גבר הולך לאיבוד: ביקורת על "סתם אחד" ו-"לתפוס את הבוס"

שני סרטי אקשן חדשים מגששים את דרכם למסכינו. אחד ממתין בסבלנות לפתיחתם של בתי הקולנוע בישראל שאמורה להתרחש ממש בקרוב (סוף השבוע הקרוב, נכון לרגע כתיבת שורות אלה). השני כבר מצא את דרכו לערוצי ה-VOD המקומיים. שניהם עוסקים באותו טיפוס של גיבור, פחות או יותר: כוכב האקשן המסורתי, הגבר-גבר, שמנסה למצוא את המקום שלו בעולם המודרני. שניהם די נכשלים בלהגיד משהו מעניין על הדמות הזו אבל אי אפשר לומר שהם לא מצליחים לבדר בדרך.

סתם אחד

הבחירה בבוב אודנקירק בתור הכוכב של "סתם אחד" הגיעה מן הסתם בעקבות ההופעות שלו ב-"שובר שורות" ו-"סמוך על סול" – הסרט, בתחילתו לפחות, נראה קצת כמו ניסיון לעשות את "שובר שורות" בגרסת האקשן – אבל נדמה לי שבבחירה הזו היה משהו עמוק יותר, שמתבסס על המראה של אודנקירק יותר מכל דבר אחר: יש במראה הזה איזה שילוב של מהוגנות משפחתית קווין-קוסטנרית עם ניצוץ של חיה רעה סטייל צ'אק נוריס שמחכה לפרוץ החוצה. 

על המתח הזה משחק החלק הראשון והמוצלח של הסרט: אודנקירק מגלם את האץ', איש משפחה אפרורי מהפרברים, שתקוע בג'וב בלי מוצא, עם אשה שכבר לא מוצאת אותו מושך ושני ילדים, שהמתבגר שבהם פשוט לא שם עליו. העניינים לא משתפרים כאשר לבית שלו פורץ צמד גנבים והאץ' מפספס, לעיני הבן שלו, הזדמנות היסטורית לשבור לצלע הנשית באותו צמד את הראש. עכשיו הוא לא סתם לוזר אלא בדיחה מהלכת. האץ' מנסה לסחוב עוד קצת ולהעמיד פנים שהעסקים כרגיל, עד שהוא מגלה שצמד הגנבים הסתלק מהדירה עם שרשרת-החתולים האהובה של ילדתו הקטנה. זה הקש ששובר את גב ההאץ' והוא יוצא לרחובות, זועם יותר ממקס, כשהוא נשבע להחזיר לילדתו הקטנה את רכושה.

המסע הלא-ארוך שלו ברחובות מוביל אותו לאחת מסצנות האקשן הברוטליות והמבדרות ביותר שנראו על מסכינו מזה שנים. ברוטאלית – כי ברור ממנה שלגיבור אין שום סוג של חסינות שמקובל בסרטי ז'אנר ולמשך רגעים ארוכים אכן נראה שהוא עומד לצאת ממנה בתור כבד קצוץ. מבדרת – כי לראות את הגיבור מתמודד עם האתגר הזה זה בכל זאת משהו שמעלה חיוך על הפנים (של הצופים – בנקודה הזו אפשר לנחש שחיוך כזה יגרום לגיבור כאבי תופת באיזו עצם שבורה או משהו). 

הבעיות של הסרט מתחילות אחרי הסצנה הזו בדיוק, שבסופה היה נדמה שאנחנו עוקבים אחרי גיבור בדרך למטה. זה בדיוק ההיפך – אם בתחילת הסרט היה נדמה שיש לנו עסק עם קווין קוסטנר שיש בו מעט צ'אק נוריס, בחלק שבא אחרי אותה סצנה, מתברר שהגיבור הוא באמת צ'אק נוריס והחזית הקווין-קוסטנרית היא בעצם תחפושת לא משכנעת במיוחד. הסרט, בהתאם, מתחיל להתנהג כמו בדיחת צ'אק נוריס ארוכה – בעיקר בכל הנוגע לכשרון של הגיבור לצאת ממצבי-ברוך, אבל גם ביחס לחבר'ה הרעים. יוצרי הסרט באמת עבדו קשה כדי להבהיר לצופים שהאץ' הסתבך עם האנשים הלא-נכונים, אבל מהר מאוד הצופים מגלים שאותם אנשים לא-נכונים הם אלה שהסתבכו עם האץ'. אני אשכרה התכווצתי בכיסא בכל פעם שבריון אחר מטעם אותם חבר'ה פגש בטרם-עת את גורלו המר מידיו/אקדחיו/רוביו של האץ', במיוחד המאפיונר שמנהיג אותם, בגילומו המשעשע עד מאוד של אלכסיי סרביקוב – אחד הנבלים היותר מוצלחים, אם כי למרבה הצער גם די טיפשים, שנראו על מסכינו מזה זמן רב. 

זה לא ש-"סתם אחד" נהיה סרט רע בחצי השני שלו – הוא פשוט נהיה סרט הרבה פחות מורכב מבחינת דמות הגיבור שלו (ודי מקושקש מבחינת ההתפתחות העלילתית שלו). האקשן ממשיך להיות יעיל והסרט כולו מספק חבילת אסקפיזם ראויה. השילוב בין התסריט של דרק קולסטאד (סרטי "ג'ון ויק" וגם פרקים של "הפלקון וחייל החורף") ביחד עם הבימוי של איליה ניישולר הרוסי (שזוהי עבודתו ההוליוודית הראשונה) בהחלט מעורר ציפיות לקראת שיתוף הפעולה הבא שלהם. אבל הוא גם משאיר תחושה מסוימת של החמצה. 

Boss Level

"Boss Level" ("לתפוס את הבוס" ביס, "יום המוות" בסלקום) הוא סרט שהמפיצים שלו החליטו לדלג על הפצה קולנועית ולשלוח אותו ישר לערוצי ה-VOD הקרובים למקום מגוריכם – ובכך לעשות עוד קצת נאחס לקריירה ההוליוודית המקרטעת של הבמאי ג'ו קרנהאן, שעשה לעצמו שם בתחילת המילניום כבמאי אקשן מוכשר שפועל עם תקציבים נמוכים, אבל מעד באופן כזה או אחר בכל פעם שבה הוא קיבל הזדמנות לשחק בליגה של הגדולים עם תקציבים בהתאם. "לתפוס את הבוס" לא שובר את הקללה שמוטלת על הבמאי שלו – סרט שבו הכשרון של הבמאי ניכר בהחלט, אבל נסו לרגע לחשוב לעומק על מה שקורה בסצנה בה אתם צופים כרגע וסביר שתקבלו מיגרנה איומה בזכות התסריט המחונטרש לגמרי. 

והפוטנציאל דווקא היה שם. אחרי "לקום אתמול בבוקר כדי למנוע פעולת טרור" ("קוד מקור"), "לקום אתמול בבוקר למלחמה בחייזרים" (ב-"קצה המחר") או "לקום אתמול בבוקר עם מסר חברתי נוקב" (באחד מזוכי האוסקר האחרון), "הבוס" מציע לצופים לקום אתמול בבוקר לתוך משחק וידאו. הגיבור, רוי פולבר (פרנק גרילו הידוע גם כקרוסבונס הערס מסרטי מרוול) מתעורר כל בוקר כשמישהו מפספס את הראש שלו בסנטימטרים עם סכין חדה מאוד, ממשיך אותו כשמסוק מתחיל לרסס את הדירה שלו בכדורים, עובר למרדף מכוניות מול שתי בחורות עצבניות, להתעסקות עם גמד שרוצה לפוצץ לו את הצורה (תרתי משמע) וכן הלאה. בקיצור: כל בוקר פולבר מוצא את עצמו מתמודד מול צבא קלישאות מהלכות מתוך משחקי וידאו.

והאמת? זה עשוי לא רע בכלל. כל אחת מההיתקלויות בנציג/ת בשר-ודם שמייצג/ת קלישה אחרת מעולם הגיימינג מספקת אקשן מבדר ולעיתים גם מסחרר ממש, עם מספיק וריאציות בין התעוררות אחת לזו שבאה אחריה כדי לשמור על מידת עניין סבירה של הצופים. יש משהו קצת לא נוח בסצנות האלה ככל שהן ממשיכות – כי לרדת על כמה שהעלילות של משחקי וידאו הן חסרות היגיון וכמה הדמויות במשחקים כאלה הן קלישאות מהלכות זה נחמד, אבל לעשות את זה בסרט הוליוודי ובמיוחד בסרט כמו זה קצת לזרוק אבנים בבית עשוי מזכוכית. ובכל זאת, האקשן יעיל, ולאורך רוב חציו הראשון של הסרט גם מהנה.

הבעיה של הסרט נעוצה דווקא בפולבר, הבחור המסכן שצריך לעבור את כל אותן וריאציות שוב ושוב: הוא פשוט לא נראה ולא מתנהג מספיק מסכן. זה לא שהוא סוג של שוורצנגר שהכל קטן עליו – הוא פשוט נראה, לאורך רוב הסרט, כאילו הוא לא שם זין. יהרגו אותו? הוא יהרוג אותם? זה לא ממש מעניין אותו. אז למה בדיוק זה אמור לעניין את הצופים? המצב נהיה גרוע יותר כשפולבר מנסה, בחצי השני של הסרט למצוא את מה שגרם לו להילכד בתוך לולאת זמן ומגלה שההסבר, כצפוי, הוא קשקוש מוחלט. ההופעה הדהויה של נעמי ווטס בתור זוגתו לשעבר או זו המרוסנת-מדי של מל גיבסון בתור האיש הרע לא ממש עוזרת.

מה שכן עובד בחצי השני של הסרט הוא באופן מפתיע דווקא הדרמה המשפחתית. אם "סתם אחד" היה סיפורו של איש משפחה שצריך לגלות מחדש שהוא גיבור-אקשן, "הבוס" הוא הסיפור של גיבור אקשן שצריך תזכורת לגבי היותו איש משפחה. והמרכיב הזה של הסרט, להבדיל מכל דבר אחר שהולך בו, דווקא עשוי ברגישות מפתיעה. אפשר, כמובן, להיות ציניים ולבחון איך כל הסיפור הוא בסך הכל עוד חוליה בשרשרת שנועדה לגרום לגיבור לגרום עוד נזק סביבתי. אבל זה עובד וזה נותן קצת אישיות ואנושיות לסרט כולו. בסצנות האלה, גרילו יוצא מהאדישות שמאפיינת את ההופעה שלו ביתר הסרט ומגלה יכולת די מפתיע להפגין סוג של חמימות ותחושת אובדן. זו לא הופעה ברמת פרס האוסקר, אבל העובדה שהאיש אשכרה יודע לשחק דמות שהיא לא בריון שכונתי היא מרעננת. 

הסצנות האלה, כאמור, די טובעות תחת ים של הסברים לא הגיוניים בעליל למה שהולך (ובראשם תשובה לא מניחה את הדעת בכלל לשאלה למה, לעזאזל, כל הגורמים שמאיימים על הגיבור נראים כמו משחק וידאו שקם לתחיה), ודמויות לא-משהו. אבל בשביל לא-מעט סצנות אקשן עשויות מצוין וכמה איכויות משחק לא-צפויות מכיוונו של גרילו, "Boss Level" מצדיק צפייה שמעבירה את הזמן לא-רע.