במקור: Brazil
במאי: טרי גיליאם
תסריט: טרי גיליאם, צ'רלס
מק'קוון, טום סטופארד
שחקנים: ג'ונתן פרייס, קתרין
הלמונד, קים גרייסט, רוברט
דה נירו, איאן הולם
בין העננים הכתומים דואה האביר המכונף. יש לו שריון כסף מבריק, שמותקנות בו כנפיים ארוכות וקלות, בעזרתן הוא טס בקלילות בין העננים הציוריים. האביר המכונף שומע אישה קוראת בשמו: "סם! סם!". הוא רואה אותה, מרחפת בין העננים, בגובה מאות מטרים מעל הארץ הירוקה והשלווה – יפהפיה עירומה, צהובת שיער, עטופה בבד שקוף, שלא שמעה על המושג גרביטציה. האביר טס אל היפהפיה השמימית שמחייכת אליו, ומנשק אותה על שפתיה בעדינות.
אבל, משהו לא בסדר. רעם רשע עולה מתחתם, והאביר והאישה מסתכלים מטה בפחד. הם רואים את השדות הירוקים רועדים, נסדקים, ותהומות שחורים ועצומים נפערים בהם. תוך שניות הארץ כולה נהרסת מלמטה ומתוך ההרס וענני האבק דברים אפלים ועצומים מזנקים אל האביר המכונף ואהובתו…
—–
הכל התחיל בכלל בטעות: לדירתו של ארצ'יבלד באטל (סנדלר, נשוי ואב לשני ילדים, שגר בשכונת העוני "הוד והדר") פרצו באמצע הלילה הכוחות המיוחדים של 'משרד המידע', שמו לו שק על הראש ולקחו אותו צווח וצורח לחקירה. האשמה היתה חמורה ביותר: פעילות טרוריסטית נגד הצנרת של 'שירותים מרכזיים', הגוף שאחראי לכך שכל הטכנולוגיה, התקשורת, החשמל, המים והאוורור יעבדו כמו שצריך. לא שמשהו עובד כמו שצריך, אבל למה אתם מצפים מעובדי מדינה.
פרט לחוסר תפקוד שנובע מבירוקרטיה, העולם של 'ברזיל' סובל מבעיה שמוכרת לכולנו היטב: פיגועי טרור. הטרוריסטים ב'ברזיל' פועלים נגד 'שירותים מרכזיים' ו'משרד המידע', ומפוצצים חנויות ומשרדים כבר 13 שנה ("מזל של מתחילים", כמו שאומר סגן שר המידע). הממשלה איבדה מזמן את חוש ההומור שלה: כל אזרח שנחשד בחריגה קלה מהכללים, מואשם מיד בפעילות מחתרתית פוטנציאלית, ונלקח לחקירה, כדי לוודא שהוא לא מתכנן לפוצץ משהו. לא נעים, אבל אתם יודעים, בשביל לעשות חביתה חייבים לשבור כמה ביצים.
—–
"היום אי אפשר לברוח מהצנרת, היא נמצאת בכל מקום: על התקרה, בקירות. הכי מעצבנים זה הצפצופים המזייפים והצורמים של המכשירים החשמליים ושל הטלפונים. קידמה? שום דבר לא עובד כמו שצריך! כל הזמן משהו מתקלקל, נתקע, עושה טעויות, ובגלל זה כולם תלויים ב'שירותים מרכזיים'. אבל אני יצאתי מהמשחק, וירדתי למחתרת, בגלל שהיום הכל זה עבודת ניירת מחורבנת. מלכתחילה נכנסתי למשחק בגלל האקשן, הריגושים. להסתובב בשטח, בלי הרבה ציוד, איפה שיש בעיה אני מגיע, נכנס, מתקן צ'יק צ'ק, יוצא. עובד לבד בשקט. אבל היום הכל זה ניירת בשביל 'משרד המידע'. הצנרת שלך יכולה לעלות באש, ואני לא אוכל לפתוח ת'ברז במטבח בלי למלא טופס 37ב/6. אני לא טרוריסט, אבל 'אתחול מידע' בעקבותי, כי אני מתעסק להם בצנרת. טוב, הם עסוקים, ועד שהם מתקנים דברים זה לוקח שנים. מערכת מחורבנת. כולנו ביחד בתסבוכת הזו".
ארצ'יבלד טאטל, מהנדס חימום מחתרתי
—–
בדרך כלל 'משרד המידע' עושה טוב את העבודה, אבל במקרה של הסנדלר באטל הם פישלו בגדול: מי שבאמת היה צריך להילקח לחקירה הוא מהנדס החימום המחתרתי ארצי'בלד טאטל. עכשיו טאטל מתקן קלקולים בצנרת כשהוא יורד בסנפלינג מהקומה למעלה, חמוש במסכת סקי ואקדח, כדי שלא ייפול למארב של השלטונות, בזמן שארצ'יבלד באטל עובר חקירות במתח החשמלי הלא נכון. משהו התחרבש, ועכשיו מישהו צריך לשלם.
על הטעות הזאת עולה סם לאורי (ג'ונתן פרייס, בתפקיד חייו), בירוקרט חמוד ועדין, שתקוע מרצונו החופשי במחלקת רשומות הלא נחשבת של 'משרד המידע'. אל המחלקה מתנקזים מיליוני הטפסים שמייצר העולם הביורוקרטי של 'ברזיל'. תפקידו של סם במחלקת רשומות קטן עליו: אחרי ככלות הכל, הוא הבן של שר המידע זיכרונו לברכה. הוא חכם בהרבה מרוב הפקידים הפתטיים שמקיפים אותו, והוא יכול להתקדם למחלקות המידע האליטיסטיות יותר, שם חורצים גורלות, אבל הוא בוחר להתחבא במחלקת רשומות. למה? המערכת דוחה אותו, והוא מסרב להשתתף במשחק. הוא מעדיף להשקיע זמן במקום אליו המערכת לא יכולה להגיע – החלומות. טעם החיים של סם לאורי הוא לחלום בלילה על אהובת ליבו הדמיונית, אישה בלונדית עירומה ומלאכית, שמרחפת לה בגבהים שלא יאמנו מעל שדות ירוקים, שכבר לא קיימים בשום מקום בגלל איכות הסביבה שהלכה לעזאזל.
—–
"הכוחות המיוחדים עשו חור ברצפה של הדירה שלי, וככה הם פרצו לדירה של באטל. ימים ניסיתי לדווח שהיתה טעות בזיהוי, אבל הפקידים רק העבירו אותי אחד מהשני. ואז איזה פקיד קטן ומצ'וקמק מ'איסוף מידע', סם לאורי, התחיל להטריד אותי. הוא עצר אותי, אמר שהוא חולם עלי בלילות, חטף אותי ואת המשאית שלי, הרס מחסום משטרתי, שרף כמה אנשים בדרך ובסוף עוד אמר שהוא הרג אותי. פעמיים. הוא מטורף על כל הראש. וגם נקרופיל. צריך לאשפז אותו. אגב, 'שירותים מרכזיים' לא הצליחו לתקן את החור ברצפה בגלל שהם חזרו לעבוד בשיטה המטרית".
ג'יל לייטון, עדה, חטופה, אשת חלומות
—–
אשת החלומות מנסה להציק לפקידים שיודו שהם עצרו את האדם הלא נכון, ושמישהו יעשה משהו בעניין ויחזיר את הסנדלר לילדיו שהולכים יחפים. מטבע הדברים, משרד המידע לא אוהב אנשים שאומרים לו שהוא טועה, ועל כן שם על הכוונת את אשת החלומות. האביר שבסם לאורי חייב עכשיו לצאת מעולם החלומות, ולהציל את אהובתו האמיתית, שבכלל לא מוצאת את האובססיביות שלו לגביה משעשעת; היא מנסה לדרוס אותו.
לעזרתו של סם "נחלצת" אמו, (קתרין הלמונד, הסבתא החרמנית מונה מ'מי הבוס?') בתפקיד גדול מהחיים. היא אלמנת השר העליזה, מכירה את כולם, עושה מסיבות קוקטיילים, ומכורה כפייתית לניתוחים פלסטיים. היא מסייעת לסם לצאת ממחלקת רשומות, ולהגיע לדרגים הגבוהים יותר של משרד המידע, שם אולי יוכל לעשות משהו למען הסנדלר ואשת החלומות.
מלבד קתרין הלמונד יש בסרט עוד מלא הופעות אורח מגניבות ברמות אולימפיות כמו של איאן הולם, מר בילבו באגינס בשבילכם, בתפקיד ראש מחלקת רשומות חסר העצמות; רוברט דה נירו המלך, בתפקיד מהנדס החימום הטרוריסט טוב הלב, ארציבלד טאטל, שבגללו התחיל כל הבלגאן; מייקל פאלין, איש מונטי פייתון (הלמברג'ק חובב השמלות או הקיסר מ'בראיין כוכב עליון'); בוב הוסקינס כאיש 'שירותים מרכזיים' נקמני במיוחד, ועוד מלא דמויות קטנות מצחיקות בטירוף.
הפאשלה הליהוקית היחידה בברזיל היא אשת החלומות שאותה משחקת קים גריסט. היא כזו מעצבנת, שאני לא יודע בכלל להסביר למה. אולי זו השחקנית, אולי זו הדמות, ז'ה נה סה פה. בכל הצפיות שלי בברזיל לא אהבתי אותה.
למרות שעברו 17 שנה מאז בא לעולם, 'ברזיל' רק הולך ונעשה רלוונטי ועצוב יותר. הוא גרוטסקי ומלאכותי, וכל הדמויות שבו פלסטיות ומצויירות כמו בהצגת תיאטרון (ג'ונת'ן פרייס בתפקיד סם הוא פשוט ליצן), וזה מה שעושה אותו מצחיק נורא, ושנון וסטייליסטי, ושאר סופרלטיבים. טוב אז אולי החצי השני שלו מדכא ומריר, אבל כמעט כל הסרטים של גיליאם נגמרים לא משהו. למעשה, גיליאם גידף קשות את יו"ר אולפני יוניברסל, סיד שיינפלד, שהתעקש להפוך את הסוף של ברזיל לשמייח ואופטימי לפי מיטב המסורת ההוליוודית שבה הטוב מנצח. אחרי מאבקים קשים ואיום להתנערות מהסרט הצליח גיליאם לנצח את הממסד האולפני – סוף טוב לגיליאם ולנו, סוף פחות טוב ל'ברזיל'.
לבורים ועמי ארצות בינכם שלא מכירים את טרי גליאם, צריך להסביר שהסרטים של הגאון הבריטי לעולם לא יהיו משעממים לעיניים, ו'ברזיל' הוא מהטובים שבהם גם בתחום הזה. התפאורות ענקיות, מופרעות ומרהיבות, קטעי החלומות הם בעיקר מהפנטים (למרות שהסרט ענתיקה יחסית, ואנימציה ממוחשבת – אין). תנועות המצלמה, התלבושות, האיפור, הכל – פצייץ. אם אתם יודעים להעריך דברים שכאלו, אז 'ברזיל' הוא סוכריה מתוקה בשבילכם. ואם לא – אם העומס, הגרוטסקיות והקדרות של הסרט הם יותר מדי בשבילכם – מה חבל. נותנים אגוזים למי שאין לו שיניים.
לא יודע בקשר אליך,
אבל את העיניים שלי ג'ברווקי של גיליאם די שעמם.
אבל זה מסרטיו המוקדמים, אז יסולח לו.
האמת היא שלא ראיתי את ברזיל
אבל מה שקראתי כל כך הזכיר לי את פישרקינג, שכל כך אהבתי.
ברזיל הוא אחד הסרטים
הכי מדכאים שראיתי בחיים שלי.
למעשה, הוא כל כך מדכא, שלמרות שאני חושבת שהוא סרט מצוין, מדהים ומופלא, אני מקפידה לא לצפות בו, כי אחר כך אני נשארת בדכאון למשך פרק זמן לא סביר לחלוטין. נדמה לי שזה הסרט היחיד שעושה לי דבר כזה.
ברזיל הוא אחד הסרטים
סרט מבריק שתמיד מעניק לי את התחושה שחסר בו את מימד ההווה. מין הכלאה של עבר ועתיד…
גם אני נמנעת מלצפות בברזיל, אבל
מסיבה אחרת.
הפעם הראשונה והיחידה שצפיתי בו היתה כל-כך מושלמת, שאני לא רוצה לצפות שוב ולקלקל את החוויה, או להפוך אותו לטריוויאלי או אפילו להתאכזב (אולי היום הוא לא יראה לי כזה טוב). אני מעדיפה נכון לעכשיו לנצור את החוויה הזאת (כן, אני יודעת שזה נשמע פסיכי).
פסיכי? למה?
מההתרשמות שלי, זה קורה להמון אנשים (תגובות בקשר לזה נרשמות בדר"כ בסקרים).
את לא לבד.
גם אני נמנעת מלצפות בברזיל, אבל
אין טעם בלפחד מצפייה שנייה. דווקא בכך שאת לא צופה בו שוב ושוב את מפחיתה מערכו ולא מגלה את כל הדברים הנהדרים המסתתרים בו. עד היום, בכל פעם נוספת שצפיתי בו, נהנתי במעט יותר מהפעם הקודמת, וזאת בשל הגילויים החדשים…
אבל…
מומלץ לראותו במסך גדול אחרת הוא מאבד מכוחו
כל כך פחדתי להביט לעבר פרויקט המכשפה מבלייר שוב. אך אני שמח שהתמודדתי עם הפחד הכולא הזה ונהנתי לראות את הסוף מחדש (טוב לא מחדש כי ידעתי מה יקרה אבל שיחזר לי את ההרגשה מחדש)
___
וצירוף מקרים קליל היום חלמתי על משהו שקשור (והוזכר בחלום גם) לפרויקט המכשפה מבלייר 2
הסרט הזה הוא כל כך גאוני
כל כך כל כך גאוני.
ממש ממש ממש.
סרט נפלא, אבל...
אכן במאי נפלא, אבל לפעמים ניראה שהוא מאוהב בעצמו ובתפאורות הגרנדיוזיות שלו.
אין מנוחה לעינים.
הצפייה בבארון מינכהאוזן למשל, פשוט מתישה פיזית. לדעתי יש לראות כל סרט של גילאם מחולק לשלושה חלקים. רק במנות קטנות אפשר לבלוע אותם.
סרט מופלא. ואם להשתמש בקלישאה:
יצירת מופת.
מה לעשות, זה מה שהוא.
לא ראיתי, לא שמעתי
איזה שנה יצא הסרט?
1985
http://www.imdb.com/Title?0088846
גיליאם במאי אדיר,
ו"ברזיל" הוא, לדעתי, סרטו הטוב ביותר. קשה להגיד מעבר לזה, כי אין מה.
מי שלא ראה – שירוץ. אולי תאהבו, אולי תשנאו – אבל לראות את הסרט לפחות פעם אחת – חייבים!
ועדיף מאד מאד, אגב, ע"ג מסך גדול.
סרט דגול, נפלא, מדהים וכו'.
חבל שאין ממש מה להגיד עליו (כלומר, יש הרבה, מן הסתם, אבל לא צריך. הסרט מייצג את עצמו הרבה יותר טוב מכל דבר שמישהו יכול להגיד עליו).
מצטרף להמלצות
סרט מדהים, חוויה ויזואלית, רעיונות מופלאים, שחקנים מעולים.
רק תלונה על הביקורת: היא מספרת יותר מדי מהסרט. צריך גם להשאיר קצת הפתעות לאלה שלא ראו.
ביקורת מצויינת!
אין סיכוי שיביאו את הסרט ל"פיר.דוט.קון" נכון?
באמת ביקורת מצויינת!!
נורא אהבתי אותה למרות שלא הבנתי מה פשר המילה סופרלטיבי
המונח היחיד שעלה לי לראש בהקשר דומה למילה זאת היא big gay al
סופרלטיב זה הכי, אחי.
זה בא מהמילה superlative שמשמעותה "ערך ההפלגה" בדקדוק. באנגלית בוודאי למדת שיש לתארים (נגיד, big), את ערך היתרון (bigger) ואת ערך ההפלגה (biggest). כשאתה מתאר משהו בסדרה של תארים מפליגים (הטוב ביותר, הנפלא ביותר, העצום ביותר, וכן הלאה) הרי שאתה מתאר אותו בהרבה סופרלטיבים. משם זה התפשט כמשהו שפשוט נותנים לו הרבה מחמאות.
big gay boojie תודה!
זה היה וואחאד סופרלטיב...
יש לך משהו בין העיניים
יש לה משהו בין העיניים.
אם תסתכל טוב תראה שזה דלי גדול.
אם אני אסתכל טוב מקרוב
זה יבלע אותי
הא?!
לא הבנתי כלום מהביקורת. זה אומר שגם מהסרט אני לא אבין כלום?
12 הקופים זה הסרט היחיד שלו שראיתי, ודווקא אהבתי מאוד, אבל זה נשמע לי מאוד מסורבל.
אתה באמת לא חייב.
ראיתי את הסרט, ואני חושב שדי הבנתי אותו.
באמת אין הרבה מה להגיד על הסרט שלא נאמר כבר. הקטעים עם ארצ'יבאלד טאטל, כבאטמן שמתקן מזגנים, היו פשוט היסטריים. גם אהבתי את הקטע בו ג'יל מבקשת אישור למשהו מאיזה פקיד במשרד המידע, ורובוט דבילי ולא שימושי שכזה כל הזמן מפריע לה, זה היה משעשע ואני מתאר לעצמי שהיה לזה גם משמעות כלשהי.
בכל מקרה, סרט טוב מאוד, למרות שעשרים הדקות האחרונות שלו די נמרחות.
צורף לרשימה.
("סרטים שצריך לראות")
אני מצטרף לתחושה שהביקורת סיפרה קצת יותר מדי.
וזאת למרות שלא ראיתי את הסרט ואולי בגלל.
גאון, אבל מהצד השני של האוקינוס
גיליאם הוא האמריקאי היחיד בחבורת מונטי פייתון, מה שהופך אותו לגאון אמריקאי.
לא אמריקאי ולא בריטי. גאון וזהו
גיליאם חי בעיקר בבריטניה, ופחות בארה"ב, וב-2006 ויתר על האזרחות האמריקנית שלו.
כשאומרים על מישהו שהוא "אמריקני" או "בריטי", מתכוונים בעצם לומר שהוא מביא איתו מטען תרבותי מסוים מאוד, עם ניואנסים ייחודיים. אני לא מכיר את גיליאם אישית, ולא יודע איזה מטען הוא מביא לשולחן – אבל כיוצר תרבות, התוצרים שלו הם במובהק "בלתי אמריקניים". מצד שני, גם אי אפשר לומר שהם בריטיים: גיליאם היה שותף ליצירת "משהו שונה לגמרי" בתולדות ההומור הבריטי, ומה שנראה לנו היום כבריטי למהדרין היה בזמן הופעתו אוונגארדי מאוד, ובמידה רבה גם זר.
האמת היא, כנראה, שטרי גיליאם הוא אקס-טריטוריאליסט, שאת ההסבר ליצירה שלו צריך לחפש לא ברקע הלאומי שלו, אלא במקום אחר.
אז ראיתי.
ותודה על ההמלצה. הסרט אכן מצוין – שילוב בלתי אפשרי של עולם עתידני, על כל המשתמע מכך, עם בירוקרטיה בשיא נלעגותה, שיצאה כאילו מתוך מערכון של 'מונטי פייתון'.
לדעתי הסרט מגיע לשיאו בעשרים הדקות האחרונות, שהזכירו לי מאוד את 'החומה' של פינק פלויד (שנוצר לא הרבה לפניו).
אווווו….
אולי אחרי קצת זמן להתאושש אכתוב הודעה נוספת ומלאת ספוילרים שתדון בכל מיני שאלות לדבי הסרט. ואולי לא.
אחלה ביקורת, סרט נפלא, אבל...
מייקל פאלין… הקיסר מבריאן כוכב עליון? הקיסר? איזה קיסר? קיסר של מה?
הדמות של פאלין שאני מניח שאליה התייחס נונו היא פונטיוס פילטוס, הנציב הרומי ביהודה, והאיש ששלח את ישו לצליבה.
יפה מאוד.
עכשיו תכתוב את זה מאה פעם.
ביקורת נפלאה
על אחת מיצירות המופת של הקולנוע.
האם אני היחיד שהדמויות שמשחקות בוב הוסקינס וה"סייד קיק" שלו, מזכירות לו את האחים מריו?
(ולא רק כי בוב הוסקינס היה מריו מריו בסרט)
שאלה.
הביקורת היא על הגרסאה האירופאית או האמריקאית (או מתאימה לשתיהן).
ואיזו גרסא ממולצת?
רק דבר אחד לפני שאני שוכח
תזבירו לי למה "ברזיל"? צפיתי בסרט מזמן ואני זוכר שזאת היתה השאלה הלא רלבנטית שהכי תקועה לי בראש
אם נתעלם לרגע מפרשנויות למיניהן
(אני בטוח שמישהו אחר יוכל להסביר את המשמעות הסימלית וכו' וכו') –
אני מוכרח לומר שצפיתי היום בסרט שוב, ונדמה לי שעליתי על משהו: כל איזכור של ברזיל בסרט, לדעתי, נוסף רק בעריכה.
הפעם היחידה שהמילה ברזיל מופיעה בגוף הסרט היא דרך החלון בסצינת האהבה בין סם לג'יל. ניתן היה לשתול אותה שם בעריכה.
השיר ברזיל מלווה את הסרט כנעימה. ברור שזה נוסף בעריכה.
והדמויות שמזמזמות להנאתן את השיר ברזיל – למיטב אבחנתי תמיד מזמזמות את השיר דוקא כשלא ניתן להבחין בתנועות השפתיים שלהן, מה שהעלה בי את החשד שהקולות האלה הוקלטו מאוחר יותר.
האם ייתכן שכל עניין ברזיל נכנס להפקה רק בשלב מאוחר? מישהו יכול לאשש את הטענה שלי? מישהו יכול לקרוע אותה לגזרים? מישהו?
תודה על לא דבר
אם כן למה בכל זאת אני מגיב במקום לחכות לתשובה נוספת יותר משכילה (בשבילי) – הזכרת לי את איש ההרס שבגרסא המקורית אכלו באיזה מסעדה אמריקאית ולמען הקהל החוצני, שינו בעריכה את המקום ל PIZZA HUT :D
וזה משעשע לשים לב לזה ולראות משהו שנראה כמו חלון גרפי שהוסם על התפאורה הראשונית כדי שיהיה רשום PIZZA HUT
(ככה אני זוכר את זה לפחות…ווסלי סנייפס בתפקיד הרע, חייבים לזכור את הסרט הזה)
קריעה לגזרים
הסרט נקרא "ברזיל" על שם השיר המפורסם ששזור לכל אורכו, בגרסאות שונות. השיר הספציפי הזה הוזכר כבר בגרסאות ראשוניות של התסריט, כ-3 שנים לפני שהסרט נעשה. השיר המקורי שגיליאם חשב עליו, אגב, הוא Maria Elena של ריי קודר (אני לא מכיר. מישהו?).
לגבי המשמעות הסימבולית וכו' – זה דיי פשוט: מספיק לקרוא את מילות השיר, להאזין למוסיקה הצ'יזית והכיפית, ולצפות בסצינה בה סאם מחליף תחנות ברדיו כדי להאזין לשיר, כדי להבין ש"ברזיל" פירושו בריחה וחופש.
קריעה לגזרים
נכון שאני מגיב לפתיל הזה באחור של 4 שנים אבל ממש הטרידה אותי העובדה שמקור השם של הסרט מלבד המנגינה השזורה בו, עלום.
לפתע הלמה בי ההבנה שעל דגל המדינה ברזיל רשום:
ORDEM E PROGERESSO – סדר וקדמה
אולי זה רק אני אבל האירוניה פה חוגגת :)
אשמח אם תגיבו גם למייל שלי כיוון שאני לא שוכן פה הרבה
זה נשמע הגיוני!
מישהו יכול לאשר?
תיאוריה משלימה:
Hy Brazil, או איי ברזיל, היא אחד מהמיתוסים הרבים לקיומו של מקום שהוא מושלם (כמו שנגרילה, גן העדן הארצי, בריגדום ועוד). המיתוס, אם אני לא טועה, אירי, ומקורו במאה ה-14. הוא מדבר אודות קבוצת איים באוקיינוס האטלנטי בה הכל מושלם, הפירות גדלים כל השנה והערים מכוסות בזהב. אלא שהאיים מכוסים בערפילים מסתוריים, ולכן כמעט בלתי-אפשרי למצוא אותם.
כאשר גילו את ברזיל, קראו לה (אחרי זמן מה) על שם המיתוס האמור.
לדעתי, המדינה בסרט נקראת על שם האוטופיה (הארץ מושלמת), לא על שם מדינת ברזיל הממשית.
סרט מקסים, טרי גיליאם במיטבו, פסקול, תפאורה, משחק מעולים.
הללויה גדול לרגל הופעת הביקורת!
מונטי פייטון ומדיניות החיסולים
ראיתי את הסרט לראשונה בימים היותר-גרועים-מעכשיו של "המצב", והרגשתי כאילו לקחו את העולם מסביבי, שמו אותו בבלנדר עם המון צבעים חזקים, וירקו אותו החוצה דרך אלגוריתם שהופך כל דבר לסרט של מונטי פייטון.
גם אני!
בעיקר הזדהיתי בסצינה שסם נוהג ושומע רדיו, וקוטעים את המוזיקה כדי לדווח על עוד פיגוע, אז הוא מעביר תחנה כדי להמשיך לשמוע מוזיקה.
סרט ענק הביקורת הרבה פחות
לדעתי,סרטו הטוב ביותר של טרי גילאם,בו הוא ממצה את מלוא הפוטנציאל הטמון בו.
רק מה,הביקורת-אכזבה ענקית.
אולי אני דורש יותר מידי,אבל זה קצת מוגזם לכתוב על עלילת הסרט ללא שום הסבר מעניין או מחדש.את זה אפילו אני יכול לעשות.
ובסרט כמו ברזיל שכל כך שופע ברעיונות חדשניים,במסרים אנטי פאשיסטים,בטכנולוגיה המדכאת מאווים אנושיים חבל שלא נכתב והוסבר למה נעשה שימוש באלמנטים האלו.
צריך להשאיר משהו לשניצקליינים
למיניהם, לא?
וחוצמזה, אף אחד לא עוצר בעדך מלפתוח דיון במהות הסרט מעבר למה שנכתב בביקורת, להפך, אני בטוחה שיש פה הרבה שישמחו (לא אני, אני בכלל לא ראיתי את הסרט).
מעניין אותי נורא
למה הצנרת כלכך גלוייה וגסה, איזה רעיון ניסו להעביר פה? (עם הצלחה חלקית בלבד פה)
התפקיד העיקרי של הצנרת הוא לתאר את העיוות שקיים בעולם של הסרט. הצינורות משמשים לתיפקודים פונקציונאליים שונים – החל מניירת וכלה בניקוז צואה. בעולם שבסרט, הצינורות האלה נוכחים בכל מקום, לא בתוך הקירות אלא מחוץ להם, על חשבון (או תוך התעלמות מ) כל אסתטיקה הגיונית, וזה מגיע עד לרמה האבסורדית שישנם אפילו צינורות מעוצבים, כפי שאומרת הפרסומת שמופיעה בסצינת הפתיחה של הסרט. גיליאם אמר שאחת ההשראות שלו הייתה מרכז פומפידו בפאריז, מבנה ארכיטקטוני מדהים בכיעורו הפ"מ, בו כל הצנרת נמצאת מחוץ לקירות (והאגדה מספרת שכשנחשף הבניין לציבור לראשונה הפאריזאים חשבו שעוד לא הסירו ממנו את הפיגומים).
הצינורות מעידים שהחברה בסרט הפכה לאדישה לחלוטין ליופי ואסתטיקה, ומכאן עפ"י גיליאם גם לרגש.
אגב, מעניין שסאם נהנה מדירה יוקרתית, בה הצינורות נמצאים בתוך הקירות (לפחות בתחילת הסרט…)
תינוקות שנשבו
יותר ויותר אני רואה קשרים בין 'ברזיל' לבין 'החומה', הפעם גם בעניין העדר חסר הפנים.
לגבי הצינורות: לי הייתה תחושה שזו המחשה פיזית של הבירוקרטיה, של הביטוי 'זה נמצא בצנרת' או באנגלית it's in the pipeline.
חביב למדי
מי החליט לקרוא להם FoD? מה שמביא אותי לשאלה הבאה: האם יש אתרים (נו בטח שיש) שמתמקדים בפרשנויות והסברים לסרטים? כבר הרבה זמן אני מחפש אתר שכזה…
FoD – זה היה הכינוי שלהם בגוף התסריט, שאגב, מומלץ מאוד לרכוש – הוא מצורף כנספח מוער ומאוייר לספר המרתק The Battle of Brazil שמלווה את מאבקו של גיליאם בדרך לפיינל-קאט.
פרשנויות – אני לא מכיר משהו כזה. ישנם אתרים שמוקדשים לבמאים או סרטים ספציפיים.
אתה אומר
שהחברה בסרט הפכה לאדישה ליופי ואסתטיקה, אבל לניתוחים פלסטיים יש משקל בסרט
ניתוח
כאמור, בדירה של סאם לורי, שבא ממשפחה מיוחסת, הצנרת המכוערת ששולטת בעולם של "ברזיל" מוסתרת מאחורי קירות. בהמשך הסרט הצנרת נשפכת החוצה כמו מיעיים חולים.
זה התפקיד של הניתוחים הפלסטיים בסרט: זו לא אסתטיקה שמטרתה היא יצירת יופי. זו אסתטיקה שמטרתה הסתרת הכיעור. מאותה סיבה בדיוק הניתוחים הפלסטיים גוררים איתם גם בעיות, שנאמר:
כמו כן, כשהמנתח הפלסטי מציג בפני סאם את אימו עטופה בצלופן מרוח בצבע ואומר "רואה, היא כבר הרבה יותר יפה", קשה לקחת את הגישה האסתטית הריקנית של הדמויות ברצינות.
עוד נקודה
הסרט מאוד מקוטב בגישה שלו לאסתטיקה:
להמונים הנדכאים אין זכות לאסתטיקה. הדירות שלהם מלאות צינורות והם לבושים בסחבות מכוערות.
לעשירים המיוחסים יש אסתטיקה מוגזמת, בליל מצועצע שבסופו של דבר הוא מכוער בפני עצמו.
השכבות העשירות בסרט מתעסקות הרבה בצורה תוך התעלמות מהתוכן. זהו דקדאנס דוחה: במסעדה הם מזמינים מנה שנראית טוב בתמונה ומתהדרת בשם מפוצץ (ומספר, כמובן), ומתעלמים מכך שהמנה המוגשת להם היא דייסה צבעונית. בהתאם, כשמתרחש לידם פיגוע, הם מסתירים אותו עם מחיצה, התזמורת חוזרת לנגן (ועוד את "הבה נגילה"!) והם חוזרים לדבר על קידומו של סאם בעבודה ("רפיח" ו"תל אביב" שוב קפצו למוחי ללא סיבה. זה קורה לי הרבה לאחרונה).
אז כן, יש לדמויות ב"ברזיל" גישה אסתטית: גישה דוחה ודקדנטית.
מה?
כמו מולהולנד דרייב- למה התכוון המשורר? ראיתי את הסרט במסגרת שיעור קולנוע בתיכון ורציתי למות…. מה מה מה….
מה רוצים מהאדם הפשוט. סרט נוראי. למעריצי דייויד לינץ' המתוסבך בלבד
מה? (כה''ב)
אני מבין איך הסרט יכול לבלבל – הוא עמוס בפרטים ורבדים ברמות שממש מקשות על הריכוז, בייחוד בצפייה ראשונה. אבל מכאן ועד ל"למה התכוון המשורר" ולהשוואות ללינץ'?
ומי זה האדם הפשוט הזה שאתה מדבר עליו?
אני אשמח לנסות ולפתור לך כל תהיה או שאלה בנוגע לסרט.
12 קופים - ברזיל - גונקל - להג מתמשך
אזהרה חמורה – הודעה זו היא בגדר חצי עוף-טופיק, וכמו כן, הינה להג יומני חסר תכלית של מחברה, שאין טעם של ממש בקריאתו.
כשהייתי בן 6, ראיתי לראשונה את "זכרון גורלי", והוא היה הראשון שזכה לתואר "הסרט האהוב עליי". אחר כך, באיזה קיץ אחד שהיה כנראה חם מדי וקצת צלה לי את המוח, התלהבתי מאוד ממותחן הקיץ – המוצלח, אני עדיין מתעקש – "ספיד", והוא תפס את ראש הרשימה. כשהייתי בן 9 או 10, איפשהו שם, הלכתי לראות סרט בקולנוע, סרט שבפירוש לא היה לגילי, סרט אפל, קודר ופסימי בשם "12 קופים", ומהר מאוד הוא זכה לתואר "הסרט האהוב עליי". ככה זה נמשך עד "מועדון קרב", בו צפיתי (לראשונה בוידאו, מי היה מאמין) בגיל 14, לפני שלוש שנים.
כשהמורה שלי לספרות, והחונך שלי, רביב רייכרט, טען באוזניי, אז, בגיל 10, שיש לגיליאם סרט טוב פי כמה מ"12 קופים", בפירוש לא האמנתי, וכשהוא הראה לי את הסרט… עדיין התקשיתי להאמין. "'ברזיל' מוצלח", אמרתי לו, "אבל '12 קופים' עוד יותר מוצלח". וברטוריקה ויכולת דמגוגית של ילד בן 9 הוספתי, "'12 קופים' הוא ממש סרט כזה שמרגיש כאילו כתבו אותו מהסוף להתחלה, הוא גאוני".
עברו מאז שנים, והדעה שלי השתנתה, הלוך וחזור, חזור והלוך. שני הסרטים נותרו בעיני מאוד ברי השוואה, יותר מכל השוואה אחרת שאפשר ליצור בין סרטים של גיליאם, כולל "טרילוגיית גיליאם" שנזכרת במאמר אחר כאן בעין הדג. יותר מכל שני סרטים אחרים שלו, מבקש גיליאם בשני הסרטים הללו לדבר איתנו על דקדנס, על חברה שיורדת למטה, על האובדן ועל הטירוף שכל אחד מאיתנו מוכרח לספוג בחברה של ימינו. הגיבורים של שני הסרטים עוברים מהלך דומה כל כך. חוץ מזה, אלה שני הסרטים הכי טובים שלו (לטעמי, אולי הטובים היחידים), וגם הכי נחשבים.
עם "12 קופים" פיתחתי, מן הסתם, יחסים אמביוולנטיים משהו. בתור הסרט שבמובנים רבים גילה לי גילויים ממש חדשים וראשוניים לגבי עצמי, נהיה לי קשה איתו כמו עם ההורים. פעם אני אוהב אותו ללא תנאי, ופעם אני כועס עליו, מזלזל בו, בועט בו. מי שיחפש היטב ימצא פה באתר ובעוד כמה אתרי מפתח דעות די הפכפכות שלי לגביו.
"ברזיל", לעומת זאת, הוא סרט שאני חי איתו ממש בשלום. אני לא בטוח אם בכלל יכולתי לתפוס בגיל העוללי שבו צפיתי בו לראשונה את העומקים שהוא צולל לתוכם ברמת הסאבטקסט, וצפיות חוזרות ונשנות הוכיחו נחרצות שהוא יצירת מופת, בכל רמה. הצילום בו מדהים, מסוגנן, מטורף, ועם זאת כה נקי; הדמויות בו מאופיינות בצורה כה נחרצת, ועם זאת, לא בנאלית כלל; העלילה שלו מושלמת; החזון הקודר שלו הוא הממוקד ביותר שהוציא גיליאם אי פעם; העובדה שגיליאם יצר אותו בסמיכות רבה לתקופה בה היה דמות מפתח מחבורת מונטי פייתון, רגע אחר שלקח חלק בבימוי "טעם החיים", ניכרת בסרט וטובלת אותו בהומור שחור כה מדויק, יוצרת את האיזון הנהדר בין רעיון מד"בי ריאליסטי לבין הומור פייתוני מטורף. סרט מדהים, מדהים, מדהים.
הערב צפיתי שוב, אחרי הפוגה של מספר שנים לא מבוטל, ב"12 קופים". אין ספק שזה סרט מצוין, אבל חלש יותר. כל הטענות שרביב רייכרט טען בשעתו נגד הסרט היו נכונות – הצילום שלו, למרות שהוא מתפוצץ מרגעים נהדרים, הוא לא ממש ממוקד, או החלטי, ונראה יותר כמו בליל לא קוהרנטי של רעיונות יפים; המשחק, בעיקר של בראד פיט, שטחי ולא באמת משכנע; התסריט לוקה בהוליוודיזציה ברמות כה רבות: החל בהסברת יתר, אקספוזיציות ארוכות וטקסטים לא אמינים, רק בשביל שכ-ל הקהל יבין, וכלה בסיפור אהבה במבנה קונבנציונלי משהו.
אבל משהו בחוויה שעברתי הערב, אחרי כל השנים האלה, היה עדיין חזק יותר מכל צפייה שלי ב"ברזיל". יכול להיות שזו הנוסטלגיה, שזה החלק ש"12 קופים" לקח בחיי שלי שהופך אותו לכזאת חוויה עכשיו, אבל קשה לי להאמין שזה רק זה, וגם אם כן, משהו היה צריך להפוך אותו למשמעותי במיוחד בשבילי למן ההתחלה.
אם תציצו ברשימת הסרטים האהובים עלי ביותר לאורך השנים (לא כולל "ספיד"), תראו אלמנטים חוזרים בכל הסרטים, שמאפיינים גם את "12 קופים". העיקרי שבהם הוא מה שזכה לכינוי "שוניות הוויה" בלקסיקון טרקי-סיטי, העיסוק האינטנסיבי בשאלות אודות מרקם המציאות. התחום הזה נוגע לי כל כך, ו"12 קופים" עוסק בו בצורה כה רגישה, עדינה, מעניינת ומורכבת, שלא נותר לי אלא להתמסר לחוויה הרגשית שהוא מבקש להעביר בצורה הרבה יותר מלאה.
ולמי שמבקש למצוא במשפט הנ"ל אלמנטים שניצקלייניים, אנסה לנסח בפשטות: הגעתי למסקנה הערב, מסקנה שאיתה אני יכול לחיות בשלום. "ברזיל" הוא סרט טוב יותר מ"12 קופים", אין ספק בכך. אבל אני יותר אוהב את "12 קופים".
ועכשיו כשקראתם – נכון לא היה כל כך נורא? נו, בחייכם.
מזמן לא הזדהיתי כל כך
עם רצף של פיקסלים על מסך מחשב. אך השורה התחתונה שלי שונה.
גם אצלי התחולל במשך שנים המאבק בין "ברזיל" ל"12 קופים". שניהם מופתיים בעיני, כפי שפירטתי לא פעם, ובשניהם יש בעיות שגורמות לי להניד בראשי בספקנות בכל צפיה, כאומר "כל כך קרוב לשלמות. כל כך קרוב… אם רק…"
(במאמר מוסגר – אני לא מאמין בשלמות, לא חושב שהיא קיימת באומנות, ונדמה לי שאני מצטט את יאיר רווה כשאני אומר שאני אוהב את היהלומים שלי פגומים מעט)
אלא שככל שהשנים נוקפות, כך אני שם לב יותר ויותר לאלמנטים הילדותיים ב"ברזיל" אל מול הבגרות שנשפכת מ"12 קופים". המאבק בין הסרטים הללו מוכרע אצלי על שני אספקטים:
• התסריט – ב"ברזיל" גיליאם הוא המנצח, והוא מוביל את התסריט העמוס מידי ליותר מידי מחוזות קיצוניים מידי מהר מידי. כמו ילד שרוצה להגיד הכל בבת אחת, במקום לברור את השניים-שלושה דברים שהכי חשוב להגיד. ב"12 קופים" התסריטאי הוא דייוויד פיפלס, תסריטאי מנוסה ושקול, שיודע לאזן בין היתרונות של תסריטאות הוליוודית בתחום המבנה וקניית הקהל ובין כתיבה אינטליגנטית, שנונה, חתרנית, בעלת הומור ועומק פילוסופי.
• היחס לקהל – "ברזיל" הוא הסרט השלישי (וחצי) של גיליאם. "12 קופים" הוא הסרט השישי (וחצי). בין שני הסרטים עבר עשור. גיליאם למד לא מעט, כפי שהוא עצמו מספר, בעשור הזה. בסרט הראשון הדבר שהכי חשוב לגיליאם זה לדבר. בסרט השני הדבר שהכי חשוב לו זה שהקהל יקשיב. וזה, לדעתי, מקור כוחו של הסרט, והתפתחות נפלאה של גיליאם כיוצר. "12 קופים" הוא סרט הרבה יותר שקול עם הרבה פחות אגו. יש בו כמה שוטים שבהם, רחמנא ליצלן, המצלמה לא זזה. השחקנים הראשיים הם כוכבים גדולים שקל להזדהות איתם, ולא פלוצים בריטיים שאף אמריקאי לא שמע עליו. לדעתי, הרגע בו היכולות האומנותיות של במאי מגיעות לאיזון עם הרגישות שלו לקהל הוא הפיסגה. או אחת הפסגות, בכל אופן, יש עוד דרכים לעשות קולנוע. אך זו הפיסגה שנראה שגיליאם חתר אליה לאורך הקריירה שלו.
באשר לטענות הספציפיות שהעלית:
• הצילום לא ממוקד – בא לך להרחיב?
• המשחק שטחי – אני מאוד מקווה שהביקורת הזו לא כוללת גם את ברוס וויליס, שעושה שם לא רק את התפקיד הטוב ביותר בקריירה שלו לטעמי, אלא גם את אחד התפקידים המדהימים ביותר בקולנוע אי פעם. לדעתי, שוב. לגבי בראד פיט – בגילום משוגעים ושאר חריגים תמיד קל ליפול למהמורות. אך אני לא חושב שזה המקרה. יש כל כך הרבה ניואנסים קטנים במשחק של פיט שבאים בהלימה מוחלטת לטקסט המבריק. שוב, יש דוגמאות? השחקנים היחידים בסרט שמפגינים מעט שטחיות, פלקטיות או משחק אוטומטי הם צוות המדענים בעתיד והבוס של קתרין ריילי (אחת הנקודות שבהן אני אומר "אם רק…").
• הסברת יתר?! מעבר לכל עניין "בוב", שנשאר פתוח לפרשנות באופן מוחלט, אחת הבעיות שלי עם הסרט הוא ההתרה שלו בסיום – הכל קורה מהר מידי, עד שהשורה שנותנת איזשהו פתרון למה שקורה שם נאמרת בהיסטריה ותוך בליעת מילים, ומתייחסת לדמות שצופים בצפייה ראשונה בקושי זוכרים (אני הולך מסביב לספוילר). שלא לדבר על ההתמודדות של הסרט עם שגעון ומסע בזמן, שהם כל דבר חוץ מקלים לתפיסה (ותראה לעומת זאת את השגעון ב"נפלאות התבונה" או את המסע בזמן ב"בחזרה לעתיד").
• סיפור אהבה?! אנחנו מדברים על אותו תסריט? היחסים בין קול לריילי פעמים רבות קרובים יותר ליחסים שבין אם לבנה. מה גם שמערכת היחסים ה"רומנטית" בינהם נטולת רומנטיקה, מוסברת בגוף הסרט כתגובה למצב לחץ ותו לא, סופה ידוע מראש, וכל הרעיון הוא דיי מגעיל בהתחשב במבנה האישיות של קול (וגם במבנה השיניים שלו).
• טקסטים לא אמינים – יש, אבל ממש מעט. ב"ברזיל" יש הרבה יותר ("בוודאי יש לך תקוות, שאיפות, חלומות!").
"12 קופים" הוא סרט יותר טוב מ"ברזיל", אבל אני אוהב אותו יותר. בעצם, בלי אבל.
מר ברזל היקר,
את "12 קופים" ראיתי בפעם האחרונה לפני שנה בערך, והגעתי למסקנה: מדובר בסרט נפלא,מרתק,מדויק ומסוגנן – ואין לי שמץ של מושג, לעזאזל, למה.
ואז הגיעה ההודעה הזאת שלך. כל כך פשוט.
נקודות ספציפיות
נקודות ספציפיות:
אני מבקש לציין שוב, ומראש, שגם הפגמים שאני מוצא ב"12 קופים" – ממש כמו הדברים הטובים – הם במידה רבה פונקציה של היחסים המורכבים
שלי איתו. ההודעה הזאת הולכת להתמקד בהמון דברים קטנים שאני לא אוהב בסרט שאני סוגד לו, אז נא לא לשכוח גם את העובדה שאני סוגד לו. מעבר
לכך, כל הפגמים בסרט הם לגמרי בגדר ה"אם רק…" הזה שדיברת עליו, אבל הוא מאוד משמעותי בעיני. הדברים שהיה קשה לי איתם בצפיות מאוחרות:
• צילום – כפי שציינת בעצמך בהודעתך, ישנם חלקים בסרט בהם
"רחמנא ליצלן, המצלמה לא זזה". אני מבין את נקודת המבט הזאת, על הבחירות הסטטיות בסרט כמשהו שמאפיין בגרות ונגישות, אבל זה הופך את כל האספקט הויזואלי של הסרט לקצת… לא מחושב, לא קונקרטי, לא ברור. וזה בסדר, במובנים מסוימים. אפשר לטעון שהוא מוצא איזון מסוים בין צילום מאוד מסוגנן לבין קצת יותר ריאליזם, אבל אפשר גם לטעון שהוא נופל בין הכסאות. הגם שאין איזו בחירה מובהקת מבחינת הקשר לתוכן – אין בחירה, למשל, לצלם את העתיד בשוטים עם המון תנועה, המון דולי וכו', ואת ההווה בצורה סטטית. יש פשוט חוסר החלטיות שיוצרת קצת תחושה משונה במהלך
הצפייה.
• לא, גם בעיני ברוס ויליס טוב. לא מדהים במידה שטענת (אני חושב שצפייה ביותר מדי סרטים של ויליס מפחיתה מערך כל תפקיד בנפרד, וגם כאן הוא לא חוסך ממניירות ה"כרגע התעוררתי משינה שלו), אבל בהחלט נותן תפקיד בנזונה. בקשר לבראד פיט – אני אישית מעדיף את בראד פיט בתפקידי הילדים התמימים או האנשים חסרי האופי שלו על פני תפקידי המשוגעים שלו, והכלל הזה חל, אגב (תאמינו או לא), גם על "מועדון קרב". אני לא קונה את המניירות שלו, הוא לא אמין בעיני ברגעים של טירוף. תמיד הוא מלטף את הראש עם הידיים, צוחק במפתיע, חוזר על מילים, ממצמץ וכל השטיקים. התפקיד שלו מאוד פוגם בעיני ברמה הכללית של הקאסט. ומדלן סטו? לא רעה.
• כן, הסברת יתר, וכן, בין היתר הכוונה לבוב (וזו בדיוק נקודה שבה אני תמיד אומר "אם רק…"). כל הקטע של בוב הוא בעיני האכלה בכפית, אם לא ברמה הוליוודית סטנדרטית אז לפחות ברמות שהסרט הזה הציב
לעצמו. למה אנחנו צריכים דמות בסרט שחוזרת על מנטרות בסגנון "אני רק בראש שלך! חה, חה, חה!". האם זה באמת תורם לעלילה, או אפילו לאווירת המסתורין, או שמא מישהו חשש שהסרט לא מספיק טוב בשביל להעביר את המסר? כמו כן, רגעים קטנים כמו המפגש הראשון בחנות החיות עם החברים של ג'פרי גוינס, או הנסיעה עם נהגת המונית בבוקר, עשויים בעיני בצורה מגושמת תסריטית לצורך אקספוזיציוני. וכמובן, ישנם רגעים בהם יש לכאורה קריקטורה תסריטאית, שלא באה להיות אמינה מראש, כמו חבורת המדענים מהעתיד (אם כבר הזכרת אותם) – אבל עדיין נדמה לי שהטקסטים שלהם נכתבו כשם שנכתבו בעיקר בשביל עבודת אקספוזיציה קלה. מעבר לכך, אתה צודק, ההתמודדות עם נושא המסע בזמן ראויה להערצה (זה אחד הדברים שעליהם דיברתי כשדיברתי על רגישות בכל הקשור לתחום ה"שוניות הוויה").
• סיפור אהבה – אני לא רואה טעם לפרט, זה עניין של טעם. בעיני יש נקודות קטנטנות שבהן הסרט חוטא בקיטש מסוים סביב סיפור האהבה. טעם וריח, לגמרי.
• טקסטים לא אמינים – ע"ע הסברת יתר, הטקסטים של המדענים
מהעתיד וכו'. אפשר להוסיף גם את המונולוג של הבחור של באמת בא מכוכב הלכת אוגו בבית המשוגעים, קטע שהוא בעיני החלק ביותר בסיקוונס (הנפלא) הזה. בברזיל אין טקסטים לא אמינים, יש בחירות מסוגננות אחידות לכל האורך.
נקודות ספציפיות
• צילום – לדעתי, יש שלושה סרטים בעולם בהם כל שוט ואפילו כל פריים הוא בר ניתוח אך גם אפקטיבי ברמה הרגשית, ברמה שמקרבת אותו לשלמות במידת האפשר. "ברזיל" ו"12 קופים" הם שניים מהם ("מועדון קרב" הוא השלישי, למי שמעוניין). קצת קשה לי לשפוט במי מבין השניים הצילום יותר טוב (מה גם שמדובר באותו צלם, רוג'ר פראט הלא-מוערך-מספיק), אך אם אדחק לפינה, עדיין אבחר ב"12 קופים".
ושוב, אני מתבסס על אותה הנחת יסוד מההודעה הקודמת – גיליאם הוא לא מיכאל האנקה, למשל. הכיוון שלו הוא, ותמיד היה, חיק המיינסטרים. ואני אומר את זה כמחמאה, שלא יהיה ספק: לדעת לעשות קולנוע אמיץ, חתרני, מקורי ופורץ גבולות בתוך המיינסטרים זה אתגר גדול יותר מאשר לעשות את אותו הדבר בשוליים האומנותיים. העובדה הפשוטה היא שבעשייה של "12 קופים" גיליאם היה יותר קשוב לאיזון בין האומנות שלו ובין היכולת של הקהל *הרחב* לספוג אותה. ה"פשרות" שלו בצילום, לצורך העניין, הן ברמה שאינה פוגעת בסרט, אך הופכת אותו לנגיש יותר. מהבחינה הזו הוא מאוד קונקרטי ומאוד מגובש. ומאחר ואני מאמין באופן דוני דארקואי משהו שזה הנתיב האלוהי שיועד לגיליאם, אני רואה את ההתפשרות הזו כחיובית. (ולהבדיל, אם מחר מיכאל האנקה יעשה קומדיה רומנטית שווה לכל נפש עם צילום טלוויזיוני קליל וקריצה להוליווד אני אטען שהוא סטה מדרך הישר ואראה בזה הדרדרות)
לגבי הקשר לתוכן – שוב, אין הרבה סרטים שיש בהם הלימה כה מדוייקת בין הצילום ובין התוכן. כל תנועת מצלמה, כל קומפוזיציה, כל סגנון תאורה – הכל ניתן לנימוק כמעט עד הפסיק האחרון (אני כותב "ניתן לנימוק" להבדיל מ"מנומק" מאחר וגיליאם אומר שהרבה מהבחירות הויזואליות שלו הן אינסטינקטיביות, ושרק מאוחר יותר הוא מבין אותן. ומה לעשות, לבנאדם יש אינסטיקנטים מצוינים).
באופן ספיציפי יותר – כתבת שאין למשל הבדל בין העבר והעתיד – זה דווקא דיי מכוון. דיי בולט שגיליאם עשה כמה בחירות שנועדו להצביע על הדמיון והקשר בין ההווה והעתיד, בייחוד בשוטים שמשווים בין ועדת הרופאים בבית המשוגעים ובין ועדת המדענים בעתיד. כמו כן, השפה הויזואלית הדומה בשני צירי הזמן עוזרת לבסס את הבלבול של ג'יימס קול, בנסיון לקבוע מי מבין המציאויות היא אמיתית ומי מהן היא הזייה.
• בראד פיט – השטיקים במשחק שלו ב"12 קופים", כולל אלו הספציפיים שציינת, צמודים לטקסט באופן מוחלט. חלק גדול מהטקסט של ג'פרי ג'ויינס מורכב מעבודת טלאים של משפטים טלוויזיוניים, ולכל משפט פיט מתאים את שפת הגוף המתאימה. כשצריך הוא ג'ויס בראדרס, מלטף את סנטרו בדאגה ואומר בהבנה "זה מאוד שפוי", כשצריך הוא פרשן כלכלי שאומר בנחרצות "עובדה, ג'ים, עובדה!", והרבה מהזמן הוא דמות בסרט מצויר, כשבתחילת הסצינה הוא מוציא את ראשו מתוך החולצה לצלילי סאונד תואם, או שהוא סתם בסרט, למשל כשהאחות מזהירה אותו שהוא יקבל זריקה והוא מסתובב לברוח כיאה לכוכב סרט אקשן, אך פרצופו נתקע מיד בסורג הברזל. לגבי החזרה שלו על מילים, כמו גם השימוש הרב שלו במילים נרדפות או סדרות של מילים ("תסתכל, תקשיב, תכרע, תתפלל") – זה לא שטיק של משחק אלא אלמנט תסריטאי שנועד לתאר דמות שהוא תוצר מעוות של חברת השפע. ההיבט הטלוויזיוני שהסברתי מקודם הוא רק חלק מהעניין. ג'פרי גויינס הוא מפלצת שנוצרה בדמותה של החברה המערבית החולה. כל דבר בדיבור שלו מוכפל ("משוגעים, מטורפים, מניאקים, שדים"), לפעמים עד כדי איבוד ההקשר המקורי של המשפט (כשהוא מונה את הדברים שהחברה המערבית צורכת בקומפולסיביות הוא מתחיל בנייר טואלט ומסיים ב"מברגים עם רדאר פנימי"). זהו ביטוי לכמותיות שמהווה חלק נכבד מהתרבות המערבית, ותרבות הצריכה באופן ספציפי.
• אמנם העדפת שלא, אך אני אשמח אם תפרט על נקודות קיטשיות ב"רומן" של ג'יימס וקתרין.
• "בברזיל אין טקסטים לא אמינים" – המשפט שהבאתי בהודעה הקודמת ("בוודאי יש לך שאיפות") הוא משם, להזכירך. והוא תקוע לחלוטין. בכל אופן, היתרון של "ברזיל" הוא שהוא מתרחש בעולם מוקצן ומופרע, מעין טייקאוף פסיכי על העולם שלנו, בעוד ש"12 קופים" מתרחש במציאות שלנו. אז היציאות הבעייתיות ב"ברזיל" הן יותר נסלחות מאשר אלו של "12 קופים", שהרבה יותר צורמות.
אבל בברזיל באמת אין טקסטים לא אמינים
ממש כשם שלטעמי,גם במונטי פייתון אין טקסטים לא אמינים. יש רק בחירה סגנונית מסוימת, שממשיכה לתפקד באותה רמה מהסצינה הראשונה ועד לאחרונה. זהו ההבדל בין "12 קופים" ל"ברזיל" שהופך את "ברזיל" ליצירה יותר שלמה, אם אנסה למקד את הטענה: מבחינה סגנונית, "12 קופים" הרבה יותר מבולבל, לאו דוקא במובן הטוב. "ברזיל" ממוקד, הוא פועל בתוך עולם של חוקיות מסוימת ושומר עליה – הטקסטים שומרים על אותה רמה של אקסצנטריות ומופרכות לכל אורך הדרך, לכן, בדרכם, הם אמינים לחלוטין. הם מצייתים לחוקים שהסגנון – העולם – של הסרט מכתיב. ב"12 קופים" יש טקסטים שכאלה ויש טקסטים אחרים, והגודש הזה הוא בסך הכל בעוכריו של הסרט כיצירה שלמה.
ואני ממשיך במיקוד הטענה: מה שהפריע לי ברומן של קול וריילי לא היה ברומן עצמו אלא במקום שהוא תפס בסרט. הוא היה רצף העלילה הריאליסטי ביותר בסרט, אולי, וככזה, הוא נדמה לעיתים כהדבקה של אלמנט הוליוודי על סרט שהוא מאוד לא הוליוודי בנקודות אחרות.
בעניין הצילום: נו, קשה. כיוון שנקודת המוצא של הדיון הזה ממילא בעייתית, כשאני יוצא לקטגר על סרט שבתקופות מסוימות הייתי מוכר למענו את אמא שלי. רוצה לומר, אתה הולך ומשכנע אותי בעניין הזה. אם כי סעיף הבלבול הסגנוני בהחלט יכול לחול גם על האספקט הזה.
ובקשר לבראד פיט: לא, סמוך עלי כשאני מבדיל בין תסריט לבין איכויות משחק. יש משהו כובש בכל הופעה של בראד פיט, הוא נורא כריזמטי ומשוחרר ותותח, אבל בתור מי שמתיימר מעת לעת לעסוק במשחק גם באופן אקטיבי (איזה ניסוח מסורבל, יא אללה), אני שופט לפעמים את המשחק בסרטים בצורה נורא מדוקדקת, ממש טכנית (כן, יש דבר כזה, יכולת טכנית במשחק). ברמה הזאת בראד פיט קצת מסרב להתפתח, לא מתעדן ותקוע על מניירות. אחת מהמניירות הכי בולטות שלו היא מלמלנות (מלשון "מלמול". יש מילה כזאת?) כפייתית, וזה לא משנה איזה תסריט תשים לו בפה.
מעניין מה שאמרת על בראד פיט
כי במידה מסוימת הדמות (אדם שפוי באופן גבולי התוקף את חברת הצריכה המערבית אך למעשה מייצג אותה בפתרונות-שאינם=פתרונות שהוא מציע) מזכיר מאוד גם את תפקידו של פיט ב"מועדון קרב".
רק עכשיו שמתי לב להודעה הזו
מוזר.
בכל אופן, אתה צודק, ואחת התיאוריות שלי היא שב"מועדון קרב", במכוון או שלא, בראד פיט משחק את… בראד פיט. הוא זיקוק של כוכב הוליוודי עם התפקידים השונים שפיט גילם בקולנוע. יש שורה אחת של טיילר ב"מועדון" שמזכירה שורה של ג'פרי ב"קופים" באופן מעורר חשד. אלא שהשורה הזו נמצאת גם בספר, אם אני לא טועה.
מה זה אומר? לא יודע.
שהליהוק מוצלח נורא.
רק עכשיו שמתי לב להודעה הזו
כן השורה היא לגבי הצרכנות גם אני שמתי לב, הוא מצביע על הטלויזיה ואומר " בישבילם אתה יודע מה אנחנו? צרכנים!"
והרי זה ברור שהואר משחק את בראד פיט הרי הוא אומר לו" אני נראה כמו שאתה רוצה להיראות, אני מזיין כמו שאתה רוצה לזיין" הדיימוי של בראד פיט זה הגבר המולם, ולכן הוא משחק בער את… עצמו, מבחינת התרבות הפופלרית כמובן.
נחמד מאוד
חבל שגיליתי את הדיון הזה רק עכשיו, שכן לא נכנסתי לביקורת של "ברזיל" לפני זה עם המשתמש שלי ולכן לא ראיתי את התגובות החדשות שנוספו בה.
קודם כל כדאי לציין שלא ראיתי את שני הסרטים בכמה שנים האחרונות. שנית כדאי לציין שאני מסכים עם דן ברזל ונורטון.
את "ברזיל" אהבתי בצפיה-שתיים הראשונות שלי בו, בסביבות הגיל 17. מאז ההתלהבות הראשונית שלי ממנו נמוגה לה ואני מוצא את זה קל יותר לראות את האלמנטים הגרועים והמביכים של הסרט וקשה יותר לראות את מה שאהבתי בו מלכתחילה. "ברזיל" הוא לא סרט מתוחכם וגיליאם לא היה במאי מתוחכם כשהוא עשה אותו, ותסריטאי גרוע עוד יותר. המסר פשטני, הדמויות שטוחות, והאיזון בין קומדיה לדרמה כמעט אף פעם לא עובד. ב-18 שנים שעברו מאז ש"ברזיל" יצא הוא הספיק להתיישבן. "בלייד ראנר" יצא כמה שנים לפני, אבל התיישבן הרבה פחות, ואני חושב שזה אינדיקציה לא קטנה.
"12 קופים" הוא סרט טוב בהרבה, ואני אוהב אותו יותר. וגם יומו של "פחד ותיעוב" עוד יבוא.
רעיון מצוין.
החל מהשנה: ט"ו באב – יום האהבה. ז' בטבת – יום הפחד והתעוב.
''פחד ותיעוב''
או, הנה דוגמה מושלמת ללמה אני אף פעם לא לגמרי מוכן לקבל את גיליאם לרשימת הפייבוריטים שלי. הוא מאוהב בעצמו יותר מדי.
"פחד ותיעוב בלאס וגאס" הוא התנפחות יומרנית. האוסוציאטיביות והיעדר האמירה לא מובילים אותו לשום מקום מלבד עינוג אסתטי עצמי של הבמאי (נזהרתי שלא להשתמש בביטוי החביב עליי כל כך, אוננות. אופס, הנה השתמשתי).
כל זה לא אומר שאין בו המון קטעים מגניבים בטירוף, רגעים קולנועיים מרטיטים של יוצר מעניין תמיד ואספקטים ויזואליים מרשימים (לפרקים), אבל היעדר כל כיוון, תוכן או תחושה מובהקת של סוג ההזייה שהצופה אמור להישאב אליה, בצירוף עוד תפקיד בינוני של השחקן הכי אובר רייטד בהוליווד (ג'וני דפ), הופך אותו לסרט משעמם ומעצבן.
ועוד הרהור פוסט-דיון: מעבר לעובדה שאני לא נסוג מההכרזה ש"ברזיל" הוא סרט יותר מושלם מ"12 קופים", אני חושב שהדבר העקרוני שהופך את "12 קופים" לסרט יותר אפקטיבי (כזכור, התחלתי את הדיון מזה שאני יותר אוהב אותו), זה שהוא סרט פחות תיאורטי ויותר רגשי.
זהו, סתם התחשק לי להגיד את זה.
מה צריך לדחוף לך לגרון
כדי שתבין שאם מישהו לא מצא בסרט אמירה, זה לא בגלל שהוא מסוגל להבין רק מה שדוחפים לו לגרון בכוח? תן מינימום כבוד לאנשים שאתה מתדיין איתם.
השאלה היותר חשובה היא
איזה שימוש גיליאם עשה בכלים הקולנועיים שעמדו לרשותו בשביל לשרת את הבסיס של הסרט. ואפשר לומר, לאור הניסוח שלך, שיש משהו בבחירה של גיליאם. הוא לקח סרט על פחות מכלום ועשה ממנו משהו שהוא כמעט פחות מכלום (כמעט, כי כנזכר בהודעתי הקודמת, גיליאם תמיד מבריק לפחות קצת). יותר מדי פעמים במהלך הסרט, ולמעשה, כמעט בכל נקודה בסרט, נדמה שהאינסטינקטים של גיליאם, שנידונו כבר בהודעה קודמת של מר ברזל, פשוט בגדו בו. הבחירות שלו לא משרתות שום דבר פרט למגניבות. "איזה יופי, בואו נביא אותה בשוט מעוות, זה כזה קולי ומדליק!" "איזה צחוקים זה יהיה אם יהיה פה זנב ענק של זינוזאור!", "היי, זה צילום של סחרחרת! למה שלא נסתחרר עם הסחרחרת בעצמנו? גאוני!!!1".
כך, באותה רוח כאילו אוונגרדית ובעצם סתם חסרת חוט שדרה, מתנהל לו הסרט, והאמירה, או אם להשתמש במילה פחות כובלת, התוכן – שאמור להיות מכלול של דברים ולא איזה רעיון ערטילאי שמסמנים עליו וי – לא מתגבש בכלל.
לא תיארת שום דבר בהודעה שלך
שלא תופס (פי כמה וכמה) על "ברזיל". המילה שאתה מחפש, מה שיש ב"ברזיל" ואין ב"פחד", הוא מה שאנחנו קוראים לו עלילה. נכון, יש עלילה ב"ברזיל", אבל זה לא אומר שהעלילה טובה, או מקורית לכשעצמה, או שיש בה משהו מעבר להיותה הדרך הפשוטה והקלה ביותר לגרום לצופה לשמור על עניין לאורך הסרט, וגם זה לא ממש עובד. נכון, אין עלילה ב"פחד", אבל זה לא אומר שאין חוט מקשר. החוט המקשר הוא הרעיונות, הסגנון הוויזואלי, המשחק והטון. יש משהו מאוד משעשע בזה ש"ברזיל", שהרעיונות שלו כל כך סתמיים ואינם קשורים לשום מציאות מוכרת זוכה אצלך למקום כל כך מכובד ברשימת יצירות המופת, ו"פחד", שעוסק בעולם אמיתי (דרך מבט מעוות משהו) זוכה לבדיוק ההיפך.
אפסח על התודה הקבועה שאני חב לך
על כך שאתה מגלה לי מה בעצם אני חושב, ואעבור ישר לעניין:
לא, מה שאני מחפש זה לא עלילה (שדווקא קיימת ב"פחד ותיעוב", גם אם היא לא מעניינת במיוחד. סליחה, לא מעניינת בכלל). מה שאני מחפש זה איזשהו רמז כלשהו, סימן שיעיד שהאדם מאחורי המצלמה עושה את מה שהוא עושה מתוך תחושה ברורה של כיוון שהוא רוצה להוליך אותי בו. ב"ברזיל" יש את זה ועוד איך, וגם אם הרעיונות נדושים (הלא נאמר כבר שאין חדש תחת השמש), הם מוגשים על מצע רענן של מחית על תמונה של עלי חסה, קולנוע מבריק, טורד מנוחה ויפהפה.
"פחד ותיעוב" הוא סמטוכה, וכל החוטים המקשרים שאתה מדבר עליהם – המשחק, הרעיונות, והסגנון – נראו לי פשוט כחלק מהסמטוכה הזאת. אפשר לפתור את זה ב"אבל זה כל המסר" או ב"נו, המצב הנפשי של הגיבורים הוא בדיוק כזה", אבל התוצאה הסופית היא לא תחושה של היסחפות לתוך טריפ רע והתמודדות עם העוולות ההיסטוריים של שנות השישים, אלא של מבט אנתרופולוגי מתיש ומונוטוני על טריפ רע של מישהו אחר.
עוד שתי נקודות:
* מאוד קשה לי עם האמירות בסגנון "לא תוכל להבין את זה אם לא קראת את הספר". הסרטים היחידים שיש להם רשות לדרוש השלמה מהספר הם סרטים שמעבדים קלאסיקות ויכולים להניח שרוב הצופים בהם כבר קראו את המקור הספרותי (דוגמת "שר הטבעות" שמשתמש ביחסים שלו עם הספר בצורה מעולה). מאידך, יצירה שפונה לקהל הרחב ומעבדת ספר לא לגמרי קאנוני, לא יכולה להתחמק מאחריות בשיטת "אם לא קראת את הספר חבל לך על הזמן". אפילו ב"2001: אודיסאה בחלל", שיצא במקביל לספר באותו השם ודרש את קריאתו לצורך הבהרה עלילתית, הבחירה לשמור על עמימות לא נעשתה מתוך הקנטה של הצופים אלא מתוך בחירה שהיתה רלוונטית לשלמותו של הסרט כיצירה נפרדת.
* אין ב"ברזיל" רעיונות שקשורים לשום מציאות מוכרת? אתה בטוח שראינו את אותו הסרט?
אתה יודע מה
עזוב מציאות מוכרת. בוא נשנה את זה למציאות רלוונטית. מה שגיליאם אמר ב"ברזיל" היה יכול להיות לא-בדיוק-אבל-בערך רלוונטי בשנות הארבעים-חמישים, מקסימום בשנות השישים. בשנות השמונים, כשהסרט נעשה זה כבר היה עניין של רטרו. עכשיו זה עניין של היסטוריה עתיקה.
לעומת זאת, מה שגיליאם אומר ב"פחד" היה רלוונטי בזמן עשיית הסרט והפך לעוד יותר מאז הבחירות האחרונות בארה"ב. שים לב גם שבזמן שהביקורות המקוריות של "פחד" היו רובם ככולם שליליות, הביקורות של מהדורת הדי.וי.די. של קריטריון שיצאה השנה הם בעיקר חיוביות (לא, לא בגלל התוספות). כמו תמיד, לקח זמן לקהל להתאפס על עצמו ולהבין מה זה מה, וכמו תמיד, ישראל היא האחרונה לעשות רה-אוולואציה לסרט שלא נחשב ליצירת מופת בזמן יציאתו.
מה הכוונה ברלוונטי?
שזאת תהיה נקודה חדשה? ברור שזאת לא נקודה חדשה בערך מרגע פרסומו של "1984" ואילך. אבל מתי בדיוק הנושאים שבהם "ברזיל" מתעסק הפסיקו להיות רלוונטיים לחיינו? אילו תהליכים חברתיים שחררו אותנו סופית מהעיסוק בשלטונות עריצות מוסווים, הפסד האדם למכונה וקהות הרגשות של חברה בצל אלימות?
אני חושב שאלה נושאים רלוונטיים. העובדה שכבר דשו בהם בשנות הארבעים לא הופכת אותם לפחות רלוונטיים, רק פחות חדשניים בתחום האומנות, מה שמאלץ אותם להיות יחודיים ומעניינים בסגנון ובגישה שלהם. ל"ברזיל" יש את זה. לטעמי, זאת אומרת.
מה הכוונה ברלוונטי?
הכוונה ברלוונטי היא רלוונטי, לא חדשני. לא התכוונתי לזה שהרעיונות נשחקו עם השנים, אלא לזה שמציאות החברתית והפוליטית בעולם המערבי השתנתה מאז שנות הארבעים-חמישים. החפיפה בין הרעיונות של "1984" או "ברזיל" לבין העולם המודרני אחרי קריסת הקומוניזם היא קטנה עד בלתי קיימת.
זה שאתה מדבר על שלטונות עריצות מוסווים כבר אומר שאתה בן אדם חכם יותר מכל דמות ב"ברזיל", וסביר להניח מיוצרי הסרט. אין שום עריצות מוסוות ב"ברזיל", הכל שקוף וגלוי לעין, צריך ממש להתאמץ כדי לא לראות את זה. וזה בדיוק מה שעושה את הסרט לפרימיטיבי וילדותי. העריצות הגלויה הייתה נושא לגיטימי לפני חצי מאה, עכשיו היא כבר ממש לא.
הפסד האדם למכונה? אני לא יודע, אני אישית לא הפסדתי הרבה. הטכנולוגיה ב"ברזיל" כל כך מוגזמת ומגוחכת בחוסר הפרקטיות שלה שאי אפשר לקחת אותה ברצינות. גיליאם מראה לנו גרסה מאוד פשטנית וחד-צדדית של העתיד הלא-רחוק, ובה *כל* סוג של קדמה וטכנולוגיה גורעת מאיכות החיים. האם אתה מעדיף לחזור עשרים שנה אחורה ולוותר על כל הטכנולוגיה שקיימת עכשיו ולא הייתה לפני? עשר שנים? חמש שנים?
קהות החושים בצל האלימות? שוב, גיליאם מציג את הנושא בצורה לא מפותחת. איפה רואים את זה בסרט חוץ מבהתקפה הטרוריסטית על המסעדה? כן, כולם חיים בצל האלימות, אבל זה תמיד נמצא עמוק ברקע, כך שאפשר באותה מידה להאשים את הסרט שהוא עצמו קהה לאלימות שהוא מציג בזה שהוא לא נותן לה את קדמת הבמה.
להגיד ''חוץ מבהתקפה הטרוריסטית על המסעדה''
זה קצת מצחיק, לא? אני יכול לפסול את הציטוט ההוא שהבאת קודם מ"פחד ותיעוב", ולטעון שכל מה שראית היה פרי דמיונך. הסצינה הזאת משמעותית ביותר, היא מנקרת לאורך כל שאר הצפייה בסרט, ולהתעלם ממנה זה פחות או יותר כמו להתעלם מהטוויסט של "מועדון קרב" (לא שאין כאלה שעושים את זה כאן).
הטכנולוגיה – אתה באמת שואל אם אני מעדיף לחזור אחורה? התשובה היא שאני לא יודע, אבל ביקורת בכל אופן צריכה להישמע, והביקורת במקרה הזה היא על התלות המוגזמת של חברה בטכנולוגיה. לטעמי האישי, כן, חסר איזון. אתה רשאי לחשוב אחרת, אבל מכאן ועד לטעון שהביקורת לא רלוונטית (אפילו שהטכנולוגיה מגוחכת ומסורבלת באופן מוגזם – חלק מהקריקטורה שבעזרתה הסרט מקצין את האמירה), זה כבר ממש זינוק בלתי אפשרי.
עכשיו, שים לב – גיליאם אמנם מבקר סוגים של עריצות טוטאליטרית ב"ברזיל", אבל הוא מאוד מרחיק את הדיון מנושא השליט הכל יכול. גיליאם רומז לא אחת לאורך הסרט, בעזרת דמויות כמו הבוס, האם ובעצם כל הסביבה, שמדובר על עריצות אחרת, מחשבתית, של הסביבה, עריצות הפוליטיקלי קורקט (אני לא בטוח אם המושג היה קיים אז, אבל זה *באמת* לא רלוונטי), עריצות ההורים, עריצות משרדי המנהלים, עריצות המזגן. זאת העריצות של "ברזיל", ולדידי היא רלוונטית מספיק. לקחת את הקריקטורה על החברה ולטעון שבגלל שחברה *זהה* לזאת שבקריקטורה לא קיימת הקריקטורה לא רלוונטית, מעיד בעיקר על זה שלא הבנת את הסרט (חה, חה, חה. אתה ביקשת את זה). טוב, אולי היית צריך לקרוא את הספר.
נו באמת
יש סצנות ויש סצנות. סצנות הטוויסט למיניהם הן בעלות חשיבות מיוחדת כי הן באות לקראת סוף הסרט ומקבלות דגש מיוחד ע"י דיאלוגים, בימוי, עריכה, ווטבר. הסצנה ממנה ציטטתי מ"פחד ותיעוב" היא סצנה כזאת. סצנת ההתקפה הטרוריסטית היא סתם עוד סצנה בסרט שגיליאם לא מנסה לרמוז לצופה בשום צורה שהיא חשובה יותר מכל סצנה שבאה לפניה או אחריה. לפחות לדעתי. דן ברזל, שומע? עבור.
הקטע עם הטכנולוגיה באמת מציג דעה לגיטימית, שאין לי שום בעיה שתהיה בסרט הזה או בכל סרט אחר. אבל הוא כן מציג אותה ב*צורה* ילדותית ומטופשת, שלא נועדה לשכנע אף אחד חוץ מהמשוכנעים, אם בכלל. אם זוהי לדעתך המטרה של סאטירה, אז כן, הצורה בה גיליאם מציג את הטכנולוגיה היא באמת מאוד קולעת.
נכון, אין שליט כל יכול ב"ברזיל", אבל זה לא ממש משנה, כל עוד יד השלטון היא כל כך דומיננטית. מן הסתם אני לא אמור להזכיר לך שכבר בסצנה השלישית (אני חושב), פורצת יחידת ימ"מ לדירתו של באטל ולוקחת אותו בכוח. אפילו ברוסיה הסובייטית דברים כאלה לא נעשו אחרי עידן סטאלין (שהיה להזכירך עד תחילת שנות החמישים, אהם). נכון, כולם חוץ משני הגיבורים אשמים בצורה כזאת או אחרת, אבל אם גיליאם ניסה להגיד שהם אשמים יותר, או אפילו באותה מידה, כמו השלטון, גם את זה הוא לא הצליח, או לדעתי בכלל לא ניסה, להדגיש.
אני לא רוצה להיות פוליטי
אבל דברים כאלו (יחידה שפורצת לבית ולוקחת ממנו מישהו בלי להסביר לאף אחד כלום) מתרחשים יום-יום בעולם, ולא רק בישובים הנמצאים לא רחוק מאיתנו, אלא במקומות רבים אחרים.
איזה שלטון?
מי שפורץ לדירה בסצינה השלישית הם כמה סוכנים מבולבלים שנשלחו לשם ע"י – נכון, המכונות. האם אתה באמת חושב שהסוכנים האלה מותקפים ע"י הסרט יותר מכל אחד אחר? בפירוש לא. הם זוכים לאותו טיפול מגחיך. הם לא בני זונות עם כוח אינסופי, הם סתם עוד שני אידיוטים. וכולם עבדים לא לשלטון טוטאליטרי אלא לטכנולוגיה ולבירוקרטיה.
מה שגיליאם בעצם עושה, אם אתה רוצה הקבלה "רלוונטית" בימינו, זה לומר שהעריצים, האחים הגדולים של דורנו הם הטכנולוגיה והבירוקרטיה. לא מדובר יותר בסטאלינים אכזרים עם שגעון גדלות, כי אם במדעים מפוקפקים ומערכות שלטון דמוקרטיות שמנהלות את חיינו בלא פחות גיחוך. ובאמת, בלי לנסות להתפלפל, "ברזיל" בעיני הוא יותר סרט שמנסה להציג עתיד שהחברה שלנו עשויה להתפתח לתוכו מאשר להציג את הסכנות הטמונות בחברות מסוגים אחרים. במובן הזה, העריצות מוסווית בצורה מושלמת – לכאורה מדובר בחברה קפיטליסטית שאתה יכול להתפתח ולצמוח בה קדימה, לעבודה יותר טובה, למשרד יותר גדול, אבל למעשה, מדובר בחברה שהיא עבד לצמיחה הזאת. אם זה לא רלוונטי, אני לא יודע מה כן. לגבי הצורה? נו, כרגיל, העניין המעצבן הזה עם הטעם.
א. התשובה בגוף השאלה
האם העלמתו של אינסטלטור חסר רשיון היא סוגייה ביורוקרטית? כן, ברור. זאת בסך הכל העצמה אלימה של מנגוגני ממשל. לא הורגים את האינסטלטור כי הוא יצא נגד הקומוניזם, או כי הוא המרה את פיו של הצאר, אלא כי הוא פעל ללא רשיון. גיליאם סומך עליך שתסיק מכאן באיזה סוג של עריצות מדובר.
ב. "ברזיל" הוא לא סרט צר. מנסה לעשות חיבור בין רמה חברתית ומדינית לבין הרמה האישית. כפי שאמרתי קודם, העבדות של החברה המודרנית (אולי יש לומר, האמריקאית) היא לטכנולוגיה ולביורוקרטיה, אבל גם לציפיות התא המשפחתי וההורים, לצורך להתקדם בסולם הדרגות הקפיטליסטי, לבוסים שלא שווים רבע ממך. הכל סימפטומים של החברה שלנו, וגיליאם נותן תמונה פנורמית שלהם, ואף לא מסתפק בזה ויוצר חיבורים בין הרמות השונות (למשל, האם המתנתחת תדירות היא בעצם דוגמה נוספת לעבדות הטכנולוגית). בעיני זה די והותר בכדי להקנות משמעות לדברים.
אתה מדבר ברצינות?
העלמתם של אנשים המתנגדים לשלטון היא סוגיה ביורוקרטית? ומי העביר את החוק או התקנה המרשה את הפעילות הזאת? מנכ"ל קופת החולים? הפקידה במשרד הרישוי?
אבל איזה מין התנגדות לשלטון היא זו?
הבחור בסך הכל מנסה להעניק לאזרחים את אותו שירות לו הם נזקקים, רק ברמה יותר גבוהה ובלי שיחות טלפון אינסופיות. אבל החברה, שמבלבלת את הערכים עם האמצעים, רואה לנכון לחסר אותו מפני שהוא פגע במה שהפך ליקר לה מכל – מנגנוני הביורוקרטיה שמקיימים אותה. אין פה סוגייה עקרונית, אין פה אדם שממש מנסה לערער את ראש הפירמידה, כי אין ראש לפירמידה הזאת. רק שיטות עבודה שנשמרות בקנאות. לפיכך, החיסול הוא התנפחות לא פרופורציונלית – כראוי לסאטירה – של מנגנוני הביורוקרטיה.
אולי זה רק אני
אבל מההיכרות שלי עם ביורוקרטיה, היא יותר פאסיבית מאשר אגרסיבית, אלא אם כן אתה זה שצריך משהו. בקיצור, היא לא הורגת אנשים, גם לא בסאטירה. אם בסאטירה של גיליאם היא כן, אז זה רק מראה את כמה שהסאטירה אינפנטילית, מגוחכת ולא אמינה.
שמע, אם נמשיך לפי קו המחשבה שלך,
אין לגיטימציה לסאטירה שהיא לא מחזה נטורליסטי של צ'כוב.
בעולם שלנו, ביורוקרטיה הורגת, או פוגעת באנשים רק באופן פסיבי (הייתי מונה דוגמאות מישראל 2003 אבל אני חושש לפתוח ויכוח פוליטי). התהליך הזה שבו אנשים יוצאים נפסדים בגלל ביורוקרטיה הוא מה שכיניתי קודם "בלבול בין האמצעים למטרה" – הרי מערכות השלטון השונות אמורות לשרת את האזרחים. כשזה מגיע לרמות מסוימות של הקצנה, הביורקרוטיה כבר הופכת לשליטה העליונה שלנו, ובמקרים רבים – שוב, את הדוגמאות בטח תדע להשלים – אנשים גם נענשים על הנסיון לעקוף את ההליך הפורמלי. גיליאם מתעכב על התופעה הזאת, ובחדות אבחנה – לטעמי – לוקח את הרעיון הזה צעד אחד קדימה: מה אם הביורוקרטיה היתה הורגת באופן אקטיבי? מה אם היו הורגים אנשים שמפרים את שלוות פעולתם של מנגנוני השלטון, לא כי הם מאיימים על האנשים בשלטון אלא כי הם מאיימים על המנגנונים? זה רעיון רלוונטי, אבל אם תטען שהוא לא תואם אחד-לאחד את את המציאות שלנו – מה לעשות, אני אסכים איתך. ככה זה, סאטירה.
נו, אז איפה עובר הקו בין סאטירה לבבל''ט?
אני חושב ש"ברזיל" מאוד קרוב לקו הזה. הגאוניות של סאטירה היא לא הגזמה עד שכמעט ולא רואים את החפיפה בין הסאטירה לבין המציאות אותה הסאטירה מגזימה למטרות סאטיריות. הגאוניות היא בדקות של אותה הסאטירה, בטשטוש הגבול בין הסאטירה למציאות. תראה את "השליח ממנצ'וריה", תראה את "לכשכש בכלב". יש סאטירה ויש סתם בניית מגדלים באוויר.
לא ראיתי את ''השליח ממנצ'וריה''
את "לכשכש בכלב" דווקא ראיתי, ובתור מי שמחשיב את עצמו על גבול הסוגד לדיוויד מאמט, אני יכול להגיד בקלות שזה אחד התסריטים החלשים ביותר שלו.
ואולי זה קשור לוויכוח – כי מה שיש ב"לכשכש בכלב" זה פואנטה סאטירית מאוד חזקה, מאוד מבוססת המציאות, וזהו. מה שאין בו זה מעוף אומנותי או אכזריות אמיתית, ומכאן שאין בו גם הומור אמיתי (אולי כמה פאנצ'ים חזקים. בכל זאת, במאמט של "אוליאנה", "גלנגרי" ו"סטייט פינת מיין" עסקינן). ב"ברזיל" יש סאטירה שמפליגה הרחק מהמציאות, ולטעמי יש לה בזכות העובדה הזאת הרבה יותר כוח. היא לא צוחקת על קלינטון או על מלחמת המפרץ – היא צוחקת עלי ועליך, היום ומחר.
כדאי לציין
שנקודה מרכזית בעלילה של "ברזיל", לפיה מוצאים להורג מתבקשים לשלם על ההוצאות של הוצאתם להורג, מה שרייבי אולי יכנה "סאטירה אינפנטילית, מגוחכת ולא אמינה", מבוססת על המציאות.
את החלק הזה דווקא תמיד אהבתי
הזכיר לי את תקופת עלייתי ארצה כשאמא שלי התבקשה לשלם על ויתור על האזרחות הרוסית שלנו, שהיה כמובן מנדטורי.
שומע, שומע
אני עם גונקל. זו לא סתם סצינה, זו סצינה מאוד מהותית. לכל אורך הסרט לא לגמרי ברור עניין הטרוריסטים, ומכמה זוויות – האם יש בכלל טרוריסטים, או שזו קנוניה ממשלתית? נגד מה הטרוריסטים נלחמים? האם הטרור שלהם הוא שלילי או חיובי? מוטעה או צודק? וכמובן – מה החלק של ג'יל בכל הסיפור?
יש שתי סצינות עם פיגועים – אחת במסעדה הצרפתית, והשנייה בחנות הבגדים – וההשוואה בין השתיים היא בלתי נמנעת, ונותנת משקל רב לכל אחת מהסצינות.
יתרה מכך, סצינת הפיגוע הראשונה היא חלק מסצינה מאוד מהותית לסרט כולו, בו אנו לומדים להכיר את סם לורי. זו ללא ספק סצינה מעצבת לדמות הראשית של הסרט ולעולם בו הוא חי.
סצנה מעצבת לדמות הראשית?
עד כמה שאני זוכר גם סם מתעלם מהסבל של הנפגעים בסצנת המסעדה. בסצנת חנות הבגדים הוא מגיב בצורה מעט יותר אקטיבית. מה אמורים להסיק מזה? שהאהבה העזה שלו לג'יל עשתה ממנו… מה בדיוק?
טוב, נו
צריך לראות את הסרט עוד פעם. הפעם האחרונה הייתה לפני כארבע שנים. ראוי לציין שיש לי כבר שנים רבות את הדי.וי.די. המשולש של הסרט קנוי בבית, ובנתיים ראיתי רק את התוספות שבדיסק השני.
מה הכוונה ברלוונטי?
בעניין פחד, כמו שכבר אמרתי לך- אם להאמין ללפחות שני אנשים שראו אותו ואכלו כמה טריפים בחייהם, כל ההתרחשויות בסרט עוקבות אחרי הגיון מדוקדק מאוד של תודעה תחת השפעה של סמי הזיה מהקטגוריה המדוברת.
לא במובן הרחב, של "הזוי ומעורפל ועם הזיות" אלא במובן הצר, של תופעות ספציפיות, צורות זרימה, התחזקות והיחלשות, תגובות נפשיות,וכו'.
הסוריאליזם שלו מציית, כניראה, לחוקים נוקשים והוא לינארי כמעט תחת מבט מסוים.
עולה השאלה
אם לא לגיטימי לעשות סרט המבוסס על ספר שדורש ידע מוקדם של הספר, האם לגיטימי לעשות סרט המבוסס על סם שדורש היכרות עם אותו הסם?
אני לא יודע אם זה נשאל כבדיחה,
אבל זאת באמת בדיוק אותה שאלה. והתשובה שלי: לא.
אחד מהדברים הכי מעצבנים זה שכשאתה אומר שלא אהבת איזה סרט, מישהו עונה לך "טוב, חכה שתקרא את/ שתראה את/ שתיקח את/ שתבקר ב/ שתילחם ב ______".
יצירה צריכה לעמוד בפני עצמה. נכון שהיא פועלת במחרב חברתי ותרבותי מסוים, אבל היא לא יכולה לחיות רק על התייחסות לחוויה מסוימת או יצירה מסוימת. היא צריכה לתקשר את החוויה הזאת לקהל. אחרת היא פגומה מאוד.
מחרב תרבותי. אימצתי.
ועולה ועולה השאלה
האם לגיטימי לעשות סרט על מלאי בלתי מפלה של סמים, שדורש הכרות עם כל חבר וחבר באינבטר הסמים, כמו גם עם הסה"כ?
עולה השאלה
שאלה טובה. למען האמת, לאחר היכרות טובה יותר עם פטריות ההערכה שלי לסרט גדלה במעט. לא מספיק כדי להסכים שזה סרט טוב, אך ידע מקדים (בסמים, בספרים, בהיסטוריה) בהחלט עוזר להעריך את הדקויות שבו.
ראית אותו שוב אחרי?
או שסתם נזכרת בו ברגעים קריטיים?
גם וגם
אם כך
אז המצב גרוע יותר. הסרט התדרדר לקלישאות.
גם המעבר בזמן לא עשה לו טוב. זו קלישאה קלאסית, ומוטיב חוזר, שלשנות הששים היה פוטנציאל עצום שלא התממש, לעשות סרט כמו "פחד ותיעוב" בשנות השבעים, היה עשוי להיות אפקטיבי וחדשני. לעשות סרט כזה בשנות התשעים, זה סתם מעשה מיושבן ונדוש.
אבל מעבר לכך, מדובר בדוגמא קלאסית, לסרט שבו הטקסט של הסרט מאפיל על הסאבטקסט שלכאורה גלום בו. בפנקסי "פחד ותיעוב" הוא מהסרטים הגרועים בהיסטוריה. מסה של גיבובי שטויות, קולות לא ברורים, ותמונות סוריאליסטיות (בעצם כבר עברנו את הויכוח הזה, אז לא סוריאליסטיות, הזויות או איך שלא תרצה לקרוא להם). גם אם הסאבטקסט היה מבריק ואוונגארדי באמת, הוא עדיין היה טובע בים הטמטום.
ולחשוב שזה הבמאי של 12 קופים.
מיושבן ונדוש?
כמה סרטים על הכשלון של שנות השישים אתה מכיר? ובבקשה על תזכיר שטויות כמו "החברים של אלכס".
גיבוב של שטויות? זה כבר עניין של העדפה. כאמור, אני מעדיף את הגיבוב שטויות של "פחד" על הגיבוב שטויות של "ברזיל". יכול להיות שקריאת הספר היא מה שעשה עבורי את ההבדל, או אולי סתם יש לי זיקה מיוחדת לנסות ולהבין גיבוב של שטויות עם טעם במקום להעריץ בצורה עיוורת גיבוב של שטויות ללא טעם.
האמת היא
שהראשון שהציג בפני את בעיית הפוטנציאל הלא ממומש של שנות השישים, היה דוקא ספר ולא סרט.
the laws of our fathers של סקוט טורו. אבל אם להזכיר ולו סרט אחד שאני זוכר, הרי שלמשל ב"מלון מליון הדולר" (או איך שלא קראו לסרט של ונדרס, גיבסון, וכמובן גובוביץ). סרט לא גדול כשלעצמו. בסרט, הסאבטקסט של "פחד ותיעוב" כולו, היתה גלומה בדמות ביטלסית אחת. (ובאופן הרבה יותר ציני, בוטה, ומרענן).
ועוד משהו. אם בדמות הביטלסית, היא רפרוף לגדולה של שנות השישים. ואם בספר של סקוט טורו (שאין לי מושג אם קראת), היה דיון מלא, על ההבדלים בין הפוטנציאל לתוצאה. הרי שב"פחד ותיעוב" לא קיבלנו דבר, מלבד התוצאה, לא נרמז לנו כלום על הפוטנציאל, ולמעשה הסרט נדרש לסמוך על הידע והזיכרון של הצופים. האם אתה גם אומר שצריך לראות את "פחד ותיעוב" בסמיכות ל"נקודת זבריצקי" למשל, כי אחרת לא נדע דבר על הפוטנציאל והתוצאה?
לא הבנתי
הכישלון של שנות השישים הוא נושא שנלקח ישר מהספר המקורי של "פחד ותיעוב", שפורסם בתחילת שנות השבעים. וכבר אז זה היה הנושא הכי טרי בעולם, שכן פורסמו כבר ספרים בשנות השישים שדיברו על אותו הנושא (The Electric Kool-Aid Acid Test, למשל). אתה מביא בתור דוגמה לספר שדיבר לראשונה על הנושא ספר שפורסם ב-1996?
''הראשון שהציג בפני''
עם דגש על המילה "בפני".
ואגב, את הניק שלי אתה יכול לשנות גם ל"נורטון, והידע הספרותי המוגבל".
תיאורטי ורגשי
אני לא מקבל את הטענה שלך. העובדה של"12 קופים" יש רובד רגשי מפותח יותר מל"ברזיל" הפייתוני והגרוטסקי לא גורעת מהרובד התיאורטי שלו.
מבחינתי, חצי סרט מתנהל ברמת הסאבטקסט, בניתוחים תיאורטיים וגיבובי תילי תילים של פרשנויות על אלמנטים דקים מאוד, שעם כל במאי אחר היו הולכים לאיבוד לגמרי.
קח את המשפט שד"ר ריילי אומרת לאוון, הפסיכיאטר הזקן: "אחרי הכל פסיכולוגיה היא הדת החדשה, אנחנו קובעים מה נכון ומה לא נכון. אני מאבדת את אמונתי". בראש ובראשונה יש לזה אימפקט רגשי – תפיסת עולמה של הדמות הראשית מתערערת, היא מפקפקת בעולם שסביבה ובעצמה. אך מעבר לכך זה מתחבר לדיון תיאורטי רחב שמתקיים בסרט, שעוסק באלמנטים שמגדירים בשבילנו את המציאות (עפ"י הסרט מדובר בשילוש הקדוש של תקשורת, מדע ודת), ובאופן בו התודעה שלנו נכנעת להם ללא פקפוק.
תיקון עצמי
ההבדל הוא בעצם בין אירוני לרגשי, רק שאירוניה מפנה אותך הרבה יותר בכוח לעבר התיאוריה.
מעבר לכך, אני שוב חושב שבמקרה שציינת, כמו עוד אחרים, יש משהו קצת אין יור פייס בפן התיאורטי של "12 קופים". מה ששומר על הכוח של המשפטים האלה הוא התחושה החזקה של המקום הרגשי האמיתי שמתוכו הם נאמרים.
אני אכנס לדיון פה עם הערה קטנה
"ברזיל" תמיד הזכיר לי את "פרנהייט 451" מבחינת אופי הסרט – שניהם, אגב, מהסרטים המוערכים ביותר על ידי.
סרט אידיאולוגי ברור עם מסר מאוד מובנה, שמועבר בצורה מיוחדת ואף בוטה.
לעתים, יש הרגשה שחלק גדול מהדמויות נבנו על מנת להציג מסר ותו לא, הן נעדרות עומק מעבר לכך. אני חושב שיש בכך הרבה מאוד אמירה של הבימאים (שבשני המקרים היו הדומיננטים ביצירת הסרט*), שבחרו לעתים לוותר על עומק בנקודות מסוימות כדי להדגיש יותר את האמירה.
"12 קופים" מאוד שונה מכיוון שהוא הרבה יותר אישי, מבחינת הסיפור שהוא מספר. נכון שהוא נוגע לשואה כלל אנושית, אבל אני, לפחות, לא הרגשתי דאגה לגורל המין האנושי כפי שהזדהתי עם קול עצמו.
* – הספר של ברדבורי, לפחות בתרגום לעברית, לא מגיע לקרסולי הסרט.
ראיתי לאחרונה את פרנהייט 451,
ו"לא התלהבתי" זה תיאור חלש של התגובה שלי. פרט לעובדה שהשתעממתי קשות, גם חשבתי שהוא ממש לא מוצלח. היו המון נקודות לאורך הסרט שאני ושותפיי לצפייה פלטנו "מה?!" מבולבל בקול רם.
יכול להיות שזה סרט גאוני עתיר סימבולים ורעיונות. כל מה שאני ראיתי שם זה משהו מבולבל ולא מובן, שעושה דרמטיזציית יתר מכל מיני דברים ולא ממש עבד כדי לחבר אותי עם שום רעיון שהוא אולי רצה להגיע אליו. אמנם הרעיון שהוא מבוסס עליו קצת יותר קוהרנטי מאשר "אקוויליבריום" (נו, בכל זאת מבוסס על ספר), אבל ב"אקוויליבריום" לפחות היו סצינות אקשן מרהיבות עין, בין הקלישאות הז'אנריות חסרות העקביות והמשמעות, שהחזיקו אותי ערה.
כמובן, עוד מעט יגיע רייבי ויגיד שזה ככה כי הבמאי רצה לצחוק על הצופים שלא מבינים את הסרט או משהו, וישלח אותי לצפות בו שוב, אז נעזוב זה. אנחנו כבר יודעים לאן הדיונים האלה מגיעים.
דווקא לא
מן הסתם היה לבמאי (אחד בשם פרנסואה טריפו) קשר לסרט ולרעיונות אותם הסרט מציג ולצורה בה הוא מציג אותם, אבל הקשר הזה היה רופף מאוד. זה נבע בחלקו מזה שטריפו לא דיבר אנגלית.
ואללה?!
לא ידעתי שטריפו לא דיבר אנגלית. סתם מעניין אותי לדעת – מי אחראי לשינויים הרבים (והמבורכים) שעבר הספר בעיבוד לסרט?
נו, כל יום לומדים משהו חדש.
(למותר לציין שאני לא מסכים לחלוטין עם בוג'י).
''מבורכים''?
אתה מסוגל לפרט?
תשובה לקיפוד ולבוג'י
כן, השינויים הם מבורכים. בואו ונראה – בסרט, האיסור הוא על כל הטקסטים, בספר – רק על רשימת ספרים כלשהיא. משום כך, הסרט יכול לספק סצינות חזקות מאוד, בהן מודגם אותו עולם-ללא-טקסט (מונטאג קורא עיתון, התיק האישי שלו, כיצד מלשינים עליו).
בספר מלעיט אותנו ברדבורי, מספר פעמים (אחת מהם כבר בפתיחה!), במסקנה מהמסר בצורה הבוטה ביותר שלה. כשאני קראתי את זה (מדובר על כל הקטע של ההנגדה של קלאריס אל מול אישתו של מונטאג, ובעיקר לתיאור התחושות והמחשבות שלו בקטע זה) הרגשתי שמתייחסים אלי כמו אל מטומטם. בסרט טריפו עושה זאת בצורה הרבה יותר עדינה, ומוליך אותנו אל המסקנה בלי טקסטים נדושים.
ברדבורי גם מחליש את עצמת הטיעון שלו, כשהוא מכניס את כל סוגיית המלחמה והופך אותה לכל כך מרכזית. או, לדוגמה, בכל הסיפורים על הצעירים שמשתוללים במכוניות – בקטעים אלו הוא נשמע ממש כסבתא זקנה שמתגעגעת אל הימים בהם "היא היתה צעירה" ומתלוננת על הנוער.
יש עוד הרבה נקודות, חלקן, ללא ספק, נובעות מכך שהתרגום היה מזעזע, לטעמי, ורמת העברית ממש הפריעה לי.
וכמובן, כאן נשאלת השאלה,
למה הם עדיין לובשים קסדות, גם כאשר תפקידם לא לכבות שריפות? או, במלים אחרות – יש סרטים שסוג כזה של צייקנות מוצדק. בהקשר של פרנהייט, ממש לא. כלומר – זה לא לעניינו כיצד הוא יודע לקרוא (יכול להיות, שבדיוק כמו בספר, כשהוא היה ילד עדיין היה מותר לקרוא ספרים).
מהו המסר של הסרט? טוב, ראשית כל, את מכניסה אותי פה לדיון שלא השתתפתי בו, ומערבת מין שלא במינו. בניגוד לסרטים שבהם על פניו אין מסר והויכוח הוא האם הוא קיים (כדוגמת אותו סרט של ורהובן שבכלל לא ראיתי) הרי פרנהייט ממש "צועק" שיש לו מסר. כן, יכול להיות שהמסר הוא ברמה של… המממ… כיצד ניסחת זו בעדינות "מד"ב לכיתה א"', אבל הוא עדיין ברור מאוד – טריפו לקח את המסר על צנזורה של הספר (והוא לא ברמה של מד"ב לכיתה א'?) והקצין אותו כך שיכלול חברה בסגנון "עולם חדש מופלא", שהטמטמה מצפייה בטלוויזיה ומרוצה מאוד מהמצב הזה, עד כדי כך שהיא כועסת על מי שמנסה להעשיר את עולמו התרבותי – חברה שהעלימה את החריג באופן מוחלט. יש בסרט ביקורת מאוד משמעותית נגד הטלוויזיה (כתוביות הפתיחה, לדוגמה). מכיוון שאין כאן אותיות גדולות, נא לדמיין שאני צועק את המלים הבאות: אני לא מסכים עם המסר.
מה שהופך סרט כזה למעולה בעיניי, הוא לא איכות או מורכבות המסר (ובתכל'ס, אפשר לפשט כל מסר של כל ספר/סרט למשהו שיהיה זכאי לכינוי המרנין מפיך "מד"ב של כיתה א"'), או אפילו כמה אני מסכים עימו, כמו האיכות שבה הוא מועבר. טריפו יודע להעביר את המסר בצורה מאוד מובנת ומורכבת, הוא בונה דמויות טוב מאוד, ומעביר את התחושה של החברה הזו אותה הוא מתאר בצורה נהדרת לטעמי.
דרך אגב, תגידי – את באמת חושבת שכדי שספר, או כל יצירת אמנות אחרת, ישפיעו על הקורא הוא צריך "ללמוד להתייחס לספרות מילדותו"? אין יצירות שהן כה על-זמניות שניתן להתפעל מהן ללא "למידה" של איך מתייחסים לספרות? (באמת איך? אני אף פעם לא למדתי…)
אוי.
אז באמת המסר הוא מה שחשבתי שהוא. אוי. אוי. אם טריפו היה משתמש בנבוט *קצת* יותר גדול כדי להעביר את המסר, לא הייתי קמה עוד.
וכן, אני חושבת שבעולם שיש בו מגבלות על דרכי התבטאות רגשית ורעיונית מורכבות (כי זה מה שמפריע להם שם, לא רק הספרים – המטרה שלהם היא למנוע ביטוי של רעיונות ורגשות מורכבים, מהסוג שעלול לפגוע באושר ההמונים) אדם יצטרך ללמוד להתייחס לספרות לפני שהיא תשפיע עליו. ורק נדמה לך שלא למדת להתייחס לספרות – למדת את זה כל חייך, מספרי "צ'יפופו" בילדותך ועד מה שזה לא יהיה שאתה קורא היום. אתה מכיר מה זה ספרים, למדת להתייחס אליהם בתהליך הדרגתי שנמשך כל ימיך, וגם כיום אתה יודע מה אתה יכול להפיק מהם. אדם שחי בחברה שמתנגדת למורכבות רגשית ורעיונית, ושמעולם לא פגש בספר, לא יידע איך לאכול את זה.
אוי.
קודם כל – יכול להיות שיש שם רבדים שפספסתי – אני אשמח אם מישהו יוכל להעשיר אותי לגבי הסרט הזה, כמו כל סרט אחר. אין לי מונופול על המסרים של הסרט.
במה עדיף המסר של הספר על פני זה של הסרט? מה היה בדיוק ה-"נבוט" של טריפו? נכון, המסר ברור מאוד. עדיין הדרך בה הוא מועבר היא מאוד מרשימה, יפה ומורכבת. בקיצור – הסרט מצויין. בניגוד לכלים שהספר בוחר בהם כדי להעביר את המסר.
לגבי "הדרישות המוקדמות" לקריאת ספרים – מכאן יוצא, שמי שלא ראה הצעה מימיו, לא ידע להתייחס להצגה. ספרים, כמו הצגות, כמו סרטים וכמו יצירות אמנות רבות אחרות, הן ניסיון כלשהו להציג תמונת מציאות שאנשים יוכלו להזדהות עמה ולהתייחס אליה. כל מה שצריך זה לחיות כדי להבין ספרים (חלקם. גם לגבי כל אחד ספרים שונים ישפיעו בעצמות שונות). ברור שככל שהמטען התרבותי גדול יותר ההנאה מיצירה תרבותית היא גדולה יותר, אבל אני מאמין שגם אם תקחי מישהו שמימיו לא קרא ספר או ראה הצגה, ותראי לו מחזה של שייקספיר, לדוגמה, הוא יושפע רגשית (יכול להיות שלא שייקספיר אלא איבסן, אני לא יודע מה בדיוק ידליק אותו, אבל בטוח יש מגוון רחב של יצירות כאלו).
אגב, מעולם לא קראתי "צ'יפופו".
באיזשהו שלב ראית שהשוויתי
בין הספר לסרט?
אני מתייחסת לסרט כאל יצירה עצמאית, בלי שום קשר לספר. הספר לא מעניין אותי ולא רלוונטי. אני לא יודעת למה אתה כל הזמן חוזר להשוואה הזאת. השאלה אם ברדבורי כן-או-לא העביר מסרים פשטניים במקור פשוט לא רלוונטית, מה שרלוונטי זה מה נעשה בסרט.
וכן, אני חושבת שאדם שמעולם לא ראה הצגה מימיו, לא יודע איך אמורים להתייחס לזה ולא מבין את השפה, תהיה לו בעייה עם זה. במיוחד עם שייקספיר, אגב, שאפילו השפה שלו לא ממש תואמת את השפה של ימינו וקשה להבנה גם מהבחינה הפשוטה הזאת.
אה, אין לי מושג
אבל תמיד טוב שיש את מדור הטריוויה של ימד"ב. בוא נראה אם אתה יכול להסיק משהו מזה:
http://us.imdb.com/title/tt0060390/trivia
ראוי לציין
שהז'אן-לואי רישאר הזה היא אחד מהתסריטאים הקבועים של טריפו מאמצע שנות השישים עד אמצע השבעים. אחרי זה הוא עבר לכתוב "עמנואל" (המקורי!) ושאר סרטי פורנו רך.
יכול להיות ששכחתי
ויכול להיות שהזיכרון שלי באמת קצר. אבל אם אני לא טועה טריפו שיחק במפגשים מהסוג השלישי, ואני די בטוח שהוא דיבר באנגלית (כאמור, יכול להיות שאני טועה, ויכול להיות שהוא למד את השפה מאוחר יותר).
כמה שורות דיאלוג כבר היו לו שם?
מן הסתם הוא למד אותן פונטית.
זאת באמת
היתה האפשרות השלישית שרציתי להעלות, ופשוט שכחתי. מצד שני, קצת קשה להבין איך שפילברג וטריפו תקשרו. אני מבין ששפילברג הזמין את טריפו בתור מחווה לטריפו, אני פחות מבין למה טריפו שיחק בסרט של שפילברג הצעיר (שעשה עד אז די מעט סרטים, שוגרלנד אקספרס, דואל מלתעות ואולי עוד בודדים).
התיאוריה שאני יכול להעלות היא רק, שהיה להם קשר מוקדם, שלא היה קשור למחווה כזאת או אחרת. וה כאמור מעלה את התהיה שבתחילת דברי – איך שני הידידים תקשרו ביניהם?
ארר.. דרך מתורגמן?
אתה רוצה לדעת יותר, תקנה את הספר:
http://www.amazon.com/exec/obidos/tg/detail/-/184023430X
אה, אין לי מושג
טוב, כנראה שכששואלים שאלה בלי לחשוב עליה הרבה, אז גם מקבלים תשובה דבילית.
ברור לי שטריפו היה המנוע העיקרי מאחורי המעבר של הספר לסרט, הרי כל במאי רואה את הסרט אותו הוא מביים. לעובדה שהוא לא מדבר אנגלית היתה השפעה רק על הדיאלוגים, וגם פה, סביר יותר להניח שמדובר בניואנסים ולא בדברים ראשיים. בקיצור – לא נראה לי בדיוק שהוא כעס כי הסרט שיצא בסוף נראה כמו "טייגר לילי"…
''אולי מגיע למין האנושי להימחות''
אומר ג'יימס קול במהלך הסרט, ונדמה לי שכוונתו של גיליאם הייתה שנרגיש הזדהות מסויימת עם המחשבה הזו. החברה שבסרט יהירה, אדישה, מטומטמת, פסיכית, אטומה ומנוונת.
היופי לדעתי הוא שבזמן שאתה מזדהה עם קול ברמה האישית, אתה גם ער לכך שברמה התיאורטית יש פה חומר נפץ רציני וניתוח חד ומדוייק של החברה המערבית בסוף המאה העשרים.
לסרטים שהם דיסטופיות קלאסיות יש נטיה לדמיון.
ל12 קופים, בהתחשב בעובדה שהוא לא דיסטופיה, סביר להניח שאין.
''פחד ותיעוב''
יש לציין שגיליאם ניגש ל"פחד ותיעוב" מתוך חטא היבריס לא קטן. באותה תקופה הוא ניסה לקיים פרוייקט ישן-חדש שלו בשם "The Defective Detective", שהיה אמור להיות מעין חלק ב' של "ברזיל". ניקולס קייג' היה אמור להיות בתפקיד הראשי, התסריט שוכתב שוב ושוב עד לשלמות יחד עם ריצ'ארד לה-גראוונס, התסריטאי של "פישר קינג", וכולם חיכו רק שהאולפנים ישתכנעו להפקיד בידי גיליאם כמה עשרות מיליונים בשביל פרוייקט כל כך אישי ולא בהכרח מסחרי.
וכאילו מן השמיים, נפלה על גיליאם פנייה מחברת הפקה עצמאית להציל להם את הסרט. "פחד ותיעוב" היה בשלבים מתקדמים עם במאי אחר בחזית, שפרש מההפקה מסיבות שונות. ג'וני דפ ובניסיו דל טורו כבר היו בפנים, הכל עמד להתחיל, ורק במאי לא היה.
גיליאם התמלא שאננות: הנה פרוייקט שלא צריך להרים, הכל מוכן, יש קאסט נוצץ, מדובר בספר מפורסם שהשפיע על פניו של דור שלם, המפיקים צריכים אותי ולכן ייענו לגחמותיי, והם אפילו הסכימו לתנאי שלי – זריקת התסריט הקיים של הבמאי הפורש, וכתיבת בזק של תסריט חדש לחלוטין.
גיליאם חשב שהסרט חייב להצליח עם הנתונים האלה, ושהוא יוכל לרתום את ההצלחה הזו כדי לקדם את הפרוייקט השאפתני שלו.
והשאננות הזו זועקת מהסרט, שנראה כאילו נעשה כלאחר יד, מתוך תחושה של נצחון מובטח. לאחר הכשלון הקולוסאלי של הסרט, "הבלש המשובש" נגנז באופן סופי, ככל הנראה, וזה לימד את גיליאם לקח, מה שאולי מסביר למה הוא משקיע הרבה כרגע בבימוי סרט אולפנים שנכתב ע"י אידיוט.
אפשר לשאול
מי האידיוט ולמה?
מה ההשקעה המטורפת?
ומהו הסרט (אם אפשר במילים שלך, לפני שמישהו ימהר להפנות אותי לימד"ב)?
מהסוף להתחלה
הסרט הוא "האחים גרים" בכיכובם של מאט דיימון, הית' לדג'ר, ג'ונתן פרייס (שוב הוא?) ופיטר סטורמייר, שמספר על האחים גרים שנודדים מכפר לכפר ועושים כשפים בגרוש, עד שהם נאלצים להתמודד עם מפלצת אמיתית. משהו כזה.
ההשקעה (מטורפת? זה לא אני אמרתי) היא צילומים ארוכים ברחבי צ'כיה בתקציב מכובד, שכולל שחזור תקופתי ואפקטים.
האידיוט הוא אהרן קרוגר והלמה הוא "סכנה ברחוב ארלינגטון" (רייבי, כנס בי!), "צעקה 3", "הצלצול" ועוד.
מיותר לציין שגיליאם, שרמז בראיון לחוסר שביעות הרצון שלו מהתסריט, שיכתב את הסרט יחד עם טוני גריסוני, מי שכתב איתו את "פחד ותיעוב".
הצילומים מסתיימים בימים אלו, התגובות מהסט חיוביות מאוד, אך משהו אומר לי שגיליאם ניגש לפרוייקט הזה מעמדה נואשת, ושגם אם הוא הפיק מהפרוייקט את המקסימום, כדאי להנמיך ציפיות.
תמיד כדאי להנמיך ציפיות
בסרט משתתפת גם מוניקה בלוצ'י, שלוהקה בדקה ה-97, ומישהו אמר לאחרונה שהיא נהייתה סימן רע. מצד שני, שוחררו לרשת כמה איורי קונספט מרהיבים מהסרט. לא שזה אומר משהו.
מזמן לא היה לנו איזה "מה יהיה". בא לך לכתוב אחד, דן? מותר להיות סקפטי.
הגרסא שראית היא גרסא מקוצרת.
ומי שקיצר אותה היו האולפנים ולא הבמאי.
פרט לכך שהורידו ממנה הרבה חלקים הם הורידו את הסוף המקורי של הסרט וגרמו לכך שתיהיה לו משמעות הפוכה מהמשמעות המקורית.
גיליאם יצא נגד הגרסא הזאת ובסוף ניצח, אבל היא עוד קיימת והוא טען שהקהל ישפוט איזו גרסא יותר טובה.
מאוד ממולץ להשיג את הגרסא המלאה (שעליה לא כתוב Love Conquers All )אפשר יהיה גם לוודא שזו הגרסא המלאה על פי אורך הסרט, שהוא אכן מעל שעתיים.
היו כמה הודעות על ההבדלים בין הגרסאות, אבל נראה לי שהן היו בכתבה אחרת ואני לא מוצאת אותן כרגע.
אוי, מסכנה שלי
היא ראתה את Love Conquers All…
מהר, מהר תשיגי את אחת הגרסאות האחרות (לא משנה איזו, הכל עדיף על התועבה הזאת).
תנחומיי
מה ששזפו עינייך הוא גרסה "שווה לכל נפש" ו"מסחרית" שהאולפנים ערכו, וגם היו מפיצים ברבים אלמלא גיליאם נכנס למערכה תקשורתית נגדם. לא ברור איך מבין כל הגרסאות (יש שלוש וחצי – אירופאית, אמריקאית, אולפנים ולייזרדיסק, כשהאחרונה מאחדת את הטוב ביותר מהאירופאית והאמריקאית) נפלת דווקא על האולפנים הידועה לשמצה, ואיך זה שזה לא בא בתור בונוס לסרט האמיתי.
כתבתי על הנושא הודעה מפורטת איפשהו, אך מנוע החיפוש לא מתפקד. בהזדמנות, תריצי חיפוש על Love Conquers All .
היי, דבר יפה
מנוע החיפוש קצת משתעל לפעמים, אבל "לא מתפקד" זו הגזמה. זה הפתיל האמור, שהתחיל מכך שדדטון נקלע לאותה טרגדיה:
כתבה מספר 982
היי, דבר יפה
אבוי, אני ודדטון בטח נקלענו לאותה טעות בדיוק… באוזן השלישית בחיפה יש מסיבה כלשהי בלתי מובנת רק את דיסק שלוש מתוך הקופסא, שהם טוענים שמעולם לא היתה להם בחנות… הצבעתי להם על הטעות היום, והם באמת בודקים איך זה קרה…
אתם בטוחים שלבו מפחד מגיע יחס כל כך רע?
אוקי זה ככל הנראה הסרט שבו מפחד העתיק ממנו הכי הרבה. הקנפליקט והדמיות הם כמעט אחד לאחד שלא לדבר על הסטים והסוף. אבל לבו מפחד שמו פלפל הוא מנסה להאניש את הבובות שלו, ביקורת חברתית יותר רחבה, גיוון רחב בסטים, משחק טוב יותר (או לכל הפחות יותר מעניון) ותסריט חד יותר (זה לא אומר טוב יותר ). ברזיל לעומתו ובכללי הוא סרט דיי פרווה. הסרט עובר מבדיחה אחת לשניה אבל הסרט די נסמך על הויזואליה שלו כדי להעביר את הבדיחות אז הם דיי משעממות רוב לעומת בו שיש לפחות איזושהי סנרגיה בין הנאמר לאיך שהסרט נראה.
דוגמה נוספת זה ה"male gaziness" בשני הסרטים. בבו מפחד לפחות יש חשיבות לפרספקטיבה הנשית (אלא אם כן זאת סצנת חלום) המאתגרת את תפיסת העולם של הבובה הראשית שלא לדבר על כמות הבובות הנשיות (אני מסרב לקרוא לדברים שבשני הסרטים "דמויות") בברזיל מה ג'יל עושה בדיוק חוץ מלהראות מוטרדת ברגע אחד ולהיות חפץ "נערת חלומותיו"* ברגע השני (בהנחה שזו הייתה סצינה אמיתית) ואימו של סם וחברותיה כבדיחה אחת גדולה על מטיריליזם מנתחים פלסטיים.
אז כן ברזיל הוא סט נפלא וסרט סביר אבל אין לו סיפור משמעותי לספר בתוך הסט לעומת הסיפור בבו שאומנם הוא לא ממש משמעותי אבל לפחות יש לו כזה עם אתה מסתכל ברקע. ברזיל אישית שיעמם אותי אני בול קהל היעד להומור שלו אבל חוץ מההתחלה רוב ההומור לא קלע זה כמו שהיו לוקחים רק את ההתחלה של בו מפחד, 45 דקות, ומאריכים אותה ל 2:20 .
המלצות לסרטים אחרים:תיאוריית האפס (לא בהרבה. יש את אותן הבעיות כמו בברזיל והוא עדיין סרט יותר מעניין פילוסופית ממנו) , המאה העשרים( אני לא בטוח שהבנתי את הסרט עד הסוף, אבל הוא הרבה יותר קרוב לתחושת החלום שברזיל מנסה לעורר)
*לפחות בבו מפחד "נערת חלומותיו" אורגנה ע"י אימו מאז ילדותה מה שמראה את הדפיקות של הסיטואציה שלוקחים נערה צעירה ומעוותים אתה כדי להתאים לצרכים של הבובה הראשית.
מיני סדרה על הסרט הזה תהיה רעיון כביר
ג'יל תוכל להיות דמות, נוכל לעדכן את מראה המשרד המודרני (או לא לעדכן אותו למען דיוק 😸), יהיה זמן לפתח את היחסים בין סם לאימו, עוד סצנות חלום. זה יכול להיות מגניב