כשהוכרז הסרט החדש של צ'יפ ודייל, התגובות נעו בין "מי?", "מה?", ו"למה?" זה לא שצ'יפ ודייל – או הסדרה בכיכובם "יחידת ההצלה של צ'יפ ודייל" – הם תחתית חבית הזיכיונות שיש לדיסני, אבל בואו נגיד שהם אפילו לא הטמיאסים המונפשים הכי מוכרים – כשסיפרתי לחברים שלי שיש סרט חדש, הם אמרו "כן, היה בקולנוע לפני כמה שנים" ורק בדיעבד הבנתי שהם מתכוונים ל"אלווין והצ'יפמאנקס", ככל הנראה.
וכן, במקור (כלומר, 2014) הסרט היה אמור להיות עוד ניסיון ציני להשיג כסף ולרכוב על טרנד הרימייקים בלייב אקשן שבו אנחנו שומעים את סיפור המקור של יחידת ההצלה של צ'יפ ודייל. אלא שבמזל, הסרט התגלגל לידיים של עקיבא שייפר (אחד מחברי "האי בודד" והבמאי של "פופסטאר" המוצלח מ-2016) והתסריטאים דן גרגור ודאג מנד שהבינו שאף אחד לא ממש רוצה סרט על ריבוט CGI על שני טמיאסים שעושים מה שזה לא היה שהם עשו ב"יחידת ההצלה", ולכן במקום זה הוא מציע משהו אחר: מעין "מי הפליל את רוג'ר ראביט" למאה ה-21. תעלומה בלשית שבה צ'יפ ודייל הם לא יחידת הצלה, אלא שני שחקנים שהסדרה שאנחנו ראינו כילדים (מי מאיתנו שראה אותה, כלומר) הייתה ההצלחה הגדולה שלהם, ומאז נפרדו דרכיהם: צ'יפ (ג'ון מולייני) הוא סוכן ביטוח אפרורי, ודייל (אנדי סמברג) מנסה עדיין לרכב על תהילת העבר בכנסי מעריצים, ללא הצלחה מרובה. השניים צריכים לשתף פעולה כדי להבין לאן נחטף חבר שלהם מהקאסט של הסדרה, בגלל שלמשטרה לא נראה שממש אכפת.
וכמו שאצל רוג'ר ראביט אנחנו גילינו עולם הוליוודי שלם שבו בני אדם ודמויות מצוירות צריכות לחיות זה לצד זה, גם כאן שייפר מכניס אותנו לעולם שבו בני אדם חיים לצד דמויות מצוירות – אלא שהעולם של שייפר הרבה יותר כאוטי. במקום שדמויות מצוירות יהיו קבוצה מוחלשת שיכולה למצוא פרנסה בעיקר על המסך, כאן טמיאסים מונפשים יכולים להיות, נו, עובדי ביטוח מצטיינים. יותר מזה: בעולם של הסרט, יש יותר מרק צורת אנימציה אחד – מעבר לעובדה ששלל סגנונות אנימציה שונים נפגשים, הסרט מפגיש בין אנימציית דו ממד, תלת ממד, סטופ מושן, חבובות ובני אדם בגודל מלא.
יש לעולם הזה יתרונות וחסרונות: מצד אחד, הוא מרגיש פחות מגובש וקשה יותר "להאמין" לו. זה הגיוני שמצוירים יהיו שחקנים, אבל מי האידיוט שנתן לגוש פלסטלינה להיות מפקח משטרה? התחושה היא שכל היגיון שיכול להיות בעולם הזה נזרק בשביל עוד בדיחה ועוד הופעת אורח ועוד רפרנס. היתרונות הם שאפשר לספר בעולם הזה מלא בדיחות, מאוד מצחיקות, עם הרבה דמויות שמופיעות בהקשרים מצחיקים מאוד וזה קורע מצחוק.
לא הכול בסרט הזה מצחיק: יש בסרט כל מיני בדיחות מטא דדפול-יות שכבר אבד עליהן הכלח כמו דמויות שצועקות ש"אף אחד לא רוצה ריבוט!" או בדיחה מוקדמת על כך ש"בימינו תמיד גורמים לכל החיות ברימייקים בלייב אקשן לעשות ראפ" שמובילה לבדיחה הצפויה והברורה מאליה. אבל הרבה בסרט הזה מצחיק: כשמגיעים, למשל, לסצנת הראפ שברור שתגיע – הסצנה לוקחת כיוון אחר וטיפשי במיוחד וגורמת לכך שהציפייה מעוררת האנחות וגלגולי העיניים משתלמת לחלוטין.
ובעיקר יש בסרט הזה הרבה: כמות הופעות האורח, הרפרנסים והבדיחות היא כזאת שהצופים קורסים תחתיה. כמעט ולא עוברת סצנה בלי אזכור למישהו או משהו: בין אם זה פפה פיג, הסיוט לפני חג המולד, החבובות, קאטס, סאות' פארק, הפוני הקטן שלי, או עשרות דמויות מסרטי דיסני. אני בטוח שפספסתי לפחות 80 בדיחות סמויות והופעות אורח בצפייה הראשונה שלי, וזאת תחושה מתישה. זה היה יכול להיות לרעת הסרט לולא העובדה שלמרות ההתשה, התחושה שבה סיימתי את הסרט היא "אוקיי, אז בואו נצפה בו עוד פעם".
יש משהו בלתי נמנע בהשוואה בסרט הזה ל"רוג'ר ראביט", אבל לא נראה לי שהיא באמת הוגנת. כמו שהסרט הקודם של עקיבא שייפר – "פופסטאר" – לא היה בדיוק "ספיינל טאפ" אבל גם הוא היה מוקומנטרי על כוכב מוזיקה גדול, כך גם המקרה ב"צ'יפ ודייל" – אי אפשר להכחיש כל קשר ל"רוג'ר ראביט", אבל הסרט בסופו של דבר הוא משהו שיותר מתאים לחלק מהרפטואר של "האי הבודד" (אבל לילדים, למרות בדיחת חשפנים אחת יותר מדי) מאשר לתואר "ההמשך הרוחני של רוג'ר ראביט".
ואומנם "יחידת ההצלה של צ'יפ ודייל" הוא "רק" מצחיק, בניגוד ל"רוג'ר ראביט" שהצליח להיות הרבה יותר מזה, ואומנם הרבה מההומור שלו הוא הומור מטא ורפרנסים שכבר מתחיל לצאת מהאופנה – אבל תקשיבו, זה באמת סרט ממש מצחיק ועם אנרגיה חמודה שכיף לצפות בו. אפשר לבכות על כל מה שהסרט לא (וכל סרט שמנסה להיות "ההמשך הרוחני של רוג'ר ראביט" קצת מזמין השוואות למה הוא לא), אבל שווה להתמקד במה שהוא כן: קצר, חמוד, פרוע, ובעיקר – מצחיק. וגם רוג'ר ראביט, בסופו של דבר, רק רצה לגרום לאנשים לצחוק.
סרט מצחיק, אבל
מעקיבא שאפר קיוויתי לטייק מעניין יותר על השבלונה שהיא לא "מה אם נשק קטלני – אבל עם צ'יפ ודייל?". כי בסופו של יום זו אותה עלילה צפויה ורוויה בקלישאות, וכזה – כבר השקעתם בסרט ששובר את הנוסחה עם בדיחות למבוגרים (רנדי מארש בסרט דיסני לא היה בבינגו שלי), קחו צעד קדימה ותשקיעו בתסריט שלא ראינו קודם.
אבל בתור סרט שחוגג מורשת זיכיונות של חברה (+ הופעות אורח של זיכיונות מחברות מתחרות) הוא עושה לספייס ג'אם 2 בית ספר ומשתין עליו בקשת. מעולם לא נהניתי כל כך במשחק "זהה את הרפרנס" (מי עוד קלט את דוֹבי מהארי פוטר מדגמן לגוצ'י?). סרט נחמד סך-הכל, יכול היה להיות יותר טוב.
למה, בעצם, ציפית לזה מעקיבא שייפר או מישהו מהאי הבודד?
האי הבודד מאוד מצחיקים, אבל הם לא בדיוק מקוריים או חדשניים. להיפך – חלק מהעניין בשירים שלהם זה כמה הם מחקים באופן מושלם סגנונות של אחרים ורק קצת מקצינים אותם.
גם "פופסטאר" הוא סרט שה"טייק" שלו, עלילתית, מאוד פושר אבל הביצוע של השירים והבדיחות זה מה שעובד בו.
גם כשהם מקצינים
הם יודעים לתת טוויסט שהופך את הסיפור למעניין. אפילו "פופסטאר", אם לוקחים ממנו את הרפרנסים, הבדיחות והשירים, הוא בפני עצמו סרט לא רע עם סיפור מוצלח. לא פורץ דרך (בכל זאת סיפור קלאסי של המצליח-בלהקה-שזנח-את-חבריו) אבל הם עשו אותו מעניין מספיק כדי שלא ירגיש שהם הלכו על שבלונה.
לי דווקא הרגיש מאוד שבלונה מבחינת הסיפור
אבל שהקסם הוא הדמויות ובבדיחות, כמו פה.
סרט שגרם לי לתחושת מיאוס קשה.
חלאס נמאס כבר שבכל סרט שני דוחפים לנו לגרון רפרנסים בכוח לסרטים אחרים. מה נסגר דיסני? אתם חייבים להראות לנו שאתם שולטים בכל הזכיונות בעולם?
סגנון האנימציה הפריע לי בעין, משהו בעיצוב הכללי לא עובד טוב בכלל.
והבדיחות? ממוחזרות למוות. זה סרט ששהומור שלו גרם לי לחרוק בשיניים.
מה בכל אופן בסדר? הדיבוב בהחלט טוב מאד. כולם עושים את העבודה כראוי.
אם כבר
דווקא הסרט מראה שדיסני יכולים, כשהם רוצים, לשחק בנחמדות גם עם זיכיונות שאינם שלהם (מוורנר דרך פרמאונט ועד יוניברסל). למעשה, הופתעתי שבכל הקשור לדמויות של דיסני עצמם, היה פה מפגן מרשים של איפוק; מיקי וחבורתו הבליחו לשניות בודדות ואני לא חושב שראיתי נסיכת דיסני אחת.
האנימציה של ה-2D הייתה ממודלת כמו 3D
וזה היה מוזר וצרם גם לי, במיוחד בקטעים שדמויות 2D מחזיקות חפצים מהעולם האמיתי. מהבחינה הזאת האנימציה ברוג'ר ראביט עבדה לי יותר, אבל הם שיחקו עם זה פחות.
להיות רפרנס זה לא שווה ללהיות סרט. וזה מסכם את כל הסיפור לדעתי. הוא יצחיק בעיקר בני 12-16 הוא יעלה חיוך לעיתים רחוקות אצל מבוגרים. הוא לא ההמשך הרוחני של רוג'ר ראביט בשום צורה גם אם הוא מאד רוצה להיות. כשאני חושב על רוג'ר ראביט אני חושב על הסרט המצויר-לייב אקשן המוזר הזה ואפילו טיפה אפל וקודר, תכונות שאין בכלל בציפ ודייל. היה שם הרבה פוטנציאל והוא פוספס מה גם ששחקני הקול לא מספיק טובים, סת' רוגן לדוגמה נותן בדיחת טריילר אחת טובה וזהו. הקול שלו פשוט מעצבן לאורך כל הדרך. אנדי סמברג, הוא שחקן שתמיד נע על המצחיק-מעצבן וכשזה רק הקול שלו נותר רק המעצבן.
העלילה מעתיקה בלי בושה ולא נותנת שום חידוש מלבד זה שמדובר בדמויות מצוירות. והכי גרוע זה שהמתח בין השחקן הרציני שהפסיק לשחק והפך להיות סוכן ביטוח לביו השחקן השטוטניק שהפך לכוכב חלקי לא עובד מספיק טוב. וסרט באדי מוביז חייב דינמקה מעולה בין שני הגיבורים אחרת זה פשוט לא עובד.
עצלני באופן מעליב
90% מהתסריט של הסרט זה "להכניס פה דמות מוכרת כלשהי". לא רואה מה הופך את זה ליותר טוב מ"ספייס ג'אם 2", "שחקן מספר אחת" או פרק של "איש משפחה" (בימינו). לונלי איילנד, בבקשה תישארו במוזיקה, הסרטים שלכם מביכים.
יהי שמו בישראל: "צ'יפ ודייל יחידת הצלה"
כי עברית שפה קשה ודיסני פלוס מתורגמנים מסורבלים.
את הכותרת פה אני משאיר ככה אבל, שיקפצו לי.
אני נמצא עכשיו בדיסני פלוס והשם של הסרט שם זה ״יחידת ההצלה של צ׳יפ ודייל״
זו הזדמנות נוספת להזכיר למי שלא שם לב: דיסני פלוס כבר באויר.
אמנם עוד לא ניתן להירשם כדי לצפות בתכנים עצמם, אבל ניתן להיכנס לממשק ולראות בדיוק מה יש שם ומה אין. בחצות הלילה גם ניתן יהיה להירשם ולצפות בתכנים עצמם.
אופס, מסתבר שמדובר בסדרה ולא בסרט
סתם יצאתי טמבל (אבל לא יותר טמבל מדיסני שכבר מבינים שזה התרגום הנכון ובכל זאת משבשים את התרגום של שם הסרט).
התגובות פה קצת מורידות אז אני אתן קונטרה
מאוד נהניתי מהסרט. חשוב לומר שלא הגעתי עם ציפיות למשהו שלא הובטח מראש – לא ציפיתי לסיפור שובר נוסחה או מרגש במיוחד. ציפיתי לבדיחות והרבה רפרנסים, ועדיין יצאתי מופתע לטובה. לא כי התברר שהסיפור דווקא כן מרגש או שובר נוסחה, אלא כי הבדיחות והרפרנסים פשוט היו יותר – כמותית ואיכותית – אפילו ממה שציפיתי לו.
האם הסרט מחזיק בלי להבין את כל הרפרנסים ובדיחות המטא? קודם כל אני עצמי כנראה לא הבנתי חצי מהן (ולא נראה לי שיש מישהו, גיק ככם שיהיה, שבצפייה אחת יכול לזהות הכל), אבל צפיתי בו עם אשתי שזיהתה בערך את פיטר פן וזהו, והיה בסדר. למרות שבאמת במקרה כזה התחושה בסוף הסרט היא פחות 'וואו זה היה נהדר' ויותר 'סרט חמוד'.
ומילה טובה באמת צריכה ללכת למדובבים, ובמיוחד ג'ון מוליני. כשהסתכלתי עכשיו על התמונה בראש הביקורת לרגע ממש יכולתי לשמוע את הקול של שניהם בראש שלי. התאמה מצוינת של עיצוב, בניית דמות, וטונציה.