כל כך טוב. מה שכן, נראה לי שזאת הפעם היחידה שהיא עבדה בהוליווד עם במאי ישראלי. קוראים לו אריאל ורומן, ואם השם מוכר לכם, זה כי הוא אחד ה"במאים" – כנראה שימוש מאוד נדיב במילה, אולי אחד המג'נרטים – של סרטון ה-AI של Trump Gaza שהיה ויראלי לא מזמן. Oof.
השכנים של ג'ונס – הסרט הזה לא טוב בכלל, עם העלילה הקלישאתית של זוג רגיל ומשעמם (זאק גליפנקיס ואיילה פישר) שמגלים שהשכנים החדשים שלהם (ג'ון האם וגל גדות) הם לא מה שהם נראים. שום דבר כאן לא מצחיק או יצירתי או מעניין, ובגדול האם הוא קרן האור בים השיממון הזה. בהתחלה גל אומרת לשכנים שלה שהיא מיוון והזדעזעתי שהיא בגדה בנו ככה, אבל קצת לאחר מכן חושפת שזה היה כיסוי והיא ישראלית (וגם אומרת להאם איזה 2-3 משפטים בעברית).
לסיכום, כאמור, שלוש קלאסיקות. באופן אירוני, לפי לטרבוקסד הסרט היחיד שגל השתתפה בו שעדיין לא ראיתי הוא הסרט הישראלי היחיד שלה, "שושנה חלוץ מרכזי". כנראה שאגיע גם אליו מתישהו.
השלמות פברואר-מרץ:
(כי לא הספקתי בפוסט הסיכום של פברואר, ולמעשה זה החודש שראיתי בו את רוב הסרטים)
סיפורי דגים:
הסרט הראשון של ברטון שראיתי ואהבתי ממש. סיפור המסגרת, הסיפורים הקטנים באמצע, האווירה, הכול מותאם בדיוק, מגיע במינון הנכון ופשוט עובד. במקום הפנטזיה הגותית הקבועה ברטון יוצר פנטזיה קסומה, וזה כל כך הרבה יותר טוב ולראשונה גם ממש מרגש. כמה סצנות בסופו של הסרט הן הטובות שברטון יצר בפער, ואלברט פיני פשוט פנטסטי.
היצור:
מזמן לא ראיתי סרט אימה כל כך פשוט וכל כך אפקטיבי. עבודת בימוי מדויקת להפליא כדי להביא סיפור מינימליסטי לחוויה מורטת עצבים. בלי ג'אמפ סקירס מוגזמים או עלילה עם אנשים מטומטמים לחלוטין ועם אפקטים בסיסיים אבל כאלו שעובדים גם אחרי ארבעים שנה – הסרט מגביר בהדרגה את כל מה שמפחיד באמת: בידוד, חוסר אמון, אי ודאות.
חלון אחורי:
אהבתי את הסרט, וזה באמת מפתיע כמה מוצלח יכול להיות מותחן בילוש על מציצנות שמתרחש מתוך נקודה אחת, וכמה טוב אפשר לפתח את הקונספט הזה. מצד שני, מרוב מקוריות לא הצלחתי להשתחרר מתחושת ה"קונספט" וההרגשה שאני צופה בניסוי קולנועי (מוצלח מאוד).
היו זמנים במערב:
קלאסיקה, מהרגע הראשון ועד לפריים האחרון. אני לא יודע איך לאונה השיג את הפורמולה המדוייקת של הקצב-האיטי מדוד, הקלוז-אפים, המיקוד על חפצים שוליים, אבל הוא יוצר אווירת קלאסיקה כמו אף אחד אחר. השאלה עד כמה היא טובה פחות רלוונטית כשהנקודה המרכזית תישאר שזו קלאסיקה במלוא המשמעויות של המילה: אם באים שלא במצב רוח המתאים כנראה משתעממים מהקצב, אם באים במצב הרוח המתאים – זה הסרט הכי טוב שיש. אני באתי במצב הרוח המתאים והייתי מהופנט לכל שנייה.
היו זמנים באמריקה:
כמובן שאחרי ההתלהבות שלי מהעובדה שלאונה הוא באמת הרבה יותר מ-"הטוב הרע והמכוער" רציתי להשלים עוד מהקלאסיקות שיצר. המערכה הראשונה הרגישה כמו עוד לאונה של 'במערב', שוב יצירת אווירה בעזרת קצב איטי ומיקוד בפרטים קטנים (הטלפון גאוני..). משם והלאה הסרט שינה כיוון, וקשה היה להתכחש לאופי הסקורסזאי שאחז בו. בהתחשב בכך שסרטים כמו 'החבר'ה הטובים' ו-'קזינו' יצאו רק בשנות ה-90 אני בעיקר תוהה מי השפיע על מי, ומה היה האופן המדויק בו עבדה ההשפעה ההדדית שודאי היתה שם.
זה סקורסזה במובן של סיפור עלייתה ונפילתה של דמות בצמרת עולם הפשע עם אווירה תקופתית ורוברט דה נירו, אבל ההבדלים עדיין בולטים, כשמעל כולם חסרה המגניבות שסקורסזה זורה על כל העסק. אין את העריכה הקצבית, הדיאלוגים החדים או בכלל ההתעניינות הקבועה של מרטי מאחורי ה'איך'. זה שוב לאונה שמתמקד יותר בקומפוזיציות מרשימות ובסיפורה של הדמות הראשית מאשר לפתח דינימיקה אמתית של עולם פשע. זה, בשילוב אורך הסרט (ותודה לאולפנים שהרסו ללאונה את גירסת השמונה שעות, כי באמת יש גבול) והעלילה הלא לינארית תורמים מאוד לרעיון שזה לא רק סיפור מקומי אלא אפוס שחוקר את החלום האמריקאי בכללותו.
בצד השלילי אני מוכרח לציין את כתיבת הדמות הנשית – דברה. אין לי ציפיות גבוהות מהגיבורה הנשית בסרטי מאפיה משנות ה-80 ואני לא מתלונן שהבמאי לא העניק לה מספיק אישיות, אבל סקורסזה לפחות ידע תמיד להביט בציניות על מערכות היחסים בעוד כאן הסרט באמת מנסה למכור איזו אהבת אמת בלי לתת לקשר ביניהם שום בסיס הגיוני, עם קו עלילה שרק הולך ומתדרדר.
אקס מן 1:
לרוע מזלו של הסרט, סרטי גיבורי על לא נדרשים עוד להתמודד עם שאלת איכותם לכשעצמם אלא בעיקר עם השאלה מה יש להם להוסיף בעידן עמוס עד מחנק בסרטי הז'אנר, או במילים אחרות – איך הוא כסרט מארוול.
ואני חושב שאקס מן 1 לא יוצא טוב במיוחד מהשאלה הזו. כשהוא מציית לכל אחד מהכללים הבסיסיים ליצירת סיפור אוריג'ן מארוולי מינוס ההומור – הוא פשוט עוד סרט גיבורי על חסר ייחוד. לא רע בכלל אבל לא בולט בשום פן. כן עומדת לזכותו עד היום עבודת ליהוק מעולה: ג'קמן, סטיוארט ומקאלן – כל אחד מהן נולד לגלם את התפקיד שהוא עושה בסרט ובעקבותיו ביתר הסדרה.
דווקא הפרמיס הבסיסי שלו הוא מהמעניינים שהיו בסרטי גיבורי על, אבל לצערי הוא כמובן שוחק אותו לחלוטין. שאלת קיומם של אנשים בעלי כוחות מוגברים והצורה המורכבת בה החברה היתה נדרשת להתמודד איתם היא גם שאלה שקל לדמיין כמסובכת בעולם האמתי, וגם מטאפורה פשוטה לבעיות קיימות של גזענות. כרגיל, לסרטים אין מסגרת זמן רחבה מספיק כדי להתחיל אפילו לדון בשאלות ברצינות, והסרט מעדיף שלא לסבך את שאלת הטוב והרע שלו ומפשט לחלוטין נושא שהוא מורכב באמת.
(זכרתי שהתפתח דיון כאן באתר לפני כמה חודשים בנושא מוטנטים בעולם האמתי, אבל לא הצלחתי למצוא אותו)
טרומן קפוטה:
השתעממתי למוות בסרט הזה. אני מבין למה פיליפ סימור הופמן קיבל אוסקר – הן במובן שזו אכן הופעה טובה והן במובן שזה בדיוק אבל בדיוק סוג ההופעות שהאוסקרים מתגמלים – אבל אישית פשוט סבלתי מכל רגע שבו טרומן קפוטה בגילומו הופיע על המסך. לעומת זאת, נל הרפר לי בגילומה של קתרין קינר עושה עבודה טובה ממש בתפקיד מועט מלל, והיתה מבחינתי נקודת האור של הסרט.
עד קצה העולם:
זה לא הסרט זה אני. אין לי משהו באמת רע לומר עליו. הצילומים מרשימים, הסיפור נחמד. פשוט צפיתי בו בנקודת הזמן המדויקת בה נמאס לי לחלוטין מסרטי אוסקר ביוגרפיים עם עשייה מרשימה על דמויות שוברות שגרה והם מרגישים לי חסרי נשמה.
שלושת הצבעים – אדום:
אחרי שמהצפייה ב"כחול" מתישהו בעבר יצאתי מבולבל למדי, הפעם נהניתי הרבה יותר. העדינות של הסרט חודרת עמוק, ובחירות הבימוי, המוזיקה והשימוש הסימבולי בצבע יוצרים את החוויה המבוקשת. מודה שפחות הבנתי את ההתלהבות מהסיום המהולל ושאני עדיין מרגיש מפספס משהו בקונספט שמאחורי סרטי שלושת הצבעים. נחכה ל"לבן" בתקווה שיסגור לי את הפינה.
עיניים עצומות לרווחה:
מיד אחרי שהשלמתי את "הניצוץ" כתבתי כאן באתר שהגדולה של הסרט עברה לי מעל הראש, במה שהרגיש לי סרט אימה אפקטיבי ולא מעבר. בדיעבד בחלוף הזמן ומבלי שצפיתי בו פעם נוספת חווית הצפייה בו נחרתה לי בזכרון כמשהו עוצמתי ביותר מה שלא שינה בהרבה את דעתי הראשונה מבחינה מילולית, אבל ההבדל בין אפטיבי ל"אפקטיבי!!!!" הוא כנראה ההבדל בין סרט טוב לסרט של אחד מגדולי הבמאים. הפעם לא הייתי צריך להמתין כדי להבין את הגדולה.
זאת בניית מותחן פסיכולוגי למופת. תחושה מערערת שמזדחלת בקצב האיטי של הסרט, תאורה חמה שיוצרת תחושת אינטימיות עם צילום שדווקא מחדד תחושות ניכור. טון חידתי ומעורפל אבל בלי להשאיר ספק מה הנושאים שהסרט מעוניין לחקור והכיוונים שהוא מושך אליהם. נפח של יריעה אפית כשלמעשה הסרט מתרחש בתוך מסגרת זמן מצומצמת אם בכלל, כיאה ליצירה שעוסקת בשאלות של תודעה. בקיצור, סרט ענק של קובריק.
ובשולי: אני כנראה כבר לעולם לא אשתכנע שטום קרוז שחקן גדול באמת.
זה לא אתה, זה הוא
"עד קצה העולם" סרט רע. לא במובן העשייה (אם כי, אולי). במובן המוסרי.
כתבתי על זה בגירסה מוקדמת של הביקורת
הוא הרגיש לי כמו מערכת מסרים שאולי היתה נשמעת מאוד מגניבה ב-2007 אבל היום מרגישה בעיקר ממש מטופשת (אם לא מרושעת משהו).
השלמות פברואר מרץ
White Dog
הסאבטקסט הוא לא באמת סאבטקסט ויותר טקסט, והמשחק יכול היה להיות יותר טוב, אבל עדיין סרט מוצלח סך הכל.
אוונטי פופולו
איזה סרט מעולה.
The Straight Story
אחרי מותו של לינץ' הבנתי שלא ממש ראיתי סרטים שלו (ראיתי את "חולית", שלא באמת מייצג, וממש מזמן ראיתי את Mullholland Drive, לא הבנתי כלום ואני גם לא זוכר כלום). אז התחלתי להשלים קצת, והתחלתי עם מה שהוא, עד כמה שאני מבין, אולי הסרט הכי פשוט לעיכול שלו. סיפור פשוט ומסופר היטב. ואפשר לומר שביקורת נוקבת על מערכת התחבורה הציבורית האמריקאית.
Blue Velvet
טוב, המשכתי ללינץ' קצת יותר מאתגר. לא אטען שהבנתי עד הסוף, אבל היה בהחלט מעניין. בינתיים הפסקתי עם לינץ', אולי אחזור באפריל.
Matewan
אם היה לי שקל על כל סרט שהשלמתי בפברואר בו שרו את השיר "אוונטי פופולו", היו לי שני שקלים, שזה לא הרבה אבל מוזר שזה קרה פעמיים. לעבודה המאורגנת בארה"ב יש היסטוריה ארוכה ומעניינת מאוד, שאפשר לבסס עליה הרבה קולנוע מעולה, אבל לא מאוד עושים את זה. הוליווד סבבה עם להגיד "עשירים רעים ועניים טובים" כשזה בחלל או משהו, אבל פחות כשזה אשכרה קרה בארה"ב. בכל מקרה, סרט מוצלח מאוד, והתפקיד הקלנועי הראשון של קריס קופר.
אפר ופנינים
הקלאסיקה הכי קלאסית וישנה שהשלמתי. מוצלח מאוד ומדכא למדי, אם כי סצנת האקשן הראשונה טיפה מביכה.
רביעיית John Wick
את הראשון ראיתי מתישהו, את האחרים לא. זה קצת כמו לראות פורנו אבל עם מכות במקום סקס. "אני השליח של הפיצה." "אוי לא אין לי איך לשלם מה נעשה?" "אני מניח שאין ברירה אלא ללכת מכות בצורה מסוגננת חצי שעה." אז זה לא שזה לא מגניב, אבל מאוד קשה לזה להחזיק סרט שלם. וזה שהמשחק של קיאנו ריבס פיזית מכאיב לצפייה לא עוזר.
Layer Cake
אחלה דרמת פשע בריטית עם דניאל קרייג צעיר יחסית.
Big Eden
הייתי שמח אם היו מקצרים אותו קצת, אבל יש משהו נחמד בפנטזיה הזו של "מה אם עיירה אמריקאית קטנה הייתה עדיין מתנהגת כמו עיירה אמריקאית קטנה מכל הבחינות, אבל כולם היו לחלוטין וטוטאלית פרו להט"ב בלי בכלל שום בעיות בנושא".
לפני הזריחה
זה די מטורף. אשכרה כל מה שקורה בסרט הזה זה שני בני אדם שהולכים בעיר אירופאית משעממת ומדברים (ווהו כמה שהם מדברים). אין שום דבר שמפריע להם בדרך, אין מכשול שפתאום משנה את המצב, אין איזו תפנית בעלילה או ביחסים ביניהם, כלום. הם פשוט מסתובבים יחד בעיר וחופרים אחד לשני עד שעולה השמש. ואיכשהו, זה ממש עובד. זה סרט מקסים ורגיש שמצליח להעביר את חוויית ההתאהבות בצורה כל כך אותנטית ויפה ונוגעת ללב וזה פשוט נפלא. בזכות משחק נהדר של השחקנים הראשיים והכימייה הממש מדהימה ביניהם הייתי לחלוטין מושקע במערכת יחסים שנבנתה בין שתי הדמויות, ככה שגם אם כל מה שהם עשו בסרט זה ללכת ולדבר, אני הייתי לגמרי איתם בתוך הדבר הזה. זה פשוט עובד, וזה די מדהים שזה פשוט עובד.
מצפה כבר להמשיך את הטרילוגיה בזמן הקרוב.
שני אנשים שהולכים ומדברים הוא אחד הז'אנרים האהובים עליי
כשהעדיפות שלי היא פחות סרטים בהם שתי דמויות מדברות לאורך הסרט על נושא אחד ספציפי שהולך ומתפתח אלא אשכרה מדברים כל כמה דקות על נושא אחר (כשלרוב יש ברקע איזה סיפור מסגרת או "שאלת מסגרת", כמו עם טרילוגיית 'לפני').
זו רשימה של סרטים שמצאתי שעונים להגדרה במידה כזו או אחרת (יש כאלה ברשימה שעדיין לא ראיתי ויש מצב שיתגלו כלא בדיוק כאלה) ואני ממש אשמח לעוד המלצות בסגנון, אם למישהו יש.
בהחלט - ז׳אנר נפלא לגמרי
יש את הזה עם ווליאמס מייסי: https://letterboxd.com/film/oleanna/
ואת הזה עם סטיב בושמי: https://letterboxd.com/film/interview-2007/
ואת הזה עם שון נלסון מפרש, דניס פרנץ מנ.י.פ.ד ודסטין הופמן : https://letterboxd.com/film/american-buffalo/
עיניים עצומות לרווחה (Eyes Wide Shut)
בזכות צינון שמנע ממני לזוז יותר מדי, סוף סוף צפיתי בסרט במקום בעשרים סרטוני יוטיוב אחד אחרי השני.
הוא היה טוב אבל לא מדהים, ולא נראה לי שארצה לצפות בו שוב. אני חושבת שהבעיה העיקרית שלי הייתה שהתת מודע שלי ציפה ללינץ' (מולהולנד דרייב) וקיבל קובריק, אז לא נסחפתי עם החוויה.
הצילום בסדר, טום קרוז משחק אחלה, ניקול קידמן קצת מתפרעת יותר מדי.
אולי הבעיה העיקרית היא שהבסיס של הסרט הוא הסיפור הזוגי, והחלקים שבו הדמויות של קידמן וקרוז לא ביחד מרגישים חסרים.
כלת הים
אני לא בטוח עם זה סרט טוב או לא אבל יש לי שתי שאלות
1. האם דנה איבגי היא ז'אנר? ואם כן האם הפילגש היא פרודיה שלו?
למשל שמלת דמעות, על כמות הדמעות שיוצאות לאיבגי בתפקדים האלו
2. למה גם באור וגם כאן רונית אלקבץ היא החלק הכי גרוע בסרט? בשניהם היא משחקת סטיארוטיפ של סטיארוטיפ. בשני הסרטים שהיא ביימה היא לא שיחקה באופן כל כך מוגזם למה בסרטים של ידיעיה. אולי זה פחות איכות המשחק שלה ויותר הרגשה שהמשחק שלה מתאים לסרט אחר? לא יודע בכל מקרה לא אהבתי את המשחק שלה גם כאן וגם באור אבל לא נראה לי שזה מעצלנות, זה פשוט הסגנון שנבחר ולדעתי לסרטים האלו הוא לא מתאים.