והיה נותן בהם סימנים: כריס קרוס

לא 'דע כריסהמאה העשרים ואחת היא עידן מבלבל. כל האנשים שמרצדים על המסכים מולנו נראים כאילו יצאו מפס ייצור אחיד; כל הקומיקאים מספרים את אותן בדיחות עדתיות; 'כוכב נולד 3' מצרפת לשורותיה רק מי שנראה – ונשמע – כמו כוכבי 'כוכב נולד' 1 ו-2; לכל הכוכבניות ההוליוודיות יש אותה תסרוקת, אותו חיוך ואותו מנתח פלסטי. זה נכון גם לגבי הכוכבים, ויותר מכולם אצל השחקנים השחורים ה"קוליים", שנראים דומים מאוד זה לזה. והבעיה הכי גדולה היא שחורים שחולקים את אותו הגובה (כמעט), אותו השם ואותה נישה מקצועית. כן, אני מדברת על כריס רוק וכריס טאקר.

מאמר זה יחקור לעומקה את אחת הסוגיות הגדולות של היקום: איך לעזאזל אפשר להבדיל בין השניים. זה לא יהיה קל, וסביר שאפילו אני אתבלבל מדי פעם. אבל מה לא עושים למען המדינה.

כריס-Mess

כריס רוק הוא המבוגר מבין השניים. בקרוב ימלאו לו 41. זאת לעומת טאקר הפעוט, בן 33. רוק אמנם השתתף בתוכנית הטלוויזיה Saturday Night Live, שבוגריה נוטים להישאר מגובשים אחד בתחת של השני, אבל לרוק עצמו אין חבורה קבועה עימה הוא מופיע. זה לא מפריע לו להחזיק בעבר קולנועי מפואר הרבה יותר משל רעהו. למעשה, אם זיהיתם כריס כלשהו בסרט קולנוע ואתם לא בטוחים מיהו – רוב הסיכויים שזה כריס רוק.

רשימה חלקית של הרוק כוללת את 'דוגמה', בתפקיד רופוס, השליח ה-13 של ישו; 'האחות בטי', בו הוא ואביו יצאו בעקבותיה של עדת הראיה רנה זלווגר; 'באד קומפני', הקומדיה(?) שכולנו מעדיפים לשכוח; ו'משחק מכור' עם אדם סנדלר הבלתי נלאה. כמו כן שלח רוק ידו לתחום הדיבוב, עם 'מדגסקר', ועוד לפני כן – 'אוסמוזיס ג'ונס'.

טאקר מוכר בעיקר בשל שני סרטי 'שעת שיא', וכן בתפקיד רובי "סופר גרין" רוד, השדרן ההיסטרי מ'האלמנט החמישי' – הופעה קצרה אך זכורה. עוד הוא השתתף בסרט הפשע 'שטרות לוהטים' ובקומדיית הפעולה 'כסף מדבר'. חובבי טרנטינו ימצאו אותו גם ב'ג'קי בראון'.

להוציא שחורים

מסתבר ששני הכריסים עובדים בשיטת "הפרד ומשול" – לכל אחד מהם סט שחקנים שחורים מפורסמים עימם עבד, ואיש מהם לא משתתף בסרטי קולנוע בהם מופיעים "השחורים" של השני. ככל שזה נוגע להם עצמם, כריס רוק וכריס טאקר השתתפו יחדיו – אם אפשר לקרוא לזה ככה – בסרט בשם 'Panther' משנת 95', על תנועת הפנתרים השחורים בארה"ב. לרוק היה תפקיד קטן, טאקר היה ניצב. אבל העיקר הכוונה.

מבחינה מספרית, בתחום השחורים כריס רוק לוקח בגדול. השחקן המוערך ביותר עימו עבד הוא מורגן פרימן הסב, ב'האחות בטי'. הוא גם שיתף פעולה עם דני גלובר ב'נשק קטלני 4', והשתתף בכמה מסרטיו של אדי מרפי. ב'בומרנג' של מרפי רוק אף הגדיל לעשות וצבר לעצמו רשימת שחקנים שחורה נוספת, לחיזוק השורות. תמצאו שם את מרטין לורנס, ארת'ה קיט והאלי ברי.

טאקר, מצידו, יכול להתגאות רק בלורנץ טייט של 'שטרות לוהטים', אותו הוא מצנן באייס קיוב ('Friday'). כדי לא לצאת סאקר לגמרי, לטאקר יש את נשק יום הדין של השחקנים השחורים: סמואל אל בכבודו ובעצמו, היישר מהקלחת של 'ג'קי בראון'. שחור "חזק" נוסף שמקושר לטאקר, ולאו דווקא מתחום הסרטים, הוא ידידו מייקל ג'קסון. טאקר אפילו העיד לטובתו של ג'קסון במשפט שהתנהל נגדו; תחליטו אתם אם זה טוב או רע.

השחורה המפורסמת (יחסית) היחידה שאין לה בעיה מיוחדת לעשות סרטים עם שני הכריסים היא רג'ינה קינג ('איזה מין שוטרת 2: חמושה ומהממת', 'אבא בא לגן' וגם 'ריי'). טאקר קיבל אותה ב-'Friday' שכבר הוזכר, ואילו רוק עבד איתה ברימייק 'מת לצחוק', הוא 'Down to Earth'.

כריסת התרבות המערבית

כריס רוק למד בבית ספר שכמעט כל תלמידיו לבנים. גזענות היתה מנת חלקו היומית. אי לכך, הוא בחר להשחיז את לשונו. הרבה מאד מההומור שלו מתייחס לשחורים, אם כי, כמובן, אין לו בעיה לצחוק גם על בני עדות אחרות וצבעים אחרים. מבחינתו, הוא קומיקאי נטו, ותפקידו להצחיק. מדי פעם, הוא מצהיר, הוא מוכן לגלם תפקידי משנה רציניים. אבל ככל שזה נוגע לתפקידים ראשיים בסרטים – זו חייבת להיות קומדיה והוא חייב להצחיק. זה מה שהקהל שלו בא לראות. נאמן להצהרתו זו, שני הסרטים בהם כיכב רוק בתפקיד הראשי, ולא היה חלק מצמד או סתם דמות שולית, נכתבו על ידו (סיפור ב'ראש המדינה' ותסריט ב-'מת לצחוק'). ליתר בטחון, הוא גם הפיק אותם. והכוונה למפיק של ממש, ולא לעלה התאנה של Executive Producer.

לאחר עשרות הופעות קולנועיות וטלוויזיוניות, מספר דיוידיאי הופעות וספר אחד, כריס רוק לא מאט את הקצב. הוא מפיק עתה סדרה בשם 'כולם שונאים את כריס', המבוססת על ילדותו, ואותה הוא מקריין. כן הוא שוקד על עיבוי הקריירה הקולנועית שלו.

לעומת רוק הפעיל, כריס טאקר לוקח הכל באיזי. הוא נשמע פעם כשהוא אומר ששחקנים מתחילים רוצים לעשות סרטים טובים, אך ככל שזה קשור לשחקנים שחורים, כל מה שהם צריכים לעשות כדי לפרוץ לתודעה, זה סרט גרוע. אולי זו הסיבה שטאקר לוקח ברצינות רבה כל כך את תפקידו כסטנד-אפיסט, ומעיד כי לא אכפת לו לא לעשות סרטים, ובלבד שיישאר על הבמה. בין לבין, הוא מטייל במדינות אפריקה השונות, ומטיף להם על חשיבות השימוש באמצעי מניעה, ועל סכנות האיידס.

לאחרונה דחה טאקר הצעה כספית נדיבה תמורת השתתפותו ב'שעת שיא 3'. צעד זה נראה תמוה, עד שמגיעים לשמועות אודות מופע סטנד-אפ חדש שלו, שאמור להיות מצולם בזמן הקרוב (ולא ברור עדיין אם ייצא לקולנוע או ישירות לדיוידי).

פנים אל מול פנים

איך שלא נסתכל על זה, סביר שברגע האמת נשכח כולנו את הפילמוגרפיה של שני השחקנים, ולא נוכל לזהות מי זה מי. אי לכך, כדי למנוע תקלות, יש חשיבות עליונה גם למראה החיצוני של שניהם, ולמניירות שכל אחד מהם פיתח. אחרי הכל, ההבדלים בלחיים שלהם בולטים יותר מההבדלים בגישה שלהם לחיים.

מבחינה חיצונית, רוק הוא העגלולי מבין השניים. הפנים שלו מעוגלות, הלחיים שלו בולטות וגם האוזניים שלו מציצות קצת מהצדדים. לא בצורה מוקצנת כמו אלו של וויל סמית', אבל גם לא מדובר באוזניים משוטחות כמו של כריס טאקר. בשם העגלגלות, גם השפה התחתונה שלו עבה משמעותית מהעליונה. ויש לו גם שיניים בולטות.

אם כריס רוק הוא בעל הבייבי פייס ושפת הגוף הידידותית והמשתמטת, כריס טאקר הוא הבחור החד והזוויתי, והרבה מהבדיחות שלו נשענות על תנועות גוף מוקצנות וצפצופי קול נרגשים ומהירים במיוחד. לעיתים, כשהוא עסוק בהעוויות פנים, הוא גם מבליט את עיניו החוצה. אם מציבים בפניכם תמונות של הטאקרוק, שימו לב שלכריס טאקר גבות מקושתות יותר ובעלות זווית מודגשת יותר מאלה של כריס רוק.

זהו. עכשיו הכל ברור. אם הגעתם עד הלום, כל שנשאר לכם לעשות זה לפתוח את הכריסים לרווחה ולצעוק: "גיליתי את אמריקה!" (ששייכת בכלל לכריס אחר, אבל דיה לצרה בשעתה).