על צפייה בקולנוע, בעת סערה ומחוץ לה

לצפות בסרט זאת פעולה פשוטה, אבל רק לכאורה. כדי להמחיש זאת, אפשר לדמיין את הסיטואציה הבאה: שני אנשים יושבים על הספה וצופים בסרט מתח. על המרקע מופיעות הדמויות וסכנה מיידית נשקפת להן. אחד הצופים מזדהה עמוקות עם הדמויות והפחד מערער את נפשו. הוא מכסה את פניו בכרית ומקווה שהחרדה לא תטריף את דעתו. לצידו, צופה מפוהק מסנן באגביות "זה לא אמיתי אתה יודע" וקם להביא לעצמו עוד פופקורן אמיתי מהמטבח. הסרט ממשיך אבל נראה שהשניים מתקשים לצפות בו בהנאה. הצופה הראשון נשאב בעוצמה לתוך הסרט אך מתקשה להכיל את העלילה המותחת. הצופה השני מנותק ומשועמם.

האמת המפתיעה היא שלא תמיד קל להתמסר לסרט ולהנות ממנו. הניסיון לשקוע לתוך יצירות אמנות מעסיק את האנושות עוד מימי יוון העתיקה. אריסטו הגדיר את הטרגדיה כחיקוי של המציאות (מימזיס) המעורר בצופה חמלה ופחד ומביא אותו לכדי קתרזיס – חוויה רגשית עזה וחמקמקה הממרקת את הנפש. לפי אריסטו, הצפייה בחיקוי יכולה לגרום גם להנאה של ממש, כיוון שהצופה יכול ללמוד מתוכה (אריסטו מחדד שלרוב הפילוסופים הם אלה הנהנים מהלמידה מתוך החיקוי, אך גם בני האדם הפשוטים מסוגלים להנאה שכזאת, אם כי במידה מוגבלת יותר). אלפיים שנה לאחר מכן, הרומנטיקן הבריטי סמואל טיילור קולרידג' טבע את המונח "השעיית הספק" לתיאור הנכונות של הצופה ביצירת אמנות לוותר על החשיבה הביקורתית שלו. כאשר הצופה מתעלם מחוסר האמינות של מושא הצפייה ומשעה מחשבה לוגית, הוא מסוגל להנות ולהתחבר ליצירת האמנות.

אריסטו וקולרידג' מבטיחים חווייה יחודית של צפייה ביצירת אמנות, אבל בפועל הצופים לא תמיד זוכים לכך. לעתים קרובות הם חווים תחושות של שעמום או רתיעה ואף תוהים אולי כדאי היה לצפות בסרט אחר. מעטות הפעמים בהן הסרט מוביל להתעלות וקתרזיס. אנסה להבין זאת מנקודת מבט נוספת.

צפייה בסרט כחווייה שברירית

סרטים מציגים סיפור בדוי ומזמינים אותנו להתחבר אליו, למרות שאנחנו יודעים שהוא לא אמיתי. מנקודת מבט פסיכואנליטית, המרחב הנפשי שבו הצופה יכול לחוות את הפיקציה כאמיתית אך גם בדויה בו-זמנית, הוא המרחב הפוטנציאלי. הפסיכואנליטיקאי הבריטי דונלד ויניקוט טבע מושג זה כדי לתאר את אזור הביניים של החוויה, השוכן בין הממשות האובייקטיבית לעולם הסובייקטיבי, בין המציאות לבין הפנטזיה. הדוגמא שהיא אולי המפורסמת ביותר להמחשת רעיון זה הוא חפץ המעבר בילדות המוקדמת. רובנו מכירים את ה"שמיכי", אותה שמיכה קטנה שקשה להפרד ממנה, אשר נחווית בו-זמנית כסתם שמיכה רגילה, וגם ככזאת המחזיקה איכויות הוריות. היא נעימה למגע, אפשר למשש אותה ולהתעטף בה ואולי נשאר לה קצת מהריח של האמא שהעניקה אותה. עבור הילד, היא לא בדיוק שמיכה, ולא בדיוק אמא, היא גם וגם, היא – "שמיכי". עד כאן הרעיון נראה פשוט למדיי וכמעט מובן מאליו (לכל מי שהיה פעם ילד) אלא שכאן העניינים מסתבכים.
אחת התכונות המרתקות של המרחב הפוטנציאלי היא השבריריות שלו. בכל רגע הוא עלול לקרוס לקוטב המציאות או לקוטב הפנטזיה. שני הצופים שהוצגו קודם לכן, מדגימים את תופעת הקריסה הזאת, לפנטזיה במקרה אחד ולמציאות במקרה השני. צופה אחד האמין יותר מדי ונחרד, צופה שני האמין פחות מדי והשתעמם.

משמאל לימין: אריסטו, קולרידג', וויניקוט. האנושות עסוקה כבר דורות בקשר בין דמיון ומציאות

השבריריות של החוויה מייצרת מתח ובכך משרה התרגשות בעת הצפייה. גרעין ההנאה הוא בפרדוקס בו שוכן הסרט – הסיפור הוא גם אמיתי וגם כוזב. אני יכול גם להזדהות עם הגיבורים והגיבורות, וגם לזכור שהם לא אני. הכל קורה לי – אני בסכנת מוות, אני שודד בנק וגם רודף אחרי השודדים, אני מתאהב, אני מתאכזב, אני מתבזה, אני כובש את הפסגה ושוב מתרסק. הכל קורה לי ויחד עם זאת כלום לא קורה לי, אני נטוע בכורסתי, מוגן מהסכנה אך גם מוגן מהשעמום.
החוויה הפרדוקסלית הזאת דורשת מאמץ נפשי. היא מצריכה גמישות מחשבתית, יכולת להכיל את החרדה, ריכוז וסבלנות. לא תמיד קל לגייס את המשאבים האלה בעת הצפייה.

יחסי הגומלין בין עלילת הסרט לעלילת חיינו

ייתכן שהמאמץ הנדרש לצפייה בסרטים הוא גדול במיוחד בתקופות בהן הנפש סוערת בעקבות דרמה המתרחשת במציאות האובייקטיבית. המלחמה הנוכחית מדגימה זאת. בימינו, המלחמה מתווכת באמצעות מדיום ויזואלי, יותר מאי פעם, מה שמוסיף לטשטוש בין סרט לבין המציאות. כך לדוגמא, אדם יכול לשבת באולם בקולנוע לב ולחכות לתחילת ההקרנה, בעודו צופה במסך הטלפון בסרטון קורע לב מהמלחמה. במצב זה היכולת להבחין בין דמיון לבין מציאות עומדת למבחן.
בזמן צפייה בסרט, אפשר לדמות את החוויה הפרדוקסלית והשברירית לנסיון ללכת על חבל, בלי לקרוס למציאות מצד אחד, או לפנטזיה מצד שני. במקרה זה, המלחמה היא כמו רוח פרצים שמרעידה את החבל ואת ההולך עליו.

מצד אחד, המלחמה יכולה לגרום לצופה לקרוס לרובד הפנטזיה ולהרגיש שהעלילה הבדויה היא ממשית ומבהילה. כמעט כמו ילד קטן שעושים לו פרצוף מפחיד של מפלצת והוא מבועת מכך. במצב המלחמתי, בו המציאות מאיימת באופן אובייקטיבי, קשה לצפות בסצנה מפחידה בסרט ולשכנע את עצמנו ש"זה לא אמיתי". משהו בנו יודע שזה דווקא מציאותי, ואפילו קרוב משחשבנו. מצד שני, המלחמה יכולה לגרום לצופה לאחוז באופן נוקשה במציאות. כאשר החוויה הרגשית שהסרט מציע מאיימת מדי על הצופה, הוא עלול להצמד למחשבה שעלילת הסרט היא בדויה, ולא להתמסר לצפייה. נוסף על כך, המלחמה מביאה איתה גל של "פייק ניוז" וחשדנות כלפיי הגורמים המתווכים את המציאות. בעולם הפרנואידי, גם השעיה רגעית של חשיבה ביקורתית, נחווית כמסוכנת.

הדינמיקה שתוארה לעיל, לא רלוונטית רק למלחמה. גם בתקופות רגועות יותר נכונות לנו סערות ריגשיות. העולם הריגשי של הצופה הוא שחקן ראשי בחווית הצפייה – הוא עשוי להיות מקור ההזדהות וההנאה מהסרט, ובה בעת עלול להוות מכשול להתמסרות לסרט. אפשר לטעון שנפשו של הצופה מנסה לאחוז את החבל בשני קצותיו – לאמץ אל חיקה את הדיאלקטיקה של המציאות והדמיון, שהם גם מנוגדים וגם מזינים זה את זה.

היופי הוא בעיני המתבונן

החוויה הקולנועית מהנה מאוד, אך גם שברירית ולכן מאתגרת. מודעות לכך יכולה להוביל לשינוי הגישה שלנו כלפיי הסרט. אפשר להבין את המפגש בין הצופה לבין הסרט כהזמנה לשותפות, שבה כל צד תורם את חלקו להתמודדות עם האתגר. לרוב, הצופים רגילים להסיר מעצמם אחריות. הם שופטים את הסרט, אבל לא רואים את חלקם בהצלחה או בכישלון השותפות. הם שוכחים שהאמירה "היופי הוא בעיני המתבונן" היא לא רק סיסמה ריקה בסגנון "על טעם וריח אין מה להתווכח", אלא מקפלת בתוכה ציווי להתבונן באופן אקטיבי. פעמים רבות הצופים פוטרים את עצמם ממאמץ רגשי ומחשבתי, מתוך תפיסה שהקולנוע נועד לבידור בלבד. אך היצירה הקולנועית מחזיקה גם ערך אמנותי. היא מרגשת – אם נסכים להסתכן ולהתרגש. היא מעוררת חשיבה – אם נתאמץ לחשוב.

אקטיביות מצד הצופה תהפוך את הסרט למרחב טרנספורמטיבי, כזה המאפשר לעבור תהליך. מרחב שמתקיימת בו למידה והרחבה של גבולות החוויה. בתוך כך, כאשר אנו מתקשים להנות מסרט, מוטב אם נשעה את הנטייה לבקר את הסרט ונשאל את עצמנו את השאלה השחוקה אך החשובה כל כך – "איפה זה פוגש אותי?". לדוגמא, מצ'ואיסט שיצפה ב"הר ברוקבק" עלול לבקר לחומרה את הסרט, אבל אם יתחקה אחר השורשים של הרתיעה שלו הוא יגלה שהסרט מעניק לו אפשרות לצמיחה ומגע עם הרוך שבו. לחלופין, מי שסולד מאלימות יתקשה אולי לצפות בסרט "להרוג את ביל", אלא אם יסכים להתיידד לרגע עם הצדדים התוקפניים שבו. ברוח זו, אם נעשה מאמץ אקטיבי לברר את הסיבות שמובילות אותנו להשתעמם או להרתע מהסרט, נוכל להזמין את עצמנו להרחבה של הרפרטואר הריגשי שלנו. ומה לגבי הפעמים בהם הסרט מאכזב, ששום דבר בו לא קורא לנו לעשות את המאמץ הנוסף, האם גם אז עלינו לדבוק בו? כנראה שהתשובה, כמו בכל מערכת יחסים, נמצאת בלבנו.

בהקשר של סקירת סרטים, אפשר להצביע על דרכים בהם מבקר הקולנוע יוכל לסייע לצופה לעמוד באתגר הצפייה. לשם כך, הביקורת צריכה להתייחס הן לרובד המציאותי והן לרובד הפנטסטי של היצירה. במילים אחרות, לא להתמקד רק בגורמים כמו איכות השחקנים או מידת התאמת הסרט לז'אנר, אלא להתייחס גם להתנהגות של הדמויות במרחב הדמיוני של הסרט, כאילו היו אמיתיות. הצופים זקוקים למילים שיאפשרו גם עיבוד רגשי וגם ניתוח אינטלקטואלי. הביקורת יכולה להיות חדה ונוקבת ובלבד שלא תפקע את בועת האשליה. פעמים רבות, הביקורות ב"עין הדג" מצליחות לעשות זאת. הן לא מסתפקות בציון של מספר כוכבים.

נחזור לסיפורנו: הזוג יושב על הספה וצופה בסרט מתח. הדמויות בסרט מתרוצצות בחשכה לצלילי מוסיקה איטית וצורמנית, חייהן בסכנה ממשית. הצופים לעומת זאת, מוגנים בספתם, הם אינם קרבים אל מותם. המשפט האחרון הוא כמובן שקר – שני הצופים, וגם הקוראים, הולכים וקרבים כמו כולנו אל המוות. בזמן צפייה בסרט, אנחנו מתקדמים אל סופנו בשעתיים בממוצע. מוטב לנו להפיק את המיטב מהזמן הזה.