אישה-חתול

במקור: Catwoman
במאי: פיטוף
תסריט: ג'ון ד. ברנקטו, מייקל פריס ושות'
שחקנים: האלי ברי, שרון סטון, בנג'מין בראט, למברט ווילסון

הפעם האחרונה בה פגשתי את קטוומן בקולנוע היתה לפני קצת יותר מעשור. היא היתה אז מישל פייפר, וכוסתה בלייטקס מכף רגל ועד ראש. את אשת החתול החדשה משחקת האלי ברי, ואף על פי שהיא לובשת בערך עשירית מכמות הלייטקס שמישל פייפר לבשה בזמנו, היא לא מצליחה לשדר אפילו רבע מהסקס-אפיל של הבלונדה. ולמרות הכל, המחשוף של האלי ברי הוא הנקודה החזקה ביותר בסרט.

לרוע המזל, במשך כל החלק הראשון של הסרט, המחשוף לא מופיע. בעוד אנו ממתינים לו, אנחנו מתוודעים להאלי ברי, המגלמת את פיישנס פיליפס (ובעברית: סבלנות מברג), אמנית בנפש, שעונשה על 'גוטיקה' הוא לעבוד במחלקת הפרסום של חברת קוסמטיקה גדולה. חברת הקוסמטיקה עומדת להפיץ מוצר חדש לשוק: ביולין – קרם שלא רק מעלים את הקמטים, אלא באמת הופך את העור לצעיר יותר. בראש החברה עומדים שרון סטון והמרובינג'יאן מ'מטריקס Reloaded', זוג לא-מתפקד לחלוטין, המטייח את העובדה כי לקרם הזה, כמה חבל, יש יותר תופעות לוואי מהמים של הקישון. לא עובר זמן רב, ופיישנס מגיעה למקום הלא נכון בדיוק בזמן שבו המון אנשים מתגייסים יחדיו על מנת לספר זה לזה על תכניתם הזדונית ולעשות מו-הא-הא-הא. היא לומדת על תופעות הלוואי של המוצר, ואז היא מתה. כן, אני יודע שלא קל להאמין לזה, אבל אני מבטיח שלא המצאתי כלום. זאת באמת העלילה של הסרט.

ראוי להבהיר כי למרות שקטוומן (מצטער, אני לא מסוגל להביא את עצמי להגיד "אישה-חתול") נושאת את שמה של הדמות המיתולוגית מעולמו של באטמן, כל קשר בין השתיים הוא מקרי בהחלט ונובע מחוסר מקוריות תסריטאית בלבד. כך או כך, מספיק להכיר קצת את הבחורה המקורית כדי לדעת לאן המוות של פיישנס מוביל. לאחר התקלות פוסט-מורטם עם קבוצת חתולים, היא חוזרת לחיים, מגלה את נפלאות תלבושות העור הצמודות, הצבע לשיער והיכולת לקפץ מבניין לבניין, ספיידרמן-סטייל, באמצעות אנימציות מחשב גרועות במיוחד. היא גם נקלעת לקונפליקט הזהות הכפולה הקלאסי, ונאלצת לשמור את סודה הנורא משוטר בשם טום לון (בנג'מין בראט), המנסה להביא את קטוומן למשפט.

העלילה הזו מספקת בסיס לכמה מהדיאלוגים המגוחכים ביותר שראיתי מאז 'ימי חיינו', שהופכים למרשימים עוד יותר עקב כך שהם משוחקים ממש ממש רע. שרון סטון מחזקת את המוניטין שלה כשחקנית שלא עשתה שום דבר חשוב בחיים מאז היום שבו שכחה את התחתונים שלה בבית, והאלי ברי מוכיחה שעם או בלי אוסקר, היא עדיין לא יודעת להדגים איך עושה חתול. בין דיאלוג מגוחך אחד לשני, הסרט לא מדלג על אף קלישאה בספר הקלישאות הגדול של תסריטאים הוליוודיים. אפילו הקלוז אפ על פניו המבוהלות של ילד אותו קטוומן צריכה להציל נמצא שם. ואם חשבתם שחבר הומו במשרד בתור הצלע הקומית זה רעיון שהלך לאיבוד בסוף המאה הקודמת, תחשבו שוב.

בכל סרט קיץ הגון, האקשן היה צריך לפצות על הכל. תלבושת העור המגוחכת של האלי ברי, העלילה הטיפשית, האנימציה הממוחשבת המזעזעת ברגע בו קטוומן מזנקת ממקום למקום – על כל אלה אפשר לסלוח, אם בסרט היתה רק סצינת מכות טובה אחת או שתיים. אין.

כמו צביקה פיק, הסרט משתמש בגימיקים זולים כדי למשוך את תשומת הלב של הקהל הצעיר. ובדיוק כמו צביקה פיק, הוא לגמרי לא מודע לפתטיות של הניסיון הזה, ובטוח שהוא הסרט הכי כיפי ומגניב-כאילו-שיו-כזה בעולם. יש בסרט סצינת כדורסל מאגניבה עם מוזיקה מה-זה-מאגניבה ברקע (סצינה כזו מנותקת לא ראיתי מאז שהחבר'ה מהמטריקס פצחו בריקוד רייב סוער). יש בו גם סצינת ריקודים במועדון שלא מצליחה לעניין אפילו לרגע. אפילו המצלמה אף פעם לא חותכת סתם לצילום בתוך בניין. היא טסה לשם. לאט. עם מוזיקה משעממת ברקע.

זאת הסיבה האמיתית שבגללה הסרט הוא אחד הדברים הכי מחורבנים שתראו השנה בקולנוע. זה לא רק שהוא מכיל משחק גרוע, סצינות אקשן רעות, עלילה קלישאתית וכוכבות קולנוע שמקצרות את השיער שלהן בלי שום סיבה טובה – את כל אלה כבר ראינו. עם מעט ציניות והומור עצמי, אפשר היה להציל אפילו סרט כזה. אבל 'אישה חתול' חושב שהוא כל כך מגניב, מבלי באמת להיות מהנה בשום שלב שלו, עד שלאחר הסרט היה לי דחף עז למצוא את הבמאי, המפיק, התסריטאי או כל אדם אחר שהיה מעורב בהפקה בשלב כזה או אחר של הסרט, לנער אותו ולשאול "על מה לעזאזל חשבת?!".

מצד שני, לקטוומן יש מחשוף עצבני משהו.