ביקורת: בורדרלנדס

אני חושב שרבים יסכימו שחשוב לכתוב על סרט קרוב כמה שיותר לזמן הצפייה בו. הזיכרון של החוויה, הדמויות והסיפור צריך עוד להיות טרי יחסית כדי שהביקורת תהיה מוצלחת.

את "בורדרלנדס" ראיתי בהקרנת עיתונאים בתחילת אוגוסט, ועומס של דברים גרם לי לזנוח בינתיים את הביקורת – וכששבתי אל המטלה, גיליתי שההמתנה הזו גרמה למשהו נוסף חוץ מהיחלשות הזיכרון: היא הפכה את הביקורת המתוכננת לאחת יותר מסויגת, מתגוננת ואפילו מתנצלת.

כי, כמו שבוודאי שמעתם, הסרט הזה נקטל קשות בביקורות ונכשל עוד יותר קשות בקופות. ציון של עשרה אחוז בעגבניות רקובות, והכנסות מזעזעות בסוף השבוע הראשון – מדובר פה בפלופ מארץ הפלופים, כישלון שייחרת לדיראון עולם בקריירות כל מי שהשתתף בו, ויש כמה שמות גדולים שנכנסים להגדרה הזו.

והסיבה שאני הולך להתנצל היא שאני, משום מה, לא מבין על מה כל המהומה. "בורדרלנדס" הוא סרט קיץ סביר לגמרי, ובוודאי לא גרוע מיצירות דומות שזכו לסלחנות רבה יותר. הוא לא יצירתי או חדשני במיוחד, אבל הוא מעביר פחות משעתיים בסבבה, כולל אקשן והומור לא רעים, ומציג כמה דמויות סימפטיות.

העולם של הסרט (שמבוסס על משחק וידאו מצליח שמעולם לא שמעתי עליו) הוא עוד גלקסיה של הרפתקאות בסגנון "מלחמת הכוכבים", "שומרי הגלקסיה" ואחיהם למשפחה. יש מבחר של כוכבי לכת והיסטוריה מפוקפקת, ציידי ראשים ובעלי כוח תככניים. אחת מציידי הראשים האלה היא לילית (קייט בלאנשט), שנשלחת לכוכב הלכת פנדורה (לא ההוא מאווטאר, אם כי איזה מביך יהיה לשניהם כשהם יבואו לנשף כוכבי הלכת הגדול ויגלו שיש להם אותו שם) כדי להחזיר את הבת של עשיר-מנכ"ל-יזם-שליט כלשהו שנחטפה על ידי פושעים. בסוף, איכשהו, יוצאת מזה חבורת דחויים מוכרת שמנווטת את דרכה בין נקודות העלילה מטוויסט צפוי אחד לאחר.

כל זה, למרות הניחוח הקלישאתי הבוטה, עובד – ברמה בסיסית מאד, אבל עובד. קחו לדוגמה את הרובוט שמתלווה ללילית ומדבב אותו ג'ק בלאק: הוא בבירור גירסה מעלי אקספרס של הרובוט המד"בי המוכר, אבל יש לו פה ושם שורות טובות, הוא מונפש בסדר גמור, ובסך הכול עושה את העבודה.

גם האקשן סבבה. בזמן הצפייה תהיתי ממתי יש לאיליי רות' ניסיון באקשן בהיקף כזה, ומתברר שבאמת כנראה אין לו ומי שביים את הסיקוונסים האלה הוא טים מילר, הבמאי של "דדפול", שנקרא לכמות מכובדת של צילומים מחדש. אומנם זה לא אומר בוודאות שהוא אחראי על סצנות האקשן, אבל מי שלא היה מאחורי המצלמה, האקשן בסדר גמור. שום דבר זכיר, אבל הוא בהחלט ברור לצפייה.

גם הדמויות האנושיות סבבה בסך הכול. לילית נכתבה כדמות קשוחה וחסרת אכפתיות שנפתחת לאט לאט לילדה שעליה היא אמורה להגן, שזה כמובן טריק שחוק כמו פני הקרקע של פנדורה – אבל הסרט עשה כאן החלטה קצרה אחת שאומנם זרקה את רוב הרגש לפח, אבל הזריקה ניחוח של מגניבות לכל העסק: הילדה (אריאנה גרינבלט) היא לא חסרת ישע אומללה, אלא זאת מהסוג החצוף והמתגרה שמסתדרת גם לבד בלי כל המבוגרים האלה. יש כמה סצנות מצחיקות מאוד שנגרמות מהדינמיקה הזו.

הצלע החלשה בכל העסק – וכן, חלשה אפילו יותר מקווין הארט שלא מצליח להחליט אם הוא רוצה להיות מגניב יותר או קשוח יותר ונכשל בשניהם – היא ללא ספק ג'יימי לי קרטיס, שעולה על הרכבת בשלב מסוים עם אפס חשק ומינוס מוטיבציה. בניגוד לדמות של בלאנשט, הפעם גם אין לפרצוף המשועמם הזה שום צידוק עלילתי.

נקודת החולשה הבולטת הנוספת היא ההומור הנמוך של הסרט, שלצערי נמצא בו בכמויות גדולות. זה הומור מהסוג של "זה מצחיק נטו כי אמרנו פיפי או כי עשינו משחקי מילים גרועים על סקס", והוא חוזר שוב ושוב כאילו היוצרים הם ילדים בני שש שנהנים לפספס את האסלה.

אבל למרות זאת, בסך הכול, העסק יעיל ברמה כזו או אחרת. התסריט צפוי, אבל כן הושקעה בו טיפה מחשבה כדי לקשור נקודות עלילתיות זו לזו (גם אם אחר כך מסבירים אותן למוות בדיאלוגים מיותרים). האקשן, כאמור, סבבה, וגם ההומור הגרוע מתאזן איכשהו עם ההומור הסביר שמסביב ועם מתי מעט הברקות שכן מצאו את דרכן פנימה. אז למה הסרט זכה לכזאת קטילה? באמת שאני לא יודע. ציפיות גבוהות? רצון לבעוט באיזשהו סרט? קווין הארט? קונספירציה של האילומינטי? כל מה שאני יודע זה שזה אכן לא סרט הקיץ המהנה שהוא היה יכול להיות, והוא בטח לא הולך לשנות למישהו את המחשבה על מה שאפשר לעשות בקולנוע – אבל הוא אחלה תירוץ להעביר קצת פחות משעתיים במזגן.