במקור: Captain’s Corelli's
linסMand
במאי: ג'ון מאדן
תסריט: שון סלובו
על פי ספרו של: לואי דה ברנייר
שחקנים: ניקולס קייג', פנלופה
קרוז, ג'ון הרט, כריסטיאן בייל
חשוד. חשוד מאוד. לתומי חשבתי שהלכתי לצפות ב'המנדולינה של קפטן קורלי', ובמקומו מקרינים את 'פרל הארבור – גרסת הבמאי'?
אבל איפה בן אפלק?
ומי זה הקפטן הזה?
ומה זה המבטא הזר המגוחך של פנלופה קרוז?
לקפטן קורלי יש מנדולינה. הוא גם מפליא לנגן בה בדיוק שלוש וחצי פעמים במהלך הסרט, שהתכבד להקרא על שם כלי הנגינה המדובר. הפעמים הספורות הללו משובצות בשעתיים פלוס כמה דקות של 'פרל הארבור' פוגש את 'מלנה'.
ההשוואה הבלתי נמנעת בין 'פרל' הזכור כקלישאתי אך אפקטיבי לבין 'המנדולינה' אמנם כבר נשמעה פה ושם, אבל עד שאינך צופה בסרט, אין אתה מבין ממש עד כמה חומרי התסריט בימינו דלים, כנראה.
בואו נראה: צעירה יפהפה (שעוסקת פה ושם בקצת סיוע רפואי) קושרת קשר עם חיילים נועזים יותר ופחות בנוהל הקבוע "משולש אהבה בלתי-אפשרי" בזמן מלחמת העולם השניה, על רקע נופי אי עוצר-נשימה. המממ….מישהו מזהה?
אפילו בפוסטר של הסרט נראה זוג מתגפף כשהגבר ארוז במדים מיושנים, וברקע אי יפהפה ומטוסי קרב עתיקים מרחפים. נשמע מוכר, מוכר מדי, ועוד בסמיכות חשודה. באם תרצו לצפות בסרט עתיר קלישאות רומנטיות ופה ושם קצת אקשן מלחמתי זוהר, הרי שהאופציה הנוכחית מורידה למינימום את איכות האקשן (משום שהוא כלל וכלל לא העיקר בסיפור) ומתרכזת בתחום אמרות האהבה הידועות.
במשך 90 דקות צפיתי רק בקלישאות אהבה, עד שהגיע האקשן. ב'פרל הארבור' זה היה אקשן עשוי כהלכה, עתיר פיצוצים מרשימים ושוטים מעניינים. ב'מנדולינה' זהו אקשן סוג ב' ופשטני – מהסוג שמופיע בסרטי אהבה כדי לזעזע פה ושם, לא לשם הבלגאן כשלעצמו. והאקשן אכן לא מספק את הסחורה, אולי בגלל שמייצרים אותו כמה תותחים נגררים, שלוש שריוניות ישנות, מכונת ירייה מחלידה ופיצוץ סתמי אחד שנראה כאילו מישהו פשוט שכח לכבות את הגז אחרי שהכין לעצמו חביתה, ושרף את המטבח. דווקא בעניין הקלישאות אין ספק ש'המנדולינה' לא נופל בהרבה מ'פרל', אבל זו לא חוכמה גדולה בהתחשב בעובדה שקל הרבה יותר להפיק משפטים לעוסים, מאשר סצינות קרב מרשימות.
בסך הכל השאלה שאתם צריכים לשאול את עצמכם היא פשוטה: מה מוצא חן בעיניכם יותר, נופי הוואי ואהבה-עצמית-אמריקאית או נופי יוון ואותנטיות ים תיכונית קסומה? העלילה, בכל מקרה, היא זניחה.
את המסך מקשטת הפעם פנלופה קרוז, שהיתה, לדעתי, מוצלחת במיוחד ב'הכל אודות אמא' של אלמודובר, ומאז קצת מדרדרת בהופעותיה הקולנועיות ('אשה על הגובה', 'שאיפות'). על כל פנים, גברת קרוז מגלמת את היווניה פלגיה (במבטא של איטלקיה שמשחקת יווניה שמתאהבת באיטלקי) באי השלו קפלוניה, בשנות הארבעים המוקדמות. מוסולני שולח את צבאו לכיבוש יוון, וכך מוצא עצמו קפטן קורלי מחיל התותחנים האיטלקי באי הפוטוגני להפליא לצד פלגיה הפוטוגנית להפליא. את קורלי מגלם ניקולאס קייג' – שחקן שאיננו מן החביבים עלי, ולו בגלל מבטו המיוסר שמשדר תמידית "סגרו את המפעל לציפוי כרום בירוחם בו עבדתי, ועכשיו אני מובטל", אבל הפעם הוא קולע באופן די משכנע לתפקיד האיטלקי חובב המוזיקה, שמלחמה היא לא בראש העדיפויות שלו, ומצליח אפילו לשעשע לעיתים. גם אם את מבטאו של קפטן קורלי לא הייתי מסווגת מיידית כ"איטלקי", הרי שהוא כאין וכאפס לעומת פלגיה, שצווחת בשעטנז מבטאי מובהק.
את הסיבוך העלילתי מספקת פלגיה, המאורסת לצעיר מקומי פשוט (אדון 'אמריקן פסיכו', כריסטיאן בל, בליהוק מעניין) המצטרף למלחמה בחזית האלבנית. אחד יוצא למלחמה – והשני תופס את מקומו. בכלל לא ראינו את זה בא. מכאן העלילה ממשיכה לנוע בקווים צפויים למדי, אבל לפחות זה נעשה על רקע ים תיכוני קסום ומשכנע.
זו כנראה אשמתי שאני מחפשת עלילה בסרטי אווירה. עדיין לא הפנמתי לחלוטין את הרעיון של סרט שכשרואים אותו בקולנוע צריך רק לצקצק בלשון, להפגין התפעמות מהנוף ולהיאנח מהטרגיות הסיפורית הקלושה. מדי פעם אני מצליחה ליהנות משכאלו, אבל הם צריכים להיות מוצלחים במיוחד לסוגם, ו'המנדולינה' אינו מוצלח במיוחד. הוא סרט סתמי למדי, שהצילומים היפים שמופיעים בו לא מצליחים לחפות על סיפור לא מספיק מעניין, עם רגעי שיא שלא הולמים במיוחד את שאר העלילה. אולי הבעיה היא שאני אוהבת סרטים שמגרים מחשבה או שתיים, וקשה לי להגיב בעצבות לנוכח אסון מטופש שדחפו בכוח לתסריט כדי לעבות אותו קצת. אבל אני לא ממש דוגמה, משום שניחנתי ברגישות סלקטיבית קלות, וצילומי נוף מדהימים אני נוהגת לשמור לערוצי המדע והטבע. לא לקולנוע. על כן מכורי רגשות קשים וחובבי סרטי 'אווירה' איטיים ייהנו. אנשים עם אמפתיה של בלטה, כמוני, מוטב שילכו לסרטים אחרים.
- האתר הרשמי
- הספר – ב'מיתוס'
- הספר – ב'אמאזון'
- ניקולס קייג' – אתר מעריצים
- פנלופה קרוז – אתר מעריצים
- כריסטיאן בייל – אתר רשמי
- פרל הארבור
- מלנה
- קפאלוניה
- מגזין המנדולינה
סרט כ''כ גרוע
שאפילו תגובות אין לו?
(לא ראיתי, לא מתכוון לראות)
סרט כ''כ גרוע, בלחץ
וואללה, הלכתי עם חברה שמשוגעת על מבט-הפאפי-שדרכו-לו-על-הענבים של ניקי קייג'.
וואללה, אפילו היא, ששרדה בגאון ובעזוז את '8 מ"מ' (למרות חרחורי הגסיסה שלי!), לא הצליחה להגיע לסוף הסרט.
להגנתי ייאמר, שאני מראש לא רציתי ללכת ואפילו תירצתי את זה בשנאתי היוקדת לכריס בייל (הבחור הוא מעין טום קרוז מכוער: גם לא יודע לשחק, גם מקרין שחצנות אנטיפטית וגם מכוער יותר מהקרוז, שזה לכשעצמו הישג). אבל הלכתי ואני שפנה.
אני רוצה רק להעיר שזה הסרט השני בתקופה האחרונה (כלומר, כרונולוגית זה הראשון אבל מי סופר) שיצאתי ממנו בהפסקה ולא הגעתי עד סופו. גם האחר הוא חדש ומדובר: כוכב הקופים.
שאלת סיכום: לפי הגדרת הספוילר במסך התגובות, האם ייתכנו ספוילרים לסרט הזה? מה יכול לקלקל למישהו את האין-הנאה ממנו? מה?!
לא יכול לצאת מסרט באמצע.
אני מעדיף לסבול בשקט מאשר להפסיק משהו באמצע. אין לי בעייה לא להתחיל משהו (עדיין לא מצליח לראות את ממנטו), אבל ברגע שהתחלתי אני חייב לסיים. אפילו בפגוש את ההורים נשארתי עד הסוף, וסבלתי.
גם בספרים זה דרך אגב ככה.
שאלה של תרגול ורצון רע
אף פעם (אבל אף פעם!) עד השנה האחרונה לא הצלחתי להפסיק דברים באמצע.
השנה אני פשוט באובר-לואד של מטלות שאני לא אוהבת, ואני משתדלת למזער את מינון הדברים שלא מהנים אותי מעבר לחובותיי לאנושות, על אחת כמה וכמה בקולנוע, שאני באמת באה אליו במטרה מוצהרת להנות, לבלות ואולי, אולי גם לחוות איזושהי חוויה מאירת עיניים.
בייל - יותר מליהוק מעניין
כריסטיאן בייל הוא שחקן נערץ. חשדנו בכך באימפריית השמש, הבנו את זה ב"וולווט גולדמיין", והפכנו את זה למנטרה שלנו באמריקן סייקו ושאפט. כריסטיאן בייל יפתור את הסכסוך במזה"ת, יחזיר את הגביע העולמי לוומבלי וינחית אנשים על המאדים.
אנחנו באמת מעריצים אותו.
תגובה אחרונה לפני צרפת
אז ככה:
1. אני לא ממש כועס. אחרי הכל הביקורת של סרין מאוד משעשעת והרבה יותר קטלנית משלי (יש לי כנראה לב לניקולס קייג' ולסצינות קרב מהסוג הישן)
2. כמו ב'ממנטו', אני אפרסם פה כתגובה את הביקורת שלי, לא מתוך כעס, אלא פשוט כדי לספק דעה אחרת.
3. אני בכלל לא מאוכזב גם בגלל שבעוד כעשר שעות אני על מטוס לפריז, צרפת…. אז יהיה טוב.
4. הביקורת שלי, אגב, נדחתה בין השאר כי היא נטתה לפילוסופיות יתרה – בעיה מוכרת שלי. אבל שויין.
תגובה אחרונה לפני מעלה החמישה
(לא, אני לא נוסעת לנופש במעלה החמישה).
1. גם אני חובבת סצינות קרב מהסוג הישן. הפעם הן מהסוג הישן והמחונטרש.
2. אשמח לשמוע במיוחד את דעתך, כי מסקרן אותי איך התפלספת בנוגע לסרט.
3. אני שונאת אותך. באמת.
4. ראה סעיף 3.
חזרתי - והנה מה שכתבתי
בקריאה שניה אני קצת נבוך לפרסם כאן את הביקורת – אולי בגלל שכמו המבקר של ה'טורונטו סטאר' ירדה לי קצת ההערה מאז שכתבתי אותה. אבל עדיין, לשירות הציבור – סקונד אופיניון:
** המנדולינה של קפטיין קורלי**
לפני שנכנסנו לסרט הזה החברה שלי אמרה שזה נראה לה כמו שעתיים של קיטש רומנטי. היא גם אמרה שתמיד אנחנו הולכים לסרטים עם עריכה מטורפת וסצינות מהירות, וכאן בטח ננוע כנראה בקצב איטי ונעים. וזה גם מה שאפשר לצפות מהסרט, בהתחשב בפוסטר (ניק קייג' ופנלופי קרוז צמודים צמודים) ובטריילר. קיטש רומנטי מזוקק. אז זה מה שיש?
ההתחלה של הסרט נראית בדיוק כמו שאפשר לצפות. הקצב איטי, מוזיקה קלאסית רכה מתנגנת ברקע, סיפור אהבה צעיר פורח בין פלגיה (קרוז) בת הרופא הכפרי (ג'ון הרט, לא לבלבל עם וויליאם) לבין מאנדראס (כריסטיאן בייל, הפעם לא רוצח פסיכופט) הדייג, באי יווני שנראה כמו חופשה מהסרטים. ברקע מתקרבת מלחמה שכולם שומעים עליה רק מהרדיו. מאנדראס יוצא למלחמה ופלגיה מבטיחה לכתוב לו. קיטש, לא?
שתי מלים על קיטש. מה שהופך סצינה לקיטש הוא השימוש החוזר והשבלוני בה. תמונות מאוד מרגשות יכולות לאבד הכל אחרי שהוקרנו עשרות ומאות פעמים. סצינה מ'המנדולינה': זוג עומד על המזח, הוא מפיל אותה למים וצולל אחריה, לוחש 'אני אוהב אותך'. מוכר עד גועל נפש. יותר מדי חומר כזה פירושו אובדן האמינות של הדמויות. אם אנחנו לא מאמינים לסיפור האהבה שעל המסך, אין לנו מה לחפש באולם החשוך עם הפופקורן המגעיל: קפטיין קורלי, או חניבעל לקטר, או מי-שזה-לא-יהיה יכולים לעניין את הצופה הממוצע רק אם יהיה בהם משהו ייחודי, איזה אופי אמיתי, משהו שיעורר רגש – לאהוב את הדמות, לשנוא אותה, להיגעל ממנה.
בתרגום לקולנועית, מדובר על איכויות משחק – עד כמה השחקן נכנס לדמות שלו והופך אותה לכזו שמעוררת עניין, אהדה, הזדהות. והאיכויות האלה מחולקות ב'מנדולינה' באופן כל-כך לא שוויוני, שלנין היה יוצא מדעתו. לניקולס קייג', למשל, יש המון. הוא משחק את קפטיין קורלי בעל המנדולינה, מפקד כוחות הכיבוש האיטלקיים המוצבים באי. והוא עושה את זה בכזאת אופטימיות אמינה וכובשת, שלרגע תהיתי אם זה אותו שחקן עם הבעה מיוסרת שראיתי בכל-כך הרבה סרטים. ג'ון הרט שכבר הוזכר מצליח להיות מרגש בתור האב-הרופא, גם כשהטקסט שלו שחוק לעייפה. אבל מפנלופי קרוז, שאהבתי כל-כך ב'הכל אודות אימא', ציפיתי ליותר. אולי רק אלמודובר הצליח להוציא ממנה משהו, כי בסרט הזה היא רק עוברת מלהיות 'סגורה ומתגעגעת' ל'מאוהבת והיסטרית' בלי הרבה הבעות ביניים. ולכריסטיאן בייל ('אמריקן פסיכו') יש סצינה אחת טובה. אולי.
התוצאה היא סלט שמשלב רגעים מקוריים ומרתקים, מתובלים בהומור טבעי ונעים, עם סצינות (ארוכות ומתישות לעתים) של קיטש מזוקק. עם זאת, לא מדובר בסרט לפגישה ראשונה, במיוחד אם אתם מתכוונים להישאר אחרי ההפסקה. מי שמצפה לסיפור אהבה יקבל אותו, (בין קרוז לקייג'. לא הפתעתי אתכם, נכון? זה מופיע בפוסטר) ויש גם המון קשקושים על לאהוב ולהיות מאוהב. אבל הסרט, מה לעשות, לא עוסק באהבה, אלא במלחמה. ולא סתם במלחמה, אלא בגדולה מכולם. מלחמת העולם השניה.
הרומנטיקה של הסרט קיימת לא רק בסיפור האהבה שלו, אלא בעיקר ב'רומנטיקה' של הגאווה, האישית והלאומית. הצד הבלקני (הפחות מוכר אצלנו) של המלחמה הגדולה, מפגיש את 'הגאווה הלאומית' של הפרטיזנים היוונים, הלוחמים האיטלקים והגרמני האחראי על האי (שכולם, כצפוי בהוליווד, מדברים אנגלית במבטא איום ונורא). ולמרות ההתעסקות הזאת בגאווה הלאומית, הסרט מצליח להגניב בדלת האחורית מסר אנטי-מלחמתי שמצליח להפתיע ולא לחזור על השבלונה של סרטי 'אהבה ומלחמה' קלאסיים. וזה כבר יותר ממה שאפשר להגיד בדרך כלל על הוליווד.
לא ראיתי את 'פרל הרבור' אבל יש לי תחושה ש'המנדולינה' היא מה ש'פרל הרבור' היה צריך להיות: שימוש במשולש רגשי ועמוק כדי להעמיד את המלחמה בקנה מידה אנושי ולאפשר לצופה להתחבר אליה. (טוב, ממיקל ביי אני לא מצפה להרבה) . הבמאי של 'המנדולינה', ג'ון מאדן ('שייקספיר מאוהב'), לא מרביץ אפקטים שייכנסו לספרים, אבל סצינות הקרב בסרט מצליחות להכניס לתוך הראש של הצופים את הטירוף חסר-המטרה של מלחמה אמיתית. כשאנחנו עוקבים אחרי קפטיין קורלי המבולבל בשדה הקרב שנוצר באי, אנחנו מרגישים את הבלבול והייאוש הזה בעצמות. [זה הסבר על מה הסצינות הללו עושות לי. ולהגיד את האמת, אולי רק לי.]
לפני שיסקלו אותי באבנים אודה גם כי לא קראתי את הספר, אבל אני בטוח שהוא יותר טוב. הדיאלוג בסרט מאולץ מאוד, ולפעמים בא להגיד לשחקנים לשתוק ולתת לצלם לעשות עוד סיבוב על הנופים (המופלאים) של האי. אבל ניק קייג' המופלא, וההסתכלות, בקנה מידה אנושי, על מלחמה וכיבוש (שני נושאים שאנחנו, כישראלים, רגילים לטיפול מאוד סטיריאוטיפי בהם) הופכים את הסרט, ברגעים הטובים שלו, לחגיגה רגשית (ולא רגשנית) שעשתה לי משהו. או כפי שחברתי סיכמה את זה, 'סרט שאין מה להגיד עליו, רק לנהום'.
זהו. ולשאלתך המתבקשת: פריז נהדרת. חוץ מהתור לאייפל והישראלים בשדה התעופה.
חזרתי - והנה מה שכתבתי
ברוך השב נונין.
קראתי עכשיו את הביקורת שלך וגם את של סרין אחת אחרי השניה (פתאום שמתי לב לעובדה שאני קוראת תגובות לביקורת הזאת כבר כמה ימים בלי לקרוא אותה) ונהניתי משתיהן. לא יודעת איך עורכי האתר יכלו לבחור בין שתי הביקורות שלכן כי בסך הכל שתיהן טובות – ממצות את עלילת הסרט ואת הדבר העיקרי בו (קיטש ועוד קיטש) ועוזרות לי להחליט אם אני רוצה ללכת לראות את הסרט (לא).
ודרך אגב, התור לאייפל הוא לא מה שהפריע לי כשהייתי בפאריז. זה התור ללובר, שאליו לא נכנסתי בסוף… נו מילא
אחדות בעם?
אני נוטה להסכים עם מה שכתבת. חילוקי הדעות שלנו סובבים סביב עניין המלחמה. אני לא מצאתי בה רגש ומוסר השכל אנושי, אלא גידול זר וחשוד בתסריט, ללא כל הכנה עלילתית טובה לכך.
הסרט לא חוזר על השבלונה של סרטי אהבה ומלחמה? סליחה? זו *תמצית* השבלונה. "פרל הארבור" אמנם לא יוצר הרבה קשר אנושי למלחמה כהגדרתך, אבל הוא וודאי יוצר יותר מאשר בסרט הזה. האמת? קיויתי שכולם פשוט ימותו. זה היה יכול להיות טוויסט מעניין. האובר-רגשנות כבר העיקה עלי ובין כה לא ממש היה איכפת מהדמויות (בזאת אני מאוד מסכימה איתך). קיצר, פיספוס. היה נוף יפה, היה שחקן שנוצל כיאות (קייג'), שחקנית שבוזבזה (קרוז) וסיפור שנכנס דרך אוזן אחת ויצא ישר מהשניה.
ואגב, ברוך שובך! את העובדה שאני שונאת אותך כבר ציינתי היום?
היום יום הולדת לי.
מזל''ט לסרין על הביקורת!
אבל התאכזבתי ממך קשות. איפה העקיצות? איפה הקטילות? לא ראינו דם!
(ואל תצטטי לי קטילה מפה וקטילה משם – ממך ציפינו ליותר מזה.)
דם בעיניים..
שאלה חשובה ומכרעת : האם הסרט מסווג כR17 או כ PG13?
מאחר שהבעיה הגדולה ב"פרל שיט" הייתה שכסרט מלחמה, אין בו זוועה או דם, והוא נראה כמו גלוייות ברצף- אישה יפה על רקע שקיעה, פיצוף יפיפה על רקע אור הבוקר- אבל שום כאב אמיתי-
האם האקשן בסוף "המנדולינה" יספק את רצונותי לקטעים מלאי דם וזוועות? או שלראות את ניק קייג' שר זה מספיק גרוע?
דם בעיניים? הלוואי.
הוא מסווג כ-R מסיבות שאינן נהירות לי. אולי בגלל שרואים רבע מפיטמתה של פנלופה.
בשביל דם בעיניים עדיף לחפש משהו יותר אלים או לראות שוב את ההתחלה של "להציל את טוראי ראיין".
דם בעיניים? הלוואי.
וכאן מונחת הבעיה: אז למה אין דם? הרי כולם זוכרים ואוהבים את העשרים דקות הראשונות של "ראיין"- סרט מעולה בפני עצמו- אבל מאז, אפילו ב"קו האדום הדק" לא היו סצנות אמיותיו ומוחשיות כאלו.
ולראות את הפטמה של פנלופה? בשביל זה ראיתי את "שאיפות" חמש פעמים (זה ובגלל שאני סדרן :)
נכון שאף אחת
לא שמה לב שניקולאס(כמו בראד וכמו אלף אחרים) לא מצליח להיפטר מתנועות ידיים מוגזמות שמתאימות לסרטי מתח אך לא לאחרים(המנדולינה,לעזוב את,ועוד)?
צד שני, אתן חייבות להגיד שהיה מוזר לראות כזו שווה (פנלופה)שמציגה לראווה גוף מפוסל כ"כ אך עם שחי כ"כ מוזנח?(לפחות מלנה גילחה, וההשוואה עם מלנה בלתי נמנעת, אבל לא נכונה לגמרי-או בקיצור, מי שחושבת שתראה את המנדולינה וכאילו ראתה את מלנה-טעות בידה!,מלנה ,כמובן, מומלץ ביותר)
המנדולינה של מלנה.
נכון, זה בכלל לא אותו הסרט ולא אותה העלילה ("מלנה", אגב, יותר טוב). אבל האווירה, התלבושות, הנוף והרקע די דומים וכל זה עורר אצלי תחושת דה-ז'ה-וו קלילה.
אר.
רק כדי שלרגע לא ייווצר פה חשד לקונצנזוס – אני ממש לא אהבתי את 'מלנה'.
כתבה מספר 233
אבל הספר...
איך זה שאף אחד לא התרעם וצעק על התלונות על התסריט, שבעיבוד פחות הוליוודי ויותר בריטי מעודן יוצר ספר מדהים!!! מומלץ ביותר. על הסרט אין לי מה להגיד כי לא ראיתי.
אבל הספר…
אבל הספר, הספר...
בהרבה מקרים זהו המצב- ספר משובח הופך לסרט ממוצע מינוס. לצערי, לא נזדמן לי לקרוא את הספר ודי מתסכל אותי לקרוא אותו עכשיו כי זיכרון הסרט עדיין טרי במוחי וזה יהיה מבאס שלכל עמוד יידחף לי אוטומטית לדימיון ניקולאס קייג'.
סרטים VS ספרים
באותה מידה שלא ניתן לקרוא את JP הספר, מבלי לדמיין את ג'ף גולדלום וסם ניל, אין טעם לצפות לקרוא כעת את "המנדולינה של קפטן מתולתלי, סליחה – קורלי" מבלי לראות את פניו המיוסרים של ניק קייג'.
בכל אופן, בעוד שספרים שעליהם מבוססים הסרטים, ע"פ דעתי הצנועה צריכים להיקרא לפני שנעשה העיבוד לקולנוע, במדיה והדבר אפשרי- בעוד שספרי ה"מבוסיים על תסריט מאת" אמורים להוות קריאה קלילה, כאשר מראש אנו מדמיינים את הדומיות כפי שהם בסרט (א-לה "ספרים" כגון "קון אייר", "המלאך" וכו')
נשימה עמוקה ו...
אחרי עשרה ימים של ניתוק מהאקוריום, מהמחשב ובאופן כללי- מהבית, סיימתי לקרוא את כל ההתחדשויות למינהן. (אפסלון ואנג'לינה-ברכותי…)
למרות שאמרתי לעצמי שאני *לא* אקרא את הביקורת על קפטן קורלי, אבל, בגלל שזה או זה או לחזור לפתור לוגריתמים, ההחלטה לא הייתה קשה במיוחד.
איך? איך עשו את זה לספר שלי? ולמה היה לי ברור שזה מה שיקרה?
למה???
תעשו לעצמכם טובה ענקית, תקראו. תקראו, תקראו תקראו.
ואם כבר, אז את הגירסה עם הכריכה הכחולה, לא המתלהבת עם התמונה מהסרט. אני מתעלמת מכל קיום של קשר בין הספר המדהים והנוגה הזה (די להשתפך מותק! קודם שיהיה לך את האומץ לקרוא אותו שוב!! עוד משימה לשנת שירות…) לבין הסרט עליו אתם מדברים.
וזהו.
הנה התפניתי לקרוא את הביקורת
הנחמדת של סרין.
ולאחר שקראתי כל שנותר לי לאמר הוא מזל טוב סרין על
הביקורת הראשונה (ונקווה שלא האחרונה)
ומזל טוב ליומולדתך.
ועם הנכנסים דרך המתמשכים הסליחה.
למה?!?!
אני דווקא די אהבתי את הסרט, סרט נחמד ואני לא מבינה איך לא יכלתם להישאר עד הסוף!
אני ממש לא מבינה אתכם!!
זה אחד הסרטים היותר טובים שראיתי…. ותאמינו לי שראיתי אלפי סרטים…
אז סצינות הקרב בו הן לא מהטובות ביותר (בסך הכל לא רציתי לצפות ב'בלאק הוק דאון') והמבטא של הדמויות (או בקיצור: של ניקולאס קייג')לא יכל להחשב כמצויין (ועם כל זאת גם לא גרוע….) ובכל זאת אני יכולה בהחלט לספר שכשסיימתי לראות את הסרט נחה עליי מן תוגה שכזאת. הסרט כ"כ ריגש אותי עד שישבתי וראיתי את כל הכתוביות עד סופם.
זה המדד לסרט טוב, עד כמה מהר תקום מהכורסא.
סרט חמוד ומעניין מאוד לראות
וכשאני אומרת מעניין, לא בגלל העלילה במיוחד, אלא כי יש פה מפגש מעניין מאוד בין שלושה שחקנים מצליחים מאוד, חלקם ממש רגע לפני הפריצה שהפכה אותם למגה סטארים, כולם זוכי אוסקר. וכולם עושים תפקיד מאוד לא אופייני להם.
קייג' משחק את החייל האיטלקי החייכן והאופטימי (מי היה מאמין) שכל הזמן שר ומנגן. מעין ג'ולי אנדרוז עם מדי צבא ומנדולינה. באופן מטריד זה מאוד אמין והולם אותו. כריסטיאן בייל הוא סוג של ילד מגודל. לראות אותו מפזז בתחילת הסרט בריקודים יווניים היה priceless והאמת – רק לשמוע אותו מדבר במבטא יווני גרם לי לצחוק גדול. פנלופה קרוז משחקת יווניה שרוצה להיות רופאה, אבל המבטא שלה לא מצליח להחליט לאיזה חלק של יבשת אירופה היא שייכת. מילא המבטא…אבל גם במשחק לא הלך לה. לפחות היא רקדה יפה.
סך הכל הסרט חמוד מאוד ונהניתי לראות אותו, אבל הוא בהחלט הרגיש מיושן, אם זה באפקטים ואם בעריכה מוזרה. התסריט ניסה לקחת כנראה כמה שיותר אירועים מהספר, ולפעמים הכל מרגיש נורא דחוס ולפעמים מאוד מרוח…ודווקא במקומות שהיה ראוי להרחיב הוא מאוד מקמץ.
סיפור המסגרת הוא כמובן משולש אהבה קיטשי למדי, אבל לדעתי הוא לחלוטין משני לכיוון של הסרט. יש פה אמירה מאוד חזקה על מלחמות והמחיר שלהן דרך אותו סיפור אישי, יש פה אמירה על בני אדם ותרבויות שונות, על כובש ונכבש, על ניסיון לחבר בין התרבויות, על האם יכולה להיות ידידות ואהבה במצבים כאלה ומה חשוב יותר. הסיפור נע בין השאלות האלה, וגם אם הוא לא עושה את זה בצורה טובה מספיק כמו שאני מנחשת שהספר עושה- אני חושבת שהוא די אפקטיבי בלעורר אותן.