ביקורת: בידוק

הייתי רוצה להתחיל עם זה שההפתעה הנעימה שהיא "בידוק" קצת באה משום מקום, אבל זה לא יהיה לגמרי מדויק: אומנם ז'אומה קולייט-סרה הוא לא שם שיש מה לצפות ממנו יותר מדי אחרי "בלאק אדם", וסרט-אקשן-בנטפליקס כבר הפך להיות תו תקן לחוסר-איכות, אבל טארון אגרטון הוא שחקן חינני לכל הדעות ותמיד כיף להיתקל בפרצופו של ג'ייסון בייטמן. האם שניהם יספיקו להרים את הסרט מהבינוניות שנגזרה עליו מראש מעצם צורת ההפצה שלו?

ובכן, כן, אבל זה כאמור היה בפינת ה"פחות מפתיע". מה שיותר מפתיע הוא העבודה הממש מעולה שהתסריט עושה – וכשניסיתי להבין למה כל כך נהניתי, הבנתי שפשוט עבר הרבה מאד זמן מאז שיצא סרט "מת לחיות" טוב. שלושים שנה כמעט, כי "מת לחיות 3" יצא ב-1995.

הרי מה שהיה טוב ב"מת לחיות" זה הפרמיס: גיבור בעל כורחו בסיטואציה שגדולה עליו. אבל קל לפספס איתו, וישנן אין ספור הוכחות לכמה קל הפספוס הזה – ומכאן ההפתעה כשפתאום נחת ביצוע ממש מוצלח של הטרופ, ועוד בלי לדלג כמעט על שום קלישאה בספר.

הגיבור שלנו הוא אגרטון בתפקיד אית'ן קופק, עובד בחברת האבטחה של שדה התעופה בלוס אנג'לס שתכלס תקוע בקריירה שלו באותה משבצת ולא ממש מרוצה מחייו, למעט אשתו ההרה נורה (סופיה קרסון) שאוהבת אותו מאוד – אבל פחות את התסכול התמידי שלו. בדיוק ביום שבו הוא תופס אומץ לבקש לאייש את עמדת הבודק (אלו שיושבים ליד מכונות השיקוף) במקום סתם להורות לאנשים להוריד חגורות אל המגשים, מתברר שלנוסע פלוני (בייטמן, ולא, הסרט לא נותן לו שם בשום שלב) מאוד חשוב שמזוודה פלונית תעבור בשלום את הבידוק ותעלה למטוס כאילו הכול בסדר. זה חשוב לו עד כדי לאיים על חייה של נורה ולגרום לאית'ן לעשות בדיוק מה שהוא אומר.

כאן המקום לומר שהסרט במקביל כולל גם בלשית במשטרת לוס אנג'לס שחוקרת עקבות לאיום פוטנציאלי, אבל למרות נוכחותו המבורכת של השחקן ג'וש ברנר בקו העלילה הזה הוא ממש לא העיקר: העיקר הוא מה שמתרחש בשדה התעופה, הלחץ המטורף שאית'ן נמצא בו, הניסיונות הנואשים שלו למצוא דרך לדווח על התקרית לכל אדם שהוא ומשחק המוחות הבלתי נגמר עם הנוסע המסתורי והאכזרי. הסיפור הזה נבנה לאט, חתיכה אחר חתיכה, ועלול אולי לגרום לסרט להרגיש קצת איטי בהתחלה; אבל כשהוא מתחיל לתפוס קצב הוא הרבה יותר אפקטיבי, כי הדילמה הקלישאתית של גיבורינו קיבלה נפח וגרמה לנו לאכפתיות.

זה עובד בעיקר כי השחקנים משני עברי המתרס עושים עבודה פשוט נהדרת. אגרטון היה סוכן כל יכול בסרטי קינגסמן ושם מן הסתם היה מחסל את בייטמן עם אחד מהריסים שלו או משהו, אבל כאן הבייבי-פייס שלו (אני היחיד שחושב לפעמים שהוא הבן הלא-חוקי של דיקפריו?) מאפשר לו להחליק בטבעיות אל האומלל חסר האונים שמנסה לגלות תושייה ולעשות את הדבר הנכון. בייטמן לעומתו נשאר קבלן-ביצוע מסתורי לפרויקטים בעייתיים מהסוג הזה, והמאפיין היחיד שהסרט נותן לדמות הזו הוא המאפיין היחיד שהיא צריכה: הוא נהנה "לשחק עם האוכל". הנוסע לא מסתפק בלגרום לאית'ן המסכן לפעול על פי הוראותיו, אלא מלווה אותו באוזנייה לאורך שעה ארוכה ומשגר הערות עוקצניות בלי הפסק. זה יעיל כי זה שנון וכי בייטמן עושה את זה ממש טוב, אבל גם כי בסוף זה בונה דרמה אישית בין הגיבור לנבל, מה שגורם לקתרזיס להיות הרבה יותר מספק.

חוץ מהתסריט האפקטיבי, הבמאי קולייט-סרה – שביים שני סרטי ליאם ניסן מהיותר טובים במבחר – מוכיח שהסיפור עם "בלאק אדם" היה חד פעמי וכי עדיין כוחו במותניו לנצל לוקיישנים ליצירת סיקוונסים מותחים וסוחפים. הבמאי מעביר את הצופים בתחנות שכל אחד שטס לחו"ל מכיר – רק מנקודת המבט של העובדים, שזה כבר מעניין; אבל העיקר הוא השימוש החכם במאפיינים של כל שלב כדי לבנות מתח או להתיר אותו. העצבים של העיכוב בצ'ק אין, הנחת הפריטים על המגש, היציאה האקראית של תיקים מסוימים לבדיקה נוספת – כל רגע מוכר קופץ לביקור אבל לא רק כדי להגיד שלום, אלא כדי לתרום לעלילה.

בהמשך יש גם סצנה מורכבת מאוד במסוע המזוודות האוטומטי, אבל היא מבוימת ביד בוטחת ולא מבלבלת לרגע כשלצופים ברור מי (ומה) נמצא איפה בכל רגע נתון. עוד בעניין כישורי הבימוי יצוין שוט רציף מרשים שמתרחש בתוך מכונית דוהרת ומזכיר את מתיו ווהן בימיו הטובים, אבל זה קורה בקו העלילה הפחות מעניין אז זה יותר נשכח (למרות שוואו, זה באמת מגניב לאללה).

כל זה כבר סבבה בפני עצמו, והייתי מאד בעניין של הסרט אחרי שעה ומשהו בתוכו, אבל מה שהעלה אותו מבחינתי לדרגת סרט מומלץ ביותר הוא הסוף שלו, שגם הוא נלקח ממחוזותיו הישנים והטובים של ג'ון מקליין, שידע פשוט לנצח בסטייל ובלי שטויות. סוף טוב בז'אנר הזה הוא סוף קתרטי, ואני מתקשה להיזכר בסרט הוליוודי מהזמן האחרון שלא התבייש לתת לדמויות שלו את גמולן הטבעי כמו שצריך ובצורה כל כך מספקת.

אז נכון שיש בעיות – למשל סופיה קרסון שמגלמת את אהובתו של אית'ן באותו החשק שבו בובת ראווה מציגה את הבגדים שבחלון, או ת'יאו רוסי (ראיתם אותו הרגע ב"פינגווין") שדמותו היא העזר כנגדו של בייטמן ונופלת ממנו בכל פרמטר אפשרי. ויש גם את עניין התעלומה עצמה – מי בעלי האינטרס להעלות את אותה מזוודה למטוס וכן הלאה – והחשיפות במקצה הזה מרגישות כמו סינגולריות של קלישאות. אבל בסוף לב הסיפור על האיש הלא נכון במקום הלא נכון הוא מוצלח, יציב, זורם ומרתק, ובזכותו סיימתי את הסרט עם חיוך גדול.