זהו ניסיון: ניסיון ובו במקום שנדבר על קלאסיקות שראינו פעם אחת בשנה, ננסה לרכז תגובות ודיונים על שלל סרטים שכאלה כאן – בין אם יש להם דפי סרט ובין אם לא. זה גם מקום טוב לשלל אוף טופיקים כמו סרטים קצרים או דברים קשורים לסרטים אבל לא ממש סרטים.
זאת פינה בהרצה אז בהחלט יש מקום להצעות לשיפור ועוד ועוד. בינתיים: מוזמנים לשתף סרטים וסדרות שאהבתם, שנאתם, חיבבתם, לא הבנתם, ממש הבנתם ועוד – כל עוד הם לא מהשנה האחרונה.
מלכת הכיתה 1986
הוא ממש טוב כסרט נוער וכסרט על יחסי מורה תלמיד הוא קצת מבלבל אותי כאלגוריה. הגזענות נגד ג'ורג דיי באה משום מקום ובלי סיבה בכל פעם שהיא מוזכרת (ותמיד מאנריקה/אח של מלכה), ואז מאמצע הסרט (אולי גם בהתחלה, אחד מהקונפליקטים בסרט היא בעלות על אווירון שהתלמידים בנו) אני חושב שמנסים לעשות הקבלה בין תלמידי התיכון והמורים לאזרחי המדינה ופוליטיקאיים וזה הרגיש טיפלה קיצוני מידי אבל אני מודה שלא הבנתי את זה לגמרי. זה עדיין אחד מהסרטים היותר טובים שראיתי לאחרונה כי למרות שהדיאלוגים הם קצת תיאטרליים השיחות בין הדמיות מרטקות והתגובות שלהם לכל מצב מעניינות גם כן. בנוסף הסרט פשוט מבוים טוב ומוצא דרך להפוך סרט שבעיקר מורכב משיחות בין נוער למורים למעניין.
ינואר 2025:
סרטים עם חלב על השפתיים שראיתי החודש: 8
קלאסיקות שראיתי החודש: 24
בכל הנוגע להשלמות של סרטים ישנים זה מתחלק אצלי לשלוש: ישראלי, אמריקאי וזר. לא בהכרח שליש, שליש, שליש, פשוט קצת מהכל באופן יחסי להיצע. אבל כשההיצע רחב הרבה מהזמן הולך על להתלבט מה לראות, או סתם דפדוף אינסופי מול מה שזמין ובסוף כלום, יוצא שאני רואה הרבה פחות סרטים ממה שהזמן מאפשר. מצוקת השפע. השנה עברתי למודל קצת יותר ספציפי והלכתי לפי קטגוריות. לא בטוח שאתמיד במתכונת, לא בטוח שאתמיד בעדכון או שיהיה לי מה לכתוב על הסרטים, אבל כרגע זה נראה לי מודל מעניין. בכל אופן, אלו הקטגוריות:
1. לחסל את עמוס גיתאי:
מתישהו לפני עשור פלוס הגעתי להחלטה שאני צריך לראות כל סרט ישראלי שאי פעם הופק. מניין הסרטים שלא נצפו עומד כרגע על משהו כמו 150, חלק מהם קשה עד בלתי אפשרי להשיג. עם כל הכבוד לחוסר זמינות המכשול הכי קשה בדרך ליעד זה לצלוח את הפילמוגרפיה של עמוס גיתאי. תראו, זה לא שכל סרט שלו שראיתי היה שלילי בעיני, לא. "כיפור" היה ונותר הסרט הכי טוב שנעשה פה על המלחמה ההיא, "קדוש" (בניכוי הדיוק בנוגע לאורח החיים החרדי) מצדיק את ההייפ, "רבין: היום האחרון" לגמרי אנדרייטד וגם "התנתקות" היה בסדר. הבעיה עם גיתאי שבהרבה סרטים אחרים לא לגמרי ברור מה המוטיבציה שלו, זה כאילו הוא חייב להוציא סרט כל שנה, גם אם הוא לא אפוי, העיקר להוציא. לפעמים גם לא ברור מי או מה קהל היעד עד שבשלב מסוים ויתרתי על לנסות לעקוב אחריו. עד עכשיו. על הנייר אף אחד מהסרטים שלו שיש לי להשלים הוא לא "קלאסיקה" אבל אם אני לא אכניס אותו למסגרת מחייבת אני לא חושב שאי פעם אצליח לחסל את (הפילמוגרפיה של) עמוס גיתאי. לספתח הלכתי על העלילתי הראשון שלו – "אסתר". בצד השלילי, הסרט הוא ניצול ציני של סיפור המגילה. המגילה לא מעניינת את גיתאי מעבר ללהגיד משהו על המצב הפוליטי של אותה תקופה (אייטיז). למרות שהפוליטיזציה מגיעה בשלב מאוחר, היא שם והיא המנוע של הסרט. בצד החיובי, זה לא סרט רע, הוא לא לוקח את עצמו ברצינות ויש לו פוטנציאל קאלטיות (הליהוק והתפקיד של שמואל וולף, הרבה לפני הגילוי מחדש של "הטרמפיסט", הם לא פחות מהברקה. גם תפקיד המשחק הנדיר של הניצב המיתולוגי דוד כהן מוסיף), זה סרט שאפשר וראוי לגלות מחדש ולצחוק איתו או עליו. חבל שהוא נשכח. עוד סרט שמחזק את ההנחה שלי ששנות ה-80 זה העשור הכי מעניין בתולדות הקולנוע הישראלי.
2. מאסטרים:
כל פעם אני נופל על במאי בעל שם (לזמנו או בכלל) שאיכשהו לא ראיתי אף סרט שלו ובודק סרט (או יותר) שלו. רשימת הבמאים הפוטנציאלית כוללת את (נתחיל מהפאדיחות): מל ברוקס, קישלובסקי, פיטר גרינוויי, ג'ון קאסווטס, וויליאם ווילר, דייוויד לין, סרגיי אייזנשטיין, טרקובסקי ופרנק קפרה. עוד ברשימה: ג'יימס אייבורי, ויסקונטי, רוסליני, דריו ארג'נטו, לאו קראקס, לוקסיה מרטל, קתרין ברייה, קלי רייכארט, אנגלופולוס, אריק רוהמר, כריס מרקר, רנה קלייר, ז'אן ויגו, טקאשי קיטאנו, ז'ול דסאן, אניישקה הולנד, קלוד ללוש, קלוד שברול, דרייר, ג'ורג' קיוקור, האוורד הוקס ויאן טרול. את השנה התחלתי בשבוע אחד עם אריק רוהמר (5 מסרטיו) ושבוע נוסף עם פרנק קפרה (6 מסרטיו). את השבוע של רוהמר התחלתי עם ארבעת סרטי סדרת ארבע העונות. בגדול היה מעניין. הרבה ליהוגים שחלק מהזמן מרגישים כמו משהו בלי כיסוי, כאילו הסרטים הרבה פחות חכמים ממה שהם משדרים, אבל בסופו של דבר זה מחזיק מים, היה מעניין וזורם. משם עברתי לדגום משום יותר מוקדם שלו – "הלילה שלי אצל מוד" מסדרת סרטים אחרת שלו. זה הרגיש עוד מאותו הדבר רק בשלב יותר מוקדם וקצת יותר יומרני. היה נחמד אבל לא עשה חשק לבדוק עוד סרטים שלו. ושם מיציתי. אצל קפרה הלכתי בעיקר על סרטים משמועתיים לפי סדר כרונולוגי. "זה קרה לילה אחד" הוא כל מה שאומרים עליו וקצת יותר. לא התיישן בשיט. "מר דידס הולך העירה" היה סרט ערמומי, משעשע וחכם מאוד. קפרה מראה פה שליטה אבסולוטית באיך לביים קומדיה. "הן לא תקחהו עמך" נראה ומרגיש כמו תיאטרון אבל איכשהו זה עובד ומבדר. "מר סמית הולך לוושינגטון" מתחיל קצת בנאלי, זה נראה כמו עוד סרט של קפרה עם סטיוארט בתפקיד הנעבעך אבל הוא משתבח ככל שהוא מתקדם. סצינות הסיום הן כבר מלאכת מחשבת של כתיבת תסריט וסטיוארט במיטבו. עוד סרט מעולה מעולה מבציר 39'. "רעל ותחרה" כבר נוגע בחומרים יותר אפלים מבדרך כלל אצל קפרה אבל הוא תוקף את זה מזווית קומית ובצורה מהנה. לסיום הלכתי על המאגנום אופוס שלו – "אלו חיים נפלאים". קודם כל זה מדהים שתקציר העלילה של אחד הסרטים הכי מפורסמים בתולדות הקולנוע מתחיל רק בחצי השעה האחרונה של הסרט, לא חשבתי שיש כל כך הרבה עלילה עד המפגש עם המלאך. בכל אופן רוב הסרט הרגיש קצת משעמם (אפשר להבין למה זה לא הצליח במיוחד בזמן אמת) אבל בסופו של דבר זה שמאלץ עשוי בטוב טעם שלגמרי מצדיק את מה שהיה לפני כן. בשורה התחתונה קפרה לגמרי מצדיק את השם שלו בשורה הראשונה של הקולנוע האמריקאי לדורותיו.
3. בחזרה ל-1995:
השלמות סרטי 1995 במלאת 30. "איש מת" הוא כל מה שמצפים מסרט של ג'רמוש, קטן, מקסים וחביב אבל אני יכול להבין למה הוא לא השאיר חותם. הוא לא מספר סיפור גדול. "איש מת מהלך" של טים רובינס הוא סרט מהסוג שכבר לא עושים היום וטוב שכך וב"סרט מהסוג שכבר לא עושים היום" אני מתכוון כמובן לסרט עם סוזן סרנדון בתפקיד ראשי. גם הסרט עצמו לא משהו. קלישאת אוסקרים גנרית. אפשר להבין למה הוא זכה בזמנו לכיבודים כאלה ואחרים אבל לא במקרה הוא לא צף יותר מדי בעתיד, הוא התיישן לא טוב.
4. מועדון השלוש פלוס:
השלמות סרטים באורך של שלוש שעות ומעלה, כי החיים קצרים מדי לבזבז אותם על סרטים באורך שעה וחצי. ראשית היה לי מוזר לנבור בעשרות רשימות סרטי "3 שעות ומעלה" מומלצים ולשים לב שיש מעט מאוד סרטים באורכים כאלה, עשרות בלבד. ממש מועדון. מתוך המועדון הזה הלכתי על שני סרטים אסייתיים. הראשון הוא "Happy Hour" של ריוסוקה המגוצ'י. בשורה התחתונה אני מבין למה הוא פרץ לבמה העולמית רק ב"הנהגת של מר יוסוקה", אבל גם ל"האפי האוור" יש את הקסם שלו. השעה הראשונה שלו קסומה ברמה שמזרימה אותך טבעי לשעות הבאות, הדמויות נפלאות אחת אחת אבל לפעמים זה מרגיש כמו משהו נסיוני מאשר סרט. סרט 3/4 אפוי וגם האורך מאתגר (בעיקר בשביל הבמאי). הסרט השני היה "Love Exposure". סרט מטומטם על גבול המיזוגני עם לב רחב רחב שמצדיק את ארבע השעות שלו. זה מדהים איך סרט כל כך אדיוטי זוכה להרבה דירוגים חיוביים ונמצא גבוה בגדולים של לטרבוקסד. אני מודה לכל אחד ואחד שדירג אותו לטובה וחשף אותי אליו.
5. מאה הגדולים:
השלמה חודשית של 3 סרטים (או יותר) שנמצאים במאה הראשונים מתוך רשימות 250 הגדולים של ימד"ב, לטרבוקסד וסייט אנד סאונד. לכל אחד מהשלוש יש החסרונות שלו (העובדה שלראש הרשימה של ימד"ב הגיע סרט בינוני בחסד ולא בזכות היא עובדה מצערת, זה שגם 17 שנה אחר כך הוא עדיין בראש הרשימה זה כתם על המורשת של האתר ועל המורשת נולאן. זה שלראש הרשימה של סייט אנד סאונד הגיע סרט נידח בגלל הטרור הפמניסטי שהביאה איתה תרבות הווק, זו כבר חרפה ברמה אחרת) אבל בסופו של דבר יש הרבה טעם במכלול, בסרטים שמרכיבים את הרשימות כקבוצה. אלו רשימות שנותנות פרספקטיבה וגם מעשירות ומחכימות. החודש הלכתי על "Meshes of the Afternoon" (קשקוש יומרני, לא להאמין ש"כלב אנדלוסי" "פינה" את מקומו ברשימה של סייט אנד סאונד בשביל זה), אחר כך "איזה יום יפהפה" (2012, סרט בוסרי ומקסים מקסים מקסים) וקינחתי ב"מרגניות" שהתגלה כהרבה יותר ידידותי מהתדמית שיצאה לו. לפני כל הקשקושים האניטלקטואליים, מדובר בסרט מאוד כיפי ונעים לעין.
6. קלאסיקות בקולנוע:
שנה שעברה הצבתי לעצמי יעד של לראות לפחות שתי קלאסיקות בחודש בקולנוע, למרבה המבוכה הייתי רחוק מכך וזה הסתכם ב-5 לאורך כל השנה. בגלל כל מיני נסיבות גם השנה זה כנראה לא ישתפר אבל טוב לתעד את הבושה בזמן אמת. נגיד החודש לא ראיתי שום קלאסיקה בקולנוע.
7. אחר (שעטנז של קלאסיקות וסרטים ישנים נוספים שראיתי במהלך החודש):
"ממושמעת" של קרייג זובל. אינטנסיבי, מטריד, מלחיץ ואפקטיבי, שזה יחסית הרבה לסרט שהוא לא אימה.
"חנות ההתאבדות" של לקונט. סרט חמוד עם עיצוב מקסים.
"ילדות קריירה" של מייק לי. סרט מעולה שמסמן מבחינתי את הניינטיז כעשור של לי. כל סרט יותר טוב מהשני, איזה רצף מרשים.
"החתול" (1971). עיבוד טוב שעובד הרבה בגלל הליהוק.
והיה גם "הקיץ של אביה". מן הסתם לא צפייה ראשונה אבל צפייה ראשונה עם אחיינים. נרשמה התלהבות רבתי. אני מצדי דמעתי מול הסרט בפעם הראשונה אחרי מספר דו ספרתי של פעמים. מצד שני, ראיתי בו לראשונה הרבה פגמים שלא ראיתי בצפיות קודמות. אבל בשורה התחתונה זה עדיין סרט יעיל ומומלץ.
מה בעצם סרטי מלחמת יום כיפור בארץ חוץ מ"כיפור"?
"המזח"?
"המזח", "גולדה" ושני סרטי אסי דיין ("זמן אמת" ו"שתיקת הצופרים"), בין השאר. אבל גם בלי קשר להשוואות אני חושב ש"כיפור" סרט טוב.
את סרטי אסי דיין לא ראיתי
וטוב, בהחלט קל להיות יותר טוב מ"גולדה". אני מסכים אגב ש"כיפור" סרט טוב (לדעתי אפילו כתבתי מתישהו באתר?), אם כי נראה לי שבתחרות הספציפית הזאת אני מעט מעדיף את "המזח". בכל מקרה, בהחלט הסרט האחד של גיתאי שלדעתי באמת טוב מהשניים-שלושה שראיתי. כלומר, האחד שגרם לי להגיד "היי, אולי יש משהו בגיתאי" ואז האחרים הבהירו שלא אין מצטער.
מתישהו אני באמת אבדוק אם זה פשוט התפלפות שהתרחשה אחרי כיפור ואז יש מה לבדוק כמה סרטים לפני (כמו "קדוש"), אבל מודה שאני לא ממהר עם זה.
אני לא חושב שהייתה התפלפות
מהמעט שראיתי לפני "קדוש" ("יום יום" וחצי "זכרון דברים"), עמוס גיתאי פשוט עושה סרטים של עמוס גיתאי, מדי פעם פשוט מתפקשש לו ויוצא משהו טוב כמו מה שציינתי וסצינת הפתיחה של "אזור חופשי" (מה שמגיע אחר כך מיותר).
אזור חופשי
סצנת הפתיחה של אזור חופשי? באמת? נטלי פורטמן
בוכה ובוכה ובוכה ובוכה ובוכה ובוכה ובוכה ובוכה
ואני לא יודע על מה
אני מספיק זקן בשביל לזכור איך ראיתי את הסרט הזה בקולנוע בזמן אמת. ולמראה סצנת הפתיחה חשבתי: הוא קשה. עמוס גיתאי קשה. בכוונה הוא קשה. הוא לא עושה סרט. הוא עושה בכוונה.
אני זוכר שאהבתי בסרט את חנה לסלאו (פרס השחקנית בפסטיבל קאן. בצדק). את הסרט פחות
לא יודע
זאת סצינה קשוחה מהסוג שלא משאיר אותך אדיש, לכאן או לכאן. עוד לפני שמדברים על המטען הסמלי של המוסיקה ברקע, זאת סצינה שהשאירה אותי סקרן לקראת מה יבוא בהמשך (ההמשך, כאמור, היה מיותר).
אם כבר עמוס גיטאי
בכתבה של בנג'מין טוביאוס על הצנזורה בקולנוע הישראלי, קיבלנו את הציטוט הנפלא הזה של משה אדרי עליו:
"הוא חבר שלי, וזה כסף שלי פרטי, מותר לי. ולאיש יש דעות קיצוניות. התסריטים שלו חרטבונה, אבל באירופה מקבלים אותו כמו הריסון פורד!"
כתבה, אגב, מתסכלת מעט
(הבעתי את התסכול גם בפני בנימין בפייסבוק שלו, אז אני לא מרגיש שזה מאחורי הגב).
כלומר, היא מערבבת שני נושאים: האחד הוא ניסיונות הצנזורה נגד קולנוע תיעודי שצריכים להיפסק. השני הוא השערות שיש צנזורה פעילה נגד דעות שמאלניות או בכלל עיסוק בפוליטיקה בקולנוע העלילתי… ושם לא רק שהקייס חלש מאוד, אלא גם יש תסכול בכך שכל השיח יוצא מנקודת הנחה היפר ספציפית.
שלל ינואר
התו האחרון (Grand Piano) – או בשמו האחר "מה אם 'תא טלפון' אבל במופע פסנתר?". במותחן הזה שכתב דמיאן שאזל, אלייז'ה ווד הוא פסנתרן במופע הקאמבק שלו, שמקבל איום מצלף מסתורי שאם יטעה אפילו בתו אחד, הוא ימות. הבימוי והצילום פה טובים ואפקטיביים ו-ווד מוצלח, אבל דווקא התסריט של שאזל הרגיש לי לא מספיק מעניין כדי להחזיק את הסרט הזה לכל אורכו. ובכל זאת, סרט חמוד.
משולש (Triangle) – במקרה של הסרט הזה מ-2009 (מציין כי נראה לי שזה שם נפוץ), המצב הפוך. מאוד אהבתי את הפרמיס שלו וכל מיני מהלכים עלילתיים שהוא מבצע. אבל הוא מבויים, מצולם ומשוחק כמו סרט שהתקציב שלו היה 200 דולר. וזה חבל, כי הרעיון שלו באמת כיפי. הסיפור בכללי הוא על קבוצת חברים שיוצאים לשיט, ואחרי שהם נתקעים בלב ים, הם נאספים ע"י אוניה שנראה שאין עליה אף אחד. קשה לפרט מעבר לזה בלי להרוס, אבל זה סרט טריפי עם רעיון טוב שמתבזבז על ביצוע גרוע. חבל. (יש קצת קטעים גרפיים, אבל כאמור, זה סרט מאוד זול, אז הם לא נראים מאוד ריאליסטיים)
מכירת חיסול (Chopping Mall) – כשהסתכלתי על התוכנייה של ינואר ברשת בתי הקולנוע הסינמטקיים כאן, השם הזה ישר תפס את העין שלי (האנגלי, העברי זה תרגום שלי). כמה פשוט, ככה קליט. כמעט קניתי כרטיס על סמך זה בלבד, אבל החלטתי גם לקרוא את התקציר: אחרי שתקלה משבשת את המערכת של שלושה מאבטחים רובוטיים חדשים בקניון, הם מתחילים לתקוף חבורה של צעירים שעובדים במקום שנשארו לחגוג שם עד מאוחר. זה כבר בהחלט הספיק בשבילי לקנות כרטיס.
ואכן, הסרט מספק את מה שכתוב על האריזה, סלאשר קאמפי המודע לקאמפיותו. אם במערכה הראשונה היצרן של הרובוטים אומר שהם לא קטלניים ומנטרלים פושעים באמצעות חצי הרדמה, תהיו בטוחים שבמערכה השנייה הרובוטים יירו על אנשים קרני לייזר שגורמות לראש שלהם להתפוצץ. וכמובן שאחרי כל הריגה יגיע הקאצ'פרייז הרובוטי שלהם: "תודה, ושיהיה לך יום טוב!".
אנשי המסתורין (Mystery Men) – מאוד סרט של זמנו, עם הרבה הומור נמוך, אבל פה ושם יש בדיחה שעובדת ובן סטילר מוצלח. כמו כן, יש סצינה עם כתבת חדשות שעל המיקרופון שלה כתוב "קטל", משום מה. כמו כן כמו כן, לא אכפת לי שהשיר "All Star" הוא במקור מכאן ויש קטעים מהסרט בקליפ שלו, הוא לנצח יהיה השיר מ"שרק"! כל מי שטוען אחרת טועה ומטעה.
ארוחת ערב באמריקה (Dinner in America) – אולי זה שפתחתי לו כאן דף סרט רומז שאהבתי אותו (וגם העובדה שכתבתי את זה באותו דף סרט). סרט על פאנק-רוקר שמתחבר עם בחורה שקטה ומופנמת וכל אחד עוזר לשני עם בעיותיו. מצד אחד הוא אגרסיבי ומוזר (ההתחלה שלו הרתיעה אותי ולקח לי קצת זמן להתחבר אליו), אבל יש לו גם לב לא קטן. יש פה גם הרבה השראה מ"הת'רס", שזה תמיד יתרון בעיניי.
אני חולה על ״מבנים״ קולנועיים חדישים.
ברמה הנרטיבית, הרי, כבר ראיתי כמעט הכל אחרי 4,000 סרטים בחיים. אבל ברמת המבנה , ה structure, יש לי לפעמים חידושים. (או innovations איך שלא אומרים את זה בעברית).
triangle שאמנם ראיתי כבר לפני איזה עשור, היה בעיניי חידוש כזה, ועל כן סרט מופלא מאד. גם אם כמובן מאד זול.
אקסקליבור של בורמן היה יפהפה ונאמן למיתוס הארתוריאני…
אבל הייתי מעדיף אם לדמויות היה טיפה יותר אופי, אולי ככה זה כש״רצים״ על חומר די גדול ורוצים לכלול הכל מהכל.
חוץ מזה, זאב אמריקאי בלונדון היה סלואו ברן מעולה ומלא באווירה אבל וואו, הגיבור הראשי פשוט בלתי וממש הוריד לי מסרט שהיה יכול להיות מושלם.
סרטי ינואר:
*ונדטה- סרט מהנה מאוד, לעיתים קצת פומפוזי עם מונולוגים מוגזמים, בכל מקרה סרט מאוד מהנה לצפייה עם שחקן ראשי מעולה (הבלש כמובן, מי חשבתם). בדרך כלל אני לא נהנה מסרטי דיסטופיה, אבל הסרט הזה הצליח להתחבב עליי.
*אטלנטיס האימפריה האבודה- מסרטי דיסני שלא ראיתי בילדות והחלטתי להשלים, סרט סבבה סה"כ, הדמויות קצת חד מימדיות, ומעניין לראות את השילוב בין דו מימד לתלת מימד ש(נראה לי) שאז התחילו להתנסות בו, מזכיר קצת את כוכב המטמון מהבחינה הזאת.
*פול מטאל גאקט- סרט מעולה (תכלס 2 סרטים מוצמדים) עשוי בצורה מעולה, (לקח לי זמן להבין שהדמות הראשית זה הדוקטור מ"דברים מוזרים",) משחק מעולה, צילום מעולה, הרבה סצינות מעוררות מחשבה, באמת מראה את כל ההזייה שהייתה מלחמת וייטנאם.
אני חושב שזה סרט המלחמה הראשון שראיתי מאז תחילת המלחמה ומצחיק שהפריע לי איך שהם נלחמים בשטח בנוי ואיך הם מטפלים בפצועים (לימדו אתכם לצעוד לפי קצב אבל לא לימדו אתכם SABC? יש פיצוץ, חייל נופל- מה אתה מתחיל בהנשמה מפה לפה?)
ביפה והחיה גם היה שילוב לא?
ולא גם בthe great mouse detective?
אתה כנראה צודק, זה לא נושא שאני מבין בו
פשוט הרגיש לי שהשימוש בגרפיקה ממוחשבת בסרט הזה היה הרבה יותר מאשר בסרטים קודמים של דיסני.
אולי בגלל שבאווירת סטים-פאנק-ז'ול-וורן של הסרט יש תשומת לב ודגש על זה.
ברשות המקום, אנצל את המקום לדבר דווקא על מה שאני רואה בפברואר
ולא ראיתי בינואר, לא יודע אם אעדכן על כל סרט או לא אבל:
העיט – וואו. לא סרט מושלם (למה היה צריך את סצנת האונס?) אבל אחד מהסרטים הכי נבזיים וציניים (בקטע טוב) שנעשו פה וזה מדהים שהוא אושר. והסיום? 10/10, אין הערות.
את הסרט טרם ראיתי (עשית חשק לבדוק)
אבל אם לחבר את זה לתגובה שלך על הכתבה של טוביאס, באחד הפרקים של "חגיגה לעיניים" יש סינק (דקה 4:20) של קהל אמיתי מוחה מול הקרנות של הסרט על עצם המימון, אבל קהל אמיתי, אנשים, לא פעילי ימין קיקיוניים וציניים שצוברים הון פוליטי מדברים כאלה בימינו. אז זה לא שהסרט אושר ועבר חלק. מצד שני עצם העובדה שנראה לך תמוה שסרט כזה אושר ולהרבה אחרים יש תחושה שסרטים כמו "אגפא" ודומים לו פשוט לא היו עוברים היום, כנראה מעיד שיש תשתית רעיונית לכתבה על צנזורה. כן, החומר עצמו מבוסס בעיקר על השערות ותחושות וחסר את הדבר הזה שנקרא עבודה עיתונאית וראיות או עדויות שיבססו את התזה אבל זה לא בא משום מקום. כמ כן, העניין עם קרן רבינוביץ' בכתבה טיפה יותר מבוסס ומדאיג, והיה צריך להיות טיפה יותר מרכזי ומפותח.
רגע, מאיפה הקביעה שזה "קהל אמיתי ולא פעילי ימין קיקיוניים"?
אלא אם פספסתי רואים שם כמה אנשים עם שלטים מחוץ לאולם. לא סביר שהם בדיוק יצאו מהסרט בכעס ומצאו ישר בריסטול לכתוב עליו. בהתחשב בהיסטוריה של המחאות האלה בארץ יש סיכוי טוב שזה מאוד דומה למה ששי גליק ואחרים עושה היום לדוקומנטריים: מחאות וניסיונות להביא פעילים שבד"כ לא ראו בכלל את הסרט והם לא בדיוק הקהל שלו.
אם יש ראיונות ביציאה מהאולם עם אנשים שכועסים על המסר זה דבר אחר, אבל לא מצאתי כאלה.
לא קביעה, רק ההנחה שלי על סמך מה שיש בסינק
אני לא חושב שהם צפו בסרט (השתמשתי במילה "קהל" במובן של אוסף אנשים שהתקהלו להפגין מול ההקרנה של הסרט, לא במובן של צופים). הרכב הקהל המפגין (נשים מבוגרות, אמהות), סגנון ההתבטאות בעל פה (מנומס ולא מתלהם), סגנון השלטים (לא פופוליסטי) והעובדה שנושא הסרט, להבדיל מסרטי כיבוש, הוא באמת נושא טעון, גורמים לי לחשוב שמדובר במפגינים אותנטיים (גם אם הם ככל הנראה לא ראו את הסרט) ולא האופורטוניסטיים שיש בדרך כלל סביב סרטים "שנויים במחלוקת".
אאל"ט, המחאה נגד "העיט" לא הגיעה אז בהכרח מפעילי/ות ימין
אלא ממשפחות שכולות. זה היה נושא מאוד-מאוד נפיץ אז – אנחנו מדברים על העשור של מלחמת יום כיפור – ומשפחות שכולות היו חזק-חזק בתוך הקונצנזוס; כשחנוך לוין העלה אז את "מלכת אמבטיה", הקאמרי ביטל אותה (לא בגלל לחץ של פוליטיקאים, כמו שנהוג לחשוב, אלא בגלל שהשחקנים והתיאטרון חששו מאלימות פיזית). כשמערכון ב-"ניקוי ראש", תכנית שליוצרים שלה, בוודאי במונחי אותה תקופה, לא היה אלוהים בכלל, צחקה ממש בקטנה על ערבי זיכרון לנופלים ואמא שכולה כתבה מכתב תלונה, מפיק התוכנית מוטי קירשנבאום כתב לה מכתב התנצלות של חמישה עמודים (והוא לחלוטין עמד מאחורי המכתב הזה עד יומו האחרון). משפחות שכולות היו אז משהו שלא נוגעים בו, נקודה. זה היה קונצנזוס מוחץ ש-"העיט" העז לבעוט בו, והתגובה היתה בהתאם.
ולניטפוק שאולי יבוא:
"מלכת אמבטיה" הועלתה שלוש שנים לפני מלחמת יום כיפור, אבל עדיין בזמן מלחמת ההתשה.
אני חושב שיש תשתית לכתבה על מגמה, לא על צנזורה
כלומר, בשבילי זה מתכנס לכמה שאלות שכותב שניגש לכתבה כזאת צריך לשאול את עצמו:
1. מה זה צנזורה? האם "פחות" זה צנזורה או רק, נו, השתקה מוחלטת? 2025 תהיה שנה עם סרטים של עמוס גיתאי, דני רוזנברג, נדב לפיד ואולי גם סמאח זועבי – כולם סרטים טעונים פוליטית (באיכויות כאלה ואחרות). אפשרי שחסרים לידם עוד נבחרת של סרטים דומים בדעתם, אבל האם צמצום זה צנזורה?
2. במידה ואנחנו מדברים על צנזורה, האם אנחנו מתייחסים לכך שאם אמת המידה שלנו היא "יוצרים מתוסכלים שלא קיבלו לטענתם מענה מספק" אז צריך לכל הפחות להודות בפה מלא שהייתה, בעצם, צנזורה של עשורים על קולנוע ימני? ואם כן, אולי כדאי לחשוב על מודל קולנועי שבו אנחנו או מפנימים שחלק מובנה בתוכו אנחנו נגדיר כצנזורה, או שמא אולי אנחנו רוצים להבין איך עושים מודל קולנועי אחר שבו תמיד יובטח חופש דעות?
כי הרי אני מסכים שיש שינוי בקולנוע העלילתי מאז 2007. אני פשוט לא בטוח שכל תזוזה של הגבינה היא ישר צנזורה, שזאת מילה (לטעמי) די חריפה.
אולי שווה להכניס פה 1א שמשתמע אבל אולי שווה לשאול ישירות
1א. האם כל יוצר שהסרט שלו נפסל בגלל שהוא פוליטי – בהנחה שבכלל נצליח להוכיח את זה – זה צנזורה? אפילו אם יוצרים אחרים לצידו מצליחים ליצור סרטים פוליטיים לא פחות (ולצורך הדיון: מאותו כיוון של המפה הפוליטית)?
תראה
כשם שתלונות של יוצרים מימין הצטיירו בעשור הקודם כבכיינות נטו (כל עוד לא היו תימוכין לטענותיהם), גם רוב העדויות בכתבה הנ"ל לא מחזיקות מים, והן בעיקר בכיינות, כל עוד אין משהו ראייתי. אבל כשגופים כאלה ואחרים מפעילים מנסים להפעיל את הצנזורה (ליטרלי) נגד סרטים דוקומנטריים, סרטים שלכאורה, מתעדים מציאות, מתבססים על עובדות, דברים שקרו באמת, לא יהיה מופרך לצאת מנקודת הנחה שינסו לצנזר גם סרטים עם עלילה בדיונית שלא באה להם טוב או לא מתיישבת עם התפיסות שלהם. אבל בין זה לבין לצעוק "צנזורה", צריך קודם למתוח קו, חומר יותר מוצק מהשערות ותחושות בטן.
אתה מנסה לעשות עמית סגל ולייצר סימטריה מאולצת בין ימין ושמאל כאילו שני המקרים מקבילים, אני לא חושב שזה המצב, לא בהיקף ה"תלונות" בשני הצדדים, ולא באופי התלונות.
אה, לגבי החלק התיעודי - כמו שאמרתי - אין לי טענות
זה מקומם ולא במקום.
אני לא חושב שזה "מופרך" (כמו שלא היה מופרך הטענות מימין), אבל אני כן חושב שזה מרעיל את השיח, במובן מסוים. השערות לא מבוססות – בייחוד כאלה שנשמעות נכון בסך הכל – הן מסוכנות, ויוצרות שיח רדוד ועצבני שלוקח את הכל למקומות ימין/שמאל/אכלו/שתו/פיפי/קקי.
אני לא בטוח לגבי סימטריה מאולצת – אני מנסה לשאול מה אנחנו מגדירים כצנזורה. כמו שאמרת: למתוח קו ולהביא חומר. אני לא בטוח שהבנתי למה מכאשר שנמתח קו שכזה, נתנהג אחרת לטענות משמאל ומימין.
אני לא אומר נתנהג אחרת. לא ביטלתי טענות מצד כזה או אחר (כשהן באו עם ביסוס), אני רק אומר שאפשר לדבר על טענות צנזורה או הצרת צעדים מצד אחד בלי לדחוף את זה שהיו טענות מסוג דומה גם מהצד השני, זה לכאורה להכשיר את "העבירה" החדשה עוד לפני שהוכחה כעבירה. אם הדיון הוא על טענות צד א' אפשר לדון על טענות צד א', לדחוף את טענות צד ב' מרגיש כמו וואטאבאוטיזם.
אה, אם כבר להיפך
אני לא רוצה "להכשיר" עבירות, אלא לעורר מודעות לעוולות משני הצדדים (בהנחה ויש וכו') כדי שנוכל לא להשיג ניצחון "לצד" כלשהו, אלא ניצחון שבו נוכל להבטיח ביטוי וחופש לכולם. לצורך הדיון, אם אכן יש צנזורה נגד השמאל ונגד הימין כעת, אני לא רוצה שהפתרון יהיה רק לפתור את בעיות הצנזורה של צד אחד ולהשאיר את האחר מצונזר.
לכן, כאמור, חשוב להגדיר מהי צנזורה, במה היא מתבטאת, ועוד ועוד. אני חושב שבשני המקרים יש פחות מדי בשביל להצדיק את המילים האלה (ולו בגלל שלך תגדיר "שמאל"/"ימין" פוליטית, והשמאל שהוא "ואלס עם באשיר" לאחד הוא הימין לאחר), אבל אם יש בעיה של צנזורה במדינה הזאת, זה לא בעיה של צד אחד. זה בעיה של כולנו.
איפה אפשר לראות את "העיט"?
(ל"ת)
בארכיון
לצערי חשבתי שאולי הוא יהיה בויאודי
הארכיון נראה כמו עסקה טובה
15 ש"ח בשביל סרט מסריקה זה לא רע בכלל. אבל עדיין נוח יותר לראות אותו בטלוויזיה
החודש
צפיתי ב:
מכתב למומו – סרט אנימה מתוק על התמודדות עם אבל ושינויים בחיים. הוא מאוד יפה ויזואלית, מצחיק לפרקים, אבל נמתח יותר מדי זמן ביחס לתוכן שלו. אני חושב ש20-30 דקות שהיו נחתכות היו עושות לו רק טוב.
לפני הזריחה – יצא שביומולדת שלי הקרינו אותו בסינמטק, זה אחד הסרטים האהובים עליי אז היה לי ברור שאלך.
קשה לי להסביר עד כמה הכל קסום לי בו, הוא צועק רומנטיקה גם כשהוא מרשה לעצמו להיות קצת ציני לפעמים.
בפעם הקודמת שצפיתי בו זה היה בדייט השלישי עם האקסית שלי, לפני קרוב לשנתיים, כי גיליתי בדייט השני שהיא גדלה בלי לראות סרטים שהם לא מצוירים של דיסני ולא מכירה כמעט בכלל קולנוע. היא לא הבינה את הקטע, אמרה שפשוט צפינו בדייט של שני אנשים, ניסיתי להסביר שזה חלק מהיופי אבל זה לא שכנע. בדיעבד זו הייתה בחירה לא טובה להראות למישהי שלא מכירה קולנוע. אז הצפייה הנוכחית הייתה טיפה בווייב חמוץ מתוק, זכרונות שלי התערבבו בסרט שגם ככה הצפייה בו מערבת תחושות מהסרטים הבאים אחריו בטרילוגיה.
השלמות ראיות לציון (יותר ופחות)
Yellow Submarine – מפתיע ולא מפתיע בו״ז שרק עכשיו ראיתי את הסרט של הביטלס, הוא אכן מוזר, שירים כמובן טובים, מאוד לא מרגישה שהיה חסר לי אבל שמחה שראיתי. מרגישה שהיה הרבה יותר מוצלח לצפיה עם חברים / בהשפעות כאלה ואחרות.
Seven Stages to Achieve Eternal Bliss – האם צפיתי בשביל טאיקה ואיטיטי? כן. האם היה שווה את זה? וול, סרט לא מאוד מזיק אבל גם לא כזה מוצלח, שמחתי לראות מלא אנשים שאני מכירה בעיקר מתפקידים קטנים בטלוויזיה. אני אפילו לא חושבת שיש בו ביקורת על כתות או על החברה שאנחנו חיים בה, הומור טיפשי, לראות רק אם יש סיבה מיוחדת.
Thoroughly Modern Millie – אני מבינה למה המחזמר הזה לא התפרסם במיוחד, כבר עכשיו שכחתי את כל השירים שבו, אבל זו הייתה צפיה ממש ממש כיפית וג׳ולי אנדרוס מושלמת.
בחירה טובה לתמונה למעלה
סרט טוב מאוד… קצת פרפקציוניסטי מדיי עם אנה אבל סרט טוב מאוד
למי שלא מכיר, הסרט הוא "Wolf Children"
סרט אנימה מהמם של הבמאי הנודע מאמורו הוסודה, ממש מומלץ!
בדיוק יוצאת לו גרסת בלו ריי 4K השנה שאני ממש מצפה לה.
קלאסיקות ינואר
התחלתי את החודש עם "לפני הזריחה", הראשון במסגרת אתגר קריטריון שאני מנסה השנה (סרט אמריקאי). ממש אהבתי אותו, זו הייתה צפייה מרגשת ונעימה – תמיד כיף כשקלאסיקה שאתה שומע עליה הרבה מצליחה לפגוש את הציפיות הגבוהות שלך. היה מקסים לראות את שתי הדמויות האלה מתקרבות ונפתחות אחת כלפי השנייה, ועוד עם כל כך הרבה כנות.
לפעמים הרגשתי קצת כמו גלגל שלישי, אבל לדעתי זה טוב שהכימיה בין השחקנים הייתה עד כדי כך טובה שזאת התחושה שצפה לי.
הקלאסיקה הבאה שזכיתי להשלים בקולנוע הייתה "בין כוכבים" של נולאן, ואני מאושר שהסינמטק ארגן את ההקרנה הזאת. לראות את הסרט הזה על המסך הגדול הייתה חוויה כמעט רוחנית עבורי. אחד מהסרטים המדויקים ביותר למושג של 'קסם הקולנוע' – מסוג החוויות האלה שאתה נשאב לתוכן באופן טוטאלי ושוכח את עצמך עד הסוף.
בצפייה הזאת הופתעתי לגלות עד כמה בניית העולם מוצלחת. זה לא משהו ששמתי לב אליו בעבר, אבל הדרך בה מוצגת האפוקליפסה המתהווה דווקא די אמין ואותנטי, באופן מנוגד לרוב האסונות הדומים בסרטי מדע בדיוני. זה חלק שכמעט חבל שלא עושים איתו יותר לפני שהסיפור מתרחב למשהו הרבה יותר גרנדיוזי.
כחלק מפסטיבל הקולנוע האפריקאי בסינמטק תל אביב, השלמתי שני סרטים – הדוקומנטרי החמוד "No Maps On My Taps" על שלושה רקדני סטפס אייקוניים, שנקודת החוזקה העיקרית בו היא הדינאמיקה בין שלושת האמנים המוכשרים אך תחרותיים האלה; והסרט הידוע "טוקי בוקי" שהיה חוויה משונה הרבה יותר משחשבתי שיהיה, וגם אם לא התחברתי אליו רגשית בכלל יכולתי להעריך את העשייה הקולנועית האקספרימנטלית והרעיונות שהוא מנסה לחקור, בהצלחה יתרה או פחות.
שניהם גם נכנסו כחלק מהאתגר – סרט דוקומנטרי וסרט אפריקאי, בהתאמה.
הסרט הבא היה צפייה מחודשת בקלאסיקת שנות ה2000, "אמריקן פסיכו". זאת הייתה צפייה אחרת לחלוטין מהפעם הראשונה בה ראיתי את הסרט, אז התמקדתי בעיקר בסאטירה החברתית והמסרים הרבים, והתפקסתי יותר על ניתוח הסרט והמבע הקולנועי שלו כדי "להבין" אותו מאשר ההנאה ממנו.
הפעם הצפייה הייתה יותר פסיבית, ופשוט נהניתי ממה שהוא בעצם קומדיה ממש אפקטיבית ומצחיקה, ובאולם מלא אנשים זה בכלל היה כיף גדול! סצנת כרטיסי הביקור היא עדיין הסצנה האהובה עליי, משעשעת כל פעם מחדש.
הקלאסיקה האחרונה שהשלמתי היא "המבוך של פאן", גם כן כחלק מהאתגר (סרט אימה, למרות שבחירה די גרועה לזה בדיעבד). כל כך חבל לי שלא נהניתי ממנו כמו שהייתי רוצה, כי האווירה שדל טורו יוצר פה נפלאה. אני קיוויתי שהוא ייכנס יותר למחוזות הפנטזיה האפלה, אבל בפועל הוא היה סרט מלחמה די סטנדרטי ונשען הרבה יותר על המציאות מאשר על הבדיוני.
הרגשתי שהוא לא מימש את הפוטנציאל שלו כסרט פנטזיה, בעיקר בהתחשב בעיצוב המדהים של העולם הזה והדברים שעוד היה אפשר לחקור בו. הסרט עשוי נהדר ואין ספק שיש לו הרבה מה להציע, זה כנראה פשוט לא היה מה שרציתי. בכל זאת נפעם מהיכולת של דל טורו לברוא עולמות פנטזיה מקוריים ומרתקים, אפילו כשזה לא הפוקוס המרכזי של הסרט.
מה שכן, כסרט אימה כאמור – לא חושב שהוא מתאים לקטגוריה. הוא מרתיע לעיתים, קריפי לעיתים אחרות, אבל אף פעם לא הרגשתי שהוא מנסה להיות סרט אימה והקטלוג שלו ככזה קצת תמוה עבורי.
פאן סביר
הבעיה העיקרית שלו שהעולם של אופילה והעולם של הסרט פרקטית מתרחשים ביקום מקביל וזאת ממש לא כוונת הסרט. העולמות האלו אמורים להשפיע אחד על השני וזה לא ממש קורה. בנוסף כל הקטעים עם אופילה מסתכמים ב"דברים קורים" אני מבין שזו אמורה להיות פנטזיה של ילדה בלי יותר מדי הגיון או מבנה ובהתחשב במצב שלה אני מבין את הרצון להסחת דעת מזה אבל יש לזה גבול. מתישהו אני מתחיל לשאול "למה אנחנו צרכים לראות עוד משחק של אופיליה?" בעיקר כי הדרמה מסביב לסרט היא לא רעה בכלל. האם לדלטורו יש סרט טוב באמת? כל הסרטים שלו שראיתי לא עוברים את גבול הסביר-טוב מספיק למרות שהאסתטיקה שלו תמיד ניראית טוב.
בעיניי המוצלחים ביותר שלו הם "צורת המים" ו"פינוקיו"
אבל תמיד תהיה לי פינה חמה בלב ל"פסיפיק רים" ושני סרטי הלבוי שעשה, בהם אני גם מרגיש שבאה לידי ביטוי היכולת המרשימה שלו בבניית עולם.
אהה... אז אין טוב לדעת 😔
למרות שגם לי יש פינה חמה בלב ל"פסיפיק רים" ולשני סרטי הלבוי אבל בניית העולם היא לא אחת מהסיבות לזה0 יותר הטון, המשחק והאפקטים
אני מרגיש דווקא
ש"צורת המים" הוא הגירסה הנגישה יותר וההרבה פחות מוצלחת של "המבוך של פאן". כמו שכתבת, הסרטים האלו תלויים מאוד ביצירת האווירה וכמה שהיא סוחפת אותך, ויש משהו באיזון המדהים של הפנטזיה האפלה עם אווירת הפשיזם ומלחמת האזרחים במבוך שיוצר חוויה מאוד מאוד חזקה. בנוסף, יש לו גיבורה הרבה יותר סימפטית ונבל הרבה יותר מוצלח.
הנה הבעיה
נראה שדל טורו הכין את אותו סוג סרט הרבה פעמים (פניוקיו הוא אולי היוצא מן הכלל וגם זה בקושי). רק שאם Innuendo Studios ממש אוהב את הסרט הזה ככל שאני מתבגר אני מתחיל למצוא את הסרט הזה יותר ויותר טיפשי ומגוכך אפילו בשביל אגדה (למשל קראתי לצורת המים "סרט שהייתי מת עליו…. בגיל 9" וכשאני חושב לאחור הוא עדיין נראה ככזה). מה שכן זה גורם לי לרצות לראות את קרימזון פיק עוד פעם כי העלילה שלו מבוססת על תככים ויוצא טיפהלה מהנוסחה הזאת.
זאת השוואה מעניינת
עקרונית אני מסכים עם הנקודות שהעלית – אבל משהו בביצוע עם "המבוך של פאן" עבד לי הרבה פחות. יכול להיות שזה רק כי דל טורו שכלל את הכלים הקולנועיים שלו, אבל לדעתי זה מעבר לזה. משהו בסיפור של "צורת המים" הרגיש לי אורגני ומדויק, והוא עבד עבורי יותר רגשית.
במבוך הסיפור טראגי וקשה לצפייה, אבל הוא לא היה ממש אפקטיבי עליי, אולי כי הסיפור של המלחמה עצמו די צפוי ובסיסי, או שלא הוקדש מספיק זמן לעבודת הדמויות. וכמו שנאמר, העלילות המקבילות דווקא מנותקות יחסית מעבר לחיבורים הנרטיביים הבסיסיים.
בסופו של דבר צורת המים התקבע אצלי יותר.
מה שכן, לשני הסרטים יש סופים חזקים במיוחד.
אגב לעוד מישהו התנגן in one indiscernible instant בראש בסוף צורת המים?
או שזה קרה רק לי?
ראיתי החודש 2 קלאסיקות:
-ביג, סרט מדהים
חזיר באוויר, סרט חמוד
אז... סרטים קצרים?
יהונתן אמר שזה בדיוק המקום לדבר על סרטים קצרים אז הנה אני מתחיל.
קודם כל, הסרט שרציתי שיהונתן ותום ידברו עליו בקצרצרים אבל כל הפרקים כבר הוקלטו – "טנגו" (פולין, 1981). קצת מפחיד (אבל כמעט בכלל לא), מצחיק מאוד לפרקים, ובעיקר רעיון סופר-מקורי אלמלא היה נשחק באינסוף קליפים מסוף שנות התשעים, ו"עודף" של גרין דיי בראשם, אבל זה המקור. סרט אנימציה שכמעט לא נראה ולא מרגיש כמו אנימציה, והרעיון שלו מבריק.
הסרט שהתחלתי לדבר עליו בדף הסרט של זכרונות של חילזון – "בן דוד" של אדם אליוט (אוסטרליה, 1999). בתור מי שממש לא מחבב את יצירתו של אליוט בלשון המעטה דווקא הסרט הזה זכור לי מאוד לטובה, כנראה כי אין בו גועל וגסויות והמבט שלו על הדמות אפילו יותר אוהב וחומל מבדרך כלל. ככה זה במאים חדשים – מנסים להיות נחמדים ועדינים יחסית ולהרשים ופחות לזעזע, ובטח לא בסרט כל-כך קצר, וזה עובד. יש בסרט הזה גם ממד של נוסטלגיה שלי לפחות מאוד חסר בסרטים האחרים של אליוט, גם אם כולם מתרחשים בעבר.
"סוסי ים" של ניר ברגמן (ישראל, 1998): יש מישהו שלמד קולנוע במדינת ישראל שלא מכיר את הסרט הזה? ובכל זאת, הברגמניזם התחיל כאן. היחסים בין הילד לאחותו הגדולה, לאחותו הקטנה, לאימא שלו, לאבא שאיננו, לסביבה החיפאית היפהפיה שמסביבו (בכלל חיפה זאת עיר שמצלטמת נהדר, להלן היורד למעלה או קליפים של מפגשים ברכס), הכול פשוט עובד. אני כבר לא בטוח אם הסרט עוד קיים ביוטיוב. אבנר שביט אומר שזה סרט שמהדהד את פוסט-רצח רבין כי האבא איננו – אל תקשיבו לו. זה סרט פאקינג אוניברסאלי שנהדר לכל מקום ולכל תקופה.
"ברבי בלוז" – כנראה הסרט הישראלי הקצר הכי סקסי שקיים, למרות שרובו עד כולו קלישאה אחת ארוכה והוא די צפוי. אבל… גם זה הישג אני מניח.
"באבאגא" – אני מקווה שזאת לא רמאות פשוט לשפוך פה כל סרט שהציגו בלימודי קולנוע אז אני אנסה לבחור רק את הטובים והזכורים. הסרט הזה, מבלי לספיילר מה קורה בו, הוא חתיכת הישג, ולו רק כי הוא צולם והופק בישראל.
"סנעי" (ובאנגלית Skwerl) – שלחתי אותו כבר פעם והוא עדיין ביוטיוב לדעתי. ככה נשמעת אנגלית למי שלא יודע אנגלית וככה נראה בערך כל סרט אינדי שיצא בין השנים 2004-2013. סרט שצוחק על קלישאות תוך כדי שהוא יוצר משהו מקורי לגמרי.
"עוצר" שכבר הזכרתי. יותר קליפ משיר ובכל זאת. אי אפשר שלא להתאהב בשחקנית הראשית ו"סופיה עד כה" פשוט נפלא. גם הסרט המלא נהדר.
איך אפשר בלי קליפים? לבחור קליפים של רדיוהד או של ביורק או של מישל גונדרי באופן כללי יהיה המובן מאליו אז אני לא אעשה את זה. במקום זה אני אבחר ב"אל תוך הלילה" של המוטורהומס כי הוא פשוט מרגש ונוגע ללב בלי ציניות ורעל וחסרים כאלה (קליפים, ספרים, סרטים, סדרות, קומיקס) לאחרונה למרות שיש מלא קליפים אחרים שיכולתי לבחור שהם מן הסתם הרבה יותר מרשימים מבחינת הטכניקה והרעיון.
סרטים קצרים וקליפים נוספים יפורסמו, כנראה, בהמשך.
מכירים את מיזם דוקו-TV?
זה מיזם ששולף סרטים דוקומנטריים, חלקם זמינים לצפיה בערוצי הסטרימינג בישראל, ופותח אותם לצפיה למשך שבוע, שמסתכם בשיחה עם אחד היוצרים.
יצא לי לצפות בכמה סרטים דוקומנטריים מוצלחים יותר ופחות, קצרים וארוכים, כאלו שאהבתי וכאלו שקצת הוקל לי שלא הייתי חייבת להוציא עליהם כסף ולהתמרמר.
כרגע נשארו יומיים לצפיה ב-הקונפליקט של חוסאם, ונפתח לצפיה סרט שמאוד רציתי לראות ואף פעם לא יצא- לא בגדתי.
רוב הסרטים שמוקרנים שם, כניראה בגלל אפקט החינמיות, לא חדשים מאוד. רובם מגיעים עם כתוביות גם לאנגלית.
אני מחכה ללוס אנגלס דרום
אני יודע שהוא של דרמה הפקות ורשת אבל נראה שחוץ מפעם אחת אצל רשת לא משדרים אותו ואין לי מושג למה
תכתוב לבחור שמנהל את זה, אולי תשכנע אותו לפעול בנידון
(ל"ת)
כתבתי בפייסבוק של הסרט, בווצאפ ולדרומה הפקות לא עזר
(ל"ת)