ביקורת: Buffaloed

גו באפלו!
שם בתרגום חופשי
הבלוף מבאפלו
שם לועזי
Buffaloed

הדבר הכי מדהים בנוגע ל"Buffaloed" זה שהוא לא מבוסס על סיפור אמיתי. זה מוזר, כי הרי יש לו את כל המרכיבים של סרטי סיפור אמיתי בימינו: הדמויות מדברות ברגעים אקראיים ישר למצלמה, הוא על תת נושא של המשבר הכלכלי באמריקה, וקורים בו דברים מופרכים מכדי להתרחש במציאות כמו אנשים ששולפים אקדחים ויורים באמצע הרחוב וצירופי מקרים מטורפים. אז איך זה לא קרה באמת?

פגי דאהל (זואי דויטש) תקועה בעיר קטנה עם חלומות גדולים. העיר: באפלו, בית הבאפלו וינגס וקבוצת פוטבול שמפסידה בכל משחק שהיא משחקת בו. החלום: לברוח מהעיר הזאת לאוניברסיטה יוקרתית. 

פגי היא הבת הקטנה במשפחה שבה האב נפטר מהרגלי אכילה לא בריאים והאימא לא מבינה דבר וחצי דבר בניהול כספים. אז כבר מגיל צעיר, פגי מתעניינת מאוד בכסף. זה כולל את הצד התיאורטי והמסובך, אבל גם את הצד הפרקטי – פגי יכולה להשיג סחורות ספק-חוקיות ולהיפטר מהן באותה המהירות שבה היא מדברת עם כלכלנים על אחוזים וריביות. 

החיבור של כל הדברים האלה – שאיפות כלכליות, מוסר נמוך ועיר קטנה – תוך זמן קצר מסתכם בכרטיס "לך לכלא ואל תעבור בדרך צלחה". גם כשפגי משתחררת אין שיפור גדול במצבה: החובות שלה נערמים מאחורי כל צלצול טלפון, אימא שלה רק רוצה שהיא תפגוש בחור ותתמסד, וכל סיכוי לעבודה מכובדת הלך לפח כאשר היא הפכה לעבריינית מורשעת. 

נראה שחייה של פגי נמצאים על הכביש המהיר לשום מקום עד שהיא מחליטה, ספק בטעות, לענות לאחת מאותן שיחות של אוספי חובות ולשמוע מה יש להם להגיד. הבחור, מופתע שמישהו בכלל נשאר איתו על הקו, מספר לה קצת על המקצוע שלו, וכך היא מגלה את מה שהופך לייעוד החדש שלה: גביית חובות. 

לא, היא לא הופכת לגנגסטרית, אבל גם לא רחוק מכך: תחום רווחי ומעט אפור בארצות הברית הוא גביית חובות. על רגל אחת, זה עובד ככה: אתם חייבים כסף לבנק, לבנק אין כוח לרדוף אחריכם, אז הוא נותן את החוב שלכם בהנחה למישהו אחר כדי שהוא ירדוף אחריכם. 

יש לגובי החובות האלה שלל דרכים להשיג את הכסף שלכם: הם יכולים להציע לכם הנחה, הם יכולים לאיים עליכם בשלילת רשיונות כאלה ואחרים, לדבר אל ליבכם או לבלבל אתכם במספרים, אבל לכולם יש את אותה מטרה – לגרום לכם לשלם. ואם במקרה אתם סניליים ולא זוכרים שכבר שילמתם את החוב כמה וכמה פעמים, מה טוב – למה שלא תשלמו שוב. 

אם זה נשמע לכם כמו "הזאב מוול סטריט", סרט על השיטה האמריקאית הדפוקה והנוכלים שמנצלים את הפרצות שבתוכה – אז כן, יש פה גוון חזק מאוד של אותו סרט. אבל יש גם כמה הבדלים: הסרט, תודה לאל, נמשך רק שעה וחצי, ונראה פחות כמו חקיין סקורסזה ויותר כמו שילוב של סקורסזה, האחים כהן ו"לא רק בלונדינית". על מאפייני "הזאב" דיברתי למעלה, האחים כהן-וניות של הסיפור מתגלה בגיבורים שמסתבכים בעניינים שגדולים עליהם בצורה שמזכירה את עבודת האחים וההדגשה של מאפייני העיירה הקטנה כמ ב"פארגו", אבל במפגש ביניהם יש גם גורם שלישי: איזו אנושיות בצפייה בבחורה עושה ומצליחה במה שאף אחד לא מצפה ממנה, ולא בשביל אף אחד אחר אלא בשביל עצמה.  

עוד דבר שמשותף בין כל אותם סרטים והסרט הנ"ל: בכולם יש הופעה שבקלות יכולה להיקרא "ההופעה הטובה של השנה". וכאן אנחנו צריכים לדבר על זואי דויטש. 

לא מעט ביקורות על הסרט מסכמות אותו כ"חביב, אבל זואי דויטש שווה את זה". אני לא בטוח שאני מסכים עם ה"חביב" אבל אני רוצה שנייה להדגיש את החלק השני של המשפט. ראיתי אותה רק פעם אחת עד כה (ב"זומבילנד: ירייה כפולה") ורשמתי לפניי שהיא קיימת, אבל לא הרבה יותר מזה. "Buffaloed" מבהיר שהיא הרבה הרבה יותר מזה.

דמותה של פגי דאהל היא לא איזו קלישאה של "ילדה חכמה שפנתה אל הפשע בלית ברירה" או עוד גרסה מוכרת של שלל דמויות מסרטי פשע: היא בו זמנית קומית, טרגית, מגניבה, טובעת בנושא שהיא רק מתחילה ללמוד, שולטת על העניינים, תחמנית, מנסה ליצור קשר אנושי אמיתי, מניפולטיבית, וגם, ובעיקר: בת אדם אמיתית. הסרט נהנה לעבור איתה את המסע המטורף שהיא עוברת, ולו רק בגלל שדויטש כל כך ממגנטת בתפקיד שלה. 

לו היינו חיים לפני עשור וקצת ועדיין היו ספריות וידאו מתפקדות, "Buffaloed" היה הסרט שעבורו הן נוצרו – סרט שהקהל הרחב לא בדיוק יבין ושהמבקרים יתעלמו ממנו כדי לראות סרטים עם שמות יותר מעניינים. ולכן משימת הדהוד הסרט הזה לקהל שיאהב אותו (אנשים שאוהבים קומדיות פשע עם הופעות טובות. אז… כולם?) היתה מוטלת על אותם שומרי סף שיכולים לדחוף את העותקים שלו לאנשים תוהים ששואלים מה לראות או לנערים ונערות שמסתכלים על פינת ההמלצות של עובדי המקום. בהיעדרם, אני מקווה שאנשים יצליחו לגלות את הסרט הזה בצורה כזאת או אחרת, ולו רק בשביל שכשאדחוף את זואי דויטש בכל מקום כאחת מהופעות השנה, התשובה לא תהיה "מי?".