[ספוילרים לשובר שורות. גם בתגובות]
לא הייתי קורא לזה ריב, אפילו לא ויכוח, אבל היו חילופי מילים אחרי שזוגתי גילתה שהתחלתי לצפות ב"שובר שורות". הסיבה לחילופי המילים האלה היא כי לא רציתי להצטרף איתה למרתון "העשב של השכן" – סדרה ששודרה באותם ימים ועסקה בעקרת בית מהפרברים שהופכת לסוחרת סמים. לכן מאיפה החוצפה להתחיל לבדי סדרה עם רעיון דומה? ניסיתי לעמוד מולה על ההבדלים, ולהסביר לה שגיבורת "העשב של השכן", ננסי, היא משעשעת, סימפתית, טיפה'לה צינית וסך הכול נחמדה – וכאלה אנשים, מה לעשות, יש הרבה בטלוויזיה. וולטר ווייט, מנגד, הוא מיץ זבל מהלך שאני רוצה לראות אותו מפסיד.
מאז זוגתי כבר הצטרפה אליי לצפייה ב"שובר שורות" וכיום היא אחת הסדרות האהובות על שנינו. אבל מהדהדת בי עדיין התשובה שנתתי על וולטר ווייט: האם הוא באמת מיץ זבל? אולי הוא בכלל איש נחמד שנאלץ, בעל כורחו, לעשות מה שעשה? לכן, בבואי לכתוב על "שובר שורות" החלטתי לא ללכת על ביקורת רגילה (הידעתם? אחת מהסדרות המהוללות והנצפות ביותר בעשור הקודם היא די טובה בסך הכול), אלא להחליט לנסות לענות, לפחות לעצמי, מיהו בעצם וולטר ווייט הזה.
בשביל להתחיל לענות עליה, בוא נתחיל ממה שוולטר וייט הוא לא. וולטר ווייט הוא לא ברון פשע אכזר. כי למרות התפיסה והיח"צ של הסדרה, באף אחת משתי הצפיות בסדרה לא הרגשתי שוולט מרתיע כמו ויטו קורליאונה (כפי שניסו לגרום לנו לחשוב בפרומואים). הוא יותר דומה לפרדו קורליאונה שאיכשהו טיפס את דרכו לצמרת.
האם וולט ניהל אימפריית פשע? כן. בוודאי. על כן טכנית, הוא ברון פשע. אבל האם הייתם שמים אותו באותה שורה עם גאס פרינג או הקטור סלמנקה? לפני שאתם עונים "כן" כי נזכרתם במשפט המגניב "אני האחד שדופק" – זכרו שזה נאמר שלושה פרקים בלבד לאחר שאותו הייזנברג הגדול והמפחיד ישב מפוחד במעבדה של גאס פרינג, מתחנן עם העיניים שלו על חייו – ופרקים בודדים בלבד לאחר מכן הוא מצא את עצמו בסיטואציה דומה מול אותו גאס, רועד כמו חתלתול מפוחד. זה האחד שדופק זה? אולי האחד שמצלצל בפעמון ושואל "הלו? מישהו בבית? הלו?"
לכן, כשבעונה 5 הוא אכן נהיה הטופ דוג של אלבקרקי רבתי, הלך הרוח הוא לא של אדם שסטה מדרך הישר לאחר שלמד מאחרים איך להיות הפושע הכי מפחיד בסביבה, אלא של פלוני עם תסמונת מתחזה שהגיע לצמרת, רק שבמקרה שלו החשש מוצדק. הוא באמת מתחזה, והעובדה שלא עלו עליו אלא בשלב מאוחר כל כך היא הפלא האמיתי של הסדרה. "שובר שורות" מבחינתי הוא סיפור על אדם מהפרברים ששיחק בנדמה לי, אבל הצליח לשכנע את כולם שהוא הדבר האמיתי.
אז אולי הוא לא ברון פשע, אלא סיפור של אדם טוב שומר חוק שנדחק לפינה עד שהגיע לכס המלכות. אבל גם עם התיאור הזה יש בעיות.
כן, אפשר לטעון שהוא עשה זאת כדי להציל את חייו שלו עצמו, אבל וולט במו ידיו הוא שהביא את עצמו (ואת ג'סי) לאותה הסכנה. פעם אחר פעם מעשיו של וולט פתחו קופסת שרצים שהובילה למותם של רבים אחרים, במתכוון או שלא. קשה לקרוא לוולט "אדם טוב" עם שלל המעשים שהספיק לעשות, וזה עוד לפני שמסיימים את העונה הראשונה. בהמשך, זה פחות "אדם שהסתבך במשהו שגדול ממנו" ויותר "הרוע המוחלט" (בכל זאת, הוא הרעיל ילד ביודעין). לא אדם טוב וחביב, אלא אדם נאחס ומניאק שחושב שהוא צריך לקבל יותר לימונים ממה שהחיים הציעו, ואם הוא לא יקבל אותם הוא ישרוף את האוטו של מנכ"ל הלימונים.
אולי הסיבה שתדמית הבחור הטוב דבקה בו היא כי וולט נדחק לפינה לאו דווקא באשמתו בלבד. נכון שהוא אימפולסיבי ומכניס את עצמו לצרות שהיה אפשר לפתור בשלל דרכים אחרות, אבל גם האויבים שלו הם לא בדיוק מופת של התנהלות. גאס פרינג נניח, כפי שלמדנו בעונה הרביעית וב"סמוך על סול", פרנואיד – אחד שמסתכל 24/7 מאחורי הכתף שלו, פעמים רבות בגלל סיבות מוצדקות ופעמים רבות פחות. ו-וולט פרנואיד לא פחות מגאס, מה שהוביל לקרב פרנואידים, קרב עם דרך או שתיים אחרות לנהל אותו. עונה 4, במבט לאחור, היא סיפור טרגי על שני אנשים שיכלו לעשות טוב אחד לשני אם רק היו לומדים לסמוך זה על זה (עד כמה שלייצר סמים ממכרים ומסוכנים נחשב ל"לעשות טוב". איכשהו העניין הזה נשכח מאחור כאשר מדברים על גאס, וולט ודמויות "נחמדות" או "מגניבות" שגורמות לסבל רב).
שתי העונות הראשונות עוד מנסות להציג אותו כבחור תמים שנקלע לסיטואציה, אבל אם להיקלע לסיטואציה מצריך ממך להמיס גופה באמבט – לא באמת נקלעת לסיטואציה, הנדסת אותה. כבר בפרק הראשון רואים אותו חווה התקפי זעם. ניתן כמובן לתרץ את זה ב"טוב, הוא מורה לכימיה שמשלים הכנסה במכון שטיפת מכוניות" ו"אה, והוא גוסס", אבל בהמשך הוא מסרב לקבל עזרה מגרטשן ואליוט – מה שיכול היה להסיט אותו מהתחביב החדש הזה שלו של בישול סמים/רצח פושעים/חבישת כובע פורק פאי.
ותראו, את תצוגת ה"אני רק איש טוב" גם הסדרה זורקת לפח: בסוף הסדרה וולט אכן מודה, בפני אשתו אך בעיקר בפני עצמו, שהוא עשה את כל שעשה לא באמת כדי לעזור למשפחה שלו, אלא כי זו הדרך שלו להתמודד עם משבר גיל החמישים. רק שוולט הוא לא הראשון ולא האחרון שהרגיש שהחיים דחקו אותו לשוליים, ואפילו עם אבחון למחלה קשה אין שום תירוץ לצאת לאגו טריפ שמותיר שובל ארוך של גופות. להבא, וולט, פשוט תקנה אופנוע.
אלא שעל הסקלה הזו שבין היותו אב תמים מהפרברים ואחד שמנהל אימפריית סמים, וולט הוא, יותר מהכול, מדען, ואם יש אלמנט עקבי אחד בסדרה, אז הוא אהבתו לכימיה; הבחור מביט בבקבוקי ארלנמייר עם יותר חום ואהבה משהוא אי פעם הפגין כלפי וולט ג'וניור. התשוקה הזו לנוסחאות ולטבלה המחזורית משקפת, במידה מסוימת, את ראיית העולם של וולט: אם הוא יעשה ככה וגם ככה יקרה ככה, מבלי לעצור לחשוב שמאחורי הפונקציות שבראש שלו יש בני אדם עם משפחות. לגרום לפיצוץ בקרב סוחרי סמים? כיף גדול. לפוצץ בית אבות בלי לחשוב שאולי מישהו מצוות העובדים ייפגע? אה, בקטנה. להשתמש במגנטים ענקיים? אם בסרטים מצוירים איש לא נפגע, גם כאן יהיה בסדר (בדיעבד אני מבין שלוולט היה המון מזל שלא נפגעו יותר אנשים מהרעיונות שלו). אז האם וולט באמת רע-רע או שהוא פשוט נטול אינטליגנציה רגשית ואמפתיה – מה שהופך אותו, טכנית, לפסיכופת?
טוב, התשובה כאן מעט בעייתית – כי אני מסתכן בלומר שכל אחד עם חשיבה אנליטית הוא סוג-של פסיכופת, וזה לא נכון (אני… חושב?). מה שאנחנו כן יודעים בוודאות על וולט הוא שהוא מורה – לא בדיוק פסגת השאיפות של מדען באשר הוא מדען – והתסכול הזה מהקריירה הוא שגרם להתלקחות שהובילה אותו מוולטר ווייט להייזנברג. אבל אם כל אדם שמתוסכל מהקריירה היה פונה לאפיק של פשע, העולם היה נראה רע (יותר ממה שהוא). מספיק לראות באיזו מהירות בפרק הפיילוט וולט חושב על הרעיון לייצר סמים: בשנייה שהוא רואה את התלמיד שלו לשעבר בורח מהבית רואים ניצוץ בעיניים שלו – זה אדם שחיכה לתירוץ.
ואם בכל זאת רגע להתייחס לסדרה ולא לדמות: עובדת היותו של אותו מורה שלומיאל לכימיה שלא מסתדר בחברת בני אדם (מיום הולדתו ה-50 בפרק הפיילוט הוא רצה לברוח מהר יותר מיוסיין בולט), שמטפס בסולם של העולם התחתון, וזאת בסינרגיה מופתית של מזל ושכל שמכניסה אותו לסיטואציה שגדולה עליו במספר מידות – אדם שהוא גם מתחזה, גם מומחה, גם חכם, גם טיפש, גם איש שיעשה הכול למען המשפחה שלו, וגם מי שיציב אותה בסכנה בשביל להראות למי שמעצבן אותו מה זה – היא זאת שהופכת את "שובר שורות" לכל כך נהדרת. ברנדון סנדרסון אמר שהתכלית של מספר הסיפורים היא לא לומר לנו איך לחשוב אלא לתת לנו שאלות להרהר עליהן. ו"שובר שורות" הביאה אותי להרהר בכל כך הרבה שאלות: מה ההגדרה של רוע? מה הופך אדם לטוב? האם יש גבול בין מוסר לחטא?
לכן, זה פחות משנה באמת מי הוא וולטר ווייט, אלא שזה כיף גדול לצפות בו, לשנוא אותו ולשאול את עצמנו מה זה אומר לגבינו.
אני רוצה להדגיש פה משהו שנאמר באמצע המאמר
עונה 4 לחלוטין הייתה נמנעת אם לא גאס וולטר היו טמבלים.
כן, אפשרי שהעניין שהם טמבלים הוא חלק מהסיפור הטרגי הכולל של "שובר שורות", ושצריך להסתכל עליה יותר מטרגדיה עם סוף ידוע מראש מאשר סדרת מתח. אבל כשצפיתי בה, במקור, כסדרת מתח – פשוט לא הצלחתי להבין למה שני האנשים האלה, החכמים מאוד, לא יכולים להבין שכרגע עדיף לחלוטין לכל אחד מהם את המצב שקיים ושכל ניסיון ליצור תחליף ייגמר רע עבור כולם. עונה 4 הייתה צריכה להיפתח ולהתסיים בגאס אומר "טוב, וולטר זה היה צעד ממש לא מגניב מצידך אבל מעכשיו שהוא קרה ושאתה מייצר הסמים הטוב ביותר שאני יכול להשיג – בוא ננסה להשלים ולראות איך נוכל להתנהל בלי חשש מוגבר שנתנקם אחד בשני, מה שרק יפגום בשנינו", וולטר אומר "אוקיי סבבה זה לא שממילא אני רוצה לנהל אימפריה בעצמי אני לא כזה טוב בזה, אני רק רוצה מלאן כסף ותחושת הרפתקאה למשבר אמצע החיים שלי" ואז שניהם פותחים בקבוקי שמפניה וחוגגים את אימפרית המת' שלהם.
אבל, נו, טרגדיה יוונית וכל זה.
וולטר וויט הוא המוות השחור
לא מזמן הבן שלי ראה לראשונה את הסדרה, ובכל פעם שעברתי בסביבה וראיתי פרק רנדומלי, אמרתי לעצמי "אה, זה ההוא! הוא הולך למות". כי כל מי שמכיר את וייט או מת, או שחייו נהיים הרבה, הרבה יותר גרועים.
בשאלה האם וייט הוא ברון פשע אכזר, אני עם רם: לא, מה פתאום. ברון פשע צריך להיות מסוגל לבנות דברים, גם אם הדברים האלה הם אימפריית פשע. וולטר וייט הוא חומצה: הוא כוח מכלה. כל מה שהוא נוגע בו מתפורר, גם הדברים שהוא רוצה להגן עליהם. הוא מידאס ברוורס (או סתם מידאס, האמת).
וזה הרבה יותר מפחיד.
תמיד איכשהו הייתי בעדו גם שהוא באמת הפך למיץ זבל
העונה הראשונה עשתה עבודה כל כך טובה בלגרום לי להזדהות איתו ולרחם עליו, על המצב הקשה שהוא נמצא בו והחיים המאכזבים שהוא חי.
שמחתי שהוא יצא מזה ומצא סיפוק ושבר את מעגל הלוזריות שלו, גם אם זו בדרך הכי נאלחת שהייתה לו.
התחלתי לקרוא ונתקעתי באמצע,
אז אני חייבת להוציא את זה כי אחרת לא אצליח להמשיך לקרוא
"אלא אדם נאחס ומניאק שחושב שהוא צריך לקבל יותר לימונים ממה שהחיים הציעו, ואם הוא לא יקבל אותם הוא ישרוף את האוטו של מנכ"ל הלימונים."
כשהחיים מציעים לך לימונים – תכין לימונדה. הלימונים זה הקשיים שהחיים מערימים עלינו, זה לא דבר שרוצים לקבל, זה דבר שמתמודדים איתו ומשתמשים בו לטובתנו…
נראה לי שהתכוונת ל"אדם נאחס ומניאק שחושב שקיבל הרבה יותר לימונים ממה שמגיע לו, אז הוא מכין מהם כמויות אדירות של לימונצ'לו, ואז משתמש בו כדי לשרוף את האוטו של מנכ"ל הלימונים" או שאני מפספסת משהו ולא הבנתי את כוונתך.
לדעתי זה פשוט היה רפרנס לביושוק
(ל"ת)
אה, אז אין לי מושג מה זה ביושוק...
(ל"ת)
שזה בסדר גמור
כי אם זה רפרנס למשהו, זה ל"פורטל 2".
בקיצור -
אני צריכה להתחיל להשתפשף על רפרנסים של משחקי מחשב…
לפורטל 2, אם אני לא טועה
(ל"ת)
תיקים באפלה על סמים
כנער בניינטיז, הייתי די מכור ל-"תיקים באפלה", וכמה מהפרקים הכי טובים בסדרה נכתבו על ידי אחד, וינס גיליגן*. העניין שלי ב-"שובר שורות" התעורר כשגיליתי שגיליגן הוא יוצר הסדרה. מאז יש לי איתה יחסים מורכבים – אני מתקדם איתה לאט מאוד, פרק פה פרק שם (טרם סיימתי את העונה הראשונה) – יש משהו מרתק בחוויית הצפיה בה, שמזכירה צפיה בתאונת דרכים מרובת-נפגעים בהילוך אטי, אבל יש גם משהו מרתיע באותה מידה בחוויה הזו.
אבל, כשאני חושב על "שובר שורות" אני מבין שהעבודה של גיליגן ב-"תיקים באפלה" היתה בסך הכל חזרה כללית אליה. פרקי "מפלצת השבוע" שהוא כתב עסקו כולם, במידה כזו או אחרת, באנשים שהחיים הכניסו להם בלי סוף מכות, כמו וולטר ווייט – ובחלק מאותם פרקים, האנשים האלה גם קמים להחזיר, ממש כמו וולטר ווייט. זה מה שמרתק כל-כך אצל המפלצות של גיליגן: הן כל-כך אנושיות.
בכל מקרה, כמה המלצות זריזות על פרקים כאלה שנכתבו על ידי גיליגן מטרימים כל מני דברים שנראים אחר-כך ב-"שובר שורות":
Soft Light – מדען מבוהל ומובס, עם וייבים ברורים של וולטר וייט לפני שהוא פנה לדרך הפשע, מגלה שהצל שלו "בולע" בני אדם אחרים. הופעה מצוינת של טוני שלהוב (לימים הבלש הנוירוטי בסדרה "מונק") בתפקיד המדען; לדבריו, הוא מעולם לא צפה בפרק או בסדרה כי סיפורי אימה פשוט מפחידים אותו מדי.
Pusher – מרדף אחרי מתנקש עם יכולת על-טבעית לגרום לאנשים לעשות כרצונו. סצנה אחת מצמררת ממש וטוויסט וולטר-וייטי מאוד לגבי הזהות והמניעים של אותו מתנקש.
Folie a Deux – עובד בחברה לשיווק טלפוני משוכנע שהבוס שלו הוא חרק מפלצתי שהופך אנשים לזומבים. כמובן שהוא משוגע על כל הראש. או שאולי לא? העיסוק של הפרק ביחסי עבודה מזכיר קצת יותר מדי את המשרה החלקית של וולטר וייט במוסך.
Tithonus – סיפורו של צלם משטרתי שהתרגל יותר מדי להסתכל למוות בעיניים. הקשר ל-"שובר שורות" יותר רעיוני מעלילתי, אבל הפרק מצוין.
Drive – תושב פרברים אמריקאי מגלה שהוא הולך למות, והדבר היחיד שיכול להציל אותו זה להשאר בתנועה מהירה. הוא חוטף את גיבור הסדרה, הסוכן הפדרלי מולדר, ומכריח אותו להסיע את שניהם במכונית הרבה מעל המהירות המותרת, תוך שהוא מאשים את הקנוניה היהודית ששולטת באף.בי.איי. ובממשלת ארה"ב במה שקרה לו. את תושב הפרברים, בהופעה שאין דרך אחרת להגדיר מאשר "אדירה" מגלם אחד, בראיין קרנסטון.
* אגב, בספר הזכרונות של סטיבן בוצ'קו שהמלצתי עליו בתגובה לאחת הכתבות הקודמות בפרויקט, הוא מהלל את גיליגן ברשימה הפרטית שלו של כותבי הטלוויזיה הטובים ביותר בהיסטוריה. אף כותב אחר מהמילניום הנוכחי לא זכה אצלו לכבוד הזה – לרבות דייויד צ'ייס מהסופראנוס (וזה מצחיק, כי צ'ייס די שייך לאותו מחזור של כותבים כמו בוצ'קו, גיליגן צעיר בהרבה).
אני רק פה לציין שתיעבתי את כל הפרקים שסטו מקו העלילה הראשי בתיקים באפילה
מראה שחורה לעיניים.
סדרה לא אחידה ברמתה
שתי העונות הראשונות היו, אעפס, קצת , אמממ, משעממות.
רק עם הרחבת היריעה, וצירוף של דמויות חדשות סול, מייק, גאס, האחים השתקנים ואחרים – הסדר העלתה הילוך ועונות 3+4 הן מופת אמיתי.
עונה 5 לטעמי הייתה כבר downhill . טובה, אבל פחות.
לא יודע מה איתכם, אני ראיתי את הסדרה כמסע של מישהו שאיבד את הגבריות שלו, ולאט לאט מחזיר בדרכים מוזרות שגורמות לו לצאת גם גבר סופסוף אבל גם מפלצת. מעין beta male שהופך לאלפא או לפחות מנסה להיראות אחד כי הוא יודע שכל חייו התייחסו אליו כבטא, מתחת לפני השטח. זה דבר שגרם לי לתפוס צד ולהזדהות איתו. גם כשהוא הכניס ילד לבית חולים וגרם לג'סי להרוג חף מפשע (כמעט)
מאכזבת
ראיתי את הסדרה באיחור של כמעט עשור, מה שגרם לצפיות שלי להיות גבוהות.
ראיתי אותה גם במקבצים של כמה פרקים, מה שמעלה על פני השטח בעיות שלא שמים לב אליהן בצפייה שבועית.
בשורה התחתונה, וולטר וייט לא מספיק מעניין
זה לא סיפור על הדרדרות של אדם מן הישוב, כי הוא מעולם לא היה בן אדם טוב
זה גם לא סיפור על מורה לכימיה שמסתבר שהוא רב אומן בתחום הפשע, כי אפילו אישתו הייתה יותר מוצלחת
הוא היה טוב בלאלתר, בעיקר לאור הצרות שהאגו הענקי שלו הכניס אותו, ותו לא.
לאחר צפייה בסמוך על סול בדיעבד. אני הרבה יותר מתעב את וולטר וויט. לא יודע למה, אולי כי התחברתי לדמויות משנה כמו סול ומייק וסופם הטראגי (רצח מייק) מפריע לי.
בלי קשר סמוך על סול > שובר שורות
שובר שורות זו הסדרה הכי טובה שראיתי בחיי. וראיתי לא מעט. אני גם חושב שייקח נצח לשחזר סדרה כזו.
הדינמיקה בין וולטר לג'סי היא אחד הנדבכים החשובים בבניית דמותו של וולטר. דינמיקה של כאב, סבל ואגו. שני השחקנים האלו נותנים בסדרה את תצוגת חייהם (וזכו 7 פעמים בפרס האמי בקטגוריית השחקן הראשי/משנה הטוב ביותר! וולטר 4 וג'סי 3).
אין ספק שובר שורות היא הסדרה הטובה בהיסטוריה..איני מאמין שניתן לשחזר הישג טלוויזיוני כה כביר.תסריט מבריק שנהגה בראשם של גאונים עלילה שהתפתחה בהגיון וסדר נכונים דמויות מרתקות ובעיקר תצוגת משחק שכבר לא נותרו סופרלטיבים לתאר אותה..אך ורק אם וינס גיליגאן יחליט ליצור המשך או לבנות עולם מקביל אולי נזכה כל אדוקי שובר שורות לאיזשהו סוג של דזהוו מזכך שיחבר את הצופים שוב אל אותה התחושה,ההזדהות עם העלילה והדמויות. ואכן הדינמיקה בין וולט לג'סי היא המפתח להתפתחות הסדרה אבל כם הקשר שלו ומחויבותו למשפחתו תורמים רבות לגדולת הסדרה הזו.
הו, וואו,
איך שאתה הולך להנות.
אתה מאחר בעשר שנים 😂
שובר שורות היא סדרה מצויינת משום שהיא נכתבה נכון, תוכננה נכון וקוסטה נכון.
האם היא הכי טובה בהסטוריה? לא, לדעתי כבר הגיעו אחריה סדרות טובות ממנה. אבל היא באמת סדרה מצויינת.
אגב, מצטרפת לשלמקו, סמוך על סול מעולה. ולדעתי חלק מהגדולה שלה, שנאלצו לכתוב סיפור שמתכתב עם סוף ידוע מראש, מה שהפל את העלילה לאפילו יותר מהודקת משובר שורות.
עם כל הכבוד לוולט ויש הרבה כבו ד
רק רציתי לומר שאני ממש ממש מרחם על גסי
זה לא שהיו לו חיים טובים לפני וולט אבל וולט הרס לו אאת החיים עד היסוד ובאמת ריחמתי עליו. ואני לא נוהג לרחם על דמויות בטלווזייה .
בנוסף שזו הדמות היחידה שלוולט היה באמת אכפת ממנה למעט המשפחה שלו