ביקורת: פצצה

ב-2017 נפטר רוג'ר איילס, מייסד פוקס ניוז, בגיל 77. שנה קודם לכן הוא הודח מהרשת שהקים והוביל במשך שני עשורים, לאחר שתלונות על הטרדה מינית של עובדות צפו ועלו בהמוניהן. השפעתו על הטלוויזיה והפוליטיקה האמריקאית הייתה כל כך משמעותית שגם אחרי ההדחה שלו אנשים חששו לדבר בכנות עליו ועל האווירה הסקסיסטית שאפיינה את פוקס ניוז, ברוח המפקד. 

אחרי מותו הדברים נראים אחרת, וכך קרה שבשנה האחרונה דמותו הוצבה במרכזם של סרט דוקומנטרי, מיני סדרה וסרט עלילתי. אך בשונה מ"הפרד ומשול" ו"בקול רם", הסרט העלילתי "פצצה" לא מספר את סיפורו של איילס, על רבדיו השונים והמורשת שהשאיר אחריו; כאן הגיבורות הן הנשים שנפגעו ממנו והחליטו להילחם בחזרה, שלוש נשים צחורות עור ובהירות שיער, בדיוק כמו שאיילס אהב. הסביבה שהוא מציג הופכת את "פצצה" לשונה מסדרות או סרטים אחרים בנושא: פוקס ניוז הוא גוף התקשורת הרפובליקני המוביל בארה"ב, ערוץ שמגישיו ומגישותיו מזוהים עם קידום של מנהיגי ימין ועם אינספור אמירות סקסיסטיות וגזעניות. המקבילה הישראלית תהיה סרט שבו מירי רגב ועירית לינור מתמודדות עם סקסיזם והטרדה מינית במקום העבודה. 

האם אישה שמתעקשת לא להגדיר את עצמה כפמיניסטית מעוררת פחות חמלה כשהיא מתלוננת על הטרדה מינית? ואם זו מישהי שבחרה להתקדם ולהתפתח מקצועית במקום שמציב נשים יפות ורזות בבגדים קצרים לפני המצלמה ומתעמר בהן מאחורי המצלמה? הקונפליקט הזה מובנה בעלילת הסרט, והוא גם עולה בה כשהנשים הפועלות בתוכו מתדיינות עליו. זה סיפור שמוציא את הסוגיות שעלו בעקבות קמפיין MeToo מחוץ לאזור הנוחות שלהן, ולכן קל לו לשאול את השאלות הלא נכונות בלי לענות עליהן בצורה חד משמעית. 

שלוש נשים מספרות לנו את הסיפור הזה, ובראשן מגין קלי (שרליז ת'רון עם מלאן איפור). קלי, מגישה בכירה בפוקס ניוז, מסתבכת עם דונלד טראמפ, שהיה אז מתמודד לתפקיד המועמד הרפובליקני לנשיאות. אחרי שהיא שואלת אותו את השאלה הלא נכונה הוא מוביל נגדה מסע השמצות בריוני, מכוער ונוטף סקסיזם. בתחילה איילס והרשת כולה מגבים אותה, עד שהם מבינים שאולי טראמפ חשוב להם יותר מכבודה של המגישה המוערכת. גרטשן קרלסון (ניקול קידמן) היא מגישה ותיקה יותר שנמאס לה מהיחס של המגישים לצידה ושל קברניטי הערוץ, התלוננה על כך ושונמכה לתוכנית עם פחות רייטינג. גרטשן מתכננת תביעה אישית נגד איילס על הטרדות חוזרות ונשנות, אפלייה ודושבגיות כללית, ועכשיו היא מחפשת נשים נוספות שיצטרפו אליה. הגיבורה השלישית היא דמות פיקטיבית בשם קיילה (מרגו רובי), מפיקה תמימה מרקע נוצרי שחולמת להתקדם למשרה עם קצת יותר זמן מסך, ומגלה מה המחיר של החלום הזה.

איילס (ג'ון לית'גו עם כל האיפור שבעולם) לא מוצג בסרט בתור מפלצת לא אנושית ואפילו לא כדוּש שמלטף כל אישה בסביבתו. הוא אמנם מטרידן ותוקף סדרתי, איש עם פֶטיש רגליים כמעט חולני וטיפוס די נאלח, אבל הוא גם חד מקצוען  שמשמש כמנטור, אוזן קשבת ואפילו חבר למי שהוא חפץ ביקרה, ולוקח זמן עד שמתגלים הצדדים האפלים יותר שלו. אפילו ברגעים הכי נמוכים שלו לסרט יש קצת חמלה עבורו. בעייתי? לא בהכרח. הדואליות הזו היא זו שמקשה על קלי לצאת נגדו בפומבי מחד אבל גם להגן עליו מאידך. נשים רבות, גם פמיניסטיות מובהקות, מוצאות את עצמן בקשר ידידותי או מקצועי עם האדם שפגע בהן, מכל מיני סיבות ולעיתים מחוסר ברירה. ההטרדה או התקיפה מהעבר היא פשוט משהו שצריך לחיות איתו ולהשלים איתו. כלומר, עד שעוד נפגעת נחשפת, ואז הפצע חייב להיפתח מחדש. הסרט מתמודד עם הסוגייה הזו בצורה ישירה, מתסכלת אבל גם מעוררת מחשבה, כי אין כרגע ואולי אף פעם לא תהיה תשובה ברורה ומניחה את הדעת למצב הזה. 

הבעיה היא שאין לסרט טון עקבי – חלק מהסצנות פשוט מוזרות או לא קשורות לשאר הסרט ולא כל עלילה משנה מקבלת סיום ראוי. עם זאת, העריכה, הדמויות המעניינות והמשחק המצוין מפצים על הפספוסים של התסריט והבימוי, עם ת'רון וליתג'ו בראש ורובי כשחקנית חיזוק שמפגינה רגש וכאב אותנטיים, וגם קייט מקינון יוצאת קצת מהדמות הקומית שמזוהה איתה בתפקיד קטן וכמעט טרגי. 

"פצצה" מצליח לבחון את הנושא הכל כך מורכב של הטרדות מיניות במקום העבודה בצורה מניחה את הדעת. הוא מנסה ללכת בדרכם של אדם מק'קיי ושל "מכונת הכסף" שלו, אבל חסרה לו ההבנה של הנרטיב המורכב ומרובה הדמויות. יש בו רגעים מכעיסים במובן הטוב של המילה, עם כמה סצנות חזקות רגשית ואחת ממש קשה לצפייה, אבל נראה שהסרט מתעקש לתקוע לעצמו מקל בגלגלים. הפספוסים הכי מבאסים הם אלה שבהם הסרט חוטא בדידקטיות או נותן לדמויות לדקלם בקול רם את מה שהעלילה צריכה. לא כל סרט צריך להיות מעודן, אבל כאן לא בטוח שמדובר בבחירה מכוונת.