תא קטלני

מאת
רז גרינברג
– פורסם ב 23 במרץ 2001Posted in: ביקורות

במקור: The Cell
במאי: תארזם סינג
תסריט: מארק פרוטוסביץ'
שחקנים: ג'ניפר לופז, ווינס
ווהן, וינסנט ד'אונופריו

אני איש של עקרונות. לא, באמת.
אני מוכן לקום ולהגן בעוז על השקפותיי בפני כל מי שמוכן לשמוע. אבל גם לאנשי עקרונות מותר להודות לפעמים שהם טעו ולשנות את דעתם. עד לא מזמן החזקתי בדעה מוצקה שאסור לפרסם ביקורות על סרטים שהגיעו לארץ ב-DVD ולא הופצו כאן לקולנוע. הסיבה לכך היא שמדובר לרוב בסרטים שנחשבים "לא מסחריים", וביקורות כאלה יכולות לתת למפיצים אליבי בנוסח "מה רוצים מאיתנו? לאלה שרוצים לראות את הסרטים האלה יש איך לראות אותם". וחוץ מזה, כשהחזקתי בהשקפה הזאת, בכלל לא היה לי DVD, אבל זה ממש לא קשור לעניין.

בכל אופן, לפני כמה שבועות עשיתי חושבים. "רגע, במי אני בעצם פוגע בזה שאני לא כותב על סרטים ב-DVD? במפיצים? מה פתאום, הרי ממילא לא אכפת להם מאיתנו. ולקהל מגיע לדעת על סרטים גם אם הם לא הופצו/מופצים/יופצו בארץ, נכון?"

אציין למען ההגינות שבאותה תקופה בדיוק קיבלתי DVD, אבל תאמינו לי שאין שום קשר.

'The Cell' ('התא' – נא לא לבלבל עם 'The Chamber' על פי ג'ון גרישם), היה אמור להיות מוקרן כאן בארץ, לאחר שהכניס סכום מרשים בסוף השבוע הראשון להקרנתו בארה"ב, אך תוכנית זו נפלה, כנראה, לאחר שבשבועות הבאים הוא דעך במהירות שלא תיאמן (ולכן הוא "לא מסחרי" עבור הקהל בארץ) הוא ניתן להשגה כרגע ב-DVD, אם כי, לפחות רשמית, הוא עדיין עשוי להגיע לבתי הקולנוע בארץ בשלב כלשהו. הסרט הזה מהווה – קחו נשימה עמוקה, הזהרתי אתכם שאנחנו כאן בקטע של שבירת עקרונות – ניצחון מסוים למבקרים מסוגו של נחמן שניצקליין, כי הוא מאשש את אחד הטיעונים שהם משמיעים הכי הרבה מאז 1985: במאי קליפים הופכים לבמאי קולנוע מחורבנים.

טוב, אני לא ממש מסכים לטיעון הזה, לפחות לא מהסיבות של שניצקליין. אני יכול לחשוב על לפחות שני במאים נפלאים – דייויד פינצ'ר ('שבעה חטאים') ואלכס פרויאס ('עיר אפילה') שעשו את המעבר מהקליפים לקולנוע חלק. אבל לרוב במאי הקליפים לשעבר יש בכל זאת חיסרון די גדול: הם פשוט לא יודעים לבחור תסריטים טובים. רוצים הוכחה? תראו את 'The Cell'.

הסרט בוים על ידי תארזם סינג, בעברו במאי של קליפים ופרסומות, שידוע במיוחד בזכות הקליפ המדהים שהוא ביים לשיר Losing My Religion של R.E.M. ואיזה תסריט הוא בוחר בשביל סרט הבכורה שלו? את התסריט של 'The Cell'. תסריט שבחלקו הגדול לא נותן לו הזדמנות להפגין את היכולת הויזואלית המרשימה שלו. וחוץ מזה, התסריט גם גרוע מספיק בזכות עצמו.

קיצור העלילה, חלק א': האפ.בי.אי. (בפיקודו של וינס ווהן) במרדף אחר רוצח סדרתי. הרוצח הסדרתי תפס בחורה. הרוצח הסדרתי לא מתכוון סתם ככה לרצוח את הבחורה, לא: הוא מארגן את זה ככה שלבחורה יש זמן קצוב לחיות. האפ.בי.אי צריך למצוא אותה לפני שהזמן הזה יגמר.

כל מה שסיפרתי לכם כרגע בארבעה משפטים נמשך בסרט חמישים דקות, פלוס מינוס. האם התסריטאי, מארק פרוטוסביץ' (שכתב גם את התסריט ליצירת המופת הבאה עלינו לטובה, 'פרדי קרוגר נגד ג'ייסון הזומבי') עשה משהו כדי להפוך את חמישים הדקות האלו ממשהו מוכר עד מיאוס למשהו מעניין או בלתי צפוי? הצחקתם אותו. למעשה, פרוטוסביץ' לא ממש כתב את התסריט: הוא פשוט לקח את 'שתיקת הכבשים', 'שבעה חטאים', 'עימות חזיתי' וכמה פרקים של 'תיקים באפילה' ועבר מאחד לשני תוך כדי שהוא מעתיק באקראי סצינות. המישמש הזה אכן משעשע, באופן מסויים, כי הוא הופך את הצפייה בחציו הראשון של הסרט לחידון טריוויה מהנה למדי בנוסח "נחש מאיפה נגנבה הסצינה שאתה צופה בה כרגע". וזה טוב, כי חוץ ממשחק הטריוויה הזה, כל חציו הראשון של הסרט הוא חסר עניין לחלוטין: על המסך אין אף התרחשות מפתיעה אחת לרפואה. אין גם דמויות מעניינות, וגם לא קצב עלילתי נורמלי, שהיה יכול להפוך את העסק למותח. הבמאי המסכן פשוט לא יודע מה לעשות. כך חולף לו חצי סרט בשיממון טוטאלי.

קיצור העלילה, חלק ב': בעקבות עוד טוויסט עלילתי מוכר מדי, האפ.בי.אי. מחזיקים עכשיו את הרוצח הסדרתי, אבל הוא לא ממש יכול לשתף פעולה. למי קוראים לעזרה? לקתרין (ג'ניפר לופז), פסיכולוגית שמטפלת בפציינטים שלה באופן לא שגרתי: במקום לשבת על הספה ולשמוע אותם מבלבלים לה את המוח, היא פשוט נכנסת לתוך התודעה שלהם עם מכשיר וירטואל ריאליטי. עכשיו האפ.בי.אי. רוצה שהיא תיכנס למוח של הרוצח הסדרתי ותגלה איפה הוא החביא את הבחורה.

החצי השני הוא החלק המעניין יותר של הסרט. קודם כל, בגלל שקורה פה משהו שעוד לא ראינו קודם (אם כי יש לציין שגם את הרעיון של שימוש במציאות מדומה כדי לחטט לאנשים במוח נגנב גם הוא, הפעם מספר של רוג'ר זילאזני בשם 'אדון החלומות' וסצנה דומה היתה גם ב'להיות ג'ון מלקוביץ'). אבל בעיקר בגלל שבחלק הזה תארזם התאושש והחליט לקחת את העניינים לידיים. הסצינות שבהן ג'יי-לו מסתובבת בתוך הראש של הרוצח נראות מדהים: מין פריק שואו רצחני בתוך מוזיאון מעוצב. אבל בדיוק כאן, למרבה הצער, שוב מרים התסריט של פרוטוסביץ' את הגרזן, ומוריד אותו על הראש של הבמאי. הסצינות האלה באמת נראות נהדר, אבל לוקות באותן בעיות שסבלנו בחלק הראשון (הדמויות לא מעוררות סימפטיה מינימלית, הסצינות מחוברות זו לזו במסקינג טייפ כך שהסיפור לא מותח, וכו').

ומה שיותר מאכזב: הפוטנציאל המעניין של הרעיון – להסתובב בנבכי המח של רוצח סדרתי (כשחושבים על זה, זה רעיון מחליא, אבל חייבים להודות שהוא מעניין), מתבזבז לחלוטין. אנחנו לא מקבלים שום הסבר לגבי למה מה שאנחנו רואים בתוך תת התודעה שלו נראה כמו שהוא נראה, או מה זה אמור לייצג (וגם לא לעובדה שלפי הסרט הזה, הדימוי הדומיננטי בתת-ההכרה של כולנו הוא סוסים). התסריט כן זורק, איפשהו לקראת הסוף, הסבר לגבי המניעים של הרוצח, אבל מדובר בהסבר בנאלי ופשטני, שאפשר היה להגיע אליו גם בלי כל הטכנולוגיה העתידנית שמוצגת בסרט. ואם כבר הגענו לסוף הסרט – סביר מאד שתצליחו לנחש אותו בקלות, אלא אם כן התנזרתם לחלוטין מקולנוע בעשור האחרון.

מה שכן, קצת לפני הסוף הזה, יש איזושהי תפנית מפתיעה: פרוטוסביץ' זונח את כל שאר הסרטים שמהם הוא גנב, ועובר להעתיק מ-'זינה הנסיכה הלוחמת'. אני חייב להודות שבשלב הזה של הצפייה הסרט סוף סוף הצליח להוציא ממני תגובה קיצונית – נשפכתי על הרצפה בפרץ צחוק היסטרי.

הליהוק, להוציא את העובדה שהסרט מספק עבודה לכמה שחקני משנה טלוויזיוניים, רחוק מלהרשים. וינס ווהן חסר כריזמה או כישרון כלשהו. אני לא יודע אם יש שחקנית שמתאימה לגלם את התפקיד שנכתב פה לקתרין – שילוב של פרויד, האם תרזה, וזינה – אבל ג'ניפר לופז בטוח לא מתאימה. וינסנט דונופוריו עושה את תפקיד הרוצח באנרגטיות ראוייה, אבל אנתוני הופקינס בתפקיד חניבעל עדיין אוכל אותו בלי מלח (ואין כאן שום תרתי משמע).

מישהו אמר פעם שאם רוצחים סדרתיים היו כל כך חכמים כמו שמראים אותם בסרטים, הם היו מוצאים דברים אחרים לעשות חוץ מלחתוך בני אדם. מצד שני, אם הם כל כך צפויים כמו ב-'The Cell', אז כנראה אין שום סיבה לפחד מהם.

תגיות: