ברונו

בדיקה של טקסט אלטרנטיבי

Bruno

במאי: לארי צ'ארלס
תסריט: סשה ברון כהן, אנתוני היינס, דן מזר, ג'ף שאפר
שחקנים: סשה ברון כהן, גוסטף המרסטן, הריסון פורד

זין. זין זין זין. תחת! זין. זין זין. מטף כיבוי אש. בקבוק שמפניה! תחת! זין, זין. זין. זין זין זין. אופני כושר. זין.

ואלה היו, תאמינו או לא, חמש הדקות הראשונות של ברונו. מהרגע הזה והלאה זה נהיה קצת יותר בוטה. אם מצאתם את הפיסקה הקודמת מעט בוטה מדי, אתם יכולים להפסיק לקרוא כאן: אין ספק ש'ברונו' הוא לא הסרט בשבילכם.

ברונו הוא ההמשך הישיר והעליז לז'אנר סרטי הכאילו-תעודה-אבל-בעצם-מתיחות שסשה ברון כהן התחיל עם 'בוראט'. העיתונאי הקזחסטאני החביב מהסרט הקודם הוחלף בברונו – מגיש אופנה אוסטרי חובב גברים ותלבושות צעקניות. כשתוכנית האופנה הפופולרית שלו, "פאנקיצייט", מבוטלת בפתאומיות, ברונו יוצא לארה"ב, מלווה בעוזר חנון בשם לוץ. שם, מנסה ברונו להתפרסם במגוון דרכים סטנדרטיות: ראיונות עם סלבריטאים, אימוץ תינוק ממדינת עולם שלישי ופתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

אבל כמו ב'בוראט', הסיפור הזה הוא רק חומר רקע למפגשיו של ברונו עם מגוון אנשים תמימים, שמאמינים שברונו הוא באמת ההומוסקסואל האידיוט שהוא מעמיד פנים שהוא, ולא קומיקאי מבריק. ברונו מנצל את הסיטואציות האלה בשביל לזעזע, להכעיס ולהביך את האנשים סביבו. אבל בניגוד לבוראט, ברונו בדרך כלל לא עושה את זה בעזרת הפגנת קלולסיות או התנהגות מגושמת. ברונו הולך הרבה יותר חזק לקטע של זעזוע, ומשתמש בצעצועי מין מוזרים ועירום חזיתי מלא בשביל להשאיר את הקורבנות שלו, וגם את הצופים באולם, פעורי פה לחלוטין.

אני מוכרח להודות, מרבית הסצינות האלה היו מצחיקות בטירוף. זה אכזרי, אבל יש משהו מאוד מצחיק בתגובה של אנשים שיצאו לציד כשברונו מנסה להתגנב לאוהל שלהם בעירום. או בתגובות של קבוצת ביקורת באולפן טלוויזיה כזה או אחר כשהם צופים בתוכנית הטלוויזיה של ברונו, שכוללת איבר מין מרקד על המסך. אבל זה גם וולגרי ומזעזע ברמות שגורמות ל'בוראט' להראות כמו סרט לגיטימי לשידור בשעת צהריים בערוץ הילדים.

בין סצינות המבוכה והזעזוע האלה, פזורות מספר סצינות ב'ברונו' שנושאות איתן מעט ערך מוסף, ומצחיקות בצורה אחרת לגמרי. סצינה אחת כזו לדוגמה היא כשפאולה עבדול מדברת על העזרה שלה לחלשים והרצון לתרום בשעה שהיא יושבת על גבו של מקסיקני המשמש ככסא, או כשברונו חושף לאיזה מרחקים הורים מסכימים ללכת רק בשביל שהילד שלהם יקבל ג'וב בדוגמנות ("היא שוקלת 13 קילו? האם היא תוכל להוריד 5 קילו בתוך שבוע?"). אין הרבה כאלה בסרט, אבל הסצינות האלה מצליחות להצחיק כמו כל שאר הסרט, ובכל זאת לגרום לכם לעצור ולחשוב לכמה שניות. או לפחות, עד ששוב מופיע איזשהו זין על המסך.

על כל הטירוף הזה מפקד סשה ברון כהן, קומיקאי גאון עם חוש אלתור נפלא ופאנצ'ים מתוזמנים היטב, שמשתמש בחזות טיפשה במטרה לסחוף את הקורבנות שלו לדיאלוגים יותר ויותר הזויים. אבל הפעם יש תפקיד גדול הרבה יותר לתפאורות ולתלבושות ההזויות שמלוות את ברונו במסעו. אלה מספקות המון בדיחות ויזואליות קטנות, כמו הפרשנות המתרוממת של ברונו לתלבושת של האוכלוסיה החרדית בארץ, או החפצים הקטנים והמוזרים שאפשר למצוא בחדר המלון של ברונו (הכוללים סט של אופני כושר קריפיים במיוחד, המלווים את ברונו לאורך כל הסרט).

החסרון העיקרי שאפשר לזקוף (חה, חה, "לזקוף") לחובתו של ברונו, מלבד הוולגריות, הוא שאם 'בוראט' ניסה להעמיד פנים שיש לו סיפור מסגרת כלשהו, 'ברונו' נראה הרבה פחות ממוקד. לפרקים, הוא נראה כמו אוסף מתיחות חסרות כל קשר ביניהן. ב'בוראט' עוד היה אפשר לטעון שהסרט חושף את פרצופה הגזעני האמיתי של אמריקה. אבל ב'ברונו'? אפשר היה עוד לחשוב שברונו קיים בשביל להוציא את כל ההומופובים מהארון, אבל הסרט לא נוגע הרבה בנושא. את רוב האנשים בסרט ברונו מוציא מהכלים באמצעות התנהגות וולגרית שלא היתה עוברת בשלום גם לאף סטרייט. זה לא מונע מאף אחת מהסצינות של 'ברונו' להיות מצחיקה בפני עצמה, אבל בסוף הסרט עדיין יצאתי בהרגשה שמשהו כאן קצת בעייתי. שלמפגן הוולגריות המדהימה שלברונו לא היתה הצדקה.

אבל היי, אני סתם מתקטנן. 'ברונו' הצחיק אותי ללא הפסקה במשך כשעה וחצי. ההומור נמוך מדי, הדמות הראשית וולגרית מדי, אבל בשורה התחתונה – התגובה של אנשים לשני הומואים שהולכים ברחוב ושואלים "איפה יש מנעולן?" זה מצחיק. זין.