במקור: Capote
במאי: בנט מילר
תסריט: דן פוטרמן
על פי ספרו של ג'רלד קלארק
שחקנים: פיליפ סימור הופמן, קתרין קינר, קליפטון קולינס ג'וניור, כריס קופר
המישורים הגדולים של אמריקה: מיילים על מיילים של אדמה שטוחה, בתי חווה עשויים עץ, שדות אינסופיים הנמתחים בזה אחר זה לאורך הדרכים, נמשכים, ללא סוף. אל השדות האלו הגיע בסוף שנות ה-50 הסופר הניו יורקי טרומן קפוטה (בלי בדיחות שטריימל, בבקשה). קפוטה קרא בעיתון על רצח מזעזע שהתרחש בעיירה קטנה ושלווה בקנזס והחליט, מסיבות השמורות עמו, שזה הנושא האידיאלי לספרו הבא. מיד ארז את חליפותיו ואת ידידתו מילדות, הסופרת הרפר לי, ונסע לקנזס לערוך תחקיר לספר.
המפגש הראשון של הסופר הנודע עם העיירה הנידחת לא מוצלח במיוחד, אבל קשה להגיד שזה מזיז לו. למעשה, בתחילת הסרט מעט מאוד דברים מזיזים לקפוטה: הוא נשאר אדיש, מנוכר ומרוכז בעצמו, ולא משנה מה קורה. למרות שמדובר בסופר, אנחנו גם לא רואים אותו כותב הרבה, אלא בעיקר מחליף שנינויות עם הרפר לי ומעיר הערות מתוחכמות בקול מעצבן להפליא. הוא אפילו לא מתעקש יותר מדי להיכנס לעומק החקירה, למרות הקשר שנוצר בסופו של דבר בינו לבין השריף ואשתו, ומתחיל להתעניין באמת במשהו רק אחרי שהרוצחים נתפסים. אבל דווקא האטימות המשונה הזו יוצרת בחלק הזה כמה סיטואציות מעלות חיוך ואפילו מעלות מחשבה בין הסופר הזר לאוכלוסייה המקומית.
כל זה היה אמור להיות רק רקע לדרמה האמיתית של הסרט, שמצדיקה את מועמדותו לאוסקר, אבל – איך לומר – זה פשוט לא קורה. אולי זה בלתי אפשרי להפוך את התהליך האישי והפנימי של כתיבת ספר למשהו מעניין מבחינה קולנועית; מה שברור הוא שהסרט הזה לא מצליח. קפוטה מספר לנו שהוא מתרגש מהספר, אנשים שונים מספרים לנו שהספר מרגש והולך להיות אחד הגדולים בהיסטוריה של אמריקה, ואולי הם אפילו צודקים – אבל אם ככה, עדיף פשוט לקרוא את הספר, במקום לבזבז שעתיים וחצי בהרצאות של קפוטה על הזיכרון המושלם שלו. וכך, החלק הזה (לפחות) של הדרמה נשאר נסתר מעינינו, ומה שנשאר הוא יחסיו של קפוטה עם האנשים בסביבתו.
מערכת היחסים המשמעותית ביותר נוצרת בין קפוטה לבין פרי סמית', אחד הרוצחים, אותו הוא מראיין לספר. בין השניים נוצר קשר רגשי והשיחות ביניהם מעמיקות ומתרחבות לנושאים שונים ומשונים, מעניינים פחות או יותר. מערכת היחסים מתנהלת בהתקפים, לפי הגחמות של קפוטה, שבין לבין מנהל שיחות משעממות גם עם חבריו ועם העורך שלו. וכך מתמשך ונמתח כל החצי השני של הסרט, שטוח כמו המישורים של קנזס, ואינסופי ממש כמוהם. נכון, סרט שבו שני אנשים מדברים יכול גם להיות מאוד מעניין, אבל זה תלוי באנשים; במקרה שלפנינו, הרוצח הוא ילדון פתטי עם סיפור חיים "מזעזע" (המשוחק באופן אנמי למדי בידי קליפטון קולינס האלמוני), ואילו קפוטה… טוב, לקפוטה מגיעה פסקה משלו.
קפוטה הוא פיליפ סימור הופמן, שחקן מצוין שבדרך כלל מגלם חנון שמן, מוזר ומעצבן. ב'קפוטה' הוא רזה יותר, אבל הדמות שהוא מגלם עדיין מוזרה, ואם אפשרי בכלל, הרבה יותר מעצבנת. אומרים שמי שמכיר את קפוטה נדהם מהדמיון, כך שאולי הופמן מוביל במרוץ לאוסקר בגלל שחברי האקדמיה הוותיקים רוצים שכולם ידעו כמה מעצבן היה קפוטה האמיתי. אמנם הדמות אמינה והמשחק בהחלט סביר פלוס, אבל בשביל אוסקר – וגם בשביל להחזיק על הכתפיים סרט כזה – צריך בעיני קצת יותר. קפוטה של הסרט לא מעורר טיפה אחת של הזדהות: כל הזמן נראה שהוא לא באמת סובל, ושעוד רגע הוא יגיד 'הא הא, עבדתי עליכם, איזה מצחיק', וזה בלי לדבר על האגו הנפוח ועל הקול המעצבן ביותר מאז פראן דרשר. איך אפשר להתחבר למישהו כזה?
אולי דווקא חוסר ההזדהות הוא זה שמשך את המבקרים לכמעט-קונצנזוס על איכות הסרט והמשחק בו. הרי קפוטה הוא דמות "מורכבת" שיש בה גם אלמנטים רגישים וגם קווי אופי בלתי נעימים, הסרט עוסק בנושאים "חשובים" (עוני ואלימות, צדק ומשפט, ואפילו הומוסקסואליות לתיבול הסלט), והוא כל כך בנוי על דיאלוגים איטיים שצפייה בו היא כמעט כמו לקרוא ספר. אני בסך הכל חובב גדול של ספרים, אבל אם כבר עושים קולנוע, לא כדאי להשתמש בכלים שיש לקולנוע להציע? (אם אתם בכל זאת בקטע של ספר מתפלסף על חוק וצדק, אני ממליץ על "החטא ועונשו").
הבעייה היא שמבחינה קולנועית, הסרט לא עושה עבודה טובה במיוחד. המישורים הגדולים יפים, אבל הצילום סטטי ומשעמם; העריכה מבלבלת וגורמת לריחוק מהסיפור; ורוב דמויות המשנה הן לא יותר מבובות. אולי העדות הקשה ביותר לסתמיות של הסרט היא שהסצינות הטובות ביותר בו מתרחשות בניו יורק, במסיבות דחוסות בהן מוקף קפוטה בחוג מעריציו ומספר להם ניסים ונפלאות על חוויותיו במישורים הגדולים. אם מנסים, אפשר אולי לראות הכל מנקודת המבט העצובה של הרפר לי (קת'רין קינר המצוינת), האישה שלצידו, הסובלת מהאגו של קפוטה גם כשהיא מצליחה סוף סוף לפרוץ כסופרת, או של החבר הנטוש שנשאר בניו יורק בזמן שקפוטה מחפש את הסיפור שלו. אבל "קפוטה", כפי שמרמז שמו, מתרכז בסופר שמתעקש לגמור את הספר שלו, וזה מעניין בערך כמו חיי היומיום בשומקום, קנזס, ואולי אפילו פחות.
- האתר הרשמי
- אתר ישראלי
- פיליפ סימור הופמן
- קתרין קינר
- בדם קר – אודות הספר
- בדם קר – ב'אמאזון'
- מחווה לקפוטה
- הכל אודות קפוטה
- הארפר לי – הקאמבק
- ארוחת בוקר בטיפאני'ס
זו הביקורת
הראשונה השלילית יחסית שאני קוראת על הסרט ונשמע שדי בצדק. יפה שלא נכנעת ללחץ החברתי של האוסקר
כנ''ל
ובצדק. כלומר בצדק שלילית, לא בצדק הראשונה השלילית.
סרט רע, נפוח ומשעמם. אבל מה, יש לו "נושא" והוא מטפל בנושא הזה במלוא החשיבות והקדרות שהוא יכול לגייס. זה לא מעניין במיוחד אבל זה מוליד הרבה מבקרים משבחים.
תשובה (נניח
)
הסרט בהחלט מציג במרכזו את הולכת השולל של טרומן ולראות בזה ספוילר נראה לי מעט מחמיר מדי.
שאלה למי שכבר ראה את הסרט (זהירות, ספוילר ואולי אף סנל''ל)
מסכים במאה אחוז
יש לי תיאוריה
יש לי גם תיאוריה בקשר לפופולריות של הסרט אצל המבקרים: החונטה הליברלית ששולטת בתעשיית הביקורת, ורוצה לקדם סרט עם הומואים ועניים.
יש לי תיאוריה
וערבים,
ונשים,
ואנשים שקוראים ספרים,
אם אינני טועה,
היה זה היינריך היינה שאמר:
"במקום שבו קוראים ספרים, עוד ישרפו בני אדם".
אם אינני טועה,
אני חושבת שהתכוונת ל"שורפים"
מה?
לא
עצוב מאוד לשמוע.
ציפיתי לגדולות ונצורות מהסרט הראשון בו סימור פיליפ הופמן קיבל תפקיד ראשי,והעלילה נשמעה לי מעניינת, ושמחתי לראות שהוא מקבל הרבה יחס טוב.
Alas, שוב טופחת המציאות הקשה על פניי.
אני חושב שאני אראה את הסרט בכל מקרה, ולו רק כדי לשפוט בעצמי.
עצוב מאוד לשמוע.
א. זה לא הסרט הראשון שבו הופמן בתפקיד ראשי.
ב. זו רק דעה אחת. כאמור לא מעט מבקרים אהבו את הסרט או מאד אהבו אותו.
חבל לפתח דעות קדומות על סמך ביקורת אחת. אחרי זה עוד תאהבי את הסרט ותחזרי עם האשמות כבדות כלפי לכותב.
ובכן,
א. תאהב, לא תאהבי.
ב. לא ידעתי על הסרט השני.
סליחה
גם ב''באהבה, ליזה''
פיליפ סימור הופמן שיחק בתפקיד הראשי. וגם שם הוא היה נהדר. הסרט פחות.
למרות שהסרט מקצועי בזוויות צילום ועריכה זהו סרט מפוספס שלא מצליח לחדור לנבכי נפשו של טרומן הסופר שנשאר מפוחלץ כל הסרט בחליפותיו ואף שערה לא זזה מראשו הגדול. דמותו לא מטופלת ונותרת פלקטית וכללית מידי. התחרות בין העלילה הטרגית הכוללת את דמויות שני הרוצחים, לבין במה קולנועית לסופר, נכשלה לחלוטין.
בעיני הסרט מקסים ומיוחד.
אני חולקת על הביקורת לגבי הבימוי. ההצטמצמות בגיבור, במניירות שלו (כולל זה ש"לא זזה שערה משערות ראשו) היא מעולה.
אין סוף מחשבה מעוררת מערכת היחסים של הסופר עם הרוצח ועל מערכות יחסים בכלל…
אני עברתי חוייה של : סוף סוף סרט "נקי", מעורר מחשבה ולא בעל אלף פרטים מיותרים אחרים.
אהבתי.
אין להתווכח עם תחושותייך לגבי הסרט אך גם ברובד יחסי האנוש הלכאורה מתפתחים בין הסופר לרוצח אין באמת חדירה לעומק שיכול להשאיר אותנו מסופקים. צילומי התקריב האינטנסיביים של הבעות הפנים כמו באים לגשר על העדר תוכן מילולי רציף ובר משמעות. אישיותם של הגיבורים לא פוענחה כראוי וכל מה שנשאר מהסרט הוא כפי שציינת "סרט נקי", נקי מידי.
הרי, כמו שנאמר, הצורה היא התוכן.
הגיבור המרוכז בעצמו, אין לו אפיקי תקשורת מגוונים ולכן יחסו אל הרוצח, כאילו חד גווני, אבל בעצם מתועל לצרכיו.
ובכל-זאת, יש הבדל. האחד רוצח והשני לא.חשבתם עח זה ? על הדמיון ועל השוני ?
אז זהו הסרט מעולה.
אני חייב לשאול:
איזה שינוי בדיוק אני, כצופה, עברתי?
פשוט לא הבנתי מה הסרט רצה ממני.
ומעבר לכל- לא הבנתי למה הוא כל כך טוב.
פיליפ סיימור הופמן היה נהדר (אבל זאת לא חוכמה, הוא נהדר בכל תפקיד שלו) אבל חוץ מזה הסרט משעמם (למרות שהוא די קצר) ואני הרגשתי שהתסריט שלו מאד פלצני או לחילופין, שתסריטאי הסרט לבד לא הבין על מה התסריט שלו ופשוט דחף את כל הדיאלוגים המתוחכמים האלה כביכול (שבמחשבה שניה זה יותר גרוע מפלצנות).
הצופה מהצד
למרבה הצער אני לא קראתי את 'בדם קר', אך מהסרט וכן משיטוט קצר באינטרנט, עולה שעיקר תהילתו הינה בפיתוח ז'אנר המכונה – non-fictional novel – קרי, אם הבנתי נכון, תיעוד דוקומנטרי תוך שימוש באלמנטים ספרותיים של הרומן הקלאסי. בראייה לאחור נראה אם כך שהסרט עוסק לפני הכל ובעיקר בזא'נר הספרותי המדובר, וזאת למרות שהוא כמעט ולא מתייחס לתוכנו של הספר שנכתב במהלכו. לדעתי ישנו ניסיון לנתח את השאלה האנתרופולוגית של הצופה מהצד -האם ניתן לחקור מבלי להתערב, והאם ניתן להתערב ובכל זאת לבצע מחקר אפקטיבי? המילכוד הזה בא לידי ביטוי באלמנטים שונים בסרט – הופעתו המוקפדת של קאפוטה לאורך *כמעט* כל הסרט, משחקו הבלתי פוסק במשקפיים (סמל מובהק לריחוק אינטלקטואלי) לעומת הרגעים בו הוא מרשה לעצמו להוריד אותם, הצהרתו הראשונה בתחילת הסרט על חשיבותה של כנות, לעומת השקרים שהוא מפזר בשיחותיו עם הרוצח, טענותיו בדבר הדמיון כביכול בינו ובין הרוצח – כל הדברים הללו מרמזים לכפילות הערכית שבתיעוד מוצלח של מאורע אמיתי. ייתכן שדוקא הדבקות בהתעסקות בנושא זה הינה בעוכריו של הסרט שכן מורגשת החמצה רגשית עצומה לנוכח הפוטנציאל הדרמטי בסיפור. למרות שלדעתי הניכור בסרט הינו אמצעי מכוון ואף מוצלח, הוא גורם לקטעים האמוציונלים בסופו של הסרט להרגיש מעט גסים ומחוסרי הקשר רגשי, וכך פוגע באמינותם.
טוב מאוחר מלא כלום
את הספר ב"דם קר" קראתי לפני שנים רבות ולמרות שזכרתי שהוא עוסק בפרשיית רצח (מאז קראתי אלפי ספרים) לא זכרתי כלום מתוכנו, אבל שמו של טרומן קאפוטה נחרת בזכרוני בהקשר של ספרות גדולה. אפילו לא ידעתי עד הצפייה בסרט, שהוא אחראי ל"ארוחת בוקר בטיפאני".
את הסרט ראיתי בדי.וי.די. ללא ציפיות מוקדמות ובלי לקרוא ביקורות, כך שהייתי מעין טאבולה ראסה, למעט איזה הכירות מוקדמת עם משחקו הגאוני של הופמן.
בעיני הסרט נפלא, קרוב ככל האפשר להגדרה של סרט מופתי. מבחינה צורנית יש בו יופי מהפנט ואסתטיקה נהדרת. הוא נקי ומצוחצח כמטבחה של עקרת בית עמלנית בשנות השישים. ועל רקע יופיו בולטת דמותו המעוררת שאט נפש של טרומן, ההומו הכי דוחה בקולנוע שאוהב להציג הומואים אטרקטיביים שמושכים גם אותנו הבנות.
בגלל שיש לקאפוטה מאפיינים חיצוניים בולטים מאוד כמו קולו המאנפף הגבוה ותנועותיו הנשיות, נוטים המבקרים שלעיל להתייחס למשחקו הנפלא של הופמן ולשלול את הסרט. ובכן, בעיני, הופמן מדגים לנו באופן מעורר הערצה איך אפשר להציג את נפשו השסועה של האדם ולהחצינה כמו שמחצינים ביטנת בגד.
מכיוון שגם אני עוסקת בכתיבה, קל לי להבין את האוטיסטיות של סופר ואת האגוצנטריות של קאפוטה המעמיד את יצירתו מעל כל אדם, אפילו מעל ידידתו נל הרפר לי, ומעל חייו של פרי סמית'. לעומת זאת, קאפוטה המזדהה עם אומנותו אינו יכול להפריד בינו ובין יצירתו והוא משעבד את רגשותיו האנושיים לאהבת והערצת ההמונים.
זהו אחד הסרטים היחידים שהדמות הראשית לא הצליחה לסחוט ממני אפילו קורטוב של אהדה או רחמים.
תעשיית הקולנוע משתמשת בגיבורים יפים ומושכים במיוחד כדי ליצור הזדהות, אם הם נכים או זקנים או מכוערים הם יוצרים הזדהות רגשית של רחמים או חיבה כלשהי.
במקרה זה, דמותו של קאפוטה על יוהרתו, האקסצנטיות שלו ופנימיותה הדוחה לא עוררה בי שום רגש חיובי. להיפך, למרות שבחיים אני מעריצה כשרונות ויכולת אינטלקטואלית עד כדי איבוד יכולת השיפוט, ולגאונים אני סולחת על הכל כמעט, פה לא הצלחתי להשבות בקסמו של הסופר שהצליח בחלקלקות לשונו וסיפורי הסלבריטאים שלו להכניע את החברה האינטלקטואלית כמו את החברה הקרתנית של קנזס.
ובכל זאת הסרט נפלא נפלא נפלא, מפני שאינו חוטא לאמת הפנימית שלו, ומפני שהוא מציג את ערוותו של יוצר גדול, שיצירתו גדולה ובכל זאת, הוא "אחיו של פרי סמית" שיצא בדלת הקדמית. נכון, הוא לא רוצץ אף גולגולת, ובכל זאת הוא מושחת.
ושוב, הופמן, איזה שחקן! שפתיים ישק.
ממש עשית לי עכשיו חשק לראות את זה.
במיוחד כי גם אני קראתי את הספר, וכי הנושא של האמן שדורך על אנשים בדרך להכרה ולהישגים נשמע גם לי מאוד מעניין.
תודה.
מותר להרוס לך קצת את החשק?
http://stagemag.co.il/Articles/693
קצת הורס, אבל אתה לא קראת את הספר,
ואני כן. אני חושב שזה משנה, כמו שאמר הבחור בתגובה הראשונה לביקורת שלך.
רוב האנשים רואים את הסרט מבלי לקרוא את הספר
עד כמה שהאפקט ודאי מתגבר בזכות הקריאה, אני לא חושב שהוא צריך להיות תנאי להנאה מסרט. מן הסתם, ביקורת לסרט מתייחסת לסרט עצמו ואם יש צורך בסיוע חיצוני, אני חושב שהדבר מוריד מערכו של הסרט כיצירה קולנועית. הוא הופך ליצירה שמתכתבת עם יצירה אחרת, כזו שרוב הצופים כלל לא נחשפו אליה. אני מזכיר את התגובה (סליחה, שכחתי של מי) בסקר על סקורסזה, לפיה יש ספר שמסביר את הרקע החברתי-פוליטי לדמויות והעלילה ב"נהג מונית". עד כמה שזה יכול להוסיף להבנת הסרט, זה לא הופך את הסרט נטו ליותר מוצלח בעיני.
אם להודות על האמת, צפיה ב"טרומן קפוטה" דווקא מורידה לי את החשק לקרוא את הספר. זה גורם לי לחשוב "אם כה משמים היה הסופר, ישמרני האל מפני הדברים שכתב". טוב, זו הקצנה, אבל מעניין באמת מה תחשוב על הסרט.
אני חייב להגיד
שאני לא מסכים עם האקסיומה הזאת שאומרת שסרט שמסתמך על מקורות אחרים לא יכול להיחשב ליצירת מופת, או לקולנוע מוצלח. כנ"ל לגבי הקלישאה שסרט שרוצה להיחשב ליצירת מופת חייב להיות נצחי ורלוונטי בכל תקופה. נכון שמבחינת הקהל הרחב זה משפר את מעמדו, אבל יכול להיות שסרט כלשהו יהיה ממש מהנה ומוצלח וחכם רק לחברי קבוצה מסויימת שקראו יצירה מסויימת אחרת, או שחיו בתקופה מסויימת כלשהי, או שגרים במקום ספציפי שהסרט מדבר עליו. לצפות מסרט להיות מובן לכולם בכל מצב זו דרישה קצת מוגזמת לדעתי שיכולה לגרוע מיצירות טובות. ברור שאם סרט מסתמך על כך שלקהל יהיה ידע מסויים, כדאי שיודיע על כך לפני הצפייה, אבל אני לא חושב שזה שסרט מייעד את עצמו לקבוצה ספציפית או מתבסס על יצירה אחרת הופך אותו תיאורטית לפחות מוצלח אוטומטית.
אני חייב להגיד
לא טענתי ש"סרט שמסתמך על מקורות אחרים לא יכול להיחשב ליצירת מופת, או לקולנוע מוצלח". אני כן חושב שסרט שחלק משמעותי מההנאה ממנו נעוץ בחשיפה ליצירה אחרת, נוטה לצאת פחות טוב מבחינה קולנועית נטו. בבואי לצפות בסרט, אני שופט אותו כסרט ולא כנספח, או בן זוגו של ספר שלא קראתי. אם היו דורשים ממני לקרוא את הספר לפני הצפיה, סביר להניח שהייתי אומר "לא תודה" ופשוט מוותר על הצפיה. מאחר ולא עשו זאת, אני שופט את טרומן קפוטה כסרט נטו ומהבחינה הזו, הוא רחוק מלהיות יצירת מופת בעיני.
מה הקשר לרקע חברתי-פוליטי?
ראיתי את "נהג מונית" והבנתי אותו בלי שום ידע היסטורי יוצא דופן. אם אדם לא אוהב את "נהג מונית", אז הוא לא אוהב אותו וכל הרקע ההיסטורי שבעולם לא יגרום לו לאהוב את הסרט. כנ"ל לגבי "קפוטה".
סרט נהדר
ואולי זה לא הסרט, אלא המשחק המצויין של פיליפ סימור הופמן. לדעתי הוא מצליח לתמרן כאן בין מניפולציות נפשעות לאמפתיה כנה, אגואיזם מזעזע ורגישות עמוקה, אדם שהוא גם בליין נהנתן וגם אמן וסופר, ומבצע את כל הסתירות האלה בצורה עדינה ורגישה. הופעה יוצאת מן הכלל.