סרטו החדש של לוקה גואדנינו, "עצמות והכל", הוא סרט התבגרות מלא אווירה שמזמין אתכם למסע בדרכים מאובקות ברכבים אמריקניים ישנים. במהלך המסע תבקרו בבתים מתפרקים בעיירות שכוחות אל, תבלו לילה מול מדורה בשולי כביש מהיר בקנטאקי ותקבלו כוויה מהשמש הקופחת של הקיץ. אלא ש"עצמות והכל" הוא (גם) סרט על קניבלים, והאמריקנה הזאת נגועה בריאליזם מאגי שמשרה אווירה של אימה.
הסרט מתרחש בשנות ה-80 ועוקב אחרי מארן (טיילור ראסל), נערה שמתקשה לשלוט בדחפים הקניבליים שלה ותוקפת חברה ללימודים במסיבת פיג'מות שהופכת לסיוט. אביה, שנדד עם ביתו ממדינה למדינה ועתה כשהיא בת 18 הוא אובד עצות, מחליט לנטוש אותה עם מעט כסף וקלטת שהכין לה, ובה הוא מגולל את ההיסטוריה הקניבלית המוקדמת שלה. וכך מארן יוצאת לדרך לבדה, בתקווה שהיא תמצא את אמא שלה, שאולי תוכל לספק לה כמה תשובות על עצמה.
אם ראיתם את הפוסטרים לסרט אתם עלולים לחשוב שמרכז הסרט הוא סיפור אהבה בין מארן ובין לי (טימותי שאלמה). אלא שלוקח לא מעט זמן עד שמארן פוגשת את מושא אהבתה, ולוקח אפילו יותר זמן עד שהם מתאהבים. הסרט הוא קודם כל סרט התבגרות ורק אחר כך סיפור אהבה, והוא נהדר בדיוק בזכות ההתעמקות בדמותה של מארן ובצעדיה הראשונים בעולם כאישה עצמאית שמחפשת אחר הזהות שלה.
כאן יש מקום לשבח את ההופעה המצוינת של ראסל שמשחקת את הדמות ברגישות ומעניקה לה נפח מציאותי גם כשהתסריט מרפרף על פני כל קלישאה אפשרית בז'אנר המסע. הדמויות שמארן פוגשת בדרכים מלמדות אותה על התרבות הקניבלית – מסלנג קניבלי ומנהגי העדה, ועד יכולות ביזאריות כמו להריח קניבלים אחרים ממרחק של קילומטרים.
בין דמויות המשנה הבולטות נמצאים קניבל מזדקן ומנוסה ששמו סאלי (מארק ריילנס), מתבודד שכָּמֵהַּ לקשר, ומצליח להפחיד ולהיראות בלתי מזיק בו-זמנית; וכאמור, לי – שמייצג שלב ביניים בין התמימות וחוסר הניסיון של מארן לשקיעה המוחלטת של סאלי בדרך החיים הקניבלית.
ריילנס ושאלמה גורמים לדמויות הנהדרות לזרוח בהופעות מלאות בניואנסים, וגואדנינו השכיל שלא לחטוא בחשיפת יתר של דמויות המשנה לאורך הסרט. זה עדיין המסע של מארן, והוא מרגיש מאד אישי ואינטימי גם ברמה הטכנית: הסרט צולם בפילם ועדשה סופר-מהירה כדי לאפשר קליטה מירבית של אור והצגת צבעים טבעיים ככל האפשר. התוצאה היא סרט שקורן אווירת קיץ שטופת שמש בצורה אותנטית – מחזה נדיר בעידן שבו כמעט כל סרט הוליוודי מתגאה במניפולציות צבע ופילטרים למיניהם.
גם הפסקול נוקט בגישה מינימליסטית, עם צלילי פסנתר וגיטרה עמומים ברקע שמתפרצים בקקופוניה אלקטרונית ברגע שמופיעה אלימות על המסך. אותם צלילים מצליחים להיכנס מתחת לעור, להפוך כל סצנת מתח למפחידה ומורטת עצבים, וגם להישאר בזיכרון הרבה אחרי שהסרט הסתיים. זה לא הפסקול הכי מתוחכם של רזנור ורוס, והוא גם לא מהנה במיוחד כיצירה מוזיקלית שעומדת בפני עצמה, אבל זה הפסקול הכי יעיל בקריירה שלהם ואולי אפילו הטוב ביותר מאז "הרשת החברתית".
הדבר היחיד שמאיים לקלקל את הטעם הטוב מהסרט הוא המערכה האחרונה שמסדרת את הדמויות במשבצות שלא בהכרח מתאימות להן רק כדי להעניק לנו סיום דרמטי ואפילו קצת אקשני. זה רחוק מלהיות המקרה הכי גרוע של מערכה שלישית שלא בהכרח משקפת את האיכות של הסרט שמגיע לפניה, אבל המעבר אליה בכל זאת חורק.
ועדיין, גם אם לוקחים בחשבון את המעידה הקטנה הזאת, "עצמות והכל" הוא סרט מסע רגיש וברוטאלי שמרגיש ייחודי וקסום, ובעיקר לא נראה, נשמע או מתנהל כמו כל סרט מסע אחר למרות שהמבנה שלו לא מחדש שום דבר. בסופו של דבר השחקנים והאווירה המדויקת שגואדנינו יצר מרוממים את "עצמות והכל" ליצירה בלתי נשכחת שמשאירה טעם מריר-מתוק.
טעם מריר-מתוק-מארן.
(ל"ת)
אני קצת פחות התלהבתי מהסרט לעומת הביקורת
כלומר, לדעתי שאלמיי לא לחלוטין עובד, ועדיין אין לי מושג מה אני חושב על ריילאנס – לא בגללו כמו בגלל הדמות הזאת.
אבל ההתעלמות הדי גורפת מטיילור ראסל מכאיבה לי, כי זה הסרט שלה, והיא נהדרת.
זה ממחיש את הפערים בין גברים ונשים בהוליווד די טוב.
הדמות שלה יותר מאופקת, ובגלל זה בהרבה מקומות נותנים משקל יתר לריילנס ושאלמה, למרות שהם לגמרי דמויות משנה. אמנם תצוגות משחק טובות בעיני, אבל לא כמו טיילור ראסל.
זה קצת מזכיר לי את רדופה במובן הזה – ההופעה של רורי קיניר נהדרת והיא דורשת שבחים. אבל הרבה יותר ממנו ג׳סי באקלי עושה בסרט הזה כל כך הרבה, בדרך כל כך מעודנת ואפקטיבית שזה מדהים. יש עוד לא מעט דוגמאות כאלה, וזה מבאס לאללה. הדמויות הפיקנטיות שגם מזמנות תצוגות משחק שמהדהדות אצל האנשים הנכונים בסופו של דבר ממוגדרות, בדרך כלל (וכמובן שאפשר לתת דוגמאות אצל גברים גם בשנים האחרונות, פול מסקל ואנטונין בנדרס למשל).
מזכיר לי את ההתעלמות השנה מההופעה של לורנס.
הדמות שלה יותר אפאטית וכיפית מזו של בריאן טיילור הנרי (שזה כבר יציאה מהשגרה שלה, לרוב לורנס משחקת דמויות פלפליות צעקניות), אבל העבודה שהיא נותנת שם והתהליך שאנחנו עוברים איתה לא פחות חזק. על אף שהיא כן גרפה מחמאות (כמו ראסל) מרגיש שבסוף ההופעה הזו כם עברה מתחת לראדר.
סרט יפייפה.
תודנ ללוקה גוואדינגו שמזכיר לנו למה קולנוע זה דבר נפלא. הזכיר לי מאד את סרט הערפדים של קתרין ביגלו (אני חושב שקוראים לו near dark(