האם יש עדיין צורך בביקורת על "צ'ה צ'ה ממש חלק" (שם לא בדיוק רשמי. אפל, אשמח אם תפסיקו עם הקטע הזה של לא לתרגם את שמות הסרטים לעברית), כמה וכמה שבועות אחרי שיצא? מצד אחד, נראה שהוא פינה את מקומו בשיח הקולנועי לאחרים ולא הצליח באמת לחקוק את מקומו בסרטי 2022. מצד שני, אולי בדיוק בגלל זה צריך לחזור ולהדגיש את הסרט המקסים (גם אם לא מושלם) הזה.
"צ'ה צ'ה" הוא סרט ברוח התקופה. התקופה היא שהדרך היחידה של רוב סרטי האינדי להגיע לקהל זה לקוות שמספיק אנשים יגידו למספיק אנשים אחרים שיש סרט חדש שיצא לשירות סטרימינג. אז הנה: "צ'ה צ'ה ממש חלק", סרטו של קופר ראיף (שגם מגלם את התפקיד הראשי), הוא סרט טוב מאוד ושווה לכם לעצור את הבינג' של "טד לאסו" בשביל לראות אותו.
זה אפילו לא אמור להיות יותר מדי שוק למערכת – כמו שאמרתי, "צ'ה צ'ה" הוא סרט ברוח התקופה, והתקופה היא "פדינגטון" ו"טד לאסו". אנשים טובים ונעימים שמלאים באהבה ומנסים להרבות טוב בעולם. זה לא שאין בסרט קונפליקטים, או שאין בסרט שמוקים, אבל זה סרט שמלא באהבת אדם, שמתעקש להראות שכמעט כולם הם אנשים טובים – או לכל הפחות, אנשים שיודעים לעשות טוב.
גיבור הסרט שלנו, אנדרו, הוא בחור אבוד בן 22 שחוזר אחרי המכללה לבית אמו ובן זוגה החדש ולא יודע מה לעשות. הוא עובד במזון מהיר אבל לא מרוצה מכך וחולם לנסוע לברצלונה שם נמצאת בחורה שהוא אוהב נורא. בבר מצווה אליה הוא לוקח את אחיו, אנדרו מוצא כישרון עם פוטנציאל כלכלי: להתחיל מסיבות ולגרום לאנשים לרקוד. מה שנקרא, מפעיל מסיבות. בנוסף, באותו ערב הוא פוגש את דומינו (דקוטה ג'ונסון) ואת בתה האוטיסטית לולה (ונסה בורגהארט) – דמויות לא לחלוטין פופולריות בקהילה היהודית הקטנה, אך אנדרו נופל בקסם של שתיהן.
אם אתם חושבים שאתם יודעים לאן זה הולך, אז טוב, אולי – הסרט הוא לא בדיוק שק מלא של הפתעות אבל הוא קצת פחות ממהר לדחוף דרמות ולגרום לדמויות לקפוץ למעשים משוגעים רק כדי להעלות את סף הריגוש. קופר ראיף תמיד מתייחס לדמויות כמו אל בני אדם לפני הכל, וזה משתלם לו: אף דמות לא נופלת כאן למשבצת ידועה מראש – אפילו כאלה שממש מתבקש שכן יפלו – והסרט לא דוחף אותן לפעול באופן סטריאוטיפי ושטחי רק בשביל לאשרר לנו את מה שחשבנו עליהן.
עם זאת, הסרט עובד בעיקר בגלל ראיף עצמו – אנדרו הוא דמות שבאמת קשה שלא ליפול בקסמה. הוא בן אדם שמוכן לתת מעצמו הכל בשביל שלאחרים יהיה טוב, מדי פעם במידה שהוא הולך לאיבוד בעצמו – אבל הסרט לא נוזף בו על הנאיביות שלו או מתנקם בו עליה. במקום זה, הסרט נותן לו ללמוד את הלקחים על העולם בדרך ובקצב שלו. הגלולה המרה עדיין כאן, אבל תפיסת העולם החיובית של אנדרו היא כמו כפית סוכר שמצליחה להמתיק אותה. מנגד – הסרט אף פעם לא נותן לאווירה הקלילה והחמדמדה שלו לרדד או לפשט אותו.
אז למה הסרט נשכח? קשה להגיד שזה בגלל אפל, שהצליחו לסדר לסרט קטן אחר אוסקר לסרט הטוב ביותר. אז אולי זה בגלל שמאחורי כל הסוכר, האנושיות וההבנה בבני אדם – יש פה בסופו של דבר סיפור די מוכר של התבגרות. אומנם הפעם בגיל 22 ולא בגילאי העשרה, אבל מעבר לכך התובנות שאנדרו מגיע אליהן לגבי החיים הן לא מפעימות. האפשרות שלו לעשות דברים יותר מורכבים שמגיעה עם הגיל יוצרת כמה קשרים ורגעים יפים, אבל במבחן ה"מה לקחתי מהסרט הזה", אני לא יודע אם יש לסרט משהו להציע שרבים וטובים לפניו עוד לא הציעו. אם כן, אולי זה כך שמשהו בסרט מרגיש כמו ילד שיוצא לראשונה לעולם הגדול, ולא כמו מבוגר שצריך להתמודד עם העולם הזה. חלק מזה מגיע בגלל הדמות של אנדרו, שמצליחה תמיד להיות גם בוגרת וגם עם תום ילדותי שכזה.
זאת לא בעיה – "צ'ה צ'ה" הוא סרט קטן ונפלא. מדי פעם צריך סרטים שלא יהיו יצירות מופת חד פעמיות אלא פשוט משהו שמרים את הנפש בעת צרה, שתמיד קצת יותר חכם ממה שנדמה לך ושתמיד כיף להתכרבל איתו בערב אחרי יום קשוח. גאונים בשם עצמם יש הרבה. סרטים שגורמים לך לאהוב ולהרגיש נאהב, פחות.
רפרנס נהדר לשיר הבם בם בם.
קלאסיקת ילדות שלא מתיישנת
אחד הסרטים האהובים עליי
ראיתי את הסרט לפני שנתיים והוא היה הסרט של 2022 מבחינתי, אבל חיכיתי עד לצפייה שנייה (שעשיתי שלשום) לפני שאני יוצא עם הכרזות. כי זה כן סרט קטן, הוא מאוד פשוט בעשייה שלו, מאוד צנוע במטרות שהוא מנסה להשיג ומאוד סטנדרטי במבנה התסריטאי שלו. אבל זה הקסם של קולנוע. אי אפשר לדעת מתי סרט ידבר אליך, אישית, בצורה ישירה ומדויקת כל כך.
'צ'ה צ'ה' הוא אחד הסרטים הכי מדויקים באנושיות שלהם שיצא לי לראות. לקופר ראיף יש את מה שאני רק יכול להגדיר כאינטלגנציה רגשית גבוהה מאוד. אנשים מדברים על כך שהוא כתב לעצמו את דמות האדם הכי נחמד ביקום אבל זה לא לגמרי נכון כי כל הדמויות בסרט הן האנשים הכי נחמדים בעולם עם פגמים כל כך אמיתיים והדרך בה הפגמים האלה תורמים לקונפלקטים המרכזיים של הסרט באופן כל כך חלק וזורם וקולנועי היא מאוד מרשימה.
זה אחד מסרטי ה-feel good הכי מחממי לב שנתקלתי בהם וכזה שאני חושב עליו הרבה גם אחרי. והוא מתכתב יפה בתמות שלו עם "ימים מושלמים", עוד אחד מהסרטים האהובים עליי (וזה שהם מדברים על נושא דומה בהחלט תורם לאהבה שלי אליהם).
אני לא מנסה להעלות למישהו את הציפיות מהסרט. אם תתנו לו הזדמנות, אז תבואו בראש לסרט קטן ומקסים. זה שהוא עבד עבורי באופן שהוא כל כך מעבר לכך בעיקר נובע ממי שאני וממה שעובר עליי ומאיך שקופר ראייף מדייק בלהעביר את זה בסרט השני שלו בסה"כ (והסרט הראשון שלו, "Shithouse", הוא מופתי בעיניי גם כן).