במקור: Casanova
במאי: לאסה הלסטרום
תסריט: ג'פרי האצ'ר, קימברלי סימי, מייקל כריסטופר
שחקנים: הת' לדג'ר, סיינה מילר, ג'רמי איירונס, אוליבר פלאט, לנה אולין
'קזנובה' הוא סרט שרציתי לאהוב. האמת, הוא אפילו סרט שיכולתי לאהוב, אילו אך היה סרט טוב יותר. כי הרי, סך הכל, החומרים מהם נעשה הסרט משובחים. למשל, דמותו של קזנובה עצמו: המאהב העילאי, איש אשכולות, משורר ולוחם. הוא אולי לא מגלה ארצות, אבל פרט לכך, הוא תמצית התפישה הרומנטית. אך למרות הפוטנציאל, בנקודה מסוימת, התבשיל מוקדח. הנקודה נמצאת, אגב, באמצע הסרט, כך שאם היה עלי לבקר את מחציתו הראשונה של 'קזנובה', הייתם מקבלים כאן ביקורת מתלהבת באופן יחסי.
הית' לדג'ר, קזנובה, חי בוונציה לפני שנים רבות. אמו נטשה אותו כשהיה ילד (כן, זה נשמע כמו הסבר פסיכולוגי, אבל אם הסרט מתעלם מזה, גם אני ואתם נוכל לעשות כן), והוא גדל להיות גדול המאהבים. אין אשה המסוגלת לעמוד בפניו. אין אשה שרוצה לעמוד בפניו. מסתבר שכל בנות ונציה הן שרמוטות בנשמתן. הסרט אף טורח להדרדר להלצות המזכירות לי בדיחות שנונות שלי מאזור כיתה ה', בדבר המספר הזעום של בתולות באוכלוסיה שעברה את גיל 11.
אבל לא לעולם פארטייה. פריצות שכזאת מהווה קורה בעין הכנסיה הקתולית, המנסה להעלות את קזנובה על המוקד. כדי להמלט מפרגולי הכנסיה, ובראשם החשמן פוצ'י (ג'רמי אירונס, בעוד תפקיד לא הכי מלהיב), קזנובה מוצא התחכמות מעין-משפטית, ומחליט להינשא לבתולה האחרונה בוונציה. לרוע המזל, בדרך הוא מתאהב בטעות בפרנצ'סקה (סיינה מילר), האשה היחידה המסוגלת לעמוד בפני קסמיו. היא גם האשה היחידה המסוגלת להתמודד כשווה מולו, ומול שאר הממסד הגברי השוביניסטי המדכא – היא מרצה באוניברסיטה המקומית, מפרסמת מאמרים, ומלהטטת בסיף טוב בדיוק כמוהו. היש ספק איך הסרט עומד להיגמר?
לאסה הלסטרום, הבמאי, ניפק בשנים האחרונות יבול עשיר של דרמות מהורהרות ועציות, כ-'חדשות הספנות', 'תקנות בית השכר', ו'חיים בלתי גמורים'. סבלנו מספיק, וכיוון שכך שמחתי לגלות שהפעם מדובר בשינוי מרענן באווירה. הסרט ניסה לקחת את הדמות של קזנובה, ולהעניק לו אווירה קלילה ומשועשעת, לא חפירה פסיכולוגיסטית מיותרת במה שהפך אותו להיות אדם דפוק כל כך, שאינו מסוגל למצוא אהבה.
האווירה המגניבה והנועזת, של מעשי גבורה קלילים, אהבה והרפתקאות רבות מעללים, מחפה כמעט על הכל. זה מתחיל בתפאורה המרהיבה: הסרט צולם בוונציה, העיר היפה כמו שיר. יפה כמו שיר יפה, ליתר דיוק. זה ממשיך בדמותו של קזנובה – בסרטים מהסוג הזה, הקסם האישי של הגיבור מתבקש והכרחי. לדג'ר הכריזמטי קיבל שורות נהדרות, בעזרתן הוא מגלם דמות מקסימה ושרמנטית, שמצליחה להחזיק את הסרט. אבל אי שם באזור אמצע הסרט, המיקוד הולך לאיבוד: מוצגות יותר מדי דמויות, ומוקדש להן יותר מדי זמן מסך. הדמויות האחרות, כמו גם השחקנים האחרים, פחות טובות מקזנובה עצמו. עלילות המשנה הולכות ומסתבכות, ומשום מה התסריטאי חש צורך מוזר לסגור את כל הקצוות, עד שבמקום סיפור(ים) מתקבלת מין עיסה מאולצת, שנוזלת את דרכה מכל חור אפשרי.
פגם מטריד אחר בסרט הוא השימוש שלו באנכרוניזמים. כלומר, מיקום רעיונות בתקופה אליה אינם שייכים, כמו למשל, בוונציה של המאה השמונה עשרה. אנכרוניזם, יש לו שני שימושים לגיטימיים בלבד. האחד, היסטוריה אלטרנטיבית (נניח, לאונרדו דה-וינצ'י בונה רובוטים המנסים לכבוש את גן-עדן), והשני הוא הומור. נראה בדיוק זאת שכאן היתה הכוונה, אלא שהאנכרוניזמים האלו – למשל, השורה "This is the last time Im traveling coach", שפולטת דמות שכרכרתה לא מתנהגת כמצופה – אינם מצחיקים, ואפילו לא מאוד חינניים.
כמובן, כל כולה של דמותה של פרנצ'סקה היא אנכרוניזם אחד גדול – פרט לשריפת מחוכים, כל מעשיה ומעלותיה נראים כאילו נשלפו מהמאה העשרים, אם לא יאוחר מכך. את הפמיניזם של פרנצ'סקה ניתן היה לסבול כשלעצמו, לו היה מדובר באלמנט זה בלבד, מרכזי ככל שיהיה. אלא שהדבר נעשה כחלק מרצף של דיאלוגים, אמות מידה, הרגלי מיטה ושאר ירקות, עד שכל ההומור שהיה יכול להיות בכך מאבד את טעמו.
וכך, סרט שהיה יכול להיות הרפתקה מרהיבה, פשוט אינו כזה. אם הייתי יכול לגזור ממנו בערך רבע, ולהשאיר את עלילותיו של קזנובה לבדו, להעיף כמה דמויות מיותרות, ולהשאיר את הקסם של מחצית הסרט הראשונה, היה נוצר סרט שהייתי רוצה למסגר ולתלות בסלון שלי. אבל איני יכול, וחבל. אם חפצים אתם במאהבים הגדולים מהחיים, חסרי דאגות ונועזים, תיאלצו להסתפק בסירנו דה-ברז'רק (ואפילו בגרסת סטיב מרטין), ואפילו יש אומרים ארול פלין. ואין לשכוח את הגדול מכולם, דובל'ה גליקמן. באמת, מתי כבר יקבל דובל'ה סרט משלו?
- האתר הרשמי
- הת' לדגר
- סיינה מילר
- ג'רמי איירונס
- לנה אולין
- זכרונות קזנובה – הטקסט המלא
- עלילות קזנובה בספרות העברית
- הכל על קזנובה
- יש סרט טוב על קזנובה
הרבה פחות גרוע מאיך שהפרומו נראה
התכוונו ללכת ל-Match Point ואם לא למטאדור, אבל איך שהגענו לקולנוע ונעמדנו בתור כרזו ברמקולים שנגמרו הכרטיסים לכל הסרטים פרט לקזאנובה. 90% מהאנשים עזבו את התור ואנחנו, שנסענו די רחוק בשביל לראות סרט (זה היה בהפצה המאוד מצומצמת של Match Point), החלטנו שאנחנו רואים סרט הערב, גם אם זה יהיה קומדיה רומנטית טפשית.
הסרט היה הרבה פחות גרוע ממה שציפיתי, היו בו המון קטעים מצחיקים (אם כי גם לא מעט קטעים עם הומור נמוך במיוחד).
תכל'ס, היה שווה רק בגלל הקטע עם הכפפה (ההעלבה והזמנה לדו-קרב באמצעות ביצ'סלאפ עם כפפה והטחתה ברצפה). כמובן שאימצנו את המנהג הזה.
, או שמא ?...
(בדיחות פרטיות מותר, בדיאטת האוף טופיק שלי?)
למעשה, במקור נכנסתי רק כדי לציין שתקציר הביקורת בעמוד הראשי משעשע להפליא, אבל שורה מסוימת בביקורת פרטה על מיתר בלבי:
סטיב מרטין! כאילו לא מספיק נורא שהוא העז להניח טלפיו על סירנו דה-ברז'ראק (עבירה שדינה מיתה, לכל הדעות), עכשיו הוא פושה גם בעוד יצירות מופת קלאסיות של ילדותי. מה עם משלחת החיסול שלנו? מתי היא יוצאת? האם כל אחד צריך לקנות כרטיס משלו, או שיש הנחה לקבוצות? איפה אדם שיארגן?
וסקרנות
תאמיני לי, את ממש, אבל ממש, לא רוצה לדעת איפה הייתי בזמן שכתבת את ההודעה הזו.
אבל שאלה לקיפוד: דובל'ה גליקמן ראוי לסרט בתור מאהב או בתור מאהבת?
הו, איו.
סרט שכל התועלת שלו היא בשיחזור התקופתי היפיפה שלו. זהו. הוא פשוט זול יותר מאשכרה לטוס לונציה.
לדג'ר משעמ. לא סקסי, לא מושך, לא יפה במיוחד. ובסרט שכולו סובב סביב כמה שאי אפשר לעמוד בפניו, לדג'ר לא התקרב ללשכנע אותי שהוא קזנובה. בנוסף, פרנצ'קה הרגישה לי מעט שבלונית. דמות שכל הצידוק שלה הוא להראות פמינסטית ולהתאהב בקזנובה, בסופו של דבר. היא חמודה לאללה, סיינה מילר, אבל הסרט פשוט לא נותן לה חומר טוב לעבוד איתו.
אין קובץ אשר יכול לעמוד בפניו.
אבל הכל מזויף, כבר עדיף DC
אבל זה איטי ומסורבל כמו סוס פצוע שסוחב את כל תבואת הכפר.
תעברו לטורנט !עוד יותר !
פירוש, מישהו? אני מבין שה -coach פה זה לא במובן של מאמן…
Coach זו הדרגה הכי נמוכה בתיירות
מחלקת תיירים במטוס נקראת גם coach, הקרונות הצפופים יותר והנוחים פחות ברכבות נקראים Coach וכו' וכו'
קטנטן פיצי פצפון
לא שזכור לי, אמרו את זה בסרט? המקום היחיד שאני יכול לחשוב עליו זה בסצינה עם הכדור הפורח…
דובל'ה
למה אין לינק לדובל'ה גליקמן
הית'קליפ,
פרדון מיי פרנץ' – פשוט לא נראה איטלקי. עלי לבקש סליחה ומחילה – אבל באמת זה מפריע לי. כנראה שלשאר העולם לא כי הוא כזה חתיך. מילא ללהק אותו כסוג אחר של אירופאי. אבל, באמת שאי אפשר לזייף איטלקיות. ויותר מזה – הרעיון של פמיניזם עד כדי-כך מוחצן בתקופה הזו נשמע לא רק מופרך אלא גם מעצבן מאוד. אבל השאלה החשובה באמת עוד לא נשאלה: האם הסרט מזכיר ולו במעט את התענוג האסור שב"שוקולד"? – כי אם כן, אולי הוא לא כל-כך נורא…
לא נכון (דעתי)
סרט מצוין ומצחיק. כל הסרט היה פשוט מצחיק בטירוף ואין לי בעיה בקומדיות עם הומור נמוך. אפילו קטע האמריקן פאי היה יותר מצחיק מאשר באמריקן פאי. אם כבר יש משהו שפגע בסרט זה סיינה מילר שבאמת מעצבנת והסוף האדיוטי, שהוא כל כך מופרך שפשוט צחקתי בו.
כל הדמויות שם מצוינות ומצחיקות בטירוף, במיוחד האיראני (המשרת של קזנובה), הארוס של סיינה מילר והעוזר של הבישוף.
כמו הביקורת, הסרט יכול היה להיות יותר טוב
לקזנובה (האדם והמיתוס שנבע ממנו) היה כל כך הרבה מ"המאהב הכי טוב בעולם" (תרועות חצוצרה ותופים)
הוא היה מרגל, צלף מצוין, משורר, סופר… (והרשימה פשוט נמשכת) אבל הסרט עצמו בחר להדגיש רק (אולי יותר נכון, ברובו)את צד המאהב, שזה קצת חבל כי לדעתי היה יכול רק להוסיף אם היו מראים עוד צדדים באישיותו.
פרשיות האהבה עצמן הן קלילות
ומצחיקות,נחמד למרות שזה קצת חזר על עצמו.
אני מאמינה שהבעיה הייתה בתסריט שבחר לספר ולהציג את הסיפור בצורה שעשה:
נע בין קיטשיות וקלילות עם נטייה מעצבנת לקיטשיות ולסינדרום "הסוף טוב הכל טוב"
המשחק לדעתי היה טוב (אמרתי בעבר הית' לדג'ר הוא שחקן כישרוני ביותר לדעתי) ושאר השחקנים גם הם היו טובים
העיצוב והתפאורה היו מהממים (ואני לא אומרת דברים כאלו בקלות ראש)
בסוף כן היה טעם של אכזבה ופספוס אבל אי אפשר לומר שלא נהנתי לראותו והסרט עצמו בהחלט נכנס לקטגוריה שלי של "ערבי DVD עם החברים"
לקיפוד
אתה מדבר על האנכרוניזם שבהצגת דמות פמיניסטית במאה ה-18?! לידיעתך, הפמיניזם לא התחיל במאה העשרים, היו בהחלט גם פמיניסטיות במאה ה-18, שנחשבה לתקופת ההשכלה ולעידן הנאורות. מרי וולסטונקראפט, מי שנחשבת ל"אמא של הפמיניזם" חיה בסוף המאה ה-18, ומתה כאשר ילדה את בתה השניה (שהיא הסופרת מרי שלי שחיברה את עלילות פרנקנשטיין). כך שהדמות של פרנצ'סקה יכולה להתאים גם למאה ה-18!
עוול לג'אקומו ק.
הייתי ממליצה לכל שוחר אמת לקרוא את ספרו הביוגרפי של קזנובה- 'זכרונות קזנובה' ולהיווכח איזה אדם היה באמת- אציל נפש! אשר העניק רק אושר לנשים ואהב כל אחת ואחת מהן בלהט וברגש. כל פרשית אבהבים (אם עם דוכסית, חדרנית, זמרת, רקדנית או אפילו- מרגלת ושתי נזירות) נסתיימה על הצד הטוב ביותר ואף אישה לא הצטערה על קורטוב האושר שהוענק לה.
ודרך אגב קאזנובה נחשב למאהב מתון באותה תקופה, סה"כ 116 פרשיות אהבים פרושות על פני 32 שנים כלומר- 3 או 4 פרשיות בשנה.
ספר ממולץ, כתוב בחן ובטעם טוב.
ועוד משהו- אני סבורה שהנשים באותה תקופה (ואולי מעולם) לא היו מדוכאות, למעשה, אני כמעט מקנאה באורך חייהן.
עוול לג'אקומו ק.
לגבי שתי השורות האחרונות – השאלה הגדולה היא כמובן מהו דיכוי בעיניך? איך את בכלל מגדירה דיכוי? אני מגדירה דיכוי ככל מצב שבו ישנן יחידות/ים או קבוצות המופלות לרעה, בין אם מדובר באפליה בוטה וגלויה ובין אם מדובר באפליה קלה וסמויה מן העין! לכן מבחינתי נשים תמיד היו מדוכאות ומופלות לרעה וגם היום דיכויין עדיין לא נעלם לגמרי (אם כי הוא בהחלט צומצם באופן משמעותי במדינות מודרניות). כמובן שגם לגבי המילה אפליה אין הסכמה גורפת ויש לה הגדרות שונות.