במקור: The Bucket List
במאי: רוב ריינר
תסריט: ג'סטין זקהאם
שחקנים: ג'ק ניקולסון, מורגן פרימן
לעשות צניחה חופשית
לעשות קעקוע
לעשות את איימי אדמס
זהו סיפורם של שני אנשים לא צעירים. כל אחד מגיע מרקע אחר לגמרי ובנסיבות רגילות, לא היו נפגשים מעולם. קרטר (מורגן פרימן) הוא מכונאי רכב קשה יום.. הוא אוהב את אשתו ומאמין שיש מי ששומר עליו מלמעלה. אדוארד קול (ג'ק ניקולסון) הוא מיליונר הולל, בעל השפעה ומניות לרוב, ואתאיסט. לאחר ארבעה נישואין כושלים, נותר לו רק את עצמו לפנק בארוחות שחיתות וקפה יוקרתי בחלוק משי.
רצה הגורל והגברים אכן נפגשים בנסיבות מאוד לא פשוטות. שניהם אובחנו כחולים בסרטן, ומאושפזים זה לצד זה בבית החולים שבבעלותו של אדוארד. המחלה כבר גזרה את דינם של השניים: הם ימותו בתוך פחות משנה. בעוד את קרטר מבקרים אשתו האוהבת והילדים שכבר גדלו, אדוארד זוכה לביקור רק מרופא ששכר במיוחד ומעוזרו האישי.
במקום להמשיך בטיפול ולנצל את הזמן לפרידה מאנשים יקרים, מחליטים השניים לערוך רשימה של דברים שברצונם לעשות לפני לכתם, ולצאת יחד למסע עד שיגשימו את כולם, בסיועו של חשבון הבנק של אדוארד. לרשימה קוראים The Bucket List, כי אמורים למחוק את כל הפריטים בה לפני ש"בועטים בדלי" כמו שאומרים באנגלית. הרשימה לוקחת את השניים למקומות שונים ברחבי העולם. ממסלול מרוצים ועד לפירמידות במצרים ולהרי ההימלאיה, נמחקים עוד ועוד פריטים, אפילו כאלה פחות פרטניים, כמו לנשק את הבחורה הכי יפה בעולם ולראות משהו באמת מפעים.
ללמוד לנגן על גיטרה
ללמוד עוד שפה
ללמוד לרכוב על סוס
את הסרט ביים אחד רוב ריינר, אולי שמעתם עליו. לאורך שנות השמונים ותחילת שנות התשעים הוא היה אחראי לכמה סרטים מאוד מצליחים שכבר הספיקו להפוך לקלאסיקות מודרניות. 'הנסיכה הקסומה', 'אני והחבר'ה', 'מיזרי' ו'כשהארי פגש את סאלי' הם רק חלק מההישגים שנזקפים לזכותו. למרבה הצער, לפני קצת יותר מעשור נחטף רוב ריינר בידי חייזרים והוחלף ברובוט בשם מובישיטר 3.0, שגנב את זהותו ויצר שורה של סרטים שהס מלהזכירם.
'מתים על החיים' לא משנה את המצב. מעבר למנוע העלילתי שעובד על דלק בולדוזרים (חפירות, אתנחתא קומית, חפירות), לא ממש ברור אם זו אמורה להיות קומדיה בסגנון הזוג המוזר, או דרמה נוגה על משמעות החיים. איך שלא יהיה, זה לא כל כך עובד. הגשמת הרשימה מספקת כמה קטעיםמצחיקים, אבל הסרט מבזבז יותר מדי זמן על דרמות בשקל. זה אמנם מתבקש שהמסע יכלול היכרות של הגיבורים לא רק עם מסעדות יוקרה, אלא גם עם עצמם, אבל למה בצורה כל כך טרחנית? אחרי הפעם העשירית שקרטר ואדוארד ישבו לשיחה על מהות החיים, ושבה התברר שוב שקרטר יודע הכל על החיים כי הוא עניומורגן פרימני ואדוארד אמנם עשה הרבה כסף אבל פספס את חייו, התחלתי לקוות שהרופאים טעו בהערכת זמן הגסיסה והסרט יסתיים מוקדם מהצפוי.
הליהוק של הסרט מאוד לא מפתיע. לא אתפלא אם התפקידים נכתבו במיוחד עבור שני הכוכבים. מורגן פרימן מוסרי ומלא כרימון בניסיון חיים אותו הוא חולק בקול עמוק; ג'ק ניקולסון יהיר, שרמנטי וחובב בילויים, תוך זריקת הערות עוקצניות לכל עבר. זה מצוין אם כל חייכם ראיתם רק קולנוע תאילנדי, אבל אם במקרה נתקלתם באחד התפקידים הקודמים של מורגן/ג'ק, קיים סיכוי טוב שהתפקיד שלו בסרט הנוכחי ייראה כמו העתק מדויק שלו.
להופיע בטלוויזיה
לרוץ עירום בשדה חמניות
לזרוק סוכריית מנטוס לתוך בקבוק קולה
'מתים על החיים' הוא מסוג הסרטים שהייתי ממליץ עליהם לאמא שלי. קל לעקוב אחרי העלילה, אין קטעים מפחידים, השחקנים הראשיים מוכרים ואין לאמא שלי סנטימנטים לסרטים ישנים וטובים יותר של רוב ריינר. אני מניח גם שככל שמתקרבים לגילם של קרטר ואדוארד, קל יותר לקבל את הרצון להספיק בכמה חודשים את מה שלא יצא להם לעשות במשך חיים שלמים, אפילו אם הדבר בא על חשבון קשר עם המשפחה ודאגה לעתיד העסק. במידה ואתם לא אמא שלי, לא הייתי ממליץ לצפות. יש הרבה דברים שאפשר לעשות במקום זה, וחבל שתבזבזו את מיטב שנותיכם דווקא על סרטים כאלה.
לא ראיתי את הסרט
ויש סיכוי סביר שגם לא אראה אותו לאחר כל מה ששמעתי עליו (ולאחר שראיתי את הטריילר המאד לא אטקרטיבי שלו), אבל סתם שאלה ניטפיקרית לחלוטין בעקבות קריאת הביקורת (ניטפיקרית ליוצרי הסרט, לא לפינגווין): כתבת שאדוארד מאושפז לצדו של קרטר בבית חולים המצוי בבעלותו, ושהוא עמוס בכסף. האם לדם כזה בית החולים (שבבעלותו שלו!) לא היה מעניק חדר פרטי משלו מבלי שהוא יצטרך לחלוק אותו עם מאושפז נוסף?
יש לזה הסבר בתחילת הסרט
אדוארד התעקש על מדיניות "שוויונית" בבית החולים, כדי לא להוציא עוד כסף על מיטות וחדרים. כשהוא מאושפז, הברירה שלו היא לחלוק חדר עם פשוט עם, או להתמודד מול ביקורת ציבורית חריפה.
אני גם חשבתי כך
את איימי אדאמס?
באמת?
היא הנטלי פורטמן החדשה
אני התלהבתי
מהסרט הזה עד מאוד. אני חושבת שהוא תיאר שם מסע של שני אנשים בצורה מאוד רגישה ויפה. היו שם מספיק טוויסטים שהצליחו להפתיע אותי, למרות שזה לכאורה כל כך סרט צפוי.
אני חושבת, מר פינגוין, שלא במקרה אתה ממליץ על הסרט לאמא שלך (לא שאני מכירה אותך או אותה) אבל יש סרטים שדרוש איזה קילומטראז' בחיים כדי להבין ולהנות מהם. כנראה לאמא שלך יש את הקילומטראז' הזה, בזמן שלך עדיין אין.
אני חושבת שזה סרט אמיץ מאוד בהתמודדות שלו עם נושא שבדרך כלל לא מתמודדים איתו, כמו מוות וזיקנה ובתי חולים והחמצות בחיים ונסיונות ל"הספיק מה שלא הספקת".
בעולם שמקדש סיליקון ודמויות חד מימדיות, נהניתי לראות סרט שמביא אלטרנטיבה.
ממליצה בחום על הסרט הזה.
לא סתם הזכרתי את אמא שלי
כשסיפרתי לה על מה הסרט ומי משחקים בו, היא באמת התלהבה ואמרה "כנראה שזה סרט בשבילי". אני, עם הציניות שלי ונקודת המבט היותר ביקורתית, בתוספת חיבה עזה לכמה מסרטיו המוקדמים של רוב ריינר, פשוט לא קהל היעד.
מעניין שבעיניך, הדמויות אינן חד מימדיות, כי הרגשתי שהבעיה הגדולה ביותר בסרט היא השטחיות של הדמויות. כאמור, קרטר ואדוארד הם סטראוטיפים של השחקנים שמגלמים אותם. מילא אם זה היה מכוון, אבל נראה לי שהתסריטאי פשוט התקשה ליצור דמויות יותר מקוריות.
בשביל הפרוטוקול, אני בן 24.
אני מבינה:) (ספויילרים לסרט)
מעניין אם כך, רוג'ר איברט (הוא מסקנדל עין הדג של "הייתי חולה קשות ואז הבראתי ומאז אני אוהב את החיים ואת כל הסרטים, אפילו את אלה שהם לא באמת משהו וגם את אלו שדי גרועים" נתן לסרט כוכב 1 (כל מי שעוקב אחרי הביקורות שלו בזמן האחרון יכול לראות ש"המשבר" כבר תם- ביקורות ציניות וארסיות לא חסרות אצלו).
כמה שבועות עוד המשכתי לבדוק את האתר שלו, לראות אם התקפת השמחה ואהבת-הכל שלו חלפה, ובאמת נראה שזה המצב. ואז נכנסתי לביקורת שלו על 'קלוברפילד', שבה הוא *מספיילר את סוף הסרט בפיסקה הראשונה*. אז כן, התקפת השמחה עברה לו, אבל זה לא הפך אותו למבקר כשיר יותר. לא נראה לי שאני אתעניין במה שיש לאיברט להגיד בעתיד הנראה לעין. נראה לי שהיה עדיף לכולם, בעיקר לו, אם הוא היה מנצל את הבעיות הרפואיות שלו כדי לצאת לפנסיה.
אחד הסרטים האהובים עלי ביותר, כבר מגיל 17
שאז ראיתי אותו לראשונה, הוא "הרולד ומוד", סרט מקסים שעוסק בזיקנה ומוות. בזמנו הסרט הזה היה פופולרי מאד בקרב הקהל הצעיר שהגיע להקרנות חצות המיתולוגיות בקולנוע "פריז". אני חושב שמה שמשנה היא הגישה של הסרט ולא ניסיון החיים שלך. ואגב, אמא שלי הלכה לראות את "מתים על חיים" בסוף השבוע האחרון עם חברה שלה ושתיהן (למרות ניסיון חיים לא מבוטל) שנאו את הסרט. ודווקא מ"ג'ונו", שאליו שלחתי אותה בזהירות מסוימת, היא נהנתה מאד.
אני מאמינה
שקשה מאוד להפריד בין מי שאתה והמקום שממנו אתה בא, כצופה, לבין ההתלהבות שלך מסרט מסוים. זה לא הסרט, זה אתה.
תודה לאל, אני לא סבתא שעומדת למות, ובכל זאת מאוד נהניתי מהסרט. ואני מניחה שיש אנשים מבוגרים שלא יאהבו אותו, אולי דוקא בגלל שהוא מזכיר להם את השעון המתקתק, ואולי מסיבות אחרות.
בכל מקרה זה כבר דיון פילוסופי. ואני באמת לא מתיימרת להכיר את כל האמהות והסבתות והסבים של כל האנשים כאן ולהגיד שאני יודעת מה הם חושבים ומה הם אוהבים, אני יכולה רק להגיד שהסרט הזה (שראיתי אותו בהקרנת טרום בכורה, לפני שהיו עליו ביקורות בכלל), זה הסרט היחידי שראיתי מזה זמן רב, ושגרם לי לחפש מה כתבו עליו, ובגלל זה הגעתי לאתר הזה ולביקורת של פינגווין, והרגשתי צורך להגיב ולהביע את דעתי.
פשוט כי היה לי חבל לחשוב שיש אנשים שיוכלו להנות מהסרט הזה ובגלל הביקורות הקטלניות לא ילכו אליו.
לא ראיתי,
[ובודאי גם לא אראה], אבל אחרי ביקור אצל סבתא שלי היום, חשתי צורך לציין שהיא נורא נהנתה מהסרט.
לא ראינו את זה כבר?
אחרי צפייה בסרט יצאתי עם תחושה של.. לא ראיתי את זה כבר? מורגן פרימן בתור ה"וויס אובר" של הסיפור ("מלחמת העולמות" ו"מיליון דולר בייבי") ולצדו ג'ק (המרטש!) ניקולסון שכבר שיחק קשיש בימיו האחרונים ("אודות שמידט"). מעבר לזה במקום להיות קומדיה משעשעת וחינוכית הסרט מתעקש לשמור על הגדרתו כסרט דרמה סוחט דמעות. עם זאת "מתים על החיים" שווה צפייה בגלל שהוא עוסק גם בשאלות מטרידות ורציניות : חיים אל מול המוות, רצונות חופשיים מול מוגבלויות פיזיות ומחויבות אל מול חיי מותרות.
לא ראינו את זה כבר?
העיסוק בנושאים האלה הוא לא סיבה מספיק טובה לצפות בסרט. העיסוק צריך להיות אינטליגנטי ומעמיק כדי שלא אסבול וכדי שאלמד משהו חדש ואחכים. אבל בראש ובראשונה כדי שלא אסבול.
אני חייב לפרוק את זה:
בתמונה בלינק לסרט מהעמוד הראשי, ג'ק ניקולסון נראה כמו הנזירה בלוז.
זה יותר דארת ויידאר שעושה פרצופים מאחורי המסכה כי אף אחד לא רואה
סרט נוראי נוראי נוראי!!
שעמום אחד גדול יש בסרט הזה.
לא שווה צפייה אפילו לא בפרסומות שלפני הסרט.
לא ללכת!!
ואני דווקא נהניתי מהסרט.
אתה צודק שהדמויות שם יכלו לשאת את השמות "תפקיד רגיל של ג'ק ניקולסון" ו"תפקיד רגיל של מורגן פרימן", ודווקא זה הבליט יותר את הטוויסט (שהוזכר לפני כן בהודעה של זלפה) שכל אחד מהם אינו לגמרי לגמרי הדמות הסטריאוטיפית שהיה אמור להיות.
אגב, למרות העניין וההנאה שיש בלראות שחקנים משחקים מחוץ למגרש ההתנהגות הפרטי שלהם (ע"ע ג'ון קיוזאק בכלמיני, למשל), אני חושב שיש קסם כיפי מסויים בשחקנים שחרשו את השדה הזה והפכו למותג בעיני הצופים – זה מה שעשה את זה (בעיקר) באושן 11 ו12 (עד שבא 13 והוכיח שאולי צריך עוד כמה תבלינים לקדירת הסרט) ומה שהוסיף נופך לסרט הזה.
נ.ב.
אה, ובניגוד למה שזלפה כתבה – אני לא חושב שצריך להיות יותר מדי מבוגר כדי שהסרט הזה יגע בטרפשים ש'ך. הכל שאלה של באיזו גישה אתה בא אליו.
טובי, מתנועת "החזרת 'טרפשים' ללקסיקון העברי".
שו הדא ''טרפשים''?
אז ככה...
"טרפש" נכתב בד"כ בקשר ל"טרפשי הלב". לפי מה שהבנתי, הפירוש של זה הוא 'מחיצה' – כך שטרפשי הלב = מחיצות הלב.
ותודות לפרופ' גוגל, להלן ציטוט ממילון קרדיולוגי:
טרפש – קרום, מעטפת (קרוי גם, בעגה ההלכתית "חצר"). בנידון דידן – טרפש הלב הוא קרום קשיח למדי שבין שתי שכבותיו ישנו נוזל סיכה המאפשר את תנועתיותו המורכבת של הלב בפעולתו, ללא חריקות וללא כאבים. כאשר ישנה דלקת או הצטברות נוזל בטרפש הלב – ישנם כאבים בחזה בתנוחות מסויימות ולעתים גם בנשימה.
ולאחר כל התכלס הטכני – 'פגע בטרפשי הלב' זה אחלה של ביטוי. אז קדימה חברים וחברות – מהיום אמרו "טרפש".
לו היה לי חבר מיליונר
הטריילר נראה מבטיח, ושיעמם לי נורא, אז ראיתי את הסרט.
אני חייבת לציין שאני לא סובלת את ג'ק ניקולסון, הוא לדעתי שחקן מעצבן בטירוף, אך למרות סלידתי הרבה אליו יצא לי לראות המון סרטים שלו.
בכל מקרה, הסרט עצמו היה חביב, לא עמוק במיוחד, לא מלא בתובנות עמוקות לגבי החיים והמוות (אלא אם אתם מחשיבים את הקלישאה של לאהוב את המשפחה שלך וללמוד לסלוח), אבל היו לא מעט קטעים קומים חביבים וזה גרם לי לתהות לגבי כל הדברים שהייתי רוצה לעשות בחיי, ולאו דווקא לפני המוות, ולכל הדברים האלה נדרש כסף, והרבה ממנו, אז אני מאמינה, שגם אם הייתי גוססת עכשיו לא היה לי איך לבצע את אותם דברים.
לכן עלתה לי מסקנה אחת: אפשר להגשים את כל החלומות האלה רק אם יש חבר מיליונר.
מישהו רוצה לתרום לי?
סרט מן הסרטים
אני דוקא כן מת על ניקולסון ולכן החלטתי לפני שאשיב את נפשי לבורא, לשים את הסרט הזה על הבאקעט ליסט הפרטי שלי.
קינדערלעך, איזה מפך נפש! איזו אכזבה! ניקולסון, בחייך, ככה עושים למעריציך?
אה, שכחתי לציין שעוד לפני הסרט התחיל אצלי כאב גרון. ובכן, במקום ללכת ולבזבז את הזמן בלראות את הפורמייקה הזאת, מוטב שהייתי מגרגר את הגרון במי מלח + סודה לשתיה. בטוח שהייתי נהנה יותר.
תגידו לי אתם, כמה פעמים בחיים שלי אני צריך לראות את טאג' מאהאל? כמה פעמים אני צריך לשמוע את הויכוח היגע הזה – יש אלוהים, אין אלוהים? כנראה, אם סרט דלי כזה הופיע על האקרנים, אז באמת אין אלוהים.
מסכימה עם כל מילה
ובכל זאת הזלתי דמעה בשוט הסיום.
אכזבה!
יו איך התאכזבתי ראיתי את הסרט לפני שקראתי את הביקורת. חשבתי שזה הולך להיות סרט טוב הרי שחקנים מצויינים וגם הרעיון ממש נחמד אבל כ"כ התאכזבתי השחקנים לא מחדשים משהו ולא ברור מה הקטע של הסרט דרמה קומית מחממת לב דרמה או עוד קומדיה קלישאתית ולצערי יצאה להם קומדיה קלישאתית פלוס זה היה יותר מעניין אם לג'ק היו נותנים את התפקיד של מורגן וההפך.אולי לא הבנתי אולי אין לי מספיק קילומטראז' בחיים אבל דבר אחד הבנתי,הבנתי שהסרט הזה הוא פספוס אחד גדול =[
לא מסכים
אהבתי את ג'ק ניקולסון (מאד) וזה לא ממש קרה לי ב(הרבה) שנים האחרונות.
בגדול, מעט מאד סרטים מביאים 'תובנות עמוקות' על החיים, וזה נראה לי קצת לא לעניין לחפש את זה. במיוחד נושא של 'אוטוטו אני מת', שטחנו אותו מכל כיוון אפשרי.
אולי היה אפשר לעשות את זה טיפה אחרת, אבל עדיין, זה אחלה סרט.
וביקורת של 'ג'ק ומורגן שיחקו כבר את התפקיד הזה', היא לא ממש רעה בעיני.
סרט שווה צפיה.