ביקורת: קפטן אמריקה – עולם חדש מופלא

על פניו, רמת ההנאה שלכם מ"קפטן אמריקה" החדש תלויה בכמה אכפת לכם מאותו קפטן. כי, כמו שהסרט מבהיר שוב ושוב, קפטן אמריקה כעת הוא לא סטיב רוג'רס, אלא סאם ווילסון – וזה, להווי ידוע, לא שדרוג. לא כי אנתוני מאקי שחקן פחות כריזמטי מכריס אוונס, אלא מפני שהדמות שלו פחות מעניינת, כאשר הפעם היחידה שקרה לו משהו בעל עניין היה "הפלקון וחייל החורף". והסרט מכיר בכך שלא כולם בקיאים במה שקרה בסדרה ועוצר כמה וכמה פעמים כדי לסגור פערים. ועל זה יש לשאול: אם הסרט כל כך בטוח שלאף אחד לא היה אכפת מסאם ווילסון ב"פלקון וחייל החורף", למה הוא מניח שיהיה לנו אכפת יותר מסאם ווילסון ב"עולם חדש מופלא"?

ואכן, לא מדי אכפת לי. מצד שני, יש לסרט קלפים אחרים בשרוול.

זה מתחיל לא כל כך טוב. אחד הדברים שאני הכי שונא הוא שמציגים לי נקודות עלילתיות על ידי מונטאז' חדשות, ובאופן שנדמה לי חסר תקדים במארוול, הם הולכים על זה ממש חזק, ויותר מפעם אחת בסרט. הידיעה שהסרט עבר כמות נכבדה של צילומים מחדש עזרה לי לנחש מה קוצץ ונדחס לתוך אותן סצנות עצלות, אבל אני סוטה מהנושא: מתברר שהגנרל רוס, שכולנו-זוכרים-היטב-מהסרטים-הקודמים-מה-זאת-אומרת-ולכן-לא-היססנו-ללהק-אותו-מחדש, רץ לנשיאות ארה"ב וגם ניצח – אבל רבים מטילים ספק ביכולתו לנהל כמו שצריך את ענייניה של המעצמה החזקה בעולם, לאור עברו כמפקד מיליטנטי ואגרסיבי.

אחרי הפתיחה המאולצת הזו (ואני אחזור אליה בהמשך), אנחנו נזרקים לתוך סצנת אקשן שבה הפלקון קפטן אמריקה נאבק בקבוצת שכירי חרב שגנבה אלמנט מסתורי שעלול ליצור משבר בינלאומי, לאור זאת שהמקור שלו – כך מתברר – הוא אותו אי ענק ומסתורי שצץ לפני כמה שנים באוקיינוס ההודי. הפעם הסרט עושה בחכמה ויודע לא להזכיר לצופים מתי ואיך זה קרה, כי איזה יוצר רוצה להזכיר למישהו את "נצחיים" באמצע הניסיון שלו לעלות מחדש על הגל. בכל מקרה, אותה פעולה מובילה את סאם ואת העוזר החדש שלו – בחור בשם חואקין טורס (דני רמירז, להלן "שארית מס' 1 מהפחו"ח") – ללב קונספירציה לא ברורה שמחזירה אותנו שוב לעברו של רוס, ושגם תוביל בסוף – וסליחה שזה כאילו ספוילר, רק שמילא אם זה היה רק בטריילרים אבל זה הפאקינג פוסטר של הסרט – להתמודדות מול הענק האדום.

והאמת? זה סיפור לא רע. אתחיל ממה שמסביב: כבר דובר זמן מה על כך שהסרט אמור להזכיר ברוחו את סגנון המותחן הקונספירטיבי ששולב לא רע בכלל ב"חייל החורף", אבל זה לא רק הסיפור, אלא כל ההגשה. הבמאי יוליוס אונה לקח צעד קדימה את הסגנון התזזיתי של האחים רוסו מאותן סצנות מפורסמות, והפך אותו לבסיס של כל הסרט, מההתחלה ועד הסוף. הצילום מגורען ומחוספס, כמעט מטושטש; השוטים כמעט אף פעם לא רחבים ויציבים, אלא מורכבים מקלוזאפים ופריימים שזזים כל הזמן; ויהיה אולי מוזר להגיד, אבל זה אשכרה סרט מארוול שיש לו אמירה ויזואלית משלו, גם אם היא לא בהכרח חדשנית במיוחד. זה איכשהו גרם אפילו לאפקטים הגנריים להיראות טיפה יותר מעניינים, וגם להסתיר קצת את העובדה שדווקא קרבות האחד-על-אחד בסרט לא מרשימים ומלהיבים מספיק מבחינת כוריאוגרפיה וסיכונים (ומצד שני, מן הראוי לציין שהקרב הסופי מספק למדי מבחינה זו).

האמת שגם התסריט סבבה, בגדול. כאמור, היו לי חשדות לגבי מה שקוצץ או נערך החוצה בכמה נקודות מפתח, אבל בשורה התחתונה יש לנו כאן סיפור די מהודק, שמהשנייה הראשונה פחות או יותר הוא פונקציונלי כמעט לגמרי ולא כולל דקה מיותרת. הסצנות מובילות זו לזו, הגילויים מרגישים תפורים לסיפור וקווי עלילה מפרים זה את זה. יש גם כמה בדיחות טובות. אם עושים קצת זום אאוט, מגלים משהו נוסף שהוא בעיניי אחת ממעלותיו העיקריות של הסרט – הוא סוף סוף מרגיש כמו סיפור בעולם של מארוול שסוגר קצוות במקום לפתוח אותן. אם הביקורות הממש מוצדקות על מארוול של השנים האחרונות היו על ההתפזרות לרוחב כל המגרש, הרי שהסרט הזה לוקח דמויות וקווי עלילה קיימים ואשכרה משתמש בהם כדי לספר סיפור שהוא בסך הכול קוהרנטי למדי ומסתדר עם מה שאנחנו כבר יודעים (למרות כמה קפיצות פה ושם). אולי חבל שקווי העלילה האלה הגיעו מסרטים כמו "נצחיים" ו"הענק הירוק", אבל אם דנים נטו בתחושה של "אנחנו ביקום קולנועי", הרי שהסרט פשוט קולע אל המטרה: לא פאן סרוויס מאולץ, אלא סיפור אורגני.

כמה מצער איפוא שהביקורת הגדולה ביותר שלי על התסריט נוגעת דווקא לדמות שהכי אכפת לכם ממנה: לבאסת כל הפטריוטים בקהל איאלץ לדווח כאן – וזאת אך ורק משום חובתי הפרובינציאלית – על אודות תפקידה של שירה האס. אז, קודם כול: היא פה, ולא נראה שקו העלילה שלה קוצץ או משהו כזה; זה לא הופך אותו לפחות מיותר. הדמות שלה, רות בת-שרף (הכינוי "סברה" לא נאמר בשום שלב), היא יועצת בטחונית לנשיא ארה"ב, היא בהחלט נוכחת בסיפור, ובהחלט נאמר במפורש שהיא במקור מישראל. אבל מילא שהפרט הזה חסר משמעות עלילתית – כל הדמות חסרת משמעות עלילתית, מההתחלה ועד הסוף. היה אפשר, ואני לא מגזים כאן, לחתוך אותה החוצה מהסרט ולהשאיר אותו בדיוק איך שהוא, ושום דבר – אבל ממש שום דבר – לא היה משתנה. אין בדל עלילה אחד שההתקדמות שלו קשורה במעשיה או בחוסר מעשיה של רות. אז יופי לקהל שהריע לה בהקרנה, ויופי לשירה האס בעצמה, ואני גם מוכן להודות שבתכלס היא עושה רושם מגניב וממש אחלה וסצנת האקשן הבודדת שלה היתה בסדר גמור; אבל, כאמור, אין לי שמץ של מושג מה היא תרמה לסיפור.

אבל זאת התלונה היחידה שלי לגבי הדמויות, כי באמת שחוץ מהעניין המצער הזה הסרט הצליח לתת לכל דמות שלו משהו לעשות, ומסע כלשהו לעבור. דווקא סאם ווילסון עצמו פחות קיבל עם מה לעבוד, ואם יש בקו העלילה שלו איזשהו מסר, זה דווקא משהו שבאופן אירוני עלול להישמע חתרני דווקא לאור תוצאות הבחירות האמיתיות בארה"ב; אבל בפועל בסרט עצמו הכריזמה והאנרגיות של אנתוני מאקי משכיחים את הסאבטקסט ונותנים לעלילה לזרום על מי מנוחות. עוזר גם שהוא מוקף בדמויות משנה סבבה לחלוטין, מאזאיה בראדלי (שארית מס' 2) שהוא סופר-חייל לשעבר שנבגד על ידי הממשלה וכיום זקן מריר שמגולם היטב על ידי קארל למבלי, המשך עם אותו טורס שמתפקד גם כקומיק רליף שהוא שילוב של דמות מעריץ עם סיידקיק נלהב מדי (כמו הפרסונה של טום הולנד כספיידי או היילי סטיינפלד כקייט בישופ), הלאה עם ג'יאנקרלו אספוזיטו שמגיח כאן לכמה סצנות כנבל משני והוא אפקטיבי כתמיד, ואת הכי חשוב שמרתי לסוף: האריסון פורד.

באופן קצת מפתיע, פורד ממש טוב כאן; כל כך טוב, שבדיעבד הוא גרם לי להבין למה נהניתי מהסרט על אף חוסר האכפתיות מהדמות שבכותרת שלו. האמת שאני קצת מתקשה לדמיין כעת את וויליאם הרט עליו השלום מבצע את הסיפור של רוס בסרט הזה, כי ככל שעבר הזמן מההקרנה, הבנתי יותר ויותר (גם בזכות הבחירה בסצנת הפתיחה המאולצת) שהסיפור העיקרי של הסרט לא סובב סביב סאם, או חואקין, או המושך בחוטים של הסרט שאולי ידעתם את זהותו בגלל פרסומי ליהוק. לא, בסופו של דבר הסיפור המרכזי הוא על הגנרל רוס שהופך כאן לדמות אנטי-גיבור מעולה, שאומנם משתמשת בכמה וכמה קלישאות מהספר, אבל הביצוע של פורד מזניק אותן לרמה אחרת לגמרי. מה שעוד יותר יפה הוא שהתסריט שילב גם כאן אמירה מוסרית-פוליטית יחד עם האתגר האישי של רוס, וזה מוביל למה שהוא אחת מסגירות המעגל היפות שאני זוכר ביקום הזה.

אז שורה תחתונה: מצד אחד היה לי ממש כיף אם הייתי יכול להכריז "יואו, מארוול ממש חזרו לעצמם!" – ואני לא יכול להגיד את זה. הסרט החדש לא מלהיב מספיק, ורגעים בהקרנה שניסו לעורר את הקהל, שבתורו נשאר שקט, מוכיחים את זה. מצד שני, ניתן לומר בפה מלא שהיקום של מארוול בהחלט מראה סימני התאוששות, גם אם השלם עדיין קטן מסך חלקיו. אם הסיפורים הבאים ימשיכו להיות מהודקים ברמה הזו, ולחתור באופן ברור ליעד שלהם, הרי שיש סיכוי סביר שאצליח שוב להתלהב מהסיבוב הבא של "הנוקמים".