התקופה היא הקיץ של שנת 1983, והמקום הוא בית קיץ מפואר בצפון איטליה. אֶלִיוֹ (טימותי שלמיי) הוא בחור בן 17 שמגיע לשם מדי שנה כדי לנפוש עם ההורים האינטלקטואלים שלו – האבא שהוא פרופסור לארכאולוגיה, והאמא שרוב הסרט עסוקה בלעשן ולהיות צרפתייה. מדי קיץ האב מביא איתו את אחד הסטודנטים שלו על תקן מתמחה, והפעם הוא מביא את אוליבר (ארמי האמר) – אחד מאותם יצורים הוליוודיים שמדברים כמו אקדמאים אבל נראים כמו בובת קן.
אליו אדיש לאוליבר בהתחלה. עקרונית, את תשומת ליבו הוא מעדיף להפנות לבנות המקומיות, שפסאדת האינטלקטואל הרגיש והמופנם שהוא עוטה על עצמו עובדת עליהן מצוין. באותו זמן אוליבר, בסיוע הבלורית והקוביות שבבטן שלו (חולצות הן לא מצרך נפוץ מדי בסרט הזה), הופך לתייר האהוד ביותר בעיירה, ואליו מנסה בכל כוחו להעמיד פנים שזה לא מציק לו, בלי שזה יעבוד לו יותר מדי. מאדישות, לטינה, לאט לאט נוצר בין אליו ואוליבר קשר מיו –
עצרו הכל הסרט הזה הוא על הומואים! בוא נשים את העניין על השולחן. "קרא לי בשמך" הוא סיפור אהבתם של נער וגבר והוא נטול אלימות, רוע, הומופוביה או פוליטיקה כמעט ככל האפשר בסיפור מסוג זה. הארון שם, והוא מורגש – אף אחד שם לא הולך עם דגלי גאווה מונפים, ובפומבי אליו ואוליבר אפילו לא מחזיקים ידיים. אבל התחושה, לפחות בשבילי, הייתה שאני לא רואה סרט שמתרחש בעולם האמיתי, אלא סוג של סרט פנטזיה – חלום ליל קיץ של גיי מופנם שרק עכשיו מתחיל לגלות שהוא בארון. הוא שם, הארון, והוא מורגש, אבל העניינים, ברוב המוחלט של הסרט, הולכים לאליו ואוליבר חלק להפתיע, וזה בעיקר מאוד מרענן; לא לעיתים קרובות יוצאים סרטים שעיקרם הוא תיאור תקופה קצרה וקסומה בחיי זוג מאוהב.
כמובן, זה לא היה עובד אלמלא הכימיה בין השניים. זה משהו בחיבור בין התסריט של ג'יימס אייבורי (שבעשור התשיעי לחייו הצליח לכתוב אהבה צעירה יותר טוב מרוב התסריטאים הצעירים שמסתובבים בהוליווד ונגזרותיה), הבימוי העדין והמאופק של גואדנינו ובעיקר הדינמיקה המצוינת בין שני השחקנים הראשיים. ארמי האמר, אותו רובנו זוכרים בתפקיד הכפול של התאומים ווינקלווס ב"הרשת החברתית", נותן הופעה כריזמטית וסקסית להפליא בתפקיד אוליבר, גם אם לפעמים יש תחושה שהאמר שם בעיקר כדי לגרום לצופות, לצופים ולאליו להזיל עליו ריר ולהסתכל עליו בעיניים מעריצות.
דווקא הכוכב העולה, טימותי שלמיי (שעבר בקצב חסר תקדים מ"איך מאייתים את השם שלך, ילד" לשחקן ראשי בשניים מהסרטים שמועמדים השנה לאוסקר), הוא זה שנותן בראש. על כתפיו הצנומות מונח כל הסרט, והבחור מספק את הסחורה. קשה להפוך את אליו לדמות שהצופה יחפוץ ביקרה – הוא היפסטר עשיר וסנוב שכשהחברים שלו משחקים כדורעף הוא מעדיף לשבת בצד ולשכתב יצירות של באך, והוא גם לא מפגין שום הוקרת תודה לעוזרת הבית של המשפחה. זה מכשול ששלמיי מדלג מעליו בקלילות של מקצוען ותיק: הוא מצליח לתפוס את הניואנסים הדקים ביותר של נער מתבגר שלא מרגיש בנוח בעור של עצמו ומתחיל לגלות מי הוא ומה הוא אוהב. שלמיי מגושם, מביך, חמוד, מצחיק והוא עורר בי ים של הזדהות ואמפתיה כלפיו. החיבור בינו לבין האמר יוצר את מה שהוא ככל הנראה הצמד הקולנועי האהוב עלי מהזמן האחרון – הבנייה המתמשכת של מערכת היחסים שלהם, גם אם מתסכלת לפרקים, מצליחה להיות מותחת וחושנית גם כשאין בה יותר מיד על הכתף, מבט חטוף או דיאלוג סתמי על מוזיקה קלאסית. כשהיא התממשה סוף סוף, התוצאה ריגשה אותי כמו ששום סיפור אהבה אחר לא ריגש אותי בקולנוע השנה.
הבעיה העיקרית היא שהקצב של "קרא לי בשמך" מונע ממנו להיות נגיש יותר מדי לכל הקהלים. בסופו של יום, בדומה לסדרות נעורים כמו "אחת שיודעת" או "בוורלי הילס 90210", גם הוא מספר על עשירים יפים ופעילים מינית אבל בשונה מהן – הוא משמעותית פחות קומוניקטיבי או מבדר. זה אולי הקושי העיקרי שיש לי עם הסרט הזה; "קרא לי בשמך" נגע בי ברמה האישית כי הוא סיפר את סיפורם של שני גברים מאוהבים והצליח להפוך אותם לזוג כל כך מקסים ומעורר אהדה, שרציתי שהוא יצליח לדבר לעוד אנשים. אחד הדברים שעולם הקולנוע צריך יותר, לדעתי, זה סרטים שיבהירו לצופיהם שההבדל בין אמה סטון וריאן גוסלינג לארמי האמר וטימותי שלמיי הוא לא כזה גדול. מדובר בצעד גדול לכיוון תעשיית סרטים שבה סיפור אהבתו של גבר לגבר הוא עניין שבשגרה, אבל אם הוא היה קצת יותר קצר וקצת יותר נגיש, היה מדובר בצעד הרבה יותר גדול.
בשבועות הקרובים המון מבקרים עומדים לדבר על "קרא לי בשמך" בהקשר של האוסקרים. מדובר בתחרות האהובה עלי בעולם, אבל תמיד בתקופה הזאת של השנה נוצר מצב שאחרי שכל אותם מבקרים ופרסים מרימים את ההתלהבות שלנו לקראת סרט מסוים, כשאתה מתיישב לצפות בו לבסוף, התגובה נוטה לפעמים להתמצות ב"מה, זהו?". בגלל זה אני מציע – וחוכמה גדולה לומר את זה אחרי שבמשך 700 מילה שפכתי על הסרט הנ"ל סופרלטיבים – להיכנס אליו עם לא יותר מהמון סבלנות וציפייה פשוטה לראות את מה שהוא: סיפור אהבה פשוט, מרגש ואסקפיסטי. מאמין שככה תוכלו, אולי, להתרגש ממנו כמוני.
נשמע משעמם נורא
אבל זה בסדר, לא כל סרט הוא בשביל כולם…
ארוך מדי, אבל מהכיוון השני
לרוב כשאומרים על סרט כלשהו שהוא "ארוך מדי" מתכוונים שהוא לא יודע מתי להיגמר, אבל "קרא לי בשמך" נגמר בצורה מושלמת. הבעיה שלו זה מבזבז איזה שעה על הקרקע עד שהוא ממריא.
לכאורה, הצפייה אמורה להיות כמו מים רותחים ומבעבעים – שני הגברים המחזרים/לא מחזרים/שונאים/אוהבים במערכת יחסים של רגשות לוהטים שלא ניתנים לריסון. הבעיה היא שארמי וטימותי לא משכנעים (אותי) בכלל שהם כאלה. כשהסרט מגיע לשלב שבו הם יחדיו, הסרט נהיה טוב בהרבה אבל לוקח לו הרבה מאוד זמן עד שהוא מגיע לנקודה הזאת ועד הנקודה הזאת, הסרט (לפחות אותי) די איבד מבחינת חיבור רגשי. אני יכול להעריך בו הרבה דברים (מייקל סטולברג, למשל), אבל בסופו של דבר הוא לא יותר מ"נחמד". העדפתי את "גלים גבוהים" של אותו הבמאי, וגם ממנו היו לי הסתייגויות.
Why not both
מסכים שלוקח לו זמן להמריא אבל גם הסוף היה קצת נמרח, סטייל שיבת המלך. "אוקיי, עכשיו נגמר…או שלא. אה, אוקיי, עכשיו…נופ, עוד לא. הנה, עכשיו יש מזויקה ודולי אאוט, עכשיו בטוח. גם לא! ג'יזס, הקרדיטים ליטרלי על המסך וזה ממשיך!"
יצירת מופת חרמנית וטובת לב
בהחלט לא סרט לכל אחד, אבל דווקא בישראל הייתי מצפה שיותר אנשים יתחברו לדרך המדויקת שבה הסרט מתאר חופש גדול. הסרט ממש מחזיר אותך (אותי) לחופשת הקיץ שהכול חם ודביק וחוזר על עצמו. הסרט אשכרה משתמש בשיעמום במנגנון סיפורי, כי לשיעמום יש חלק חשוב בבנייה של חרמנות ואובססיה ברגע שאת/ה מאתר/ת מושא לתשוקה שלך, זה הכרטיס שלך החוצה מהשיעמום והרפפטטיביות.
הכול מדויק ואמיתי פה בסרט, איכשהו, למרות שזה זיכרון עבר משוחזר ואידילי. ורק בצפיות חוזרות קולטים כמה עושר תמטי וסיפורי וכמה עומק רגשי חף מבולשיט יש בו.
אולי העולם לא מוכן עדיין לסיפור אהבה גאה שמונע מתחושות ולא ממהלכי עלילה, ולא נופל לאנטגוניזם משום בחינה.
צופה שבעתיד זה ייחשב נקודת ציון.
סרט מופלא ומושלם
לחלוטין לא ארוך מידי. הוא בונה באופן יפייפה את מערכת היחסים בין השניים, על כל הדקויות והרמזים וכשהאהבה שלהם מתפרצת זה הדבר הכי נפלא שיש. והסיום שלו יפה בצורה קיצונית. ראיתי את הסרט פעמיים ודמעתי בלי סוף במערכה השלישית שלו. סיפור אהבה הומואי שגם סטרייטים יכולים להזדהות איתו ובעיני הוא הסרט הכי טוב של השנה.
אופס, בלגאן.
(ל"ת)
הפריע גם לי
עניין פערי הגילאים הפריע גם לי מאוד, במיוחד מכיוון שלי אישית אוליבר נראה בסביבות גיל 40 (אני יודעת שיש מצב שאני חריגה בזה).
בסוף "יישבתי" את זה לעצמי על ידי זה שהחלטתי שאליו הוא כנראה בן 18 שסיים לימודי תיכון ואוליבר סיים קולג' אז הוא נגיד בן 21 שפשוט נראה מבוגר מגילו אז זה סבבה :-P
ארמי האמר בין 31
אבל אני די בטוחה שבסרט אוליבר אמור להיות בן 22-24 בערך.
ואליו בן 17, זה מוזכר בסרט.
אני חושבת שפער הגילאים מודגש בגלל שאליו נראה עדיין ילד ואוליבר נראה כמו ארמי האמר. מערכת היחסים ביניהם עדיין נבנתה בצורה מספיק הדרגתית ומשכנעת שלי לא הייתה בעיה איתה והייתי בעדם בשלב שבו הם מימשו אותה… אבל אני יכולה להבין איך יש אנשים שזה קצת צורם להם.
מעבר לזה שהוא סרט נפלא
חשוב לציין שהתסריט והבימוי עשו עיבוד מדהים לספר, שכולו כתוב לחלוטין מנקודת מבטו של אליו, ובעיקר קורה בתוך הראש שלו, ומאיך שהוא חווה את הדברים. והם עשו את זה בלי להשתמש בווייס אובר שהוא אולי הקלישאה הכי שחוקה ומעצבנת בסרטים כאלה.
לא הבנתי, יש קונפליקט כלשהו?
התיאור קצת נשמע כמו "זוג מתאהב, הכל טוב ויפה מההתחלה ועד הסוף, אחרי שעתיים נגמר הסרט". זה נשמע משעמם נורא.
ארמי האמר הוא הכוכב המפוספס הכי גדול בהוליווד. שיפרוץ כבר לעזאזל.
אם הייתה קטגוריה
של "הסרט הכי נוגע ללב" – בשבילי הוא היה זוכה.
פשוט אין מילים. סרט כזה יפה לא ראיתי כבר הרבה זמן.
הכל נעשה באסתטיקה מושלמת. הכל פשוט יפה מדיי.
וטימותי שלמיי – פשוט קורע אותך לגזרים.
לפני שראיתי את הסרט פחדתי לומר, אבל אחרי שראיתי, אני יכול לומר בפה מלא – הוא השחקן שאני הכי מחזיק ממנו היום. וממש, אבל ממש, לא אכפת לי שהוא בן עשרים.
אני אישית התפקדתי לצבא המחזיקים ממנו מזמן
ולגבי הגיל, כבר לא 20, הוא בן 22 .
ואם מישהו חושב שזה משחק טוב חד פעמי שיצפה ב"מיס סטיבנס", אפילו ב" one and two" (הגרוע, הוא נקודת אור) ובשלל קטעים שלו שהועלו לרחבי הרשת מהתיאטרון (Prodigal Son, Sweet Charity, Tennesse) ויגיד לעצמו "הו בוי, הוא יהיה ענק, הוא חייב להיות ענק, אני לא מאמין שאני חי לראות את זה"
מזכיר את deprture?
חופשה, צרפת, בחור צעיר, סרט איטי, איכשהו הכל מזכיר לי כאן את departure מלפני שנתיים.
סרט מושלם מכל בחינה
הקצב שלו הוא שמעניק לדמויות והסיפור את האפשרות לנשום ולהתפתח. זה לא היה עובד בגירסה קצרה יותר. זהו סרט שעובד המון על ניואנסים, והרבה. אני התרגשתי עד דמעות, וזה כבר הרבה זמן לא קרה לי באולם קולנוע.
אוי לא.
אבל אני חושב שזה הסרט הכי יפה שראיתי בחיים שלי.
ואני מצטרף לכל מילה שאמר קודמי TAU.
נ.ב
כל כך אהבתי את המשפט שכתבת :
"הוא יהיה ענק, הוא חייב להיות ענק, אני לא מאמין שאני חי לראות את זה"
OMG. כאילו נכנסת לי למוח.
אני במוח שלך :)
MUWHAHAHAHA
אולי כי הסרטים שציינת מראים מקרי קיצון?
רוב ההומוסקסואלים במערב, תודה לאל, לא חווים בשגרה הומופוביה וגילויי אלימות בוטים כמו ב"הר ברוקבק" או ב"אור ירח". זה לא אומר שהדילמות והרצון להסתיר לא קיימים.
נהדר
סרט נפלא,
שווה לחכות לסופו.
סיפור האהבה של שני מתבגרים לדעתי אינו העיקר.
לדידי, סוף הסרט, השיח בין האב לבן, הם שהביאו אותי לסבור כי הסרט הוא אחד
מהטובים, שנצפה כאן בזמן האחרון.
רוצו.
סרט מאכזב , משעמם .איטי ונורא
(ל"ת)
סרט נהדר
מספר סיפור פשוט שכבר שמענו אלפי פעמים, אבל עושה זאת בחן, בכישרון ובטבעיות שהופכות אותה לבאמת מקסים.
אהבתי...אבל...
קודם כל סרט פשוט, עדין ויפה. אסתיקה שמתחברת לסיפור. ולא מעט אירוטיקה גברית משובחת שמאז הר ברוקבק לא עשו אותה בהוליוויד בצורה כל כך נוגעת. משחק מדהים של שני השחקניים הראשיים. הרבה מדברים על טימותי שלמיי, והתשבוחות אכן מגיעות אבל גם ארמי האמר עשה תפקיד לא פשוט של פסל יווני יפהפה (וזה לא פשוט לעשות אותו חצי עירום!).
הכימיה ביניהם הייתה מטורפת ולמעשה יחד עם הבימוי עשתה את כל הסרט. ובאמת שטימותי ריגש אותי מאוד.
מה שהפריע לי היה שהסיפור היה די…חסר. ובמובן אחר היה גם די גנרי.
יש תקריבים על עצים. ובריכות. ועל הקוביות של ארמי האמר. וחלקים אחרים שלו. ופירות. והרבה מסביב. וכן, הבנתי שגם הסביבה והמזג אוויר הם דמות בסיפור. יופי. אבל מה עם קצת מבט פנימה אל תוך הגיבורים…? מה הם רוצים? וסליחה על האייל שני, אבל מה מניע אותם? הרבה דברים הרגישו לי בסרט מאוד לא מוסברים ולא רציונליים. התגובות של חלק מהאנשים היו פשוט לא הגיוניות והן פשוט קרו בלי שהסבירו אותן ובצורה כה טבעית בלי להתנצל ובלי להתעכב על כמה זה מוזר. ואני באמת מסכימה שזה הרגיש כמו איזה סרט פנטזיה. כי הכל היה מאוד…לא מחובר למציאות, ועם זאת, זה נעשה בטון הכי רגיל ויומיומי שיש.
אני מניחה שבמובן מסויים זה גם היה חלק מהקסם בסרט. העניין הזה שלא מסבירים כל דבר, ודברים פשוט קורים בטבעיות ויש מצלמה שתופסת אותם בלי שיש וויס-אובר או דמות של מספר. יש איזו הנחה שכבר ראינו את הסיפור הזה מאה פעם, ואנחנו יכולים להשלים את זה בראש לבד. כמו לשפוך צבע אדום על בד ולתת לצופה לנחש מה הכוונה. אז כן, כשזה נעשה כמו שצריך אז זו בהחלט אומנות. והתוצאה מקסימה ומרגשת. אבל היו קטעים שפשוט לא זרמו ולא הבנתי מה קדם להם ותהיתי אם אולי נמחקו סצינות. זה מאוד הפריע לי, כי סרט של מעל שעתיים לא צריך להרגיש כל כך חסר ונבוב. כנראה שהמסקנה הבלתי נמנעת היא שאני צריכה להקריב את עצמי ולראות את ארמי האמר בלי הרבה בגדים שוב, ולצפות בסרט מחדש כדי להבין מה קרה שם.