ברוכים הבאים לסוף שבוע של הסופרבול, אחד מסופי השבוע השוממים ביותר שקיימים בבתי הקולנוע בארצות הברית. סוף שבוע שבו האולפנים משערים שאף אחד לא ירצה ללכת לקולנוע וכבר שנים בוחרים שלא לשחרר סרט חדש בזמן הזה. השנה, למשל, המספר המשוער של מבקרים בקולנוע הוא הנמוך ביותר מאז שנת 2000, ומשערים שההכנסות הכוללות של כל הסרטים לא יעלו על 68 מיליון דולר. אבל לפחות הסופרבול נתן לנו מבול של טריילרים לסרטים הגדולים שכן עומדים לצאת.
עקב חוסר תחרות משווע "מיסטר גלאס" של מ. נייט שאמלאן שמר על המקום הראשון גם בשבוע השלישי שלו בקולנוע . "ספליט", סרטו הקודם של שאמלאן, גם הוא שהה אותו מספר שבועות במקום הראשון אבל עם רווחים הרבה יותר מרשימים. סרטו החדש של שמאלאן התרסק בעוד 49.4% אחוז בהכנסות שלו והכניס 9.5 מיליון דולר בסוף השבוע האחרון בארה"ב. אחוז הירידה קרוב למספר של שבוע שעבר (53.2) והוא מקום שלא טוב להיות בו שבועיים ברצף. עם הכנסות של 200 מיליון דולר ברחבי העולם עד כה, הסרט יתקשה מאוד להשוות ל-278 מיליון דולר הסופיים של "ספליט".
במקום השני "אפסייד" ממשיך לשמור על המיקום המכובד שלו. הסרט ממשיך להיות מפגן כוח של מעריצי קווין הארט וגם של המפיץ הקטן "stx entertainment". חברת ההפצה הקטנה קיימת מאז 2014 ונראה שהיא עושה עבודה לא רעה עם סרטים קטנים ("אמהות רעות") אם כי לא נראה שהיא מתכוונת לקפוץ לליגה של האולפנים הגדולים בזמן הקרוב. ה"אפסייד" הכניס 8.6 מיליון דולר בארה"ב בסוף השבוע האחרון, וההכנסות העולמיות שלו עומדות עד כה על 81.6 מיליון דולר.
במקום השלישי נמצא "מיס באלה", סרטה החדש של קתרין הארדוויק בכיכובה של ג'ינה רודריגז ("ג'יין הבתולה") – רימייק לסרט אקשן מקסיקני על אישה שמנסה לחסל את הקרטל לאחר שהם חטפו את החברה שלה. על שמה של הארדוויק רשום אחד משוברי הקופות הגדולים של האלף החדש – "דמדומים". והארדוויק אומנם טוענת שהיא לא מתחרטת על כך שסירבה לביים את סרטי ההמשך של הסדרה, אבל אף סרט שהיא ביימה מאז לא הצליח לשחזר את ההצלחה בקופות של "דמדומים" – ו"מיס באלה" כנראה לא ישנה את זה. עם ציון של 26% ברוטן טומטוז והכנסות של 6.8 מיליון דולר אני לא אתפלא אם כבר שבוע הבא הסרט הזה ייעלם מהטבלאות ומהזיכרון.
במקום הרביעי נמצא "אקוומן". אחרי שבעה שבועות בקולנוע, ולקראת סוף חייו הקולנועיים, הסרט הכניס עוד 4.8 מיליון דולר בארצות הברית בסוף השבוע האחרון והגיע לסכום נאה של 323 מיליון דולר – הישג מכובד מאוד אך לא מרשים. מחוץ לארצות הברית נראה שאוהבים יותר אקשן (תחום בו הסרט מצטיין), וכנראה שזאת הסיבה ש70% מהכנסות הסרט מגיעות משאר העולם. בסין למשל, הסרט הרוויח עד היום 297 מיליון דולר והוא אחד הסרטים ההוליוודיים הכי מצליחים בסין. עד כה הסרט הכניס 1.107 מיליארד דולר ברחבי העולם וטיפס עוד שלב אחד למקום ה-23 בטבלת הסרטים הכי מרוויחים בכל הזמנים.
במקום החמישי נמצא "ספיידרמן: ממד העכביש". אחרי שמונה שבועות בקולנוע הסרט ממשיך להחזיק מעמד עם ירידה פיצפונת של 25.6% בהכנסות שלו בארה"ב בסוף השבוע האחרון, מה שאומר שהוא הרוויח 4.5 מיליון דולר. בניגוד לאקוומן, "ספידרמן" דווקא תופעה די אמריקאית – הסרט לא מצליח להלהיב צופים מחוץ לארה"ב, וההכנסות שלו בשאר העולם כמעט שוות לגמרי להכנסות של הסרט בארצות הברית. ברחבי העולם, הסרט עשה עד כה 347 מיליון דולר.
במקום השישי נמצא "הספר הירוק". בעקבות המועמדויות לאוסקר, הסרט ממשיך את ההתרחבות שלו בבתי הקולנוע בארצות הברית ומציג ירידה קטנה באחוזים בהכנסות בסוף השבוע האחרון לעומת סוף השבוע הקודם – 20.8% בסך הכל. הסרט הרוויח בסופ"ש האחרון בארצות הברית 4.3 מיליון דולר, ועד כה הרוויח 81 מיליון דולר ברחבי העולם – נתון שיעזור לקמפיין האוסקר שלו.
במקום השביעי נמצא "הילד שיהיה מלך" שבשבוע השני מוכיח שזמן לא יעזור לו. הסרט ירד בהכנסות שלו ב-40.8% לעומת סוף השבוע הקודם, ירידה שגרתית ואולי אפילו טובה לשובר קופות, אבל "הילד שיהיה מלך" לא ממש מחסל קופות. הסרט הרוויח בסוף השבוע האחרון 4.2 מיליון דולר בארצות הברית וההכנסות העולמיות שלו עומדות עד כה על 16 מיליון דולר.
במקום השמיני נמצא "דרכו של כלב". הסרט יכול לכשכש בזנב שלו בשמחה עם עוד סוף שבוע לא רע בכלל. הסרט הרוויח בסוף השבוע האחרון בארצות הברית 3.6 מיליון וההכנסות העולמיות שלו עומדות עד כה על 50 מיליון דולר.
במקום התשיעי נמצא "אסקייפ רום". סרט האימה הזה מסרב לברוח מהעשירייה הפותחת והרוויח בסוף שבוע האחרון 2.9 מיליון דולר. ההכנסות העולמיות שלו עד כה עומדות על 96 מיליון דולר. לא רע לסרט שנעשה בתקציב של 9 מיליון דולר.
במקום העשירי נמצא הסרט הדוקומנטרי המדובר של פיטר ג'קסון "They Shall Not Grow Old". סרט תיעודי על מלחמת העולם הראשונה שמשלב בתוכו קטעים רבים מהארכיונים של מוזיאון המלחמה האימפריאלי ולראשונה צובע אותם בצבע ומוסיף להם סאונד. הסרט נמצא בהפצה מצומצמת בארצות הברית (735 מסכים) אבל עדיין הצליח להכניס 2.4 מיליון דולר בסוף השבוע האחרון ועד כה הכניס 10 מיליון דולר ברחבי העולם.
בינתיים, נראה שההצלחה הגורפת של "רפסודיה בוהמית" (833 מיליון דולר ברחבי העולם וממשיך, למרות שאוטוטו הסרט יוצא בבלוריי ודיוידי) גורמת להוליווד להבין כי סרטים ביוגרפיים מוזיקליים הם הדבר החם הבא. וכך, סרט על דיוויד בואי שהיה תקוע בגיהנום הפקתי (מקום שבו "רפסודיה בוהמית" שהה קרוב לעשור) יוצא לפועל. הסרט אמור להיקרא "סטארדאסט" (Stardust), ג'וני פלין (שחקן די אלמוני בתחילת דרכו) אמור לשחק את דיוויד בואי וגבריאל ריינג' (שוב, במאי אלמוני יחסית) אמור לביים את הסרט. למרות הליהוק, כל זה אינו מבטיח שהסרט יראה אור יום בשנים הקרובות, עקב העובדה שהמשפחה של דיוויד בואי לא רואה בעין יפה את הסרט. דאנקן ג'ונס, הבמאי של "ירח" (וסרטים אחרים פחות טובים) שמחלטר בזמנו הפנוי כבן של דייויד בואי, פרסם בטוויטר התנגדות לסרט ואמר שהמשפחה לא תתן לסרט את הזכויות על השירים של אבא שלו. "אבל איזה סרט על דיוויד בואי כן היית רוצה לראות" שאל איזה מישהו בטוויטר, ואז דאנקן ג'ונס ענה שהוא דווקא ישמח מאוד אם ניל גיימן יכתוב סרט אנימציה על חייו של אביו ופיטר רמזי ("ספיידרמן: מימד העכביש") יוציא אותו לפועל. בהתחשב בכך שמדובר בשיחת טוויטר שטותית, זה לאו דווקא יקרה – אבל היי, תמיד אפשר לקוות.
עוד שאלה שמעלה ההצלחה של "רפסודיה בוהמית" היא מה יקרה עם "רוקטמן", סרט המבוסס על הקריירה המוקדמת של אלטון ג'ון שייצא ב-17 במאי. דקסטר פלטשר, הבמאי של הסרט, הוא אותו במאי שהובא לסיים את "רפסודיה בוהמית" אחרי שבריאן סינגר פוטר והשאלה הגדולה היא האם "רפסודיה" היה פוקס חד פעמי או שיש ביקוש בקהל לסרטים בסגנון הזה. אם הוא יצליח להכניס אפילו חצי ממה ש"רפסודיה בוהמית" הכניס זה ייחשב להצלחה אדירה וכנראה שנתחיל לראות בזמן הקרוב עוד עשרות ביופיקים מוזיקלים יוצאים לפועל.
עוד סרט שכדאי לשים לב אליו הוא "סולו חופשי" (Free Solo). סרט של נשיונל ג'יאוגרפיק המועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר ומתעד את אלכס הונולד ואת הניסיון שלו לטפס על אל קפיטן ללא ציוד בטיחות. הסרט אמנם נמצא בהפצה מצומצמת (483 מסכים), אבל הצליח להכניס 1.3 מיליון דולר בסוף שבוע האחרון בארצות הברית ו-14 מיליון דולר עד כה, שזה הישג מרשים כמעט כמו זה שמתואר בסרט.
בסוף שבוע הבא הטבלה אמורה להתעורר לחיים עם ארבעה סרטים חדשים: "סרט לגו 2", "מה גברים רוצים" – חידוש בהיפוך מגדרי לסרט "מה נשים רוצות", "מרדף קר" – סרט שנראה כמו עוד זבלון של ליאם ניסן אבל הוא בכלל רימייק לסרט נורווגי שמקבל ביקורות מעולות, ו"הבלתי רגיל" – סרט אימה לחובבי הז'אנר. בין ארבעת הסרטים, אפשר לנחש שיהיה סוף שבוע מעניין. סוף סוף.
אני לא יודע כמה אנחנו צריכים ביוגרפיה על אלטון ג'ון
אחרי שהפרסומת הזאת עשתה כבר את כל העבודה:
https://www.youtube.com/watch?v=DShEAPKV0EU
אני לא חושב שיש סרט בשם "בוהמיה רפסודית"
"רפסודיה בוהמית", לעומת זאת…![!(-;!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_wink.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_wink.gif" alt="" width="" height="" />)
אופס, הגבתי לתגובה הלא-נכונה
(ל"ת)
בוהמיה רפסודית זאת גרסת החסך של טיטאניק, שמתרחשת בדוברה על גבי הויטלבה.
(ל"ת)
יואו מביך ממש..
כמעט כמו להגיב לתגובה הלא נכונה![!:-P!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif" alt="" width="" height="" />)
האם בוהמיה רפסודית הוא הסרט השני הכי מצליח בהיסטוריה
בקטגוריית 'סרטים שאינם אקשן ואינם מצויירים', אחרי טיטניק?
תכלס זה מרשים גם מבחינת בוהמיה אבל גם מבחינת טיטניק. להיות סרט שכזה, בודד בצמרת, שהבא אחריך נמצא רק במקום ה70. (טוב הנס של טיטניק הוא מדהים בכל קנה מידה ככל הנראה)
אני לא חושב ש"טיטניק" נמצא לגמרי מחוץ לקטגוריה של "אקשן".
(ל"ת)
חשבתי על זה
ובכל זאת, הוא הרבה פחות מובהק משאר הרשימה. בכולופן אם הוא מוגדר כאקשן אז זה אומר שבוהמיה נמצא במקום הראשון בעולם בקטגוריה. וואלה מגניב
מצאתי את ג'ומנג'י כמה עשרות מקומות לפניו ברשימה (43)
האם זה נחשב לסרט אקשן?
ובכל מקרה, מומלץ לשנן בכל בוקר – הסרט המצליח בכל הזמנים (בארה"ב לפחות) הוא חלף עם הרוח – ספירה של הכנסות דולרים במקום כרטיסי קולנוע שנמכרו היא פשוט מגוחכת. בטבלה המותאמת לאינפלציה יש עוד שפע של סרטים תקופתיים ומיוזיקלז.
כל ההשוואה היא מגוחכת
מעבר לנושא האינפלציה, אי אפשר להשוות קולנוע מהתקופה שבה הסרטים היו על גלילי פילמים כבדים שפשוט הסתובבו בין הערים השונות, וההזדמנות היחידה לראות את הסרט היא רק כשהסרט מגיע לבית הקולנוע האזורי, לבין היום שכל אחד יודע שבסביבות 4-6 חודשים אחרי שהסרט יגיע לקולנוע, הוא כבר יוכל לראות אותו בנוחות ביתו, אז צריך סיבה ממש טובה כדי להוציא אותו מהבית.
אם היתה איזשהי דרך לחשב את *כל* הכסף שהסרט הכניס – כולל במכירות וידאו ודיוידי (בתקופות הרלוונטיות), כולל ברכישות בVOD למיניהם, כולל התייחסות מסויימת (לא מלאה אבל מסויימת) לסרטים שאנו יודעים שנצפו באופן פיראטי – אז היה טעם להשוואה.
בינתיים – בעולם של היום, שבו אנשים יודעים שתוך כמה חודשים הסרט כבר יגיע אליהם הביתה והם עדיין בוחרים ללכת לצפות בו בקולנוע – אני בהחלט חושבת שההישג של הסרטים היום הוא מאוד מכובד, גם אם אלו לא בדיוק אותן הכנסות (אחרי תיקוני אינפלציה)
הכל נכון. ועדיין אנחנו מתרשמים מנתוני המכירות של אלבומים של מייקל ג'קסון
למרות שלאלבומים של היום אין סיכוי מולו בעידן הסטרימינג. המדדים הדולריים מסתירים את האמת: לקולנוע הייתה ירידת ביקוש גדולה כשהטלויזיה נכנסה לבתים, ועוד אחת קצת יותר קטנה כשהוידאו הביתי הופיע (לפיראטיות יש השפעה קטנה יותר, כיוון שהיא חיסלה בעיקר את שוק הוידאו הביתי). הסרטים של היום עושים את המירב בשוק הקיים, אבל זה לא אומר שהשוק לא הצטמצם. אם רוצים לעשות דירוג לפי עשורים/תקופות, אפשר לעשות גם את זה. אבל תיקון אינפלציוני משפיע גם על סרטים חדשים יותר (הוא מציב את "טיטאניק" כסרט המצליח ביותר בעידן הפוסט-וידאו, מעל אוואטר ומעל כל המארוולים למיניהם), ומזכיר איזה להיטים עצומים היו סרטים כמו "מגרש השדים" (שבכלל לא נספר היום ברשימות הדולריות), 101 דלמטים או דוקטור ז'יוואגו.
כי טיטאניק באמת היה סרט מצויין
שמכר כמות עצומה של כרטיסים גם בתקופות שבהן ידעו שבקרוב יהיה אפשר לראות אותו בבית (אמנם בתשלום, אבל בבית). והוא נתן איזשהו ערך מוסף לצפייה במסך הגדול ביחס למסך הקטן.
הבעיה היא כשמתעסקים עם סרט מול סרט ומתעקשים לנסות למצוא אחד שהוא יותר.
אני חושבת שאם ניקח את הראש של כל אחת מהטבלאות האלה בנפרד – הכנסות הכי גבוהות בדולרים+הכנסות הכי גבוהות מותאמות אינפלציונית+מכירות של הכי הרבה כרטיסים (בבודד, כחלק יחסי מהאוכלוסיה), ונניח ניקח את העשרה הראשונים מכל רשימה, אין ספק שנרכיב את רשימת עשרים-שלושים הסרטים הכי גדולים שהיו. הבעיה היא א. כשמנסים להחליט איפה שמים את הקו (עשרה מכל רשימה? עשרים? חמישים?) וב. איך יוצרים דירוג פנימי.
אני לא רואה באיזה עולם ג'ומנג'י הוא לא סרט אקשן
בימדב למשל, הוא מוגדר כאקשן. וגם ברוטן. וגם כי ראיתי. אם זו הדוגמה הנגדית שלך, אז אני רגוע.
ולגבי השינון, אני דווקא מנסה להימנע מזה, כי כמו שאמרת למטה, השוק הצטמצם אז גם לא הוגן כל כך לחשב לפי מכירת כרטיסים ואין השוואה שהיא הוגנת לגמרי. אז עדיף לעצום עיניים ולקבל את ההשוואה כמות שהיא.
בכל מקרה כל מה שרציתי להדגיש הוא שההישג של רפסודיה בוהמית (תודה מצוץ ורצוץ) הוא מפעים ממש כזה שעושה וואו בלב.
אולי צריך לפתוח עמוד שייקרא "איזו ביוגרפיה מוזיקלית הייתם רוצים לראות בקולנוע?"
ואז אני אענה לאונרד כהן, כמובן. קראתי את הביוגרפיה שלו ביממה וקצת – האיש לא היה רק זמר, הוא היה משורר, סופר, נזיר ומה לא.
אוף טופיק: סקיטלס
אז, נכון אמרנו שהשנה לא הייתה אף פרסומת שווה במיוחד בסופר בול? אז דווקא הייתה אחת. רק שהיא לא הייתה בסופרבול. כלומר, היא כן התרחשה בזמן הסופרבול. פשוט היא לא שודרה בסופרבול. שנייה, מהתחלה:
"פרסומת של סקיטלס: המחזמר בברודויי" הוא פרסומת לסקיטלס שהיא בעצם מחזמר לברודווי שהוא בעצם פרסומת סופרבול שבמקום להיות משודרת בטלוויזיה היא עלתה כסף למי שרצה לראות אותה והיא עלתה באופן חד פעמי.
המחזמר (באורך חצי שעה) מספר על מייקל סי הול (בגילומו של מייקל סי הול) שמסכים לעשות פרסומת לסקיטלס שהיא מחזמר בברודויי בזמן הסופרבול. הוא עצוב מאוד ופוחד שזה יהרוס לו את הקריירה, אבל אז הוא טועם סקיטלס והכל נהיה יותר טוב. ואז הוא מת. קורים דברים בין לבין, כמו זה שאנשים מהקהל קמים ומתחילים להתעצבן על זה שכל מה שמייקל סי הול עושה זה לנסות למכור להם סקיטלס בעודם שרים על זה ש"פרסומות הורסות הכל" (במחזמר, שהוא, שוב, פרסומת ענקית לסקיטלס).
המחזמר, אם צולם, לא עלה עדיין לרשת אבל האלבום שלו כן. הוא כולל שלושה שירים – "יש מצב שזה היה רעיון רע", "פרסומות הורסות הכל", "זה בהחלט היה רעיון רע" וקטע נוסף שהוא ארבע דקות של מייקל סי הול אוכל סקיטלס.
אין ספק, סקיטלס ניצחו את הסופרבול. כמו כן, העולם שבור, יש פרסומות שהם מופעים בברודויי, שמישהו בבקשה יבוא ויתקן אותו.
אתם מוזמנים להקשיב כאן.
https://open.spotify.com/album/1CdBMajQnGPRULvlRirB12
פרסום הסכום שכל סרט עשה בסופ''ש הזה בארה''ב
ואז ההתייחסות לסכום הכסף שהסרט צבר עד כה *בכל העולם* יוצר בלבול ומקשה על הבנת הכתבה, לדעתי. עדיף להתמקד או בארה"ב או בסכומים הגלובליים אבל לא לערבב ככה בין שניהם . זה סתם גרם אצלי לצורך לקפוץ למוג'ו בסוף כל פיסקה בשביל לקבל את התמונה המלאה באמת.
אה, והסרט של פפשודו וקשלס (זה שאשכרה קורה)
השיג ליהוק חדש – לנה הדלי (סרסי מ"משחקי הכס"). מכיוון שהיכולות של הדלי משתנות בצורה די קיצונית ממקום למקום, זאת הודעה די נייטרלית מבחינתי, אבל אולי יש מעריצים שלה שיותר מתרגשים.
מקור
היכולות שלה לא משתנות, רק איכות התפקידים
אני לא זוכר שראיתי אותה משחקת רע.
אני זוכר רגעי משחק בינוניים מאוד ממנה
אני מסכים שזה תלוי באיכות התפקידים, אבל זה מקום בעייתי לשחקן, להיות תלוי בחומר ובבמאי. אפשר להתעודד שצמד הבמאים בסך הכל די מוצלחים בבימוי שחקנים. אבל כדאי לזכור שזה כן היה בעברית, ואפשרי שבאנגלית הם יתקשו בנושא.
יש מקום אחר?
איך שחקן יכול שלא להיות תלוי בחומר ובבמאי?
יש שחקנים שמתעלים על זה או הפוך
כאלה שתמיד אבל תמיד יהיו הם עצמם, כאלה שרוב הבמאים לא מנסים להוציא מהם הופעה טובה, כאלה שגם כאשר התסריט חלש והסרט מפוספס מצליחים להבין מה קורה ולתת לו הצדקה.
דוגמא טובה, למשל, זאת גלן קלוז ב"האישה", שעושה תפקיד נהדר תחת במאי בינוני ביום טוב ותסריט לא אפוי.
מחכה לסרט על החיפושיות
נכון שהיו הרבה כאלה, אבל אני אשמח לעוד, המוסיקה פשוט מצדיקה את זה (רק בבקשה לא סטייל מאמא מיה).
מאמה מיה זה לא על אבבא
כמו שAcross the universe זה לא על הביטלס.