בואו נתחיל מהשורה התחתונה: לכו לקרוא את "מחשבות על קולנוע" של קוונטין טרנטינו. לא בגלל שזה ספר מושלם, הוא ממש לא כזה, אבל הוא כן ספר מרתק. לא צריך להיות אחד מאוהדיו הגדולים של טרנטינו כדי להודות שלסרטים שלו, ב-30 השנים שעברו מאז שהוא התחיל לביים, היה חלק חשוב בעיצוב הנוף הקולנועי שמקיף אותנו. ב-"מחשבות על קולנוע" טרנטינו מספר על הסרטים והנוף הקולנועי שעיצב אותו.
בפרק הראשון, שהוא אולי גם המשמעותי ביותר בספר, טרנטינו מתאר את חוויות הצפייה בקולנוע של ילדותו, כשאמו ובן-הזוג התורן שלה היו מחליטים לחסוך כסף על בייביסיטר ולקחת אותו איתם לקולנוע, לראות סרטים שהם רוצים לראות – כלומר, סרטים למבוגרים. או ליתר דיוק, סרטי B גדושים בסקס, אלימות, גסויות וחוסר-תקינות פוליטית באופן כללי. הזיכרונות של טרנטינו מאותם סרטים נוגעים לא רק לעלילה ולסגנון, אלא גם, ובעיקר, לתגובה של הקהל באולמות. זה היה בית הספר לקולנוע שלו – להבין באיזה קטעים הקהל מגיב, בצחוק או בשאגות התלהבות (סרטים סוחטי-דמעות לא ממש היו ברפרטואר המועדף על משפחת טרנטינו, מתברר).
אבל למרות שסרטי ה-B האלה אולי היו החוויה הקולנועית הראשונית של טרנטינו, כשהוא עובר בפרקים הבאים לעסוק בסרטים האהובים עליו, כבר מדובר בסרטים מסוג אחר. הסרטים האלה אמנם שברו מוסכמות בכל הנוגע למה שאפשר להציג על המסך, אבל הם כבר היו חלק מהזרם המרכזי של הוליווד במה שהיה העשור-וקצת הקולנועי האהוב על טרנטינו, מסוף שנות ה-60 עד תחילת שנות ה-80.
הפרקים האלה, שכל אחד מהם מוקדש לסרט אחר, הם עיקר הספר, והטובים שבהם הם ממש טובים. כל סרט נידון בספר בהקשר אחר מקודמיו (או הבאים אחריו), אבל כמו בסרטי ה-B שהוא העריץ בילדותו, גם הדיון בכל אחד מהסרטים האלה מתרכז, בסופו של דבר, במה שגורם לסרט לעבוד: המעמד של סטיב מקווין ככוכב קולנוע ב-"בוליט", הפוליטיקה של "הארי המזוהם", הזעזוע שמספקת הצפיה ב-"גברים במלכודת", האלימות של "הבריחה", הגיבור של "נהג מונית" והבימוי של דון סיגל ב-"הבריחה מאלקטרז".
הפרקים האלה לבדם מצדיקים את הקריאה בספר (אבל עשו לעצמכם טובה, צפו בסרטים הרלבנטיים לפני שתקראו אותם): לא צריך להסכים עם כל האבחנות שטרנטינו מעלה לגביהם, אבל הפרספקטיבה הכפולה שלו עליהם היא תמיד מעוררת מחשבה: גם ככותב שגדל והתבגר בתקופה שבה הסרטים האלה יצאו, ויש לו היכרות אינטימית עם הסביבה החברתית והפוליטית שבה הם הופקו, וגם, כאמור, כבמאי עם הבנה עמוקה לגבי מה שגורם לסרטים לעבוד. ולפעמים גם מה שגורם להם לא לעבוד: טרנטינו מאוד לא סלחן גם (ואולי במיוחד) כלפי הסרטים שהוא אוהב, וכשהוא כותב על טעויות שנעשו, לדעתו, בהפקת סרט כזה או אחר בתחום הבימוי, ההפקה ובמיוחד הליהוק (מקריאה בספר עולה עד כמה טרנטינו מייחס חשיבות עליונה לנושא הליהוק), הוא נכנס בסרט חזק, גם אם הקונטקסט הכללי הוא חיובי מאוד.
הבעיה הגדולה של הספר היא שלצד הפרקים שבהם טרנטינו דן באריכות בסרטים האהובים עליו, יש פרקים שבהם הוא… לא עושה את זה. להבדיל מהסרטים שאוזכרו קודם, בפרקים אחרים של הספר נדונים סרטים שלטרנטינו בבירור אין משהו מעניין במיוחד להגיד עליהם, ולכן הוא שוקע בסקירה משמימה למדי על הקריירה של המעורבים בעשייתם ("אחיות" של דה-פלמה), או שהוא סבור שהסרט שהוא דן בו פשוט לא טוב, ולכן הוא הופך את הסקירה לקינה טרחנית על הקריירה המבוזבזת של הבמאי (Hardcore של פול שרדר) או שמהסקירה די ברור שטרנטינו היה מעדיף פשוט לעסוק בסרט אחר ("סמטת גן עדן" של סטאלון – עם כל המלל שטרנטינו מקדיש בסקירה הזאת ל-"רוקי" עולה השאלה למה הוא לא פשוט כתב על "רוקי" במקום). לכל אלה מצטרפת גם סקירה היסטורית די מעייפת על המעבר מהוליווד הישנה להוליווד החדשה, ופרק קצת יותר מעניין על האופן שבו מבקרי קולנוע שונים המציאו מחדש את מוסד ביקורת הקולנוע בארה"ב.
הפרקים האלה, שרובם מרוכזים בחלקו השני של הספר, הם לא בלתי-קריאים או משהו כזה, ופה ושם אפילו אפשר לחלץ מהם אבחנה מעניינת (למשל על האופן שבו מגזין האימה "פנגוריה" חינך דורות של חובבי קולנוע על ברכי תפיסת ה-'אוטר' הקולנועי לא פחות ואולי אפילו יותר מכתבי-עת יוקרתיים שמוקדשים לנושא), אבל הם מעמיסים על הספר משקל עודף ומיותר. אפשר היה לוותר עליהם, או להחליף אותם בפרקים על סרטים שלטרנטינו יש משהו מעניין להגיד עליהם ו-"מחשבות על קולנוע" היה הופך מספר טוב מאוד לספר מצוין.
אבל, כאמור, גם בפני עצמו הספר מספק חוויית קריאה מספקת מאוד, ובעיקר כזאת שהשאירה אצלי טעם של עוד. אני בטוח שרוב מעריצי טרנטינו יחיו בשלום עם מצב שבו הוא לא יכתוב ספר נוסף אף-פעם כל עוד הוא ממשיך לעשות סרטים, אבל לעזאזל, אחרי קריאה ב-"מחשבות על קולנוע" אני מת לקרוא ספר שהוא יכתוב שיוקדש כולו לקריירה של דון סיגל, או לסרטי "רוקי", או לקולנוע לא-אמריקאי (כל הסרטים שנדונים בספר הם אמריקאים). הספר הזה פותח כל-כך הרבה דלתות מסקרנות לגבי מה שיכול לבוא בעקבותיו.
לפני סיום, צריך לומר מילה או שתיים על התרגום. הוא יעיל ברובו, קריא מאוד, אבל כשמדובר בספר שעוסק בסרטי קולנוע, אפשר היה לצפות מהמתרגמת להכיר קצת את הסרטים שנדונים בו – ובימינו לא צריך אפילו לצפות בסרטים האמורים בשביל זה, אפשר לחפש בגוגל – וכך היו נחסכות מהקוראים התייחסויות לסצנה מ-"חבורת הפראים" שבה על פי המתרגמת משוסף "גרונה של אנג'ל" (תרגום נכון במקרה הזה יהיה "גרונו של אנג'ל" – הדמות של אנג'ל בסרט היא דמות גברית) או למשפט "אתם חשים ברי-מזל?" מתוך הארי המזוהם (במקור "אתה חש בר-מזל?" המשפט מופנה לדמות בודדת, לא לקבוצה). אין יותר מדי מקרים כאלה בספר, אבל אלה שישנם צורמים. עם השקעה מינימלית, אפשר היה להמנע מהם.
הכנסתי לרשימת הקריאה שלי.
מעניין, בדיוק היום נזכרתי בספר ראיונות שערך בזמנו פרנסואה טריפו עם אלפרד היצ'קוק שבו הם דנים באריכות בפילמוגרפיה של האחרון. מאוד מעשיר ומהנה, ואיפשהו מסתתרת בדיחה שהפילה אותי לרצפה בגעיות רמות ומביכות.
היצ'קוק/טריפו
ראה אור בעברית. אכן ספר מצוין.
ואגב טריפו, מחשבה שעלתה לי בזמן הקריאה
אחד הספרים שקראתי אי-אז בתואר הראשון היה "הסרטים בחיי" שכתב טריפו. זה ספר מקסים, שבו טריפו עושה פחות או יותר את מה שטרנטינו עושה ב-"מחשבות על קולנוע": מספר על הסרטים האהובים עליו, ומנסה להסביר למה הם כל-כך מוצלחים. קראתי אותו במסגרת קורס מבוא לקולנוע שלמדתי, ולימים גם נעזרתי בו קצת למשהו שקשור לאיזה מאמר שכתבתי.
זה באמת ספר מקסים, ובקורס ההוא הזדמן לי לראות את "לילה אמריקאי" של טריפו שהוא סרט מקסים. אבל חוויית הצפיה בו לא גרמה לי לחפש ולצפות בעוד סרטים של טריפו* וחוויית הקריאה בספר לא גרמה לצאת במסע צפייה בסרטים שטריפו דיבר עליהם – חלקם הכרתי, אחרים נשמעו מעניינים, אבל פשוט לא הרגשתי שזה מצדיק את הזמן שצריך להקדיש לנושא. אלה היו זכרונות על קולנוע של מישהו מדור אחר.
אני תוהה עד כמה קוראים עכשוויים של "מחשבות על קולנוע" ילכו לצפות בסרטים שטרנטינו כותב עליהם. גם הסרטים האלה לא ממש שייכים ל-"דור שלי", אגב; הסיבה שצפיתי ברובם היא שבתקופת התיכון היה בטלוויזיה ערוץ סרטים בכבלים, ורצועת "הצגה שניה" לסרטים קלאסיים בערוץ אחר, ובאותה תקופה הייתי עוקב אחרי ההמלצות השבועיות של אורי קליין בעיתון ולעיתים קרובות הוא היה מזכיר את טרנטינו בהקשר של הסרטים האלה. היום הכל נגיש (אם לא דרך הסטרימינג אז דרך הטורנטים) אבל אני תוהה כמה צופים שנולדו אחרי שנת 2000 ילכו לראות סרט שיצא בתחילת שנות ה-70, אפילו אם טרנטינו המליץ עליו.
אני תוהה גם אם בעוד עשור או שניים, סטודנטים לקולנוע יצפו בקורס מבוא לקולנוע ב-"ספרות זולה" וישלחו אותם לקרוא את "מחשבות על קולנוע" והם יחשבו לעצמם "נו, נחמד מאוד" וימשיכו הלאה.
* שנים קודם לכן ראיתי את "הכלה לבשה שחורים" שלו, בזכות מדיניות שיבוץ הסרטים ההזויה של הערוץ הראשון, שדחף אותו לשעות אחר-הצהריים באיזו שבת.
כנראה לא ילכו בגלל ספר של טרנטינו, אלא אם כן חובבי קולנוע מראש. זה לא אומר שהם לא ייהנו מסרטים ישנים, בדרך כלל ייהנו מאוד (בעיקר מהקלאסיים שבהם, ומהסוג שטרנטינו מדבר עליו), אבל בשביל החשיפה צריכים להיות שיעורי סרטים בבתי ספר ותיכונים, או ערבי סרטים משפחתיים שההורים בוחרים בהם את הסרטים (שתי מסגרות מצוינות גם להעמיק ידע תרבותי וגם קשרים בינאישיים בתוך המשפחה/ מסגרת שיעור, תלמידים ומורה).
לפי ההיכרות שלי, מי שילך בעצמו לצפות בסרטים ישנים מאוד שלא במסגרת קבוצתית כלשהי עשה זאת מתוך מוטיבציה פנימית עזה וכנראה חובב קולנוע בכל מקרה. לא משנה רמת הנגישות של הסרטים האלה, וזה נכון גם לספרים וירטואליים ולכל מוצר תרבות. הנגשה היא לא רק העובדה שאני יכול לחפש את המוצר וחמצוא אותו בשנייה. הנגשה זאת המסגרת שבתוכה אני צורך את התרבות הזאת והקשר שלה לקהילה כלשהי שאני משתייך אליה. גם עין הדג זאת קהילה כזאת, לצורך העניין, וגם עמודי יוטיוב שמנהלים תקשורת ערה עם ובין העוקבים, או מנוי לסינמטק או תואר בקולנוע.
סרטים שיוצאים כרגע לקולנוע הם חלק מההקשר התרבותי והכללי, והצופים שהלכו לקולנוע והמבקרים והכותבים את דעתם ברשתות החברתיות, או בשיחות סלון, הם הקהילה שצופה.
למיטב הבנתי, ספר של טרנטינו הוא לא קהילה כזאת, גם לא של טריפו, אלא אם כן אתה חלק מקהילת מעריצים פעילה שלהם, שקוראים יחד את הספר ועושים לעצמם באזז ללכת לצפות יחד בכל הסרטים שמצוינים בו.
***אני ניסיתי ליצור במשך כמה חודשים מסגרת תרבותית כזאת עם ילדים בכיתות א'-ג', סביב מורשת תרבותית של ספרי וסרטי פנטזיה. בשבילם נרניה היה סרט ממש ישן מהמאה הקודמת והידע שלהם בסיפורי תנ"ך היה מינימלי (דוד המלך וברק ודבורה לא נפלו מנרניה מבחינת ההנאה שלהם מהעלילה). אחרי הרבה פעמים שהקראתי וסיפרתי את העלילה של האריה, המכשפה וארון הבגדים, הצלחתי לגרום לחלקם לראות את הסרטים של נרניה, מסופקני אם הצלחתי לשכנע מישהו מהם לקרוא את הספרים, בטח כשהיו לי רק שלושה חודשים. ונגישות הן לספרים והן לנטפליקס וסרטים באינטרנט (כולל אתרים פיראטיים) הייתה להם בשפע מפתיע.
תרבות היא תמיד חלק מקהילה והקשר, משפחתית או במעגלים רחבים יותר, וירטואלית או פיזית.