במקור: The Break-Up
במאי: פייטון ריד
תסריט: וינס ווהן, ג'רמי גארליק, ג'יי לבנדר
שחקנים: וינס ווהן, ג'ניפר אניסטון, ג'ון פאוורו, ג'ודי דייויס, ג'ייסון בייטמן
מבחוץ, 'הצד שלו, הצד שלה' עושה רושם של קומדיה רומנטית מהשטאנץ הקבוע. משתתפים בו שחקנים קלאסיים לקומדיה רומנטית. הוא זוכה לפרסום כקומדיה רומנטית. בעברית, יש לו אפילו שם של קומדיה רומנטית. למעשה, שני הדברים היחידים שמבדילים בינו ובין קומדיה רומנטית הם העובדה שהוא לא קומי, והעובדה שהוא לא רומנטי. ברור איך אפשר להתבלבל.
אפילו תחילת תקציר העלילה נשמעת סטנדרטית לקומדיה רומנטית: יום אביב זיוותני, ציוץ ציפורים נשמע במרחקים, על רקע הנוף הרומנטי (והקומי) של אצטדיון בייסבול, נפגשים גארי (וינס ווהן, 'לדפוק חתונה') וברוק (ג'ניפר אניסטון, 'חברים'. אלא מה? 'מחיר הבגידה'?). נקניקיה עם חרדל מהווה את תחילתה של מערכת יחסים בת שנתיים, במהלכה גארי וברוק חווים בעיקר את הופעתן של כתוביות הפתיחה. בתום אותן שנתיים, הזוגיות של השניים וורודה הרבה פחות. גארי חוזר עייף מיום עבודה ורוצה רק להתרווח קצת על הספה ולשחק ב-GTA. ברוק, לעומתו, טורחת כבר כמה שעות על ניקיון הבית ובישול לאורחים שיגיעו בכל רגע, והיא זקוקה נואשות לכל עזרה שתוכל לקבל. ניגוד האינטרסים מוביל לעימות לא נעים, שנגרר אל תוך ארוחת הערב החגיגית ומתפוצץ בריב קטנוני על שטיפת כלים. המים מגיעים עד נפשה של ברוק, והיא מכריזה על פירוק מיידי של הזוגיות. בימים כתיקונם, השניים היו פונים כל אחד לדרכו וכל אחת לדרכה, אלא שעקב עקשנות מובנת שניהם מסרבים לעזוב את הדירה. כך נוצר מצב בו שני האויבים המרים נאלצים לחיות תחת קורת גג אחת ולעלות אחד לשנייה על העצבים, ולהפך.
בשלב הזה, הזוג שבחר בסרט הזה לבילוי הדייט השני והנער שקרוע על וינס ווהן הזה מתחילים להבין שמשהו כאן לא בסדר. גם אני, בשביל הרקורד. המצב הבלתי נעים גורר את גארי וברוק לסדרת התנכלויות הדדית שהולכת וצוברת תאוצה. אלא שבמקום להעמיד אחד את השני במצבים מביכים ולרקום מזימות מקוריות ומשעשעות, ההתנכלויות של גארי וברוק מכוערות ומייאשות. אין בהן, לרוב, שום יסוד משונה או קיצוני שהופך אותן למשעשעות. פרידה היא לא דבר מצחיק, והסרט לא מתיימר להגיד שהיא כזו. בכל שלב עומדות הדמויות בפני שתי אפשרויות להמשך התמודדותן, ובוחרות פעם אחר פעם בזו שתקבור את מערכת היחסים שלהן עמוק יותר בבוץ. העולם בו חי הזוג המרכזי מורכב מדמויות המשנה הצפויות המתבקשות: החבר המניאק של הגבר, האח הנשי של האשה, הידידה הנשואה שיודעת הכל והבוס המנייריסטית. כל אלה מתנהגות כאילו מדובר בעוד יום עבודה רגיל בממלכת אדם סנדלר. בדיחות שזורות בתוך כל משפט שהן מפיקות, ולעתים הן אפילו מעלות חיוך על הפנים. אבל כמו כל ארסנל מוצלח של דמויות משנה, גם אלה קיימות בראש ובראשונה כדי להאיר את הדמויות הראשיות. במקרה הזה, הן משמשות כמעין רקע שמבליט את הנושא העיקרי בתמונה דרך ניגוד. והנושא עצמו, כאמור, מאוד לא שגרתי.
עכשיו, אחרי שסיכמנו כולנו ש'הצד שלו, הצד שלה' הוא לא ממש סרט הוליוודי אופייני, וכולם הבטיחו יפה שהם לא הולכים לחפש בו קומדיה רומנטית, נשאר לברר האם 'הצד שלו, הצד שלה' הוא סרט לא-הוליוודי טוב. והתשובה היא "ככה-ככה".
אני לא מעריץ גדול של וינס ווהן בדרך כלל. זו דרכי המנומסת לומר שצפייה בו גורמת לי, לרוב, לשקול למשכן את כל רכושי עבור כרטיס טיסה להוליווד ולום. ברגעי הזחיחות והאהבה העצמית של גארי, ווהן אכן מעצבן, עם טון הדיבור הבלתי נסבל שלו וההתלהבות פורצת הגבולות. אבל דווקא ברגעים בהם הוא אומלל וסובל, יצרני האמפתיה בגוף שלו מתחילים לעבוד שעות נוספות, והוא נראה פתאום מאוד אנושי ואמין. לשמחתי, ככל שהסרט מתקדם לווהן מזדמן לסבול יותר ויותר, מה שהופך את ההופעה שלו ב'צשצ"ש' לאחת מהטובות בקריירה שלו. בצד השני של הזירה נמצאת ג'ניפר אניסטון. לא יודע למה, אבל אני דווקא מחבב אותה. כן, הגיע הזמן לחשוף את הקלפים: נפלתם על המבקר שמחבב את ג'ניפר אניסטון. גם כאן, כמובן, היא משחזרת את הרייצ'ל הקבועה שלה בשינויי אינטונציה קלים, אבל היא עושה אותה עם המון קסם אישי. נחמד לראות אותה בסרט שאינו מחורבן לגמרי, לשם שינוי.
אבל 'הצד שלו, הצד שלה' סובל לכל אורכו מבעיה מהותית: גארי וברוק לא נראים כמו דמויות אמיתיות עם אופי ייחודי משלהן, אלא כמו ייצוג של תמצית ה"גבריות" (הוא אוהב ספורט, שונא בלט ורוצה להיות המפרנס בבית) וה"נשיות" (היא מרגישה שלא מעריכים אותה, אוהבת אמנות, מבשלת). לכן גם העימותים ביניהם – בין אם סובבים סביב שטיפת כלים, משפחה או לימונים – הם העימותים ה"קלאסיים", בהם כל אחד מייצג את הצד הקבוע שלו, עד כדי כך שאפשר לצפות כל משפט מראש. זו בעיה רצינית ביותר עבור סרט שמנסה להתנער מהאשליה ההוליוודית ולעסוק כביכול בחיים האמיתיים. במקום מבט מריר ואמיתי על החיים, או משהו בסגנון, 'הצד שלו, הצד שלה' מזכיר את בדיחות הסטנד-אפ האלה שמתחילות ב"מכירים את הקטע הזה…" (גילוי נאות: אני לא מכיר, מניסיון אישי, את הקטע הזה), ואמורות לאבחן את חצי מאוכלוסיית העולם בבת-אחת.
בגלל הבעיה הזאת, 'הצד שלו וכל זה' מצד אחד נמנע מהומור זול, ומצד שני לא מרגש או מצליח לומר משהו מעניין על הסוגיה. בסופו של דבר הוא נופל בין הכיסאות. האמת היא שדווקא די נחמד בין הכיסאות. אפשר לראות שם ניסיונות בלתי שגרתיים בסרטים הוליוודיים, וגם אם הם לא תמיד צולחים מעניין לראות איך היוצרים מנסים ללכת איתם עד הסוף. וגם ג'ניפר אניסטון נמצאת שם, בין הכיסאות, ודמויות משנה די מצחיקות. אבל לכל אלה אפשר, בלי רגשות אשמה, לתת לחכות בין הכיסאות עד שהסרט יגיע ל-DVD.
ווינס ווהן
אני התוודעתי אליו לראשונה דווקא בסרט Clay Pigeons ומאז יש לי חולשה אליו.
אבל זה לא אומר שאני אוהבת את כל מכלול סרטיו אהבה עיוורת. נהפוך הוא. אחרי שהוא "הוכיח" את עצמו בסרטים… איך נגיד… לא הכי טובים שבעולם, אני צופה בסרטיו בערבון מוגבל – מחכה מראש לאכזבה ומופתעת לטובה אם יש ממה. אהבתי למשל את הנורמן בייטס שלו, למרות שהסרט עצמו נראה כמו B movie.
ראיתי את ווהן רק בקומדיות
זאת בהנחה שתצליחו להוציא ממני וידוי לפיו "לדפוק חתונה" הוא קומדיה. יש לו נטיה לעצבן עם האנטי מניירות הקבועות שלו, אבל תמיד נראה כאילו מדובר בשחקן דרמתי עם המון פוטנציאל שמתעקש לעשות רק סרטים המצריכים שיגור חפצים קהים לאיזור המפשעה.
ראיתי את ווהן רק בקומדיות
דווקאה בbe cool הוא נותן את ההופעה הכי טובה בסרט, בתור הלבן שמנסה להיות כושי. בניגוד לכל הקומדיות שבהן תמיד יש אחד כזה, הוא גם יודע להעביר את זה באלגנטיות וחן, ולראות כאילו הוא באמת מתאמץ ולא מודע לעצמו.
חבל רק שבספר הדמות שלו הוא באמת אפרו-אמריקאי...
ובאמת, בי קול סתם סרט.
הספר הרבה יותר טוב.
וזה תקף גם לגבי תפוס את שורטי, למרות שבמקרה שלו הסרט דווקא נאמן למקור.
בשביל הרקורד,
גם "פסיכו" המקורי נראה (במכוון) כמו B movie.
חזרה להיסטוריה?
בשנות השלושים הארבעים סיפקה הוליווד הרבה קומדיות שהיו וריאציה על הנושא הבא: זוג נשוי נפרד בתחילת הסרט, אחד (או יותר) מבני הזוג מנסה לגרום להם להיות ביחד שוב והסוף צפוי. יש לציין הסרטים האלה (תת-ז'אנר של קומדיות שהסקורבול) היו מאוד מצחיקים וגם די רומנטיים, השאלה היא, האם יכול להיות שיצורי "הצד שלו, הצד שלה" ניסו לשחזר את הקסם מן התקופה ההיא? לא ראיתי את הסרט ולפי כל התגובות גם לא נראה לי שאזדרז לראות.
אני לא חושב שראיתי סרטים כאלה,
אבל לפי התאור שלך – לא, זה לא נשמע מאוד דומה.
עלילנ של סרט אופייני מן התקופה
"האמת האיומה" משנת 1937:
בתחילת הסרט הזוג הנשוי מתגרש. בחלק הראשון לאישה יש מחזר ובעל מנסה להפריע. בחלק השני הבעל מתארס ואישה מנסה להפריע.
החוק ההוליוודי בשנים ההם: זוג המתגרש בתחילת הסרט יחזור להיות ביחד בסופו, זוג המאורס בתחילת הסרט לא יתחתן (כי תופיע האהבה האמיתית)
יותר נשמע לי ''מלחמת רוז ברוז''
אם כי אני מוכן להמר על סוף שונה
עכשיו איך אני אמור להרגיש?
אני בא לראות סרט קליל ונחמד, ואני מקבל סרט מאד לא קליל שגורם לי להרגיש המון רע, כי אני יכול מאד להתקשר לנושא.
לא הפתעה נעימה, למרות שלדעתי הסרט היה טוב בצורה מפתיעה.
דווקא מהביקורת שלך
זה מאוד מזכיר את מלחמת רוז ברוז. ראית אותו?
כן, ראיתי.
'מלחמת רוז ברוז' אכן קופץ לתודעה בזמן הצפיה בסרט- בכל זאת, התפרקות עקובה מדם של זוגיות, קרב על הבית וכן הלאה. אבל בסופו של דבר, נקודות הדמיון הן או קווים כלליים מאוד או אנקדוטות שוליות, ואופן הביצוע מאוד שונה. אני מניח שלחלק מהצופים הסרט יראה כמו העתקה חצופה, אבל הם כנראה אותם אנשים שטוענים לזהות מוחלטת בין 'מטריקס' ו'עיר אפילה'.
דווקא יצא לי לצפות שוב לא מזמן.
קודם כל, ישנם לא מעט שוטים מקסימים ויזואלית בסרט, סחה על דני דה ויטו הבמאי. במיוחד קופץ לזיכרון השוט של אוליבר בבית החולים על אלונקה. טוב, האמת שלא ראיתי עד הסוף.
אבל הקונספט – זוגיות שהופכת עקובה מדם בגלל אי נכונות של אף אחד מהצדדים לוותר על הבית, שכוללת מגורים משותפים באותו רכוש מדובר – הוא די זהה.
מבחינת ביצוע לא ראיתי את הצד שלו הצד שלה, אבל ברוז היה יותר דגש גם על הזוגיות עצמה (לא רק כניסת הקרדיטים לחייהן של הדמויות). אבל לא יודעת, הקטע של אותו הבית ושל מזימות זדוניות באמת (לבשל את הכלב שלו, מישהו?) ולא חמדמדות בלבד, נשמע כמעט זהה.
דווקא יצא לי לצפות שוב לא מזמן.
אבל מלחמת רוז ברוז היה סרט כיפי עם סוף לא מובן, הצשצש לא נשמע כסרט כזה.
רגע אחד, לעצור הכל.
זה מה שהסקת מהביקורת שלי? ש'הצד שלו, הצד שלה' הוא סרט על אנשים שעושים דברים כמו לבשל אחד לשני את הכלב?
לא, אי אפשר היה להסיק כזה דבר מהביקורת שלך.
לא ראיתי את הצשצ"ש, והבנתי טוב מאוד את ההבדל – 'רוז ברוז' הוא פארודיה מוגזמת, במכוון. הצשצ"ש מנסה להיות ייצוג נאמן יחסית למציאות של הסיטואציה.
לא הבנתי שהם מבשלים זה לזה א הכלב
אבל הבנתי שהם עושים אחד לשני דברים אכזריים באמת, לא סתם דברים מרושעים-על-סף-חמידות-אם-אתה-ממש-שיכור.
לגבי ג'ניפר
אני לא יודעת. אני חייבת להגיד שאני מחבבת אותה ואני חושבת שהיא הדמות הכי מאופיינת ותלת מימדית בחברים, יש לה איזה סוג של קסם, אבל היא לא מצליחה להרים סרטים. היא כ"כ הבת של השכן, כ"כ חיננית ולייקבול, שפשוט קשה לראות בה איזשהו מאפיין מרדני שהולך עד הסוף. אפילו בריבים שלה עם וינס – אין רגע אחד של זעם אמיתי – באיזשהו שלב אני התחלתי לסנן קללות פמיניסטיות ולהראות לו את האצבע האמצעית שלי בעל כורחי -פשוט בגלל שהיא לא עשתה את זה והגיע לו. מה שאני אומרת הוא, שהגיע הזמן להתנער מהתדמית הזאת של הבחורה החמודה, אני רוצה לראות קצת לוחמנות. ואני לא מאמינה שזו היתה הפואנטה של הדמות. גם בסרט ההוא, נו איך קוראים לו, עם ההוא מדוני דארקו, משהו בחורה טובה, היה בה משהו אפור, חסר אמירה. אם היא כבר בוחרת סרטים שהם לא קומדיות רומנטיות קלאסיות, אני רוצה לראות קצת יותר בשר בדמויות שלה, בבקשה. בכלל, לי יש תאוריה לגביה, שנורא קשה לה להיות האנטי -גיבורה. נורא קשה לה שלא יחבבו אותה. אה, ומה היא עושה עם וינס בחיים האמיתיים? מה? אני ואחותי דסקסנו את הסוגיה הזאת 5/16 מהסרט. אולי הוא אפור מספיק בשבילה
פייטון. לא מונטי.
בגדול, אני חושב ש"הצד שלו הצד שלה" הוא הסרט הכי חלש של פייטון ריד מבין השלושה שראיתי עד כה (השניים האחרים כוללים את "מעודדות צמודות" ו"לגמור עם האהבה"). ועדיין, אני חייב לציין שריד הוא לדעתי אחת התקוות הגדולות בקולנוע האמריקאי העכשווי.
לכאורה הוא עובד במיינסטרים של המיינסטרים, ומנפיק קומדיות רומנטיות בשקל. בתכל'ס, אני בכיף שם אותו לצד האחים כהן באופן בו הוא מלהטט עם ז'אנרים ומכסח להם את הצורה, כשבדרך הוא חושף את השקר והטמטום שגלומים בקולנוע ההוליוודי.
ארמדילו כתב יפה – זו קומדיה רומנטית שאינה קומית ואינה רומנטית בשום צורה. כל מי שחווה זוגיות (ויותר מכך – כל מי שפירק זוגיות) יכול להעריך את הדיוק והמאמץ להימנע מקלישאות ופתרונות קלים שניכר בסרט.
ולמה בכל זאת אני חושב שהוא סרט בינוני? ראשית, כי הוא משעמם. אולי זה בגלל הפער בין הציפיות לבין מה שהסרט מספק, ואולי לא. הנקודה היא שלקח לי לפחות חצי שעה לפני שנפל לי האסימון שמשהו מעניין קורה על המסך. עד אז זה היה בעיקר לא נעים ומשמים. שנית, כי דיי קשה לסבול את הדמויות הראשיות, שמתחילת הסרט ועד לסופו מתנהגות באופן לא סימפטי ומרגיז. ושלישית, כי בהשוואה לשני סרטיו הקודמים והמהממים ויזואלית של ריד, הסרט הזה הוא דיי אנמי. מצולם מאוד יפה אומנם (הצלם של "איידהו שלי"), אבל ללא הברקות צורניות משמעותיות. ובשביל מישהו שהסתמן כאסתטיקן מבריק עד כה, זה דיי מאכזב.
אלא שחרף הבעיות, הסרט מיוחד ומטריד, עם דיאלוגים שכתובים נהדר*, והוא משאיר משקע רציני לאחר הצפיה. וזה המון.
הייתי מתפתה לומר שהפואנטה של הסרט היא שכל הגברים צריכים להיות הומואים וכל הנשים לסביות, מאחר ואין ספק שעל פי הסרט גברים ונשים לעולם לא יבינו האחד את השניה. אלא שלמיטב הבחנתי גם זוגות חד מיניים נופלים לדפוסים דומים בסופו של דבר. אז כנראה שבאמת אין מוצא…
_______________________
* אהבתי במיוחד את העובדה שגם כשגארי מנסה לתקן את מערכת היחסים, הוא תמיד מבקש מברוק "תני לי רגע לדבר". אפילו ברגעים האלו, הוא מבקש שיתנו לו במקום לתת משהו בעצמו.