הדיווחים לא היו מוגזמים: התלת-מימד ב"התנגשות הטיטאנים" הוא הדבר הכי מביך וחובבני שיצא מהוליווד מאז "הקרב על כדור הארץ". אם לא מכל סיבה אחרת, הסרט הזה ייכנס להיסטוריה כדוגמה מושלמת לאופן שבו שימוש גרוע בתלת-מימד יכול להרוס סרט. "התנגשות הטיטאנים" צולם כסרט דו-מימדי סטנדרטי, עבר המרה מזורזת ומחופפת ל"תלת-מימד" שגורמת לכל הדמויות להיראות כאילו עבר עליהם מכבש, פוגמת את האפקטים הממוחשבים (שכנראה נראו לא רע בכלל בדו-מימד), ונוסף לכל מכהה את התמונה במידה כזו שלפעמים פשוט אי אפשר להבין מה קורה על המסך. באחת הסצינות הראשונות, פרסאוס (סם וורת'ינגטון מ"אווטאר") צולל אל מתחת לפני הים, ועד היום אני לא יודע בדיוק מה הוא בדיוק ראה שם, כי היה חושך. גם המפיצים בארץ לא חפים מפשע: בעוד רוב סרטי התלת-מימד האחרונים – אפילו "אווטאר" – הוצגו במקביל גם בגירסאות דו-מימדיות, "התנגשות הטיטאנים" מוקרן בארץ משום מה אך ורק בתלת-מימד קטסטרופלי.
וחבל. לא, זה לא שאם היו מורידים ממנו את התלת-מימד "התנגשות הטיטאנים" היה הופך לסרט טוב, אבל יש בו רגעים שאפשר היה ליהנות מהם. ספציפית: סצינות אקשן בהשתתפות מפלצות ענקיות. את אלה לואי לטרייר ("הענק הירוק") יודע לעשות, ובסרט יש עקרבי ענק, קראקן שמגמד את זה מ"שודדי הקאריביים" ויופי של מדוזה (המפלצת המיתולוגית, לא החיה הימית המציקה). כל השאר הוא מיתולוגיה יוונית לעניים וטיפשים. פרסאוס מגלה שהוא בנו של האל זאוס (ליאם ניסן), ויוצא למסע דילוגים מיתולוגי כדי להציל איזו נסיכה שאיתה הוא החליף משפט בודד. או שאולי הוא רוצה לנקום באל השאול האדס (ריייף פיינס)? המוטיבציה לא ברורה, החברים למסע הם בשר תותחים דל שומן, והטקסטים הם מהסוג שגורם לקהל לפרוץ בצחוק במקומות הלא נכונים.
זוהי הגירסה המודרנית השניה שיוצאת השנה לסיפורו של פרסאוס, אחרי "פרסי ג'קסון וגנב הברק". בשניהם סיפורי המיתולוגיה היוונית מתבזבזים על תסריטים איומים. אין אף גיבור מיתולוגי שיוצא מזה טוב, אבל מי שנדפק באופן יסודי הוא האדס, ששמו מוכפש שוב ושוב. במיתולוגיה, האדס הוא לאו דווקא רשע – לפחות לא יותר מכל אחד מהאלים האחרים, שהם כולם חבורה רצחנית, קנאית ונקמנית. בסדרת הספרים של "פרסי ג'קסון" וגם בתסריט המקורי של "הטיטאנים", הנבלים הראשיים היו דמויות אחרות (דווקא זאוס הוא זה שהיה אמור לצאת מניאק במקור), אבל שניהם עברו שינויים שרידדו אותם, ונתנו את תפקיד הרשע לחשוד המיידי – האדס. כל זה רק משום שהוא שולט בממלכת המתים שמתחת לפני האדמה, ולכן בתודעה הנוצרית מזוהה אוטומטית עם השטן. אחרי שגם "הרקולס" של דיסני הפך אותו לנבל שלא באשמתו, להאדס יש קייס לתביעת דיבה נגד הוליווד.
(התפרסם במקור ב-Time Out בגיליון כלשהו. בטח 300 ומשהו).
חייבת להביע את הזדהותי הכנה עם רצח האופי של האדס
בשיחה עם ידיד טוב לפני כמה חודשים אמרתי בדיוק את אותו הדבר, בנוגע לנטייה של הוליווד להציגו כרשע רק בשל השוואתו עם השטן. אני שמחה שאני לא היחידה ששמה לכך לב ושזועמת על כך. אני רוצה לציין שבמיתולוגיה אני דווקא מאוד אוהבת את דמותו המיוסרת, לעומת שאר האלים הצוהלים.
די לשחיטת הדמות של האדס! ואנוביס! אבל במיוחד האדס!
הסרט דווקא די נאמן לדמותו המיוסרת
זאוס, למשל, יוצא די טמבל (שגם זה נאמן למקור).
אבל, אגב, כבר במקור – ליתר דיוק, אחד מהם – האדס חוטף את אשתו בצורה נכלולית למדי.
בניגוד לשאר האלים, שהם צחים מרבב?
כולם במיתולוגיה היוונית מניאקים. האדס לא מניאק יותר מהאחרים.
לגמרי.
אבל להציג את האחראי על השאול, בימינו, כמישהו שהוא לא הארכי-נבל זה פשוט לא הגיוני – יותר מדי דברים אחרים נדבקו לדמות הזו באלפי השנים האחרונות. זה אפשרי רק במסגרת טיפול נאמן-למקור של המיתולוגיה היוונית, וטיפול כזה, נדמה לי, לא יעניין אף אחד – זה פשוט שונה מדי מתפיסת האלוהות שצמחה מאז.
לפי מה שהבנתי (כי לא קראתי אותם)
בפרסי ג'קסון (הספרים) האדס הוא לא הנבל, הסרט פשוט טיפש
לא בהכרח
כמו שבשנים האחרונות התחילו לצאת סיפורי ערפדים, שמעדיפים להציג אותם כדמויות מיוסרות ולאו דווקא מרושעות, אני חושבת שיכול להיות עניין גדול בהצגת מלך השאול כאנטי גיבור מיוסר. הבונוס הוא שזה גם יהיה נאמן יותר למקור…
וגם אם אף אחד חוץ ממכורי מיתולוגיה יוונית לא יתעניין בזה, אז מה? נאלצנו לסבול לאורך השנים אין ספור התעללויות חוזרות ונשנות בסיפורים האהובים עלינו. התנגשות הטיטאנים היא רק האחרונה במסורת ארוכת שנים של רציחות הסיפורים בקולנוע ובטלויזיה (מישהו זוכר את זינה והרקולס?). לא מגיע גם לנו להיות מרוצים לשם שינוי?
בהחלט מגיע, אבל זה לא יהיה פופולרי.
סיפורים מצליחים ברגע נתון בגלל שהם פורטים על מיתר כלשהו שבאותו הרגע, באותו המקום, מכוון לתדר הנכון. ייצוג נאמן למקור של מיתולוגיות מהעולם העתיק יהיה כזה שבו יש אלים, שהם בעלי כוח עצום ודורשים שבני האדם יעבדו אותם, אבל הם לא מושלמים רוחנית או מוסרית משום בחינה. האלים האלו הם, במובנים מסוימים, הקצנות של תכונות אנושיות – ולאו דווקא החיוביות שבהן.
זה, כאמור, פשוט שונה מדי מתפיסת האלוהות המונותאיסטית, שיצרה חיץ בין העולם הזה לעולם האלוהות, ואמרה: כאן רע; שם טוב. אנחנו לא-מושלמים; הם (הוא), כן.
התפיסה היוונית של בני-אדם, לעומת זאת, דווקא די דומה לזו שבימינו, ולכן סרטים כמו 'טרויה' או 'התנגשות האלים' עדין מספרים סיפור שחלקים ממנו עובדים – כי האדם מוצג כמנסה למרוד, כמנסה לשלוט בגורלו. אבל מבחינת תפיסת האלים, השינוי גדול מדי, ולכן הצגה שלהם בימינו חייבת לשנות את האופי שלהם (או, במקרה של 'טרויה', להוציא אותם מהסיפור לגמרי) אם היא רוצה להצליח. אחרת זה יהיה קצת מגוחך – כמו 'התנגשות הטיטאנים', שבאופן עצוב מאוד, יותר נאמן לייצוג האלוהות היוונית מרוב הסרטים והסדרות של השנים האחרונות.
מה שאני חושב שיכול לעבוד הוא משהו בסגנון Lord of Light הנהדר של זילזני (או, אם חייבים, Creatures of Light and Darkness, שהוא טוב פחות), אבל גם כאן, כמובן, אין נאמנות לרעיון האלוהות העתיק.
אדון האור!
[גם בעיני הוא טוב יותר מ"יצירי אור וחושך"]
אני תוהה, איזה עיבוד קולנועי מתאים לו בימינו?
האם אנימציה בסגנון אנימה (אסוציטיבית מתחבר אצלי הכי טוב כרגע), אנימציה "מודרנית", או סרט מצולם (עם המון אנימציה ממוחשבת כמובן).
וכרגיל עם ספרים (למרות שהפעם הוא לא עבה בכלל), אין סיכוי שיוכלו להכניס הכל לסרט אחד, אז האם כדאי לחלק לכמה סרטים? או פשוט להוריד ולשנות?
אני מניח שהאפשרות השניה נכונה יותר ליצירה הזו.
אני חושב שהוא יכול לעבוד מצוין כסרט
יש בו את האפיות הנדרשת, והוא מציע כמה סצנות אפקטים מרשימות (אם כי שום דבר שיהיה מסובך במיוחד בימינו, נדמה לי), אבל הכי טוב: הוא מצליח ליצור את תחושת האפיות הזו בסדרה קצרה יחסית של סצנות. במלים אחרות, הוא דחוס נהדר, ולפי דעתי, אפשר להפוך אותו לסרט בלי לקצץ (כמעט) כלל.
חוץ מזה, הוא ישב טוב מאוד על החיבה לבודהיזם במערב בימינו.
אבל נדמה לי שהסיבה שזה לא יקרה היא שיפחדו להעליב את ההינדואים (ואולי, אבל פחות, גם את הבודהיסטים). בניגוד למאמיני אלי יוון העתיקה, חסידי וישנו, קרישנה והשאר עדיין בסביבה.
מתוך ויקיפדיה
In 1979 it was announced that Lord of Light would be made into a 50 million dollar film. It was planned that the sets for the movie would be made permanent and become the core of a science fiction theme park to be built in Aurora, Colorado. Famed comic-book artist Jack Kirby was even contracted to produce artwork for set design. However, due to legal problems the project was never completed.
Parts of the unmade film project,[vague] the script and Kirby's set designs, were subsequently acquired by the CIA as cover for an exfiltration team for six US diplomatic staff trapped – in Tehran but outside the embassy compound – by the Iranian hostage crisis. The team had a version of the script, renamed to Argo; they pretended to be scouting a location in Iran for shooting a Hollywood film from that script.
עזבו את "אדון האור" – אני רוצה לראות את הסרט על סוכני ה-CIA שמנסים לחלץ דיפלומטים מאיראן במסווה של צילום סרט מד"ב.
נדמה לי שתסריט לסרט על הפרשה הזאת בדיוק נמצא כרגע
בפיתוח – זכור לי שקראתי עליו ברשימה השנתית של התסריטים הטובים ביותר שעדיין לא הופקו (לינק אליה התפרסם בסינמסקופ).
הולי שיט! נכון, זה באמת שם
ה"בלאק ליסט" נמצאת אצלי ברשימה של הדברים שאני צריך לקרוא ולא הספקתי בגלל ענייני האתר השבוע. התכוונתי להגיע אליה ולכתוב עליה פוסט בימים הקרובים. ולשם הבהרה: כשכתבתי את ההודעה הקודמת לא היה לי מושג שבאמת יש תסריט לסרט כזה. אני לא מתרגש מצירופי מקרים בדרך כלל, אבל זה… די מדהים.
אני לא בטוחה שאתה צודק - תראה את המצפן הזהוב
יש בהחלט קהל לתפיסה של האלוהות כפגומה וקטנונית, גם אם בדרך אחרת מזו שהפגינו היוונים. עיבוד אינטליגנטי של המיתולוגיה בהחלט יכול לעבוד (אוי, בעיני רוחי אני רואה פתאום את יו לאורי כזאוס, עם דיאלוגים האוסיים בינו לבין הרה ושאר האלים…).
פיספסתי אותך פעמיים
פעם ראשונה כשאת מביאה את 'המצפן הזהוב' כהוכחה לכך שיש קהל למשהו, ופעם שניה כשאת מדברת על אלוהות במצפן הזהוב. הסרט הרי נכשל בקופות, וגם אין בו אלוהות כלל.
ההסבר לפספוס הכפול, אני מניח, הוא שאת מדברת על הספרים – שלא קראתי (לא שרדתי את הראשון), ואילו אני חושב על הסרט.
וודאי שעל הספרים. הסרט זה "מצפן הזהב"!
איך יכולת לפספס כזה פער?!
אתה דיברת על התרבות, אז הרגשתי בנוח לשלוף את הדוגמה הראשונה שקפצה לי לראש, והיא במקרה ספרותית. אבל אם אני צריכה לשלוף דוגמה קולנועית: דוגמה מציג אלוהות מונותאיסטית (וחברים) ש*מאוד* מזכירים את אלי המיתולוגיה היוונית באופים.
לא.
דוגמה מציג מלאכים. האלוהות שלו לא מזכירה את האלים היוונים בכלל. מלאכים, לפחות בדמיון הפופולרי, הם ערבוב בין תכונות אנושיות לתכונות אלוהיות – והם בהחלט לא מוצגים כמושלמים.
אבל, כמובן, העניין הוא אחר: דוגמה הוא סרט חילוני לגמרי, שחוסר הכבוד לדת די בולט בו. אנחנו מדברים על עיבוד *נאמן למקור*, שבו האלים עדיין יהיו אלים, ולמרות זאת, יהיו בלתי נסבלים בעליל.
זה מעלה שאלה רחבה יותר: יש סרטים דתיים טובים?
זה נראה לי לא הגיוני שאין, אבל לא עולה בדעתי שום דבר. הדבר הכי קרוב שעולה בדעתי היא 'בטלסטאר גלקטיקה' (שהיא לא סרט, אלא סדרת טלוויזיה), שהטיפול שלה באלוהות די מורכב, גם אם לא ממש סגור על עצמו עד הסוף.
סרטים על דת או סרטים על אמונה?
כי לפחות לגבי האחרונים, יש דוגמאות ללא סוף.
סרטים שיש בהם נוכחות אלוהית ברורה.
אני לא מתכוון שישו מגיע ופוסע על המים בהכרח, אלא שסוגיית קיומו של האל אינה מוטלת בספק.
יש המון סרטים כאלו בתת-הז'אנר של סרטים דתיים – מאות ההפקות החרדיות, מליוני ההפקות הנוצריות – אבל אלו לא סרטי מיינסטרים. סרטי המיינסטרים היחידים שאני יכול להעלות בדעתי הם דוגמת "מלאכים בשמי ברלין" או "עיר של מלאכים" או "דוגמה", אבל הם לא באמת סרטים דתיים, וכאמור, מתרכזים במלאכים.
אני חושב שמגנוליה די מתקרב להגדרה הזו
משום שיש שתי תימות מרכזיות בסרט: הראשונה היא השעיית אי-האמונה, והשנייה היא פוטנציאל של גאולה שמתגלה ביחסים הבנאליים והיום-יומיים בין בני אדם (ראה השוט האחרון של הסרט).
פרט פיקנטי: הפרוייקט הבא של פת"א אמור היה להיות תיאור של הקמת הכת הסיינטולוגית בכיכובו של פיליפ סימור הופמן, אבל הפרוייקט נפל "עקב קשיים". האם מדובר בקשיים יצירתיים או בקשיים מזן טום קרוז ו-וויל סמית', לעולם לא נדע.
יש בזה משהו, אבל רק משהו
קודם כל, כי גם זה (כמו רוב המסרים של מגנוליה) לא לגמרי מפורש, ושנית, בגלל שמדובר בגאולה באמצעות יחסיים בין בני-אדם. אני רוצה דת-דת, לא מתנצלת ולא מסתווה.
אבל תודה שהזכרת לי את הסרט הנפלא הזה. אני כבר מרגיש קצת יותר גאול.
I said, your fucking baby is gonna burn.
http://www.traileraddict.com/trailer/legion/red-band-trailer
או, לחילופין, הלגיון – הסרט עם הטריילר הכי חופר בתולדות הזמנים.
וגם סרט גרוע, בלי שום קשר
(ל"ת)
כמה שעולים לראש
שודדי התיבה האבודה
מסע הכזבים של ביל וטד
עשרת הדברות
אלו חיים נפלאים
מונטי פייתון והגביע הקדוש
השמיים יכולים לחכות
שודדי הזמן (אם אני זוכר נכון)
אולי גם האחים בלוז מתאים כאן, אבל אפשר להתווכח אם הם באמת נשלחים בידי אלוהים, או פשוט נסחפים באווירת הגוספל. הם "רואים את האור", אבל אפשר למצוא פרשנות צינית לפיה זה היה צרוף של קרן שמש חזקה ויכולות השכנוע של הכומר.
ואללה! סדרת 'אינדיאנה ג'ונס'!
זאת באמת סדרה דתית מאוד, לפחות בסרט הראשון והשלישי (ברביעי אפשר לראות ששפילברג המיר את דתו בינתיים). ובאמת, הספקטקלים הגדולים של הוליווד של פעם היו דתיים.
לגבי כל הקומדיות, לא, הן לא באמת דתיות.
העיקר שכחתי את בן חור
(ל"ת)
אני דווקא חושב שחלק מהסרטים שהזכרת די חילוניים
נכון שאלוהים מופיע בהם, אבל הוא מופיע בהם כאמצעי עלילתי, לא כיישות אומניפוטנטית ומעוררת-יראה (למשל, אינדיאנה ג'ונס); הסרטים של מונתי פייטון בכלל נראים לי אתיאסטיים.
כשאני חושב על סרטים דתיים, אני חושב על סרטים שמתמודדים עם קיומו (או אי קיומו) של האל ומה זה אומר על החיים של הדמויות. אם כבר ספילברג, הייתי מציע את מפגשים מהסוג השלישי כסרט דתי ניו-אייג'י; בוודאי ובוודאי הסצנה על ההר שהיא ממש ריטואל דתי. גם "קונטקט" הוא סרט כזה.
עוד הצעות:
"החותם השביעי" של ברגמן
"Bad Lieutenant" המקורי של אבל פררה.
"ז'אן דארק" של דרייר:
http://www.imdb.com/media/rm3932854272/tt0019254
http://www.avclub.com/articles/carl-dreyer,44966/
"אושפיזין"
טוב, כואב לי המצח.
כל סרט שמישהו מזכיר בשרשור הזה גורם לי להלקאה עצמית. איך, לעזאזל, לא חשבתי על "אושפיזין"? זה הרי הסרט הכי דתי שראיתי מימי, והוא אפילו סרט טוב!
וכן, אני מסכים ש'מפגשים מהסוג השלישי' הוא סרט דתי לחלוטין – אבל זו פשוט לא הדת שאני מדבר עליה במקרה הזה. אני מחפש סרט עם אלוהים.
האמת שהדוגמאות שלי היו לאו דווקא לסרטים דתיים
העלתי בעיקר שמות של סרטים שיש בהם נוכחות של אלוהים כעובדה קיימת. לגבי מידת הדתיות, זה מאוד עניין של פרשנות אישית. לא הזכרתי את "אושפיזין" כי דווקא בו, אין נוכחות חד משמעית של אלוהים. הוא מדבר יותר על האדם וסביבתו, כאשר מידת ההשפעה האלוהית תלויה בנקודת ההשקפה של הצופה.
אוקיי, הסבר ארוך לפנייך:
יש מושג שנקרא axial age, שטבע הפילוסוף קארל יספרס, שמדבר על תקופה בת כאלף שנה, מ-800- ועד 200 לספירה, בה נוצרו כל מערכות החשיבה המשמעותית המקובלות בעולם בימינו. הסוציולוג הישראלי ש.נ. אייזנשטדט, שנפטר לא מזמן, עיבד אותו לכיוון מעט אחר. הטענה המרכזית של אייזנשטדט היא שיש שלושה עידני ציר משמעותיים, בעיקר בהקשר של תרבות המערב:
1) העידן שלפני עליית המונותאיזם.
2) עידן הדתות המונותאיסטיות הגדולות.
3) עידן הנאורות.
מה שמבחין בין השלושה הוא היחס לאלוהות, ובעיקר, היחס לחיים עלי אדמות בהשראת האלוהות.
האלוהות של העידן הראשון הייתה אימננטית: האלים היו בעולם (או קרוב מאוד אליו) והיו מעורבים בו מאוד. הם לא נתפסו כשונים מהותית מבני האדם, למרות שבהחלט היו גדולים וחזקים וקדומים מהם. הציווי המוסרי האלוהי לא היה מושג חשוב במיוחד, כי האלים לא היו מוסריים במיוחד.
האלוהות של עידן הציר השני הייתה טרנסצנדנטית: האלים נתפסו כנמצאים מחוץ לעולם. העולם היה צריך להתנהל לפי הוראות ההפעלה שהשאירו האלים, כי האלים יודעים מה טוב; אבל העולם הוא מושחת ורע, תמונת ראי של האלוהות הטובה והמושלמת. לכן היחס למעורבתו של האל בעולם תמיד היה אמביוולנטי, והעולם נתפס כעסק די זמני – גם מבחינת אדם (שיגיע לעולם הבא) וגם מבחינת העולם (שיגיע לאחרית הימים). או אז העולם יתבטל (מה שנקרא אפוקליפסה) או יהפוך להעתק של גן העדן (מה שנקרא מלינריות). אבל, עד אז, אלוהים לא פה, ואנחנו לא באמת יכולים לפגוש אותו או להכיר אותו.
עידן הציר השלישי, שהתחיל בעצם עם הפרוטסטנטיות, עשה משהו חדש: ניסה להביא את אלוהים לעולם. הרעיון של אוטופיה התפתח, ועכשיו היה נדמה שאפשר לפצוח בפרויקט שיפוץ ושיפור העולם עד שידמה כגן עדן, ואין צורך להמתין לגאולה שמיימית. הטרנסצנדטי, מה שמחוץ לעולם, נתפס כבעל פוטנציאל אימננטי, לקיום בתוך העולם. מלכות שדי עלי אדמות. יש לזה גרסאות דתיות, אבל גם חילוניות: הקומוניזם, הנאורות, הרציונליזם של המדע ועוד.
כמובן שאלו הכללות גסות, אבל אני חושב שיש בהן משהו.
ספציפית ובחזרה לסרטים, האלוהות בעולמנו החביב היא זו של עידן הציר השני או השלישי. אם היא זו של השני, הרי שאלוהים לא יכול להיות פחות ממושלם, ומלאכים הם שריד מעידן הציר הראשון – התקופה שאלים נתפסו כדומים לבני אדם (אני חושב שיהיה מדויק יותר לומר שהאלוהות של עידן הציר השני יוצרת מתח נפשי גדול מדי אצל המאמין, כי אלוהים פשוט לא בסביבה – ואז צריך דמויות מתווכות).
'מגנוליה', שנמרוד הציע כסרט דתי, הוא ביטוי לדתיות של עידן הציר השלישי: הגאולה נמצאת בתוך העולם עצמו. אבל זו גאולה שלאלוהים אין בה מקום ישיר.
אני מחפש סרטים שמציגים את האלוהות של עידן הציר השני: אלוהים שמכוון את העולם מאוד מרחוק או באמצעות שליחים (אנשים או ספרים), אבל ברור שהוא שם, שהוא כל יכול וכל יודע, ושהוא טוב ומיטיב.
קונסטנטין?
(ל"ת)
נכון!
איך שכחתי גם אותו? הסניליות אוחזת מוקדם.
ב-God of War 3 זאוס הוא הנבל :P
(ל"ת)
god of war? המשחק?
עין הדג לא הורג אנשים שכתבו אוף-טופיק כזה?
שוב, מסכימה
האדס עשה דבר רע * אחד*- לחטוף את הבת של דמטר, בהשוואה לאונסים, רציחות והתחלת המלחמות בגלל דברים מטופשים של שאר האלים, זה ממש קטן (שלא לדבר על העובדה שהוא באמת היה מאוהב בה ומרוב הסיפורים נראה שהיא די בסדר עם זה)
לא רק. הוא גם מתקטנן על חוזים.
"זה *שאתה* היית כבר בשמש לא אומר…"
ולך תסביר שאם אתה בשמש הגיוני להניח שגם היא, ולא יכולת לבדוק את זה בלי להסתכל אחורה, ושבכלל אין לך אחות.
טוב, לא אמרתי שהוא לא הייה קצת מניאק
אבל שיחסית לאלים האחרים הוא באמת די בסדר (בכל מקום אחר חוץ מהמיתולוגיה היוונית, חטיפה של בחורה רק כי הייתה "מאוהב" בה, היה דבר נורא) וחוץ מזה, אלה החוקים, אם הוא הייה נותן לכל אחד להוציא את אהובתו מהחיים שאחרי המוות, מה הוא בדיוק הולך לעשות?![!:-P!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif" alt="" width="" height="" />)
מילא זה
אבל זה שב"300" היו ספרטנים שדיברו במבטא אירי/סקוטי זה לדעתי הרבה יותר מעליב.