נראה שאתם בקטע החודשי של לדבר על סרטים ישנים, אז אנחנו ממשיכים.
מוזמנים לשתף קלאסיקות שראיתם בחודש פברואר, בין אם יש להם דפי סרט או לא. האם גיליתן פנינה חדשה, סגרתם את רשימת 150 הסרטים הכי מצליחים בכל הזמנים או חזרתם שוב לאיזה היצ׳קוק אהוב. זה גם מקום טוב לשלל אוף טופיקים כמו סרטים קצרים או דברים קשורים לסרטים אבל לא ממש סרטים.
זאת עדיין פינה בהרצה אז בהחלט יש מקום להצעות לשיפור ועוד ועוד. בינתיים: מוזמנים לשתף סרטים וסדרות שאהבתם, שנאתם, חיבבתם, לא הבנתם, ממש הבנתם ועוד – כל עוד הם לא מהשנה האחרונה.
השלמתי (סוג של) 2 קלאסיקות החודש
1. מרי ומקס – סרט מעולה ודיכאוני
2. כל סרטי הארי פוטר – סרטים טובים, ראיתי כמרתון והיה טוב ממש.
חודש של השלמות (קצרים) לאוסקר
אז הרבה קלאסיקות לא היו אבל כן אציין שני סרטים:
This Boy Can Fight Aliens – החלטתי להשלים את סדרת סרטי this boy אבל הראשון היה כל כך מוזר שהייתי צריכה הפסקה למוח ואחזור אליהם בהמשך. האם זה רע? האם זה טוב? אני באמת לא יודעת, אבל בהחלט חוויה.
Merata: How Mum Decolonised the Screen – סרט דוקומנטרי על בימאית ועיתונאית ניו זילנדית שפרצה את הדרך לנשים ולמאורים ובנוסף הייתה אישה ממש מרשימה ומעניינת. לא ידעתי עליה כלום בערך שנכנסתי אל הסרט ואני שמחה שהבחירות המוזרות שלי הביאיו אותי אליו. זה סרט שעשה הבן הכי צעיר שלה, רואים שהוא נעשה באהבה וכבוד ועדיין לא מתבייש להאיר צדדים פחות יפים בהיסטוריה של הגיבורה במרכז הסרט.
היבול החודש היה די איכותי:
קיד וקסידי- עברו כמה שנים מאז שראיתי מערבון, (בכללי ראיתי איזה 3) ולא אכזב. עלילה די פשוטה, אבל הסרט עבד והיה מהנה לצפיה. פעם ראשונה שצפיתי בפול נוימן והוא פשוט שחקן מעולה.
ורטיגו- סרט שהרגשתי שאני צריך להשלים, ולאחר צפייה מובן למה הוא תמיד מופיע ברשימת הסרטים הכי טובים. סרט בנוי היטב, עם פסקול אפקטיבי ובניית מתח מעולה. משחק מעולה של קים נובאק וג'יימס סטיוארט.
לילות בוגי- סרט כיפי מאוד, תצוגת תכלית של פת"א, שירים טובים, קאסט מעולה ומפתיע (גומז אדאמס מווונסדי? פליסיטי שאגוול מאוסטין פאוורס? אלפרד מולינה? ועוד ועוד). הרבה דמויות פגומות, פרועות ופגועות מנסות להצליח בעולם קשוח ומצליחות לעורר אמפתיה אצל הצופה, למרות ה"תעשייה" שבה הם עוסקים. כן דילגתי על כמה סצנות (מסיבות מובנות).
כרגיל אני לא מנהל רשימה מסודרת, אז סביר ששכחתי כמה דברים
נער החידות ממומביי – באמת שקשה להאמין שהסרט הזה זכה באוסקר לסרט הטוב ביותר, גם בשנה החלשה יחסית שבה הוא התמודד. כמעט כל דבר בעלילה הוא אוסף קלישאות צפויות, וככל שהסרט מתקדם הוא פשוט נעשה לא מעניין לחלוטין, אפילו כפיל גוד קליל, בטח כסרט איכותי. עוד בעיה היא השימוש המוגזם ב-Slow Shutter, כנראה האפקט השנוא עלי בקולנוע, שגם גרם לי להפסיק צפיה חוזרת החודש ב-City of god באמצע.
נערה עם קעקוע דרקון (פינצ'ר) – יש הרבה ביקורות על הסרט הזה, בעיקר בהקשר של המבנה העלילתי (שהוא אכן מוזר, גם באקפוזיציה הארוכה מדי, וגם ברבע השעה האחרונה והדי מיותרת של הסרט שממסמסת אותו). ועדיין הזמן עשה לסרט הזה די טוב, בעיקר בגלל המחסור בימינו של סרטי מתח איכותיים למבוגרים. ופינצ'ר בהחלט יודע להעמיד סצינה באופן מושלם גם באחד הסרטים הפחות משמעותיים שלו.
מי שהתיישן הרבה פחות טוב הוא Shutter Island, שבצפיה בזמן אמת בקולנוע הצליח לתפוס אותי ובצפיה חוזרת הרגיש כמו סרט כבד, צפוי ולא מצדיק בכלל את האורך שלו, עם תסריט שממש לא מתאים לסקורסזה.
שני סרטים שצפיתי בהם בעקבות הספר של טרנטינו:
הראשון, חבורת הפראים של פקינפה, מה1969, הרגיש איטי ודי משעמם למרבית אורכו. המון סצינות שהרגישו כמו פילרים, שכנראה נועדו לתת לנו עוד זמן עם הדמויות הראשיות וזמן להתחבר אליהן, אבל הן פשוט דמויות די דוחות שלא ממש מיצרות אמפטיה אמיתית. יתכן שמערבונים קלאסיים, אפילו רוויזיוניסטיים כמו זה, הם לא ממש בשבילי. מה שכן, מדהים לראות עד כמה הקולנוע השתנה באותם שנים. כשיצא, הסרט הזה, שאמנם מלא בהרג, אבל ברובו מרוחק וסטרילי, נחשב לאלים וקשה לצפיה, אבל לא יגרום לאף צופה מודרני למצמץ. בעוד ששנתיים-שלוש מאוחר יותר כבר הקהל הזדעזע מסרטים כמו "התפוז המכני" או "כלבי הקש" (גם של פקינפה) שנשארו קשים לצפיה עד היום.
הסרט השני הוא "הארי המזוהם" שהתיישן, לפחות עבורי, טוב יותר. קטעי האקשן כן התיישנו, וקשה היה לי להבין את ההתלהבות של טרנטינו בספר מדמות הנבל, אבל יש פה כמה סצינות שאפקטיביות עד היום. ובעיקר זה סרט שבהחלט זורם היטב, אם מוכנים לסבול את המסרים שלו, שכבר בזמן אמת נחשבו למיושנים ודי גזעניים.
נער החידות ממומביי
אחד הסרטים היותר כיפיים, קלילים, ונחמדים שזכו באוסקר. לא סרט טוב או חשוב – אבל לראות אותו במסך גדול זה פשוט ניצוצות ואורות ו"קסם קולנועי" חמקמק. הסרט קיבל הרבה חרא על זה שהוא לא "האביר האפל", ובסדר, אבל הוא באמת אחלה של זוכה.
"שאטר איילנד" לעומתו, תמיד היה סרט של נולאן שמשום מה סקורסזה התעקש לביים ואין לי מושג למה. זה כן כדי להגיד שגם פה יש מידה של רצינות שלא צריך לקחת את הסרט בה: זה סרט "זול", טיפש, טוויסט-י, עם פאתוס שנועד לרמוז על כך שאסור לקחת אותו ברצינות – אבל באמת שיושב יותר טוב תחת במאי אחר מסקורסזה.
יש סרט מאוד דומה ל"נער החידות" שזכה באוסקר - פורסט גאמפ
וגם הוא על מישהו שבא מכלום, כולם מזלזלים בו ואוסף של צירופי מקרים וטוב הלב שלו מביאים אותו להצלחה כנגד כל הסיכויים. ובפורסט גאמפ הכל עובד כל כך הרבה יותר טוב, שפשוט כיף לזרום עם המופרכות שלו (שכנראה מופרכת פי כמה מזו של נער החידות). הכל בפורסט גאמפ עובד טוב יותר – המשחק, ההומור, הדיאלוגים, המעברים בין שמחה לעצב. ל"נער החידות" אין כלום חוץ מפסקול לא רע ועריכה טובה.
אני לא חושב שיש באמת מה להשוות בין השניים
"פורסט גאמפ" הוא סיפור קליל אבל רציני, שמנסה להגיד משהו על אמריקה דרך צירופי המקרים, ועל זה שיש בתוך כל האמריקה הזאת הרבה רצון טוב ושאפשר לצלוח את הארץ הזאת (שאכן מלאה בקשיים) ולהשפיע עליה גם אם אתה מטומטם מאוד, כל עוד יש לך חוסן נפשי ואמונה באדם.
"נער החידות ממומביי" הוא… לא כל הדברים האלה. הוא סרט שמציג את הזוועות של הודו כמשחק מכשולים שצריך לקפוץ מאליו עם הקלף הנכון. במובן מסוים הוא Let's Play הודו. אבל איזה לטס פליי מרהיב.
ראיתי השבוע גם את "קאובוי של חצות"
בוידאו הביקורות הקצרות על האוסקר קרקר הגדיר אותו כ"היפים והשטויות שלהם" – ואכן יש וייב היפי לסרט הזה, אבל אלו לו ההיפים של החוף המערבי או של וודסטוק. זה כבר הגלגול השני שגילה את ההרואין והתחיל לנוע לכיוון של הפאנק. בהתאם, הסרט הזה חוזה את הגל של הסרטים הניו-יורקיים המטונפים שישלטו בשנות השבעים, ובהתאם נראה גם סגנונית מתאים יותר לעידן הזה (ובוודאי נראה חדשני לאללה ב-1969, כשיצא). ולמרות שחלקים מסויימים בו התיישנו ממש לא טוב, הסרט הזה עומד יציב כיצירה נהדרת ששווה לצפות בה, ולו רק בזכות תצוגת המשחק של שני השחקנים הראשיים, ובעיקר של דסטין הופמן, שפשוט קשה להאמין איך עשה בתוך שנתיים את הטרנספורמציה מהצעיר פעור העיניים והתמים של "הבוגר" לנוכל המריר, המעוך והזקן לשנותיו של "קאובוי של חצות" – רק כדי לעשות עוד ועוד מהפכים כאלו במהלך הקריירה. עוד סרט שמחזק את התאוריה שלי ששני ההופמנים (דסטין ופיליפ סימור) הם השחקנים המגוונים והמוכשרים של דורם. כדאי גם לשים לב למה שהוא כנראה האילתור המפורסם בכל הזמנים, כשהופמן מצליח להישאר בדמות גם כשהוא כמעט נדרס.
שווה היה גם לראות יום אחרי יום את חבורת הפראים (שמתרחש בשאריות העולם הפרה-מודרני, באזורי הספר של טקסס של 1913) ואת הסרט הזה, שמתרחש בחוד החנית התרבותית של 1969, רק כדי להיזכר איזה הלם תרבות היה המעבר בין שני העידנים האלו, שגם המהפכות האדירות של ימינו לא מדגדגות אותו.
בהחלט
בפנקסי לפחות, תמיד טענתי שההופעה של הופמן כאן היא תצוגת המשחק הגדולה בכל הזמנים.
כמה הפתעות וכמה אכזבות
הדרך חזרה (2010) – ראיתי את הסרט די בזמן אמת והוא היה לי תקוע בראש מאז. חזרתי אליו החודש ונהנתי ממש. לא הכל בו עובד, המבטא של ג'ים סטרג'ס איום ונורא, (הוא גם שחקן בלתי נסבל בעיני) אבל הנושא, הנוף והתקופה (והפסקול!) אהובים עלי ממש
אגדת הפסנתרן (1998) – כל כך רציתי לאהוב את הסרט הזה… וכל כך שנאתי אותו. כל פריים, כל שחקן וכל רגע הרגיש לי מזויף ברמה שרציתי להקיא. עכשיו אחרי הזוועה הזאת אני מפחד לראות שוב את סינמה פרדיסו…
אני מפחד שיש משהו משותף בין ג'וזפה טורנאטורה וז'אן-פייר ז'נה. את אמילי אהבתי ממש ממש (ממש) ואז ראיתי עוד סרטים של הבמאי ושנאתי בהם כל היבט אפשרי. שנים של אירוסין, טי. אס. ספיבט הצעיר המופלא (איכס!!), מיקמק.. כל סרט היה יותר זוועה מהקודם, מה אם גם אמילי זוועה ואני טעיתי?..
אז אמילי וסנימה פרדיסו אני אולי לא אראה שוב. אני מפחד לגלות שהקסם המופלא שאני זוכר פשוט לא קיים.
לוויתן (2014) – הסרט חיכה לי על המדף כבר כמה שנים. חששתי בגלל השפה הרוסית ובגלל שלא היה לי כוח לעוד דרמה פסטיבלית חסרת עלילה עם שוטים סטטים של רבע שעה,
אבל איך טעיתי… ואוו. סרט מרתק ומשובח עם בימוי, משחק וצילום יוצאים מן הכלל. הבמאי מזכיר לי שקולנוע איכותי לא צריך להגיע יחד עם שיעמום. בזכות הסרט הזה צפיתי גם בסרטו הקודם של הבמאי –
השיבה (2003) – יצירת מופת מנימלסטית מהפכת קרביים שנשארת לי בראש ובלב בשבועות האחרונים. סיפור מרתק למרות התרחשויות המעטות. סרט מותח ומרתק שמגיע מבימוי כל כך מדויק ומשובח.. סיפור טראגי לפני ומאחרי המצלמה. זוויאגינצב קפץ לרישמת הבמאים האהובים עלי (גם הצילום יפיפה כל כך <3)
ראן (1985) גם הסרט הזה חיכה לי על המדף, וממש סליחה מכולם, אבל הסרט שיעמם לי את הצורה. אני לא מצליח להבדיל (ושוב ממש סליחה!) בין השמות היפנים השונים וכולם נראים לי אותו דבר… השפה ממש קשה לי וככה צפיתי בסרט בבלבול ושעמום הולך וגובר. מי נגד מי ולמה? אני מבין שיש לסרט חשיבות ושהקרבות הם מלאכת מחשבת של בלה בלה בלה, אבל שום דבר לא עניין אותי על המסך
צלילי מאטל (2019) – סרט קטן, נהדר ואפקטיבי. הסרט עשוי נהדר ומעביר את החוויה של אובדן שמיעה באופן משכנע. עבודת בימוי ומשחק מאוד אפקטיבית, אבל אין בסרט משהו שנשאר איתי לאורך זמן.. סבבה ותו לא:)
ימים ברקיע (1978) – שוב, סרט שהגעתי אליו עם ציפיות גבוהות וממש התאכזבתי. המשחק (לטעמי כמובן) התיישן בצורה לא טובה. השחקנים ממש לוחשים את השורות שלהם (ללחוש זה דרמטי באותם שנים) גם אם מדברים למישהו שנמצא במרחק וברקע יש מכונות סואנות.. למה באותם שנים חשבו שלחישות = משחק איכותי, להיסטוריונים הפתרונים. העלילה עצמה לא מרתקת ולא מצאתי בה עניין. ראוי לשבח עבודת הארט הנהדרת.
האשליה הגדולה (1937) – לא ברור לי למה ראיתי את הסרט מלכחתחילה. יש לו חשיבות היסטורית, בכל זאת סרט על שבויי מלחמה שנעשה רגע לפני מלחמת העולם השנייה, אבל הסרט התיישן ושום דבר בו לא עניין אותי. אני מרגיש קצת רע לפסול את הסרט רק בגלל שהוא הזדקן, אבל הקולנוע חסר רחמים..
ואחרון חביב – אניו (2021) דוקמנטרי מהנה על המלחין המפורסם. סיפור חייו של אניו מוריקונה לא מעניין אותי במיוחד, אבל מוזכרים בסרט אין ספור סרטים נהדרים, מנתחים שם בצורה מרתקת פסיקול שונים ומראים איך האיש הפך לאחד מהמלחינים הטובים והמשפיעים בהיסטוריה הקולנועית. כמו כן כל העולם ואישתו מהתעשיה מתראיינים שם, ואפילו ישראל מבליחה ברגע קצר ומפתיע.
יש טעות של אנשים שממליצים על ראן
ממליצים עליו בתור סרט דרמה אפי…………….. והוא לא כזה. זאת קומדית ספוף עם נגיעה של שייקספיר (אני מניח צריך לקרוא/לראות קצת מחזות ). כמעט כל רגע בסרט הזה התגלגלתי מצחוק מהסצינה הראשונה שבה המשרטים של הקיסר ניסו להעיר אותו, עד שבה הבן בחליפה הכחולה הוא סוג של מבוגר האחראי על האבא שלו הקיסר, דרך החדות וישירות של אישתו של הבן בחליפה האדומה והוא לא עושה עם המידע הזה כלום עד לנקודה שאפילו היועץ שלו נואש מהאפטיות שלו וכל תנועות הגוף והמשחק המוגזם של השחקנים משרה על הסרט אווירה הומוריסטית שהייתה מבדרת עבורי.זה פחות סרט של אינטריגות פוליטיות ויותר גירסה פילוסופית של הלוניטוס או טום וג'רי.
קלאסיקות פברואר
הייתה לי התחלה נהדרת לחודש הזה – לכבוד יציאת הסרט החדש של "וואלאס וגרומיט", צפיתי מחדש את הפריקוול הלא רשמי שלו, "וואלאס וגרומיט – המכנסיים הלא מתאימים", והיה ממש כיף לראות אותו שוב. זאת קלאסיקה שרק משתפרת בצפיות חוזרות. אנימציית הסטופ-מושן נשארה מהממת, הקצב של הסרט נפלא והאורך שלו מושלם לסיפור שהוא רוצה להעביר.
בולטת באיכותה סצנת המרדף המרשימה עם הנבל האייקוני, פת'רס, שחזר בסרט החדש. זאת אחת מסצנות הסטופ-מושן המורכבות והכיפיות ביותר שאי פעם ראיתי וזה לא השתנה. סרט שהוא תענוג לצפייה.
לאחר מכן עשיתי השלמת סטופ-מושן נוספת לקראת סרט חדש – הפעם צפייה ראשונה ביצירה הפופולארית של אדם אליוט, "מרי ומקס", לה הייתה לי תגובה יותר חלוקה. על פניו זה נראה כמו סרט שהייתי אמור מאוד ליהנות ממנו, עם אנימציה מרשימה ובניית עולם מפורטת ויצירתית. טביעת האצבע של אליוט בולטת בכל פינה בסרט, ועיצובי הסביבות והדמויות הייחודיים בהחלט משכו אותי פנימה.
לצערי, פשוט לא הצלחתי להתחבר רגשית לכל הסיפור הזה. הסרט מחלק את עצמו בין שתי דמויות ראשיות, מרי ומקס מהכותרת, אך הוא פשוט לא מצא את הזמן להעניק לדמויות האלה את הזמן והעומק שנדרש. הרבה מהרגעים החזקים שבו נקטעים על ידי ההומור הקווירקי של הסרט, שהוא טעם נרכש (ספוילר להמשך השנה – בסרט החדש של אליוט זה עבד לי הרבה יותר). רק לקראת סוף הסרט הרגשתי שהוא מתחיל לחקור את מערכות היחסים האלה שהוא בנה, אך זה כבר היה מעט מדי ומאוחר מדי.
בכל זאת, מדובר בסרט מאוד יפה ויזואלית, ויש לי הרגשה שצפייה חוזרת תאפשר לי להעריך אותו יותר.
הסרט הבא שראיתי כל כך חדש שהוא עוד לא ממש נחשב קלאסיקה, אבל יש לי הרגשה שעוד ימשיכו לדבר עליו. השלמתי סוף סוף את "מרשעת" משנה שעברה לאחר דחייה ארוכה של הצפייה, שנבעה מהחשש שלי שה'הייפ' המוגזם על הסרט יפריע לחוויה שלי. לאחר הצפייה, אני יכול לאשר שהתחברתי לסרט פחות ממה שחשבתי, אך לא נראה לי שהיה משנה מתי הייתי רואה אותו.
על הנייר יש פה כל מה שאני אוהב – דמויות מורכבות וצבעוניות, בניית עולם גרנדיוזית ורחבת יריעה, ונאמברים קליטים שקושרים את הכל ביחד.
בפועל, הביצוע לקה בחסר בעיניי. זה סרט ארוך, אבל הוא לא משתמש בזמן הזה בחלוקה אפקטיבית. רבים מהרעיונות והתמות שצפות במהלך הסרט לא מקבלות את תשומת הלב הנחוצה, וגם לעלילה הראשית עצמה לוקח הרבה זמן להתקדם.
עם זאת, החלק הטוב ביותר בסרט – מערכת היחסים בין אלפאבה וגלינדה – לגמרי יוצאת מורווחת מזמן הריצה הארוך, והיא גם מה שמחזיק את הסוף. סך הכל נהניתי מהחוויה הכוללת, אבל אני לא יכול להשתפך עליו כמו שרבים אחרים עושים. יש לי הרבה תקווה שהסרט הבא ישתמש בסט אפ של הסרט הזה כדי להתעלות עליו בהרבה, אם ישכילו להתמקד בדברים החשובים.
במהלך החודש השלמתי כמה סרטים קצרים, כשהבולט שבהם הוא "The Greatest Living Show". מדובר בצפייה פסיכדלית אבל מרתקת, מלווה במוזיקה שהלחין טובי פוקס, היוצר עטור הפרסים של המשחקים הנהדרים Undertale ו-Deltarune. התוצאה היא סרט אנימציה יפהפה ומהפנט, שבמשך הקצר שלו מצליח להעביר מגוון רחב של תחושות. היו מספר רגעים שקצת נאבדתי, אבל הוא תמיד שאב אותי חזרה פנימה.
הייתי שמח לראות סרט מלא בסטייל הזה, שהזכיר לי מאוד את "בלאדונה של עצבות" המהמם.
היו גם צמד סרטים שראיתי ספונטנית למרות שלא היו בתכנון, ואין לי המון מה להגיד עליהם, "מכסחי השדים: אימפריה קפואה" ו"Oddity". לשניהם היה הרבה פוטנציאל להיות מעניינים ומבדרים, אבל נפלו לקלישאות מאוד מהר. ובכל אחד מהם הייתה סצנה אחת שהייתה שיא מוצלח, ואז גרמה לי להתאכזב כשהסרט מעולם לא חזר לגבהים האלה.
ספציפית הסצנה המדוברת ב"Oddity" היא ה-סיבה לצפות בסרט, סצנת אימה פשוטה אבל משובחת שיהיה לי קשה להאמין שהיוצרים לא בנו את כל הסרט סביב הקונספט שלה. אני לא בטוח אם שווה לצלוח את הסרט בשבילה, אולם מזמן לא פחדתי ככה מסרט אימה, אז שאפו.
הסרט הבא שראיתי היה אחד הדברים החמודים שצפיתי בהם בזמן האחרון, "מרסל הקונכייה עם הנעליים". מדובר בסרט דוקומנטרי היברדי של A24, שמשלב לייב אקשן עם אנימציה, ובמרכזו דמות פיקטיבית של קונכייה מדברת שיש לה *המון* מה להגיד. זאת צפייה מקסימה, והתסריט המדויק מצליח ליצור ממרסל דמות סימפטית ומלאת רבדים בלי לגרוע מחוש ההומור השנון שלו או הנאיביות הבוגרת-להפתיע שמאפיינת אותו.
מערכת היחסים שנרקמת בין הקונכייה הקטנה הזאת ליוצר הקולנוע שמחליט להפוך אותה לסרט (ובכך גם לסנסציה ויראלית בן לילה) היא הלב האמיתי של הסרט, ואני אתפלא אם אפשר לסיים את הצפייה בו בלי להתרגש אפילו קצת.
הקלאסיקה האחרונה שהשלמתי החודש הייתה "ראשומון" של המאסטר אקירה קורוסאווה עבור אתגר קריטריון שאני ממש לא בקצב איתו (סרט משנות ה-50). קשה לי להאמין שלא צפיתי בזה אף פעם, כי מעבר להשפעה הרחבה שלה היא יצירה טובה וחזקה בפני עצמו, שממש פונה לטעם שלי בקולנוע. בין מדובר על הסינמטוגרפיה המפעימה, ההופעות האמוציונליות והמדויקות שהוא מוציא מקאסט השחקנים המוכשר או המסר הנוקב והרלוונטי מתמיד, זה סרט שפוגע חזק בבטן והוא לא שחרר אותי בימים מאז שראיתי אותו.
אין ספק שהוא קצת התיישן, למשל האקספרסיביות המוגזמת של השחקנים לפעמים או אלמנטים מסוימים בתסריט, אך הפגמים הקטנים האלה לא מעיבים על מה שהיא בעיניי יצירת מופת.
Hoosiers
לכבודו של ג׳ין הקמן, כי זה אחד משני הסרטים היחידים שלו בטופ 35 ברשימה שלו בלטרבוקסד שלא ראיתי עדיין (השני הוא ״כלוב הציפורים״, נגיע לזה מתישהו).
היה בינוני להחריד, בעיקר בגלל שפחות או יותר כל הדמויות פרט להקמן (והופר) שטוחות לחלוטין, והדמות של הקמן והופר קלישאתיות. ואני לא בטוח מה עדיף – דמות שטוחה או דמות קלישאתית.
שלום וסליחה, לא ידעתי איפה לשאול את השאלה הזאת
ביקשתי כבר לפני חודשיים דף סרט לילד שני של הבמאי ירדן אגיאן, אבל דף הסרט עדיין לא הוקם. האם זה כי הסרט עדיין לא זכה להקרנות מסודרות, ואם כן אז מתי זה יקרה?
לסרט כמובן קוראים ״ילד זין״. כן, כך במקור.
(ל"ת)
שלל פברואר: מרתון השלמות 1995
סרטים עם חלב על השפתיים שראיתי החודש: 4
קלאסיקות שראיתי החודש: יותר מ-4
(לא בטוח שהבנתי למה הלכתם בסוף על מודל של פוסט לכל חודש ולא אחד שנתי שמוקפץ כל חודש אבל נזרום גם עם הטרלול הפרוגרסיבי הזה).
אניווי, כפי שאפשר להבין מהכותרת, החודש היה קצר אבל עמוס בסרטי 95'. למעט הסרט האחרון בפוסט כל השלמות החודש היו תוצרת השנה המדוברת.
1. לחסל את עמוס גיתאי:
"זכרון דברים". סרטו העלילתי השלישי מ1995 הוא עיבוד חופשי לספרו המפורסם של שבתאי. לא מדובר בסרט טוב אבל הוא רחוק מהקטסטרופה הפוטנציאלית שחששתי שאני הולך לקראתו. לא קראתי את הספר כך שאין לי למה להשוות, אבל מן הסתם הוא פחות יומרני ואיכשהו הוא פלצני ברמות. אסי דיין מנייריסטי (לא מזכיר את השחקן המגובש של שנות האלפיים), המשחק של גיתאי בקושי קיים, גם רוב האחרים לא בולטים לטובה, בעיקר בגלל הפער בין הטקסט לפורמט. ולמרות הכל הסרט היה מעניין לצפייה. בניגוד לסרטים מסוימים של גיתאי, הבנתי למה הוא עשה את הסרט ומה הוא רוצה להגיד, רק שזה יצא מסורבל.
2. מאסטרים:
החודש נפלתי על אייבל פררה. אם להיות יותר ספציפי, צפיתי ב"התמכרות". הסרט לא התעלה לשיאים מיוחדים, הוא היה בסדר יחסית לז'אנר סרטי ערפדים, אבל הוא היה מפגן מרתק בסגנון ובהחלט עשה חשק לבדוק סרטים אחרים ויותר מוכרים שלו, כמו "פקד מושחת" ו"מרדף בניו יורק".
3. מועדון השלוש פלוס:
"לב אמיץ". לא בטוח למה נמנעתי ממנו עד היום, הרי את "אפוקליפטו" ו"הסרבן" ממש אהבתי, אבל מדובר באחת ההפתעות הגדולות מבחינתי במקבץ הנוכחי. לא בדיוק סוגה עילית, הפאות קצת מגוחכות אבל זה סרט סוחף מתחילתו ועד סופו, בימוי מהוקצע. בהחלט הטוב שבסרטי האוסקר של אותה שנה.
4. מאה הגדולים:
"השנאה". לא צפייה ראשונה, אבל בעקבות העובדה שהסרט צף מאז ביותר מדי רשימות בדקתי שמא אולי פספסתי משהו. ובכן, הוא עדיין מחוויר ביחס ל"עשה את הדבר הנכון" אבל הוא הרבה יותר טוב מאיך שזכרתי אותו. הגיבורים לא סימפטיים (וגם לא בדיוק מורכבים) כך שקשה להיות בעדם אבל איכשהו יש לסרט אנרגיה מחשמלת, השחור-לבן מוסיף, גם הבימוי המתלהב וכל משחקי המצלמה דווקא מוסיפים לו. והסוף. הו, הסוף.
"Love Letter". סרט מושלם. מתחרה רציני ל"לפני הזריחה" על תואר הסרט הרומנטי של השנה.
"מתחת לפני השטח". סליחה על גבב הקלישאות שהולך לבוא, אבל וואו, איזו וירטואזיות. מפגן יוצא דופן של קולנוע. קוסטוריצה בשיאו.
5. קלאסיקות בקולנוע: מצעד הבושה נמשך: חודש שני בלי אף צפייה בקלאסיקה על מסך גדול.
6. בחזרה ל-1995:
"מלאכים נופלים" (וונג קאר וואי). שירה של ממש.
"הגשרים של מחוז מדיסון". ווייבים חזקים של "היומן", לא בטוח שהבנתי איך הוא הגיע למעמד של סרט אוסקרים. אבל בתור סרט צ'יק פליק הוא באמת בסדר. לא יותר.
"ג'ומנג'י". האפקטים לא אחידים (יש סצנות שזה מעלה גיחוך ויש רגעים שזה נראה מרשים יחסית ל95') אבל חוץ מזה הסרט ממש בסדר, בטח הייתי מתלהב יותר אם הייתי רואה אותו בזמן אמת וגדל איתו.
"נערות שעשועים". לא הסרט האיום שההיסטוריה עשתה ממנו (אבל גם לא מצדיק את הסגידה המחודשת לה הוא זוכה בשנים האחרונות), היו בניינטיז הרבה מותחני סקס מביכים ממנו שלא הגיעו למעמד האייקוני של "נערות שעשועים".
"המהירים והמתים". סרט לא טוב שהליהוק המפוקפק של שרון סטון (גם ג'ין הקמן לא מרגיש כמו ליהוק נכון פה) הוא אפילו לא הגדולה שבבעיותיו.
"רעש מצלמים". קשקוש טרחני.
"שושלת אנטוניה". סרט מיזאנדרי שבו כל דמות גברית בסרט היא או הרוע השטני בהתגלמותו האנושית או ביטוי מובהק של רפיסות אנושית. חוץ מזה, הסרט בהחלט ראוי לקצת יותר כבוד והתלהבות ממה שהוא מקבל יחסית לזוכה אוסקר (הסרט הבינלאומי). סרט חצוף ומרענן.
"סימפוניית החיים". סרט משעמם ומביך בדידקטיותו.
"כוננות מיידית", "התפרצות" ו"אפולו 13". מרתקים כמו חוברת צביעה לילדים. המספרים שם, הבמאי רק צריך לחבר ביניהם ולצבוע. התסריט של "כוננות מיידית" היה יחסית מאתגר, הבימוי של פטרסן ב"התפרצות" היה חריג (בקטע טוב) לז'אנר. ל"אפולו 13" לא היה לא את זה ולא את זה, סרט שבלוני.
"היט". מרשים ברמות מבחינה טכנית וזהו. הכתרים המרובים שקשרו לו מוגזמים.
"כבד". סרט הביכורים של ג'יימס מנגולד, סרט שהוא קצת מתחת לראדר וספק עונה על ההגדרה "קלאסיקה". דרמה קטנה וחביבה מהסוג שיש לקולנוע להציע בערימות. מה שהפך את הצפייה בו למשהו זכיר יהה מהלך עלילתי מוזר בחלקו המתקדם של הסרט.
"רקורד חזק". סרט שהוא קפסולת זמן. התיישן נורא. סרטי ניינטיז שעשו אובייקטיזציה לליב טיילר עשו להתגרד כבר בזמן אמת, היום הם סתם מביכים.
קלאסיקות נוספות שנצפו במקבץ אבל לרע ולטוב לא הוציאו ממני יותר מ"אוקי, ראיתי", או בשפה העינדגית, סרטים ככה-ככה בואכה חיבבתי: "בטוחה" (טוד היינס), "סמטת הניסים", "נסיכה קטנה" (קוארון), "עיר הילדים האבודים", "פרח הסוד שלי", "בועטים וצורחים" (באומבך), "ג'ורג'יה", "ימים משונים", "קופיקאט", "פיתוי קטלני" (ואן סנט), "האישה שלבשה כחול" ו"4 חדרים".
7. אחר:
"העיט". את הסרט ראיתי בעקבות ההתלהבות של יהונתן בפוסט של החודש שעבר. בתמציתיות, מסכים עם יהונתן. סרט מייסר ומשובח. אני לעומת יהונתן רואה את סצנת האונס כמשהו די רציונלי לדמות הראשית, שכן מדובר בדמות מחרידה שעושה במהלך הסרט דברים איומים שבמובן מסוים אונס (ספק אפור, ספק אונס פר סה) הוא לא בהכרח הדבר הכי גרוע שהדמות עושה. חוץ מזה, אלה חוקי הפורמט: אם זה סרט ישראלי משנות ה-70-80 ומופיע בו שרגא הרפז או אשר צרפתי, אז ברור שתהיה סצנת אונס.
מכתב אהבה ומתחת לפני השטח לא אמורים להיות ב-1995?
כי "מכתב אהבה" לא באף רשימה ה-100 הכי טובים שנתקלתי בה, ולדעתי גם מתחת לפני השטח (אם כי מגיע לו).
כמו כן, אתה בעצמך קשקוש טרחני!
יכול להיות שרימיתי (כי הייתי צריך 3 סרטים לקטגוריה) או שסתם זכרתי במעורפל. "מכתב אהבה" ו"מתחת לפני השטח" לא במאה הגדולים אבל כן נמצאים במאיות השניות של סייט אנד סאונד או לטרבוקסד. אל תגלה לאף אחד אבל גם "לב אמיץ" לא שייך למועדון השלוש שעות (אבל כן במאה של ימדב), הוא רק שעתיים ו58 דקות.
אם אחרי כל הטינופים בתגובה התלונה העיקרית זה שלא התלהבתי מסרט יחסית זניח, אז אנחנו בסדר
אה, יש לי מילים חמות ללא מעט מתוצרי 1995 שלכלכת עליהם
אבל אני לא ראיתי אותם… משהו בין עשור לשני עשורים, אז אני נותן חמת הספק לכל העסק (כנ"ל אגב עם סרט שממש לא אהבתי – "לב אמיץ").
לצורך הדיון – אחלה מהירים אחלה מתים אחלה רקורד אחלה חזק (אתן למישהו שיותר חובב את "היט" להגן עליו, וכן לדעתי "ימים משונים" יצירה כיפית נורא אבל אני מבין כל מי שלא בעדה ואפילו והיא מסומפלת ב"כאן, עכשיו" של פאטבוי סלים.
עם "ימים משונים, כאמור, אני בסדר, פשוט לא נרשמה התלהבות יתר.
הקרבות הראשונים ב"המהירים המתים" מציבים שחקנים דרג א' וב' מול שחקנים חצי ניצבים, זה משהו שהורג את המתח ומייתר פחות או יותר מחצית מהסרט אלא אם כן לסרט יש להציע מעבר לזה, אבל לא התרשמתי שיש בתסריט תחכום או רובד נוסף שמצדיק את ההייפ.
אה, טוב, ראיתי אותו כשעוד לא ממש הבדלתי בין שחקנים בדרג' א' וב' וניצבים
אז אולי זה עזר למתח. כאמור, ראיתי לפני עשרים שנה? אולי יותר? לא זוכר הרבה מעבר להתלהבות כללית.
דירוג סרטי 1995
כי למה לא.
לפי לטרבוסד ראיתי קרוב ל80 מסרטי 1995, מחצית מזה בחודשיים האחרונים.
סרטים בולטים שלא ראיתי: "על תבונה ורגישות", "ניקסון", "ריצ'ארד השלישי" ו"הרוח במעטפת". שלושת הראשונים אף פעם לא עשו חשק לתפוס אותם וזה גם לא הולך להשתנות. את "הרוח במעטפת" טרם ראיתי מחשש שהייפ שנבנה לאורך השנים לא יצדיק את עצמו.
סרטים בולטים ואהודים שראיתי אבל נשארו מחוץ ל30: "צעצוע של סיפור", "קזינו", "12 קופים", "הכוכב הכחול" ו"דספרדו". את כולם ראיתי פעם אחת או יותר, התלהבתי במידה כזאת או אחרת, אבל אלה לא סרטים שהולכים איתי. זה לא אתם, זה אני. חוץ ממך "קזינו", לא יכולת להיות פחות מרטי גנרי?
30 הגדולים:
30. נערות שעשועים. מקום של כבוד ולו רק כי היו חלקים מהנים במהלכו
29. ארבעה חדרים
28. האישה שלבשה כחול
27. בחורים רעים
26. עישון
25. עכברי הקניון
24. ג'ומנג'י
23. היט
22. פיתוי קטלני. עוד אקספרימנט קולנועי של ואן סנט. הפעם מהסוג הטוב.
21. איש מת
20. עיר הילדים האבודים
19. שבעה חטאים
18. שושלת אנטוניה
17. תפוס את שורטי
16. מת לחיות 3
15. לפני הזריחה
14. החשוד המיידי
13. השנאה
12. מכתב אהבה
11. ילדי קניון הזהב. הסרט הישראלי הכי טוב שנעשה פה
10. חולה אהבה בשיכון ג'
9. לב אמיץ
8. מלאכים נופלים
7. שישי
6. קלוקרס
5. קלולס
4. קידס. הרגע הבודד בקריירה של לארי קלארק שהקולנוע שלו היה משהו מלבד מציצני. סרט שלכד רגע בזמן ובטא בצורה בוטה קול של דור אבוד. רגעי קסם לצד סצינות עוכרות שלווה בסרט שהוא לא פחות מנס
3. לעזוב את לאס וגאס. אולי ההופעה הכי מדויקת של קייג'. סרט מצמית ברמות
2. מתחת לפני השטח. תצוגת תכלית מרשימה של קוסטוריצה. סרט שרק הוא יכול לעשות, כי רק הוא מסוגל לשזור קומדיית פולקלור משולחת רסן בדרמת מלחמה מדכאת ואיכשהו הכל עובד. סרט שהוא שיר אהבה לאמנות, למולדת, לאיש הפשוט, לאבות. מושלם
1. ברוכים הבאים לבית הבובות. לא הסרט הכי טוב של השנה (מבעד לזמן המניפולציות שלו הופכות שקופות) אבל זה הסרט שראיתי הכי הרבה פעמים מבין הסרטים ברשימה והצפייה הכי משמעותית מבחינתי בסרט אבר, שני רק ל"שטן טנגו". סרט שחילל וצילק אותי לנצח בצפייה הראשונה אי שם בתחילת המילניום, אבל גם גרם לי לחזור ולבקש מהבמאי עוד מהדבר הדוחה והמעיק הזה. עד "בית הבובות" לא חשבתי שסרט יכול שחק במוח ברמה כזאת ולהשאיר שריטה. במובן מסוים הוא גם עיצב את הטעם הקולנועי שלי מכאן והלאה
"כמה ק' לשים במקומות 6-4?"
"כן".