-
דיונים אחרונים
דיונים מתמשכים
דיונים חמים
בחזרה לעתיד
Back to the Future
מרטי מקפליי נשלח בטעות לעבר במכונית דלוריאן המתפקדת גם כמכונת זמן. עתה עליו למצוא דרך לחזור להווה – ובדרך לגרום להורים שלו להיפגש ולהמנע משינוי ושכתוב ההיסטוריה.
עמוד הסרט בחסות איתי שלמקוביץ
האהרו"כ היחיד בעולם שחשוב.
זה הסרט שאני הכי אוהבת ובשבילי הוא הסרט הכי טוב שיצא אי פעם. ובלי קשר לזה, זה סרט שכולם אוהבים. אני יכולה להבין איך זה שאנשים לא יאהבו כל סרט אחר בעשירייה שלי אבל עוד לא פגשתי מישהו שלא אוהב ונהנה מבחזרה לעתיד. זה סרט מופלא.
מצטרף -
סרט שאני בכנות יכול לומר עליו שהוא סרט מושלם. אחד משלוש יצירות המופת של זמקיס (רוג'ר ראביט, זה ופורסט גאמפ) – הבנאדם הזה יודע לעשות סרטים כמו שד. חבל שבעשור האחרון הוא לא שיחזר כל כך את העוצמה של אותם שלושה סרטים.
מצטרף לתגובה שלך.
(ל"ת)
אני מכירה מישהי שלא אוהבת את בחזרה לעתיד
אכן, נושא כאוב מאוד.![!:(!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_sad.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_sad.gif" alt="" width="" height="" />)
אהרו"כ ?
איפה פה המילון?
(סורי… אני לא מהותיקים).
"אני הראשון וכו'".
(ל"ת)
והמילון:
http://www.fisheye.co.il/static/diction.htm
הטרייל ר כל כך שונה ממה שאני רגילה אליו
ובעיקר עכשיו עם כל הדיון על הטריילר לסטאר טרק
מכמה בחינות, הטריילר כמעט זהה לדקות הראשונות של הסרט.
זה מאד מהנה לראות אותו כשמכירים אותן בעל פה, וזה טריק נחמד, גם אם חסר תועלת מבחינת הקידום של הסרט.
איזה כיף.
אז בשבוע האחרון הסרט הוקרן שש פעמים ברחבי הארץ, והאקווריום איכשהו שותק, לא ברור למה. אז אני אנסה לפתוח את הסכר. לעשות את זה בביקורת הסרט העתיקה או בדף הסרט החדש? איפה זה יותר מתאים? מי מהם נמצא ליותר אנשים במתמשכים? מי יודע. שיהיה פה וזהו.
קודם כל, בסרטי הקלאסיק של י"פ אין פרסומות לפני תחילת הסרט. גם לא טריילרים. לא ברור למה. ב"הסנדק" למשל זה גרם לנו לפספס דקה או שתיים מההתחלה, כי הנחנו שיש משהו לפני הסרט. אתמול ב"בחזרה לעתיד" בילינו 18 דקות של שקט ומסך שחור עד שנפתרה בעיית הפיצה. לו לפחות היו פרסומות/טריילרים, זה היה עובר אחרת. אני חושב שזו הפעם הראשונה שהייתי בעד קצת פרסומות/טריילרים.
מהי אותה בעיית הפיצה? זוג נכנס לאולם עם מגש פיצה (בקרטון כמובן). הרי אפשר להכניס מה שרוצים, לא? די מהר הסדרן הגיע, ואז מי שמעליו, ונערך מו"מ (שקט ומנומס) בעד ונגד הפיצה, כולל טענה שהזוג הסתיר את המגש כשעבר את הסדרנים (התשובה היתה משהו בסגנון "איפה אני יכול להסתיר מגש פיצה?"). בשלב מסוים הזוג הציע לחלק משולשים לקהל כדי להפטר מהפיצה לפני שעוד מנהל יגיע. לא שמעתי את רוב הדברים אבל בסופו של דבר הזוג נכנע ויצא עם הפיצה (משהו על זה שהזמינו להם אבטחה, אם כי האבטחה לא נכנסה לאולם והמתינה בחוץ, כנראה), רק כדי להכנס אחרי שתי דקות כשהסרט התחיל (לא ידוע מה עלה בגורל הפיצה). הסרט החל באיחור של 18 דקות. לא יודע מה אומר "חוק הפופקורן" בדיוק, אני בטוח שעל זה התנהל המו"מ – וזה היה מפתיע במיוחד במקום כמו י"פ שלמדתי שהוא היה לארג' עוד לפני החוק.
ולענייננו. האמת? שנים לא ראיתי את הסרט. אהבתי אותו מאז ומתמיד אבל שנים לא צפיתי בו. להערכתי כעשור. מה שהגביר את ההנאה. היה כיף גדול. היו לי חיוכים על הפנים כמו שהרבה זמן לא היו לי בקולנוע.
והסרט – אולי לא מפתיע – עדיין עובד, אחרי 28 שנים. הסיפור בנוי מצוין (למיטב שיפוטי הצולע), אין הסברים מעיקים של טכנובאבל, כל ההסברים להדיוטות נעשים באלגנטיות ומשתלבים טוב, הבדיחות עובדות והקהל צחק, הטוויסטים לא מוגזמים ובקושי יש משפטים שנשמעים פתטיים ממרחק שנות האייטיז (ספרתי משפטים כאלה על 3 אצבעות בערך).
כיף כיף כיף.
הדבר היחיד שקצת העיק היה הגילוי הלא נעים, בצפיה-בוגרת-של-שנים-רבות-אחרי, שבמרכז הסרט הכ"כ כיפי ואחת הסצנות החשובות בו עומדת הטרדה מינית לא מצחיקה בכלל. כאילו, כן, שנות החמישים העליזות וכו', אבל זה היה פעם סרט כ"כ כיפי ו-ורוד. מסתבר שהוא קצת פחות (וזה לא נגד הסרט, זה נגד המציאות המתוארת בו).
כיף.
אה, כן.
ומרטי מציין במפורש ש-30 שנה בעתיד הוא יהיה בן 47.
זהו.
רק רוצה לציין שבארה"ב בעיר שאני מכירה אף מעודדים הכנסת מזון מבחוץ לקולנוע, ובכלל זה כמובן![!פיצה!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_food.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_food.gif" alt="" width="" height="" />)
(אחרי הכל זו ארה"ב, המדינה שבה החליטו שפיצה שקולה למנת ירק בקפיטריות בבתי הספר כי יש עליה קצת רוטב עגבניות).
שמחה לשמוע שהחוק החדש, המאפשר הכנסת מזון לקולנוע, עושה את צעדיו המהוססים הראשונים בארץ. לא עוד פופקורן במחיר כרטיס נוסף…
זה היה במקרה ביס פלאנט ראשל"צ ביום רביעי?
הייתי בהקרנה של אווטאר ב-4DX, יצאתי לקנות שתיה וראיתי זוג יוצא מאחד האולמות עם מגש פיצה… זה נראה לי מוזר בהחלט.
בכל מקרה הייתי ב-BTTF ביום שבת שעבר (לא מפספס הקרנה של הסרט הזה בקולנוע, כשיש). עובד בגדול והפינוק של האולמות ביס פלנט בכלל הפך את החוויה למענגת. ישבנו בשורה 4 והמסך היה ענקי, זה גרם לי להבחין לראשונה כמה Product Placement יש בסרט הזה… לכל חברה יש מוצר אחד – מצלמת הוידאו של JVC, הווקמן של AIWA, השעון המעורר של פנסוניק, שעון היד של CASIO, ה-4X4 של טויוטה…
בדיוק שם ואז.
(ל"ת)
אל תשכח את צימוקי קליפורניה!
http://www.imdb.com/title/tt0088763/trivia?tab=tr&item=tr0798065
לפעמים עדיף לשמור על קור רוח
אפילו אם מישהו קורא לך "שפן".
(טוב, זה יותר המסר של הטרילוגייה, פחות של הסרט הראשון)
טוב
פייפר… הובסתי בכבוד.
אני הולך לבצע חרקירי.
נותרתי חסר מילים.
תודה לך, סנסיי!
ובכן,
התמונה היא חור במכניקה של המסע בזמן שבוצע על מנת להשיג אפקט דרמטי בסרט.
והיא לא קרובה להיות החור היחיד או הגדול ביותר בטרילוגיה.
(ל"ת)
מי לעזאזל כתב את Johnny be good?
(ל"ת)
זה פאראדוקס שאף פעם לא הבנתי
צ'אק ברי כתב את ג'וני בי גוד. נקודה.
כן, בעולם החדש ברי גנב את השיר ממקלפיי, אבל זה לא איזה שהוא מעגל אין סופי או פרדוקס סבא. הרי ב1985 החדש מקפליי כבר לא הולך אחורה בזמן בשביל לבצע את השיר מחדש בשביל לוודא שתמיד יש מישהו שיוצר את השיר. זה לא לופ, זה שינוי בעולם.
לא שזה משנה כי בכל מקרה הביץ' בויז יגנבו אחר כך את כל הקטלוג של ברי וילבינו אותו.
למיטב זכרוני הביץ' בוייז גנבו ממנו שיר אחד.
הוא כתב לכל הפחות מאה וחמישים שירים, למיטב ידיעתי.
האינטרנט כרגע די דבוק ל"לגלוש בארה"ב"
אבל אני זוכר די בבירור עוד מקרה או שתיים של שירים שנשמעים אותו דבר בצורה חשודה למדי. אולי אני פשוט מעמיס את כל שאר הגניבות של הלבנים מהשחורים על ברי והבויז.
כשג'ימי הנדריקס עשה קאבר לבוב דילן, זו הייתה "גניבה של שחור מלבן"?
(ל"ת)
יש הבדל בין גניבה לקאבר. (גילוי נאות: אין לי מושג מה לביץ' בויז ולצ'אק ברי)
מה שכן, זו לא טרמינולוגיה הוגנת – להשוות דיאלוג יצירתי בין שני זמרים מצליחים (מי יותר מי פחות, זה כבר עניין יותר סובייקטיבי, בהתחשב בעובדה שאחד נהיה אייקון אחרי פחות מעשור של פעילות יצירתית והשני עדיין חי ועובד) לדינמיקה שבה יוצר מצליח (מקבוצה סוציו-אקונומית גבוהה יותר) לוקח שיר מיוצר פחות מצליח והופך אותו לשלו בעיני הקהל. לא שצ'אק ברי והביץ' בויז היו יותר מדי שונים ברמת ההצלחה שלהם.
גניבה היא כשאתה לא נותן קרדיט. קאבר - כשאתה כן.
וזו בהחלט לא טרמינולוגיה הוגנת לנסות לדחוס מראש קאברים לתוך מסגרת אידיאולוגית. איך תגדיר בדיוק את הקאבר של היוצר* המצליח מייקל ג'קסון (השחור) ל-Blame it on the Boogie של היוצר ההרבה פחות מצליח מייקל ג'קסון (הלבן)**, שזכויותיו נמכר לג'קסונים על ידי הסוכן של מ. ג'קסון הלבן בלי ידיעתו, אותו פורמט ידוע של שנות החמישים?
*אה, בדיוק עלייתו של הסינגר-סונגרייטר בשנות השישים הפכה את מגמת הקאברים. קודם לכן, לאור הפרדה יחסית בין הכותב למבצע, היה יותר הגיון ב'שדרוג' המבצע. אחרי עליית הכותב\מבצע, זה הפך לעניין של פרשנות.
**בלי צחוק. מייקל ג'קסון השחור עשה קאבר לשיר של מייקל ג'קסון הלבן.
כשהפופולריות של מוזיקת הבלוז ונספחיה התחילה לפרוח, שתחילת שנות ה-50,
האמנים הלבנים "גנבו" בלי בושה שירים של אמנים שחורים. ההיגיון מאחורי זה היה שהקהל הלבן העדיף להקשיב ולקנות תקליטים של אמנים לבנים, ואותם אמנים שאהבו את סגנון המוזיקה רצו להפיץ אותו בעולם. כמובן שהיה שם אינטרס כלכלי ועצלנות יצירתית, אבל בסה"כ הכוונות היו טובות.
אותה תקופה גם מראה למה חוקי הקניין הרוחני המחמירים כיום פוגעים באמנות וביצירה. לד זפלין, שהיא אחת הלהקות הטובות בהיסטוריה, השאילה בלי בושה מאמנים אחרים, לפעמים בכוונה ולפעמים בלי כוונה.
את הסיפור אני מכיר, אבל יש לי כמה פקפוקים.
זאת אומרת, הביץ' בוייז הם מקרים ברורים של גניבה – הם לא נתנו קרדיט (בהתחלה). אבל בחלק ניכר מהמקרים בהחלט נתנו קרדיט, ואז זה קאבר ולא גניבה.
שנית, מסורת הקאברים לא התחילה ולא הסתכמה בלבנים שעשו קאברים לשחורים, למרות שבלי ספק כאלה היו לרוב; גם ההיפך היה נכון. היסוד הייתה שיטה של קאברים לאמן פחות מפורסם על ידי אמן יותר מפורסם, ובלא מעט מקרים קאבר אחרי קאבר; וכך, לצד המון מיינסטרימיזציה של שירים שנכתבו בידי שחורים, היו גם מקרים כמו Crying in the Chappel של דארל גלן (הלבן) שזכה לכיסוי בידי טובי והאוריולים (השחורים) ואז הגרסה שלהם זכתה לכיסוי בידי ג'ון ואלי (הלבנה), ובסוף בידי אלביס, או Young Love של סוני ג'יימס וריק קארטי (הלבנים) שבתוך שנה אחת זכה לשתי גרסאות כיסוי (לבנות), וגם היה פעמיים במקום ראשון במצעד בשתי גרסאות של שני זמרים שונים.
שלישית, שנים ספורות לאחר מכן אנחנו רואים היפוך מגמה: אוטיס רדינג עושה את Satisfaction, ווילסון פיקט את היי ג'וד (עם דוויין אולמן בגיטרה סולו), ובוב דילן זוכה לקאברים בידי כמעט כל אמן שחור שמכבד את עצמו (נינה סימון, הנדריקס, סם קוק, ורבים אחרים). ויש גם דברים מופרעים לגמרי, כמו הגרסה של שרה ווהן לנעימת 'פטר גאן', מנגינה שלא בדיוק נשמעת כאילו אפשר להלביש עליה מילים. מסתבר שאפשר (https://www.youtube.com/watch?v=CZgy9MblMg8).
ולבסוף, לד זפלין לא קשורים כמדומני לשנות החמישים.
הגבתי לך סתם במקרה.
רק באתי להבהיר שהגניבה לא באה סתם, אלא בהרבה מקרים מכוונות טובות של היוצרים, אבל אז לא היו ממש חוקים על קרדיטים וכאלה (לפי מה שאני יודע) ואנשים לא ידעו איך להתנהל עם זה.
בוב דילן הוא מקרה מיוחד. למרות שהיה מאוד מפורסם, הוא התנהל בתור כותב שירים לאמנים ולאחר מכן גם הקליט אותם.
לד זפלין לא קשורים לשנות החמישים, ממה שאני יודע הם יצרו את הלהקה לקראת סוף שנות השישים. סתם הבאתי אותם כדוגמא ללהקה שהשאילה ושיפרה הרבה שירים.
לד זפלין דווקא דוגמא שמחזקת את הצורך באכיפת קניין רוחני
להקה מצליחה ועשירה גונבת בלי בושה שירים שלמים של אמנים לא מוכרים מבלי לתת קרדיט ולשלם גרוש. בהחלט היה מקום לתבוע להם את הצורה אז.
לעומת זאת כל אותם מקרים בהם שיר דומה נחשב לגנוב (כמו Blurred Lines או לחילופין Bitter Sweet Symphony) מראים שלקחו את כל עניין העתקה רחוק מדי.
סוג של מסכים וסוג של לא.
מצד אחד זפלין, אחרי שזכו לתהילה, התנהגו כמו חבורת דושבאגים גמורים. לא נתנו קרדיטים, לא הסכימו שישתמשו בשירים שלהם, וכו'.
מצד שני, הרבה מן השירים של זפלין שהושאלו נשמעו הרבה הרבה יותר טוב בידיים שלהם. Dazed and Confused נשמע רע בכל הגרסאות שלו עד שזפלין יצרו את מה שאנחנו מכירים היום, Babe I'm gonna leave you המופתי שנגנב, וכמובן Stairway to heaven שנשמע ממש דומה לשיר אחר.
זפלין היו צריכים לתת קרדיט (בתור אחד שכמה דברים שהוא יצר נגנבו, אני יודע כמה זה קשה), ואני לא בקיא בשינויים שבוצעו בחוק, אבל מבחינה יצירתית אני מרגיש שפעם היה לאמנים הרבה יותר חופש יצירתי.
האיכות היא לא קריטריון בנושא הזה.
יש המון מקרים של קאברים שהצליחו הרבה יותר, מסחרית ואיכותית, מהמקור שלהם. ג'ון קוקר עשה את הקריירה שלו על בסיס להפוך קאברים לשירים איקוניים, אפילו של הגדולים ביותר. אבל אלו עדיין קאברים.
אף אחד לא אמר שאלו לא קאברים.
אני רק אומר שיש מקום לתת לאמנים קצת יותר חופש להיות מושפעים מאמנים אחרים. לא על כל שני תווים דומים ראוי לתבוע ולזעוק 'חמס'.
רק בקשר ל-Stairway to heaven
בתכל'ס, יש מהלך גיטרה בו שדומה למהלך גיטרה בשיר אחר, וזפלין מן הסתם העתיקו אותו בידיעה או שלא. אבל המהלך הזה אצל זפלין הוא חלק מיצירה הרבה יותר מתוחכמת, ארוכה ומורכבת, כך שלומר 'העתיקו את השיר' זה לא נכון.
וזה מזכיר לי סיפור חביב (מצטט מהזיכרון).
ב-1969, להקת ג'טרו טאל הוציאה את האלבום הנהדר Stand Up, ובו השיר We Used to Know.
(https://www.youtube.com/watch?v=fvLwMrGZiH0)
באחד מסיבובי ההופעות שלהם בארה"ב בתחילת שנות השבעים חיממה אותם להקה צעירה בשם האיגלס.
ב-1976, אותם איגלס הוציאו שיר טיפה מוכר, 'מלון קליפורניה', שמהלך האקורדים הלא-שגרתי שלו ועוד כמה דברים טיפה מזכירים את השיר של ג'טרו טאל.
https://www.youtube.com/watch?v=Yyy4yaVwsv0
שנים לאחר מכן שאלו את איאן אנדרסון, סולן ג'טרו טאל, מה דעתו על הנושא והאם אי פעם חשב לתבוע אותם על העתקה.
הוא ענה תשובה כזו:
"קודם כל, אני בטוח שאם הם הושפעו זו לא הייתה העתקה מכוונת.
שנית, אני בריטי ואצלנו קצת פחות מקובל לתבוע על כל שטות,*
ושלישית – אם אני אתבע אותם, אני חושש שיוהן סבסטיאן באך יתבע אותי על כל הקטעים שהעתקתי ממנו".
*עשה הנחה לבריטים, הייתי אומר, לאור ההתנהגות של הרולינג סטונס ואחרים.
גם בארץ זכינו ל"השאלות" כאלה:
משינה:
"גברת שרה השכנה" – מ"הוריקן" (בוב דילן) – כולל חלק מהמילים!
"נגעה בשמיים" – מSunday bloody sunday (U2)
"רכבת לילה לקהיר" – ממאדנס – Night boat to Cairo
"ריקוד המכונה" – שוב מאדנס – One step beyond
נורית הירש:
"הדרך אל הכפר" – מהסונטה הפתטית מספר 3 של בטהובן.
בעיני זה מעשה מכוער ולא מכובד, אפילו אם כתוצאה מזה אנו מרויחים יצירות יפות.
וצ'ייקובסקי, שהעתיק את המרסייז ל1812, אה?
(ל"ת)
גם הוא די פתטי
(ל"ת)
שלא נדבר על הגניבות מאמנים ערביים.
(ל"ת)
על זה אני מדבר.
זפלין בטוח הושפעו מהשיר, אבל עם ההחמרה של היום לא בלבד שהם היו נתבעים, הם כנראה לא היו מוציאים את השיר מלכתחילה.
שוב, ראה מקרה של ג'טרו טאל והאיגלס. אמנים שמושפעים אחד מהשני, משאילים, והקהל זוכה לשירים נהדרים (במקרה שלי אני מעדיף את We Used to Know על Hotel California.
אני לא טוען שלא צריך לתת קרדיט, אני רק אומר שמקרים כמו דוד דאור שרוצה לתבוע את סיה מגוכחים וחונקים את היצירתיות של האמנים.
אני לא מדבר על זה
לגבי Stairway to heaven, זו ממש לא העתקה. מקסימום השאלה של קטע מסוים.
אבל יש עוד דוגמאות מפורשות בהרבה, שגם אם זפלין שיפרו את המקור, הם בהחלט יצאו חלאות.
מומלץ להקשיב לפודקאסט של קוטנר ברדיו הקצה שמוקדש לכך:
http://www.icast.co.il/default.aspx?p=Podcast&id=416212&cid=474470
אני מודע לגניבות של זפלין,
אמרתי כבר איזה שבע פעמים שהם יצאו דושבאגים גמורים, והבאתי בעצמי דוגמאות לשירים גנובים. מצד שני, אני עדיין חושב שיש מקום להגמיש את חוקי הקניין הרוחני למקרים כמו Stairway to Heaven, Hotel California, וכל היריבות בין הביטלס והביץ' בויז.
וואו, איזה יופי של דיון צמח פה
וחבל שיהיה צריך למחוק אותו.
אתה יודע שזי-זי-טופ גנבו שיר מלהקה מהמאה ה19?!
(ל"ת)
אולי אני לא מבין כלום וזה משהו מכוון/קריצה/אותו השיר,
אבל חייבים לשים לב לדימיון בין bad to the bone ו I'm a Man.
אני זוכר גם שמישהו כתב איפשהו ש I'm a Man הוא השיר שהיה בשליחות קטלנית.
אני חייבת להוסיף לדיון את
הסרטון של After Hours על בחזרה לעתיד, שחלק נכבד ממנו עוסק בכל הנושא של השיר, ולבנים שגונבים דברים משחורים.
לא יודע אם פורסם בעבר או לא
אבל טום וילסון (ביף טאנן) הוא גם סטנדאפיסט, וכחלק מהמופע שלו יש לו שיר שבו הוא מתייחס לשאלות ממעריצים שנקרא "Biff's Question Song"
לאחרונה יצא לי לצפות בטרילוגיה הזו שוב,
לקראת פסטיבל אייקון הבא עלינו לטובה.
את הראשון ראיתי לאחרונה לפני שנתיים בהקרנות של יס פלאנט (הודעה לעיל), את שני המשכיו לא ראיתי די הרבה שנים. וזה מגניב לצפות בהם. עדיף לצפות בהם בלי מרווח זמן גדול מדי בין אחד לשני, ועדיף לצפות בהם אח"כ שוב. ושוב.
כמות הקישורים הפנימיים שיש בטרילוגיה הזו היא מופלאה, וחלק לא קטן מהם מתפספס בצפיה בודדת, ורק בצפיה חוזרת מתבהר ומגביר את ההנאה. כמות הכיף שיש בו היא מטורפת. כמות הרפרנסים התרבותיים היא כיפית.
אם היו מנסים ליצור טרילוגיה כזו היום עם כ"כ הרבה כיף, עלילה קצת מסובבת בתוך עצמה וכמות כזו של קישורים פנימיים, כמעט בטוח שזה היה יוצא עמוס מדי ומרגיש קצת מוגזם, מסובך מדי או פשטני מדי. איכשהו יצאה פה יצירת מופת מהנה, שלושתם כ"כ מהנים שזה מגניב. הכל עובד, הבדיחות מצחיקות גם 30 שנה אח"כ, האפקטים די סבבה וזה לא מרגיש מאולץ. מסע בזמן זה כיף.
איזה כיף שהם קיימים.