"רפסודיה בוהמית", בניגוד למה שאתם עלולים לחשוב, לא מספר את סיפורה של להקת קווין או של פרדי מרקורי. הסרט אומנם מציג את חברי הלהקה, ומשמיע את השירים שלהם, אבל מבצע כל כך הרבה שינויים בסיפור האמיתי עד שזה לגיטימי לחלוטין לשאול האם מדובר בחיים האמיתיים או האם זו רק פנטזיה.
אז מה הוא "רפסודיה בוהמית" אם לא סיפורה של הלהקה? זה לא "מאמה מיה", שסתם לוקח את השירים ואז בונה מהם סיפור אחר ומופרך לחלוטין עם טיגרסים שנוגדים את כוחות הכבידה, אבל הוא לא רחוק מכך. הדרך הכי טובה לתאר את "רפסודיה בוהמית" היא נסיעת רכבת הרים בין שירי קווין כשהכל מגובה במשחק נפלא של ראמי מאלק וחבריו לצוות (אבל, כמו בלהקה עצמה: בעיקר מאלק), קולנוע מדהים וסיפור שהוא לא נפלא. או מדהים.
אתם יכולים די בקלות לנחש מראש איך הסרט יראה אם ראיתם סרט על אומן מוזיקלי אחר בחיים שלכם: הסרט עובר על כל הביטים הסיפוריים המוכרים של סרטי להקות ואומנים בצורה נוסחתית – הם חשבו שאין לו את זה, אבל אז הוא מראה לכולם, אבל אז סגנון החיים שלו עולה לו בבריאות הנפשית, אבל בסוף מה שחשוב זה שחברים יהיו חברים וכו' וכו'. הדבר הכי מפתיע זה שלמרות שיש לו את כל הסיפור מוכן מראש, הוא עדיין לא מצליח ליצור מהם סיפור קוהרנטי לגמרי. במקום סיפור שבנוי כך שסצנות מובילות אחת לשנייה או מתקשרות ביניהן ולדמויות יש איזשהו הגיון בתהליך שהן עוברות, ל"רפסודיה" יש דמויות ללא מסע רגשי או לקחים שהם לומדים (פרט לפרדי), והמוטיבציות שלהם נראות קלושות – דברים מתרחשים סתם ככה לא פעם, כי זאת הקלישאה הבאה בספר הקלישאות הגדול של סרטי מוזיקאים.
אם אני רוצה לשפוט את הסרט לרעה, אני אגיד שזה בגלל שהסרט הוא מכונת יח"צ שטחית ללהקה שלא מתיימר להיות משהו מעבר לזה, כזה ששום דבר לא חשוב בשבילו חוץ מלמכור עוד דיסקים של הלהקה. אם אני רוצה לתת לו פרשנות לטובה, אני אגיד שמדובר במשהו מכוון: הסרט מתאים את עצמו לא להגיון עלילתי, אלא להגיון הרגשי של הדמות הראשית שלו. פרדי מרקורי, עם או בלי קשר למציאות, הוא דמות אניגמטית שלא יודעת מה היא רוצה מעצמה רוב הזמן, חוץ מזה שכל רגע בחייה יהיה מדהים, מצחיק, מרגש ומפתיע. הרי גם "רפסודיה בוהמית" השיר הוא לא ממש פצצה של קוהרנטיות ואנחנו עדיין אוהבים אותו – כי מדי פעם זה בסדר שזה לא הגיוני, אם זה כמעט הגיוני וממש מגניב. ופרדי מרקורי ממש ממש מגניב.
אז במקום לעקוב אחרי איזשהו נארטיב סיפורי, הסרט דומה יותר לאופי של פרדי והלהקה: אולי לא תמיד מבריק, אבל בהחלט גדול, נוצץ, ומדליק; יצירה שהיא שעתוק ומחזור מיצירות אחרות שמובילים לשבירת נוסחא לא טיפוסית (הסרט מסתיים בהופעה של רבע שעה, כי למה לא); משהו שכל שיר בו שונה אחד מהשני ובכל זאת הרפטואר מרגיש אחיד; ובעיקר – פרדי. נער מסכן ממשפחה ענייה, נער מסכן שאף אחד לא אוהב – שהשיג עושר ופרסום וכל מה שהולך עם זה, עשה כמה טעויות מרות אבל הצליח למרות הכל. ראמי מאלק, שמגלם את פרדי מרקורי מצליח להיות יותר מסתם חיקוי (מאוד) מוצלח. הוא דמות חיה: מבולבלת ובטוחה בעצמה במקביל, מקיפה את עצמה באנשים ובכל זאת בודדת, אוהבת ושונאת את עצמה. דמות שלא ניתנת לפיצוח עד הסוף – בדיוק כמו פרדי. ומאלק מצליח לגלם את כל הסתירות האלה בצורה נפלאה. הוא מצליח להרים את המסך בכל רגע שהוא נמצא ולגרום לקהל לחוש בכל גופם. גם בלי להכיר את עבודתו המוקדמת ב"מר רובוט", קשה שלא להתרשם מתצוגת המשחק שלו.
שאר הלהקה תופסים מקום משני – קיימים רק כשהם ליד פרדי. חתונה? ילדים? בגידות? כל החיים האישיים שלהם מתרחשים מחוץ למסך במה שהוא בעיקר רמיזות. ובכל זאת, השחקנים והתסריט עושים עבודה טובה בעיצוב דמותם. אני יודע בדיוק (כלומר, בגרסת הסרט) מי היותר שמוק מהחבורה, מי הפחות, מי החבר הכי טוב של מי, ולמה. הדבר היחיד שאפשר אולי להגיד לרעת הייצוג שלהם הוא ההחלטה לדחוק הצידה אפילו יותר (מבין אלה שהסרט גם ככה דוחק הצידה) את הבסיסט ג'ון דיקון. אם המתופף והגיטריסט מוצגים כחלקים חשובים מהלהקה שעושים החלטות חשובות, דיקון מוצג כמישהו שהוא פשוט… שם. נחמד, שליו, ללא יומרות – כמעט חסר אופי. זה, כמובן, הופך אותו אוטומטית לדמות הכי סימפטית בכל הסיפור. בטח יותר מהמתופף והגיטריסט, אבל גם יותר מפרדי.
נראה שהסיבה שחברי הלהקה התערבו בהפקת הסרט זה לא כדי שיינתן יותר מקום להם ולא רק לפרדי, וגם לא כדי להציג אותם באור יותר חיובי. הסרט מבין שהסיפור הוא על פרדי, וחברי הלהקה יוצאים דושים בלתי נסבלים לא פעם. נראה בעיקר שהסיבה שהם התערבו זה כי הם רצו שאנשים יזכרו שכמו שקווין בלי מרקורי זה לא ממש קווין, גם מרקורי בלי קווין זה לא ממש קווין. שאולי בלעדיו הם לא היו מגיעים לאן שהגיעו, אבל אותו הדבר נכון גם לגביו, ונכון גם לגבי הסרט; למרות שהסרט לא גרם לי ללכת ולגגל מי משחקים את שאר חברי הלהקה, הדינמיקה שלהם מול מאלק היא מרכיב חשוב בסרט. מאלק אולי מוצלח, אבל אני לא בטוח שהוא היה מצליח לסחוב את הסרט על גבו לבד בלי עזרה מחבריו. שחקני המשנה (כולל מייק מאיירס, שמופיע בהופעת אורח משעשעת שקצת לא מתאימה לטון של הסרט. מה שהופך אותה בעצם למתאימה בול לטון של הסרט) בונים לו סביבה תומכת שבה הוא יכול לבלוט ולזרוח.
יש משהו בסרט שהוא כל כך סוחף (דבר שלא חשבתי שאכתוב מימיי: כן, לכו לראות את זה באיימקס), כל כך משאיר אותך בקצה המושב שלך, שדיונים על האם הסרט מוחק את הזהות הבי-סקסואלית של פרדי (סוג-של), או מציג את שאר חברי הלהקה כמלאכים למול פרדי החוטא (פחות) מרגישים לא נכונים, איכשהו. "רפסודיה" הוא תוצר פופ קליל ולא מתוחכם, אבל כזה שמבוסס על בני אדם ולא על אפקטים. משהו לקהל שלא מחפש לילה באופרה, אבל גם לא ממש אוהב את "מלחמת הכוכבים". זה לא אומר שהוא פטור מביקורת, ובהחלט כדאי לדבר על הבעייתיות שלו, אבל הוא בבירור לא תופס מעצמו סרט "חשוב", וזה עוזר לקבל את הבעיות שלו בגישה סלחנית יותר.
כמו לא מעט משירי הלהקה, "רפסודיה בוהמית" עובד הכי טוב כשלא חושבים עליו אלא רק מנענעים את הראש לפי המקצב. לא הייתי מתחייב שהוא יפוצץ לכם את הראש ואפשרי שחברים יותר ציניקנים יצעקו "תוציאו אותי מפה!", אבל למי שמחפש הלילה בילוי טוב ממש – אין ספק שהסרט מספק את הסחורה. יש משהו בסרט שקשה להוריד ממנו את המבט, ועוד יותר קשה שלא לחייך ביציאה מהסרט, בעוד הסרט מנגן בזמן הכתוביות את אחד מאלפי הלהיטים של הלהקה.
למה לעולם לא נקבל סרט ביוגרפי מוצלח על פרדי מרקורי:
https://www.youtube.com/watch?v=FM02JPc402o
רמז – קשור לאנוכיות הבלתי נתפסת של שאר להקת קווין.
2/3 משאר להקת קווין*
ג'ון דיקון, במציאות כמו בסרט, בחור סימפטי שלא מופיע עוד עם הלהקה ולא ממש פעיל מאז מותו של מרקורי. ממה שאני מכיר, הוא לא היה חלק מההפקה של הסרט.
הסרט לא ממש מתיישב עם מה שנאמר בסרטון
פרדי לא מת באמצע הסרט, והסרט לא נוגע בדרך שבה הלהקה "המשיכה" בלעדיו. להיפך, הוא מסתיים כשהלהקה עדיין בשיא הפעילות שלה – בדיוק כפי שגם הסרטון אומר שצריך לעשות.
מה שכן, זה נכון שהסרט מייפה מאוד את המציאות, הופך את פרדי לבעייתי ואת יתר חברי הלהקה לילדים טובים, בניגוד למציאות.
רמי מאלק פחות מתאים
ראיתי את הסרט פעמיים. מי שמעריץ את קווין לא מוותר על הסרט. לדעתי רמי מאלק פחות מתאים לשחק את פרדי. הוא לא דיבר כמוהו, לא דומה לו ואפילו דקות כמו לעשן כמו שפרדי עישן הוא לכ הצליח לחקות. הסרט בהחלט מעוות הרבה קטעים מהמציאות. אבל הוא מרגש, מצחיק ובעיקר עצוב. ממליצה!
דבר אחד יצא מהסרט הזה
דבר אחד יצא מהסרט הזה. והוא: ביקורות שלא מפסיקות לצטט שירים ואלבומים של קווין. ולמרות התחרות הקשה, הביקורת הזו בהחלט מנצחת בגדול, ודוחפת מספר שיא של רפרורים.
הנה כמה. בטח יש עוד:
רפסודיה בוהמית ("האם מדובר בחיים האמיתיים או האם זו רק פנטזיה", "נער מסכן ממשפחה ענייה, נער מסכן שאף אחד לא אוהב")
Friends will be Friends ("שחברים יהיו חברים")
We Are the Champions ("שהשיג עושר ופרסום וכל מה שהולך עם זה", "עשה כמה טעויות מרות אבל הצליח למרות הכל")
Another one bites the Dust ("בקצה המושב שלך", "לפי המקצב")
A Night at the Opera ("לילה באופרה")
Bicycle Race ("אבל גם לא ממש אוהב את 'מלחמת הכוכבים'").
Under Pressure ("ואפשרי שחברים יותר ציניקנים יצעקו 'תוציאו אותי מפה!'")
Killer Queen ("מתחייב שהוא יפוצץ לכם את הראש")
Don't Stop Me Now ("למי שמחפש הלילה בילוי טוב ממש")
אולי גם Innuendo ("רמיזות")
וגם קצת ביטלס על הדרך: With a little help from my friends
ועוד אחד ל-Don't Stop Me Now
"טיגריסים שנוגדים את כוחות הכבידה"
אוף. עכשיו יש מלא להקות שאני רוצה סרטים עליהן כדי לראות איך משלבים שמות שירים שלהם בביקורת עליהם.
מה קרה באמת עם הסרט הזה שסליפנוט רצו לעשות?
מה עם ביקורת רטרוספקטיבית על לפגוש אנשים זה קל, באמת?
(ל"ת)
ביום שבו רדיוהד יפסיקו להיות אקט מוזיקלי עם סקס אפיל של אפר ששפכו עליו חלב.
(ל"ת)
בשרת העיוור קראו להם ״מקלות אוזניים משומשים עם סקס אפיל של בגוניה״.
אבל אוי ואבוי אם נאהב מוזיקה רק לפי סקס אפיל.
על מה אתם מדברים?!
הם הלהקה הכי סקסית שיש (אפילו שבימינו ניתן לפרש את הנראות שלהם באופן היפסטרי) תום יורק מ-ה-מ-ם-!
אני לא מדבר על מראה - couldn't give two shits about it,
מדבר על מוזיקה. ב"סקס אפיל' התכוונתי יותר במובן של כריזמה, פלפל, עניין כלשהו. רדיוהד פשוט אפורים ומשעממים.
זכרתי שגם אתה ברדיוהדיסטים - מה השתנה?
(ל"ת)
גיליתי שטול עשו בדיוק את מה שרדיוהד ניסו לעשות, רק טוב פי מיליון.
(ל"ת)
כולל להקדיש אלבום לביל היקס.
(ל"ת)
אתה מתכוון ברצינות? או שזה סוג של פארודיה עצמית?
רציני 100 אחוז.
הרבה מבקרים מקבילים בין הלהקות האלה ובצדק, כי הם כן באו במקרה (מן הסתם לא היה קשר אישי בין שתי קבוצות אומנים משני צידי העולם) מאותו מקום של לקחת את הפרוג של שנות ה-70 וסוג של לעדכן אותו דרך פילטר מודרני – אצל רדיוהד זה היה פילטר של רוק אלטרנטיבי רך ובריטפופ מוקדם, אצל טול זה היה דרך פילטר של מטאל ובמידה מסויימל גם גראנג' (לא סתם מיינארד חבר קרוב של ג'רי קנטרל ושל באז אוסבורן). הבעיה היא שבריטפופ רך + פרוג זאת משוואה שיוצאת הרבה יותר משעממת, חסרת מעוף ואמביינטית יותר מדי, לעומת הפרוג+גראנג'/מטאל של טול שהוא גם יותר מעניין ובעיקר יותר מגניב.
וחוץ מזה לטעמי לטום יורק יש את אחד הקולות המעצבנים ברוק.
אין לי הבנה מעמיקה במוזיקה, מעבר למה שהאוזניים שלי שומעות, אז אני לא יודע בקשר למה שהמבקרים אומרים. אבל מבחינתי להכניס את טול ואת רדיוהד לאותה מטריית "פרוג" זה להפוך את המושג לחסר משמעות. אני לא שומע את ההשפעות של פרוג ה70 לא ברדיוהד ולא בטול. לטול קוראים מטאל פרוגרסיבי בגלל שכל להקה קצת כבדה שלא יודעים איפה למקם קוראים פרוג ולרדיוהד אף פעם לא ראיתי שמכנים פרוג.
הקשר הכי בולט שראיתי בין שני הלהקות זה שלשניהם יש עדת מעריצים מעיקה (כן, ידעתי מה זה סדרת פיבונאצ'י, ולא, זה לא מעניין לי את הקצה של הזרת) שחושבים שהם חברים במסדר סודי למרות שהלהקות שהם מעריצים רשמו כמה פלאטינות וטופ בילבורד 100 על שמם. בלי הכללות כמובן.
לתום יורק יש אכן קול מעצבן, למרות שגם המניירות של קינאן נמאסות לפעמים. אבל אני לא מבין איך אפשר לאהוב אותו ואז לחשוב שזה משעמם כשאתה מקשיב לטול. זה קצת נשגב מבינתי
גם אני לא כזה מבין בתאוריית מוזיקה ברמה שאני יכול להבין דברים בלי שמסבירים לי אותם
אבל כן, ברגע שבו הסבירו לי מה זה פוליריתמיקה ושבירת משקלים והראו לי איך זה רלוונטי לטול, כן, הם בהחלט פרוגרסיביים מהבחינה הזאת. אני לא סתם אומר "הבחינה הזאת" כי מדובר בפרוגרסיביות ברמת המיקרו (לצורך העניין גם ללאמב אוף גוד מכל הלהקות יש ב-Laid to Rest ריף פרוגרסיבי, זה לא הופך אותם או אפילו את השיר לפרוג). מה שהופך את טול ללהקת פרוג הוא העובדה ש-א. הם עושים את זה כמעט בכל שיר שלהם, ו-ב. יש להם גם פרוגרסיביות ברמת המאקרו, של קונספטואליות, "אפיות" וכמו כן ההשפעה הבולטת של רוק חלל ופסיכדלי שהם כמובן המקור העתיק של הפרוג הישן.
רדיוהד, בעיניי, לא ממש נמצאים בתחום הפרוג
אפשר אולי להגיד שהם מרחפים קרוב לספירה, אבל אין הרבה אלמנטים "פרוגיים" קלאסיים- מבחינת משקלים, הרמוניה, או דברים אחרים. אני גם לא הרגשתי שרדיוהד מעולם לא יצאו מתוך הפרוג של שנות ה-70 (וגם טול לא ממש, אבל הם כן להקת פרוג בגדול) אז אני לא בטוח שהייתי מקביל בין השתיים.
בכל מקרה לטול, לעומת רדיוהד, יש הרבה יותר אלמנטים שעוזרים לשייך אותה לפרוג- הם שמים את עיקר הדגש על מקצבים ומשקלים מאשר הרמוניה, שוברים את מבנה השיר הסטדרטי לטובת אפוסים ארוכים וכו'.
עכשיו, יש כמובן הרבה שאלה של מהו "פרוג" במהותו- האם רק ההשפעות הקלאסיות שניתן לזהות אצל הלהקות משנות ה-70 הופכים להקה ללהקת פרוג? ג'אז נחשב? מה עם השפעות ממוזיקת עולם? יש פה דיון רחב מאוד, שהוא בתכל'ס די עקר כי למה לטרוח בעצם. כלומר, זה לא מועיל מאוד לאף אחד חוץ מהיכולת לזהות להות שאולי יהיו בטעם שלך אם אתה חובב הז'אנר.
בקיצור- אני חושב שיש הסכמה יחסית רחבה שטול הם להקת פרוג, לגבי רדיוהד לא ממש שמעתי שמתייחסים אליהם ככה אבל לדעתי הם לא בדיוק שם.
בברכת אלבום חדש לטול בימינו אמן.
רואה אותם בפראג ביוני.
(ל"ת)
את טול או את רדיוהד?
אחלה לוקיישן להופעות, זול, קהל שמח, בירה זולה. תהנה
דיון שלם אני יורד על רדיוהד ומשבח את טול ואת שואל את השאלה הזאת?
(ל"ת)
הייתי משוכנעת שטול ממש לא מופיעים יותר
ובכל מקרה, להגיד שטול עושים יותר פרוג מרדיוהד זה לא ממש לרדת על רדיוהד. בערך כמו להגיד שאריק קלפטון הוא סולן פחות טוב מרוברט פלאנט- זה לא הופך אותו לאיש שאני לא רוצה לראות בהופעה..
*** תבדוק אם אין עוד הופעות בפראג או הסביבה באותו זמן. כשנסעתי לשם להופעה היתה גם הופעה של לני קרביץ, הוא לא אלוהים חיים או משהו, אבל הייתי בכיף הולכת להופעה אם הייתי יכולה להערך בזמן. מבחינת מחיר, אפילו כולל הארכת שהות ביום, זה משתלם ***
אני אולי טס משם לסליפנוט בפינלנד.
לעזאזל, פחות או יותר כל הלהקות שנשארו לי להשלים נמצאות השנה בסיבוב באירופה (הסיבה שלא חשבת שטול מופיעים היא כי הם באמת לא הופיע מחוץ לאאה"ב ואוסטרליה כבר 12 שנים, זה למה הכרטיסים נחטפו מהר, אף אחד לא יודע מתי ואם הם בכלל יחזרו לעולם הישן) ואין כסף או זמן להספיק את כולן בקיץ אחד.
אני מסכים שלטול יש יותר אלמנטים "פרוגיים" אני רק לא חושב שהתווית הזאת מדי עוזרת. הפרוג של שנות ה70 לא היה פולירית'מי במיוחד והוא היה בעיקר בהשפעות קלאסיות. הפרוג שהגיע אחר כך, בעיקר למטאל, יותר התעסק בזה (DT, משוגע) ובזה טול הם יותר פרוג. הבעיה שהתווית "מטאל פרוגרסיבי" מוצמדת לוויווד, לאת'ייסט, לאופת' ולטול. קבוצת להקות ללא שום קשר. לחבר את טול לשנות ה70 וביחד איתם את רדיוהד, זה לחבר כל אלמנט אקספרימנטלי לאותה השפעה, וזה נהיה כל כך כללי עד שזה לא קשור.
לא שמעתי את'איסט ו-ווייווד כדי לאשרר
אבל אופת' פרוג אחושילינג, אצלם זה אפילו יותר מובן מאליו (בין היתא על ידי הסולן עצמו אולי? שלא נדבר על מי שהפיק להם את האלבומים הכי בולטים) מאצל טול. מה אתה סח?
ברור שאופת' פרוג. מה שטענתי הוא שפרוג הוא דבר שכולל המון אלמנטים שונים, חלקם בהשראת פרוג סבנטיז, חלקם לא (באופת' עצמה זה מתחלק, סוג הפרוג של סטיל לייף מול סוג הפרוג של גוסט רבריז וכלה בפרוג סבנטיז רגיל באלבומים האחרונים). העובדה שכל הלהקות שציינתי מקבלות אותו תווית למרות השינוי העצום בסאונד. האם משוגע ואופת' הם אותו ז'אנר? שניהם נקראים מטאל פרוגרסיבי
אתה מופתע שיש סאבז'אנרים בתוך ז'אנרים?
לימפ ביזקיט וסיסטם אוף א דאון לא נשמעים אותו דבר, עדיין שתיהן להקות נו מטאל.
אני לא מופתע. התווית נו מטאל היא תווית שימושית, גם אם לימפ ביזקיט וSOAD היא חלק ממנה. התווית פרוג אם מכניסים אליה את רדיוהד וטול הופכת לחסרת משמעות
כמו שכבר אמרתי
החלוקה לז'אנרים בעיקר יעילה כדי לנסות ולזהות להקות נוספות שתאהב ודומות ללהקות אחרות שאתה אוהב. אז כן, המטריה של פרוג מאוד רחבה, אולי יותר רחבה מאשר בתתי-ז'אנרים אחרים, אבל זה לא פוסל את השימוש בה.
אני לרוב משתדל שלא לרדת יותר מדי לעומק בחלוקה לתת-תתי-ז'אנרים כי זה נהיה טרחני מאוד מהר. אז כן, ברור שאופת' שונים מהותית ממשוגע ששונים מהותית מדרים ת'יאטר. ואפשר לנסות להתחיל לקטלג אותן אבל כאמור בעיניי אין בזה הרבה תועלת. אני גם כאמור לא חושב שרדיוהד זה פרוג אבל אני לא ממש הולך להילחם במישהו שחושב אחרת כל עוד הוא מביא צידוק מסוים לדבריו.
אגב, דרים ת'יאטר הם דווקא דוגמה ללהקה שבאלבומים הראשונים שלה מראה הרבה יותר קרבה לפרוג סבנטיז שמושפע מהמוזיקה הקלאסית. בפוליריתמיקה הם לא התעסקו למיטב זכרוני, אבל זה כבר דיון תפל ובאמת לא רלוונטי.
ושנאוצר- כולי קנאה (בלי ציניות, אם היה ספק). שמעתי פה ושם שטול חזרו להופיע, אבל אני ממש לא נמצא בנקודה שאני יכול להרשות לעצמי טיסה ספונטנית לחו"ל להופעה לצערי.
אתה צודק במאקרו במליון אחוז. במיקרו האמירה "אהבתי את רדיוהד עד שגיליתי שטול עושים את מה שהם ניסו לעשות פי מליון יותר טוב" כל כך מוזרה בעיני והדרך היחידה שהצלחתי להביע את השתוממותי זה דרך ניתוח ז'אנריסטי. שבדקויות יכול להיות מיותר לחלוטין, אבל לא במקרה הזה. אני לא אוהב לדבר על להקות שאני לא אוהב אז אני אניח לדרים ת'יטר
כאמור, גם אני לא ממש מסכים עם ההשוואה
בין השתיים, או בין ההכללה של רדיוהד לעולם הפרוג, אבל גם הקביעה שטול הם לא ממש פרוג לא הייתה סבירה בעיניי (או לפחות ככה הבנתי את התגובה שלך באותו זמן).
דרים מבחינתי משחקים יותר על נוסטלגיה היום, אז באמת אין סיבה להמשיך ולדבר עליהם~
מי אלה וויווד?
ואיך כותבים את שמם באנגלית כדי שאוכל להתרשם?
https://en.wikipedia.org/wiki/Voivod_(band)
רדיוהד לא לקחו את הפרוג של שנות ה-70 ועדכנו אותו
למען האמת הם טוענים שהם לא ממש סובלים פרוג. אם יש איזשהו אמן פרוג שהשפיע עליהם זה Robert Wyatt, שטום יורק העיד כמה פעמים שהוא מעריץ, אבל גם וואיט בעצמו מסתייג מההגדרה "פרוג".
בכל אופן, אין ספק שיש השפעות בריטפופ בשלושת האלבומים הראשונים של רדיוהד, אבל גם השפעות רוק קלאסי (הביטלס), אלטרנטיב (הסמית'ס, ג'וי דיביז'ן, REM) וכן, גם גראנג'!!! מספיק לשמוע את הפזמון של My Iron Lung שמזכיר באופן מחשיד ומרגיז את Heart Shaped Box של נירוונה בשביל להיווכח בכך.
בהמשך ההשפעות הלכו ונהיו מגוונות, רחבות, ומעניינות יותר. מאמני קאנטרי עד אמני ג'אז, אמני אלקטרוניקה (Aphex Twin), אמביינט (בריאן אינו), ובאלבום האחרון אפילו קלאסי (בDaydreaming למשל ניכרת ההשפעה של מלחינים אימפרסיניסטים צרפתיים כמו סאטי ודביוסי).
בכל אופן! גם אם מספר האמנים שהשפיעו על רדיוהד גבוה מאוד, אלו לא השפעות "פרוגרסיביות". להקות כמו ג’נסיס, יס, וקינג קרימזון, עשו באמת ובכנות מוזיקה שונה לגמרי. משהו שכן אפשר להגיד על רדיוהד ללא צל של ספק, זה שחבר’ה האלה אכן פרוגרסיבים, במובן המקורי של המילה. כל אלבום שלהם מאז Pablo Honey הוא שונה בתכלית מקודמו, ניסיון לצעוד בטריטוריה חדשה ולא מוכרת. אין ספק שגם אני לפעמים לא מתחבר, אבל הנועזות שלהם היא לכל הפחות מרשימה ומעוררת הערצה.
אני לא יכולה להסכים איתך פחות
בעקרון, אני לגמרי on board על העובדה הפשוטה שתום יורק סותר את כל מה שאני הכי אוהבת במוזיקה, הקול שלו מאוד קרוב לקולות של זמרים מאוד מעצבנים, המוזיקה של רדיוהד קרובה במידת מה לבריט פופ, אע"פ שעם השנים הלכה והתרחקה משם. כל הדברים שבגדול אני די לא אוהבת. איכשהו השילוב שלהם בצורה היחודית שבה הם קיימים הוא פשוט מושלם בעיני, המוזיקה שלהם עילאית.
זכיתי לראות אותם בשתי הופעות מאז שגילו את הצד היותר פרוגי שלהם (יום רביעי צודק, הם לא ממש פרוג, אבל אני מבינה למה אתה מרגיש שכן). בשנת 2001 ובשנת 2017, ובשתי ההופעות הם היו פשוט מושלמים! פאקינג מושלמים! אין הרבה להקות שעושות את הקסם הזה על במה כמו שהם עושים.
אני לא מבינה את ההשוואה לטול, ולא ראיתי אותם בהופעה מעולם, בכלל חשבתי שהם התפרקו לפני מלא זמן- אבל שמעתי עליהם שגם הם מדהימים בהופעות.
מה שמייחד את רדיוהד ומנגד אותם לבריטפופ (שהוא לא באמת ז'אנר, סתם שם שהדביקו לכמה להקות) זה המלנכוליה.
פשוט מדהים
רדיוהד פרצו דרך בכל תחום אפשרי – שילוב סגנונות, שילוב בין רוק ג׳ז ואלקטרוניקה, המצאת מבני שירים לא קונבנציונליים, חלוציות בארטוורק, בקליפים ובהפקה, המצאת שיטות שיווק ותשלום חדשות ועוד כהנה וכהנה, וכל הדיון עליהם פה מצטמצם לכן-פרוג-לא-פרוג, כן-בריטפופ-לא-בריטפופ, וכן מדידה מתמטית של תווים ומקצבי שירים והשוואתם לטול, וזה עוד מאדם שאהב את הלהקה בעברו. רק חסר שייכנס עכשיו לדיון הזה מעריץ שרוף של דרים ת׳יאטר ויגיד שבהשוואה אליהם, גם רדיוהד וגם טול נופלות, כאילו מוזיקה זה איזה תריאטלון של מבנה + מקצב + מתמטיקה שעד עכשיו לא הייתי מודע לו.
תשמע, גם כשאהבתי אותם
אהבתי באמת, פחות או יותר, רק את ג'אסט, פאראנויד אנדרויד, ולמרות עם הזמן נהיה מגניב לשנוא את השיר הזה – כן, גם קריפ. מלבד הצלחה מסחרית אתה בטח יכול לנחש לבד את המכנה המשותף להם.
שהם כבדים ומרובי אקורדים? (חוץ מ״קריפ״ שיש בו רק ארבעה?)
נו אז אתה לא אוהב אלקטרוניקה, סבבה. לטול לא היה אלבום כמו קיד איי כמו שלרדיוהד לא היה אלבום כמו Lateralus. לא רואה את הטעם להשוואה בין הלהקות מעבר ללהגיד שאתה מעדיף את האחת על פני האחרת, כי אלה סגנונות שונים ולהקות שלמיטב ידיעתי לא נמצאות בהשפעה וזיקה הדדית. האם רדיוהד הזכירו פעם את טול כמקור השפעה? האם טול הצהירו פעם שהם שואפים לעשות במטאל את מה שרדיוהד עשו לאלטרנטיב? ייתכן ואני טועה והדבר מצריך תחקיר נוסף, אבל רוב האנשים לא ימהרו להשוות ביניהן.
אתה אשכרה הזכרת שיטות שיווק חדשות. את מי זה מעניין?
זאת דוגמה לחדשנות.
שהביאה את רדיוהד להכרה כחלוצים לא רק בעיתוני מוזיקה אלא גם בעיתוני כלכלה, וזה לא מובן מאליו בכלל, כי מעטים האמנים שהצליחו לעשות דבר כזה.
תשמע, ככתוב למעלה, אני מאואבת בהם (בא' מכוונת)
ועדיין, לטעון שהם פרצו את הדרך בשילוב של רוק ג'ז (?) ואלקטרוניקה זה לא לגמרי מדוייק. הם כן הלהקה הכי מיינסטרימית שעברה לכיוונים האלו, ובהחלט יצרו שילובים מאוד חדשניים של השילובים האלו. הם לא הראשונים.
אני מאוד אוהבת את הערבוב של ז'אנרים, ביחוד כשהם כוללים אלקטרוניקה או רוק. אין ספק שרדיוהד יוצרים סאונד שנבדל מאוד מאומנים אחרים.
התפיסה החברתית שהם מציגים כן משפיעה במידה לא מועטה על מי הקהל שלהם. יחד עם זאת, הם לא האומנים היחידים שמגיעים עם תפיסה חברתית מובהקת מהעולמות האלו (רייג' וביסטי בויז למשל)
לא חושב שיש קשר לתפיסה חברתית
לראייה, U2 לא נחשבים לפורצי דרך, חדשניים ומשלבי סגנונות. ורדיוהד פרצו למיינסטרים כי פעם ערוצי המוזיקה נתנו במה לאלטרנטיבי ולשונה, עכשיו כבר לא וזה עצוב.
לא צריך ערוצי מוזיקה כדי להכיר את השונה
כל אפליקציות המוזיקה (כולל יו טיוב) ישמחו להכיר לך דברים דומים למה שאתה שומע. היתה לי תקופה ארוכה ברדיו פאראדייס (נמאס לי בינתיים) שחשפה אותי למלא דברים שלא הכרתי. ישבתי בפאבים ושיזמתי מוזיקה שלא הכרתי. בשילוב אנשים שמידי פעם מביאים איזו המלצה טוב, זה עובד באחוזי הצלחה גבוהים משמעותית מתוכנית בMTV.
ובכלל, לא נראה לי שהיתה לי הסבלנות היום לשמוע את קטעי הקישור האינפנטיליים מאת מגישים בני עשרים.
איזה מגישים בני עשרים?
בשנות התשעים, רוב המוזיקה ב-MTV שודרה ברצועות שידור רגילות ללא מנחים, והיו גם רצועות שידור אלטרנטיביות ללא מנחים שנעדרות היום מהמסך לחלוטין. בעיניי לפחות יש משהו הרבה יותר מיידי בליפול על קליפ מסקרן ולגלות בעצמך מאז לדעת את שם הלהקה בלבד ולהישאר במצב של לך חפש; כי כדי לדעת היום שאני מחפש עוד מוזיקה בסגנון של רדיוהד הייתי צריך קודם כל להכיר את רדיוהד. לתקשורת יש תפקיד חשוב בעיצוב טעם וחבל מאוד שהיא מתנערת ממנו.
למדתי אנגלית מMTV,
בתקופתי רוב יום השידור כלל רצועות מונחות ורצועות מוזיקה היו רק בלילה.
כבר מזמן מה שקורה במוזיקה לא נמצא ברדיו או בטלויזיה, ביחוד אם יש לך העדפה לז'אנרים מסויימים, וזה בסדר כי יש אינסוף אלטרנטיבות. אפליקציות סטרימינג חינמיות כמו סאונדקלאוד מזינות דברים חדשים כשנגמרת ההאזנה שלך. הרדיו ממילא באינטרנט, אז תבחר תחנה מחו"ל. יו טיוב האלטרנטיבה הכי בסיסית, שיטוטים בדברים דומים או בלמטה של החיפוש הפגישו אותי עם דברים שלא הכרתי קודם, ופה ושם אני מתבלת בהמלצות של אחרים שהרחיבו את ההצעות האוטומטיות. פשוט לא חסר. במידה רבה בזכות הקיטורים המייגעים על הריגת 88 נמאס לי מעדר התלונות והתחלתי לחפש לי מוצא אקטיבי.
ערוצי המוזיקה לא רלוונטיים, ואני מנחש שהם לא נותנים במה לשונה מפני שכמעט אך ורק זקיינים צופים בהם.
יוטיוב מספק עושר בלתי נתפש של סגנונות מוזיקליים ויוצרים במספר אסטרונומי של שפות. לא צריך להתגעגע לטלוויזיה המוגבלת. יש קסם בנפילה על משהו בלתי ידוע לחלוטין, אבל זה קורה גם ביוטיוב. וגם כשלא קורה, אתה נופל על כל כך הרבה דברים מתוך אסוציאציה עם הדברים שאתה מכיר שהם קסומים בפני עצמם אף על פי שלא נחתו עליך משום מקום – לפחות מניסיוני. איזה MTV היה מביא לי את כל הפולק-מטאל ופולק-רוק ופולק-סתם הרוסי שזכיתי לשמוע, עם המילים המגוחכות בעלות הגוון הלאומני להצחיק, והאמונה ב"דת הסלאבית" המומצאת שמעולם לא התקיימה לפני הנצרות, וכלי הנגינה שנשמעים כמו עזים שטיוניות? נראה לי שזה super obscure material, אפילו בשביל אמצע הלילה ב-MTV ב-1995. אבל אולי אני טועה.
Batushka?
(ל"ת)
הללו מטאל סטניסטי פולני, אני חושב.
הקינות שלהם (yektenie זה קינה ברוסית, אם אני לא טועה. ככה נקראים הטראקים שלהם) הן תפילות פראבוסלאביות בסלאבית כנסייתית עתיקה שבהן הפניה לאלוהים מומרת לפניה לעצמי, כלומר תפילות שבהן הדובר הוא אלוהים. אני מדבר על להקות ניאו-פגאניות כמו Arkona ו-Grai או להקות פולק ורסטיליות כמו Skolot, וכל מיני להקות מטאל או רוק עם גוון עממי או אפילו טולקיני עם צפיה וחצי שאני לא זוכר את שמותיהן. יש ערוץ בשם Metko Vizigot שמקדם הרבה להקות כאלה ודומות להן. אני לא מתמצא כמו שהייתי רוצה – לא יוצא לי להאזין הרבה למוזיקה. יש בי צד מאוד טיפשי שמתלהב מהשטויות האלה על ה"דם הסלאבי" וגבורת אבותינו ומולדת חזקה והכה באויב. דם סמיך ממים, נרים את נס הדת הקדומה (שספר הקודש העיקרי שלה הוא זיוף מהמאה ה-19), נכה בנוצרים – או להפך, נכה בפגאנים, אולי אפילו נכה ביהודים, נשחרר את קונסטנטינופול… סלט גדול של שטויות, אבל אני אוהב את זה. יש הרבה מזה ברוסיה.
למה אני חמור. תיקון: שום קשר לקינות. זה פשוט השם של סגנון תפילה ציבורי מסוים.
אני לא באמת מבין, אבל בוודאי שלא מדובר בקינה, או לפחות לא בהכרח. וזה yektenia.
זה מה שקורה כשהיד מהירה מהמוח.
אני ראיתי אותם בארץ כחימום ללהקה אחרת,
והדבר הכי טוב שאני יכול לומר זה שהם היו פחות גרועים מההופעה שבאה אחריהם. REM, ההופעה הכי גרועה ומאכזבת שראיתי בארץ.
הרבה לפני שתהיה ביקורת ל"לפגוש אנשים" תהיה ביקורת ל"תפסיקו להיות הגיוניים"
ולא יודע מתי תהיה ביקורת ל"תפסיקו", אז לא הייתי מחכה בקוצר רוח.
באיחור עצום, אחד אחרון:
הבחירה ב"מאמה מיה" כרפרנס לא הייתה מקרית.
כמו סופגניה: טוב בזמן אמת, רע אחר-כך
קשה שלא להיסחף בסרט הזה בזמן שרואים אותו. הבימוי מצוין (בריאן זינגר? בריאן זינגר הזה?!), השימוש בפסקול גאוני ממש, הקצב מצוין, וראמי מאלק שחקן פנומנלי שבונה דמות מרתקת תוך שימוש מבריק בכל חלק מהגוף שלו, ממציצת השיניים ועד ניעור האגן.
אבל כשחושבים על זה אחר-כך מבינים שלמרות ריבוי הדמויות בסרט, בעצם יש בו רק שלוש: פרדי, פול, ואבא של פרדי. כל שאר הדמויות הן כל-כך חסרות אופי, כל-כך זניחות עלילתית, שזה די מדהים שהן נמצאות על המסך לא מעט זמן (אם כי רוג'ר וריי ממש קיימים שם לאיזו סצנה או שתיים).
כשמצרפים לזה את הנכונות של הסרט לכופף את המציאות עד שהיא נשברת, ולזרוק צירופי מקרים על הצופה כאילו אין מחר, אני מרגיש קצת מלוכלך שנהנתי ממנו כל-כך: מישהו עבד עלי, ובגלל שהוא היה מוכשר, זה היה לי נעים. אבל, עדיין, ביסוד כל החוויה הזו עמד שקר.
אולי צריך להסתכל על הסרט הזה כאל הופעה.
כלומר, בוודאי שאיכות המוזיקה בהופעה חיה פחות טובה מהאזנה לתקליט; ובהופעה חיה אתה מפספס דברים שאפשר לראות בהופעה מצולמת; אבל כל עוד אתה שם, מול הבמה, זאת חוויה שאין כמוה. ככה גם הסרט – כשהוא ירד ממסך הכסף הוא יהיה לא יותר מהערת שוליים, אבל כל עוד הוא מוקרן – הוא מצדיק איימקס.
למה אנשים תמיד אומרים שאיכות המוזיקה בהופעה פחות טובה?
אני בגדול מאוד לא אוהבת מוזיקאים שלא מצליחים ליצר על הבמה מוזיקה באיכות שמתחרה בזו של האלבומים (כלומר כאלה שבעיקר עסוקים בהקלטת אפקטים, ופחות בנגינה ושירה).
כי את, בתור מאזינה, נמצאת במיקום לא אידיאלי.
את או קרובה מדי לרמקול, או רחוקה מדי, או ימינה מדי, או שמאלה מדי, ואין לך שליטה על ההקשבה שלך.
אההה, כזה.
תגיד, כי אני כצופה לא הבנתי עדיין שבאמצע הכי טוב :)
הופעות הן באופן אוניברסלי רועשות מדי. לעיתים כל כך רועשות שבאופן פרדוקסלי אי אפשר לשמוע את המוזיקה. אטמים פותרים את הבעיה, אבל חוסמים את התדרים הגבוהים. מלבד זאת, ההפקה של החומר האולפני, שאצל אמנים רבים מהווה חלק קריטי מהזהות והאופי, מומרת בטכנאות חסרת ייחוד. קשה לי יותר לזהות ז'אנר של להקה כשאני נחשף אליה לראשונה בלייב, והיא בד"כ לא מייצרת אצלי "קליפים" דמיוניים כמו אלבום טוב.
חולק לגמרי על הטכנאות חסרת הייחוד, לפחות בהופעות טובות,
אבל לגבי האטמים והתדרים – אטמים מיוחדים למוזיקאים אפשר למצוא בסביבות 20-30 דולר בחו"ל והם ממש עובדים, מורידים עוצמה בצורה שוויונית למדי ולא 'סותמים' כלום.
כי היא בד"כ לא אידאלית כמו באולפן
מבחינת התנאים על הבמה, האקוסטיקה, הבלאנס, המיקום שלך בקהל, איכות הרמקולים… וכמובן אי אפשר לעצור ולהתחיל מחדש, לתקן, לנקות, לסדר, לשייף… זה חי על הבמה, לטוב ולרע. יש כמובן הרבה מאוד טוב ולכן אנשים הולכים להופעות, אבל נדיר שהן נשמעות מדויקות ומלוטשות ובאיכות צליל כמו של אולפן. אגב, אלבומי הופעות בד"כ עוברים שיפורי אולפן לפני שהם משווקים לקהל הרחב (וכמובן, מוקלטים מלכתחילה מפיד נקי ולא מהאולם, אם כי לא פעם משאירים גם מיקרופון שיקליט את הקהל ואפשר יהיה לשלב).
סופגנייה בד"כ לא מוצלחת כ"כ גם ב"זמן אמת"...
נהניתי מהסרט גם בדיעבד, לא מפריע לי שכופפו את המציאות והשתמשו בשלל קלישאות, כי אני לא מעריצה של קווין ולא ממש מתעניינת בהיסטוריה של הלהקה. לו זה היה מעניין אותי הייתי צופה בסרט תיעודי… כאן מלכתחילה היה ברור לי שנקבל סרט מהסוגה הנ"ל וזה חלק מהעניין. אפילו בסרט כמו "ארגו" שמציג היסטוריה כבדה בהרבה שינו לא מעט כדי להעצים את הדרמה ואת המתח, אז למה שלא ישנו בסרט כזה? לא מרגישה לכלוך או שקר, ממש לא.
בסרט יש רק דמות ראשית אחת וגם זה בסדר בעיניי. הדבר היחיד שהטריד אותי, אם כבר, ודווקא לא בדיעבד אלא לקראת סוף הסרט, הוא היעדר הגיוון האתני. שוב ברירת המחדל לכל דמות היא גבר לבן. מלבד פרדי ומשפחתו הפרסית (שגם הם שם כי הם משרתים היטב את הקלישאה), הסרט לבן לבן לבן. אני מבינה שאולי זו הסביבה שהם הסתובבו בה, בסדר, אבל אפילו לא מישהו ברקע? איזה פקיד זוטר אפילו? שומר ראש? נהג? מלצר? לא היו כאלה בבריטניה או בארה"ב?
ואם כבר מתלוננים על דמויות משנה, גם כאן נראה שמלבד מרי (ועוד כמה נשים שבצבצו) אין נשים בסרט. אני מבינה שהיא הייתה ה-אישה בחייו של פרדי (לא כולל אימו ואחותו, בקטנה) ובכל זאת… נשים הן 50% מהאוכלוסייה, לא כ"כ נדיר להיתקל בנו. אם הצליחו לדחוף דמות מומצאת לחלוטין של מייק מאיירס בלי בעיה (וגם אם זה רק עבור בדיחה אחת, מקבלת) למה עדיין קיבלנו סרט של הממממון גברים לבנים? (הראשי ממוצא פרסי, ועדיין די לבן).
מתרגם שם הסרט החמיץ הזדמנות חד-פעמית:
לתרגם אותו ל"פרדי על הבוקר".
מה יהיה
עם בדיחות הקרש האלה?
כנראה שתידרש התערבות המשנה ליועץ המשפטי לממשלה.
(ל"ת)
סבבה של סרט, נהניתי מאוד
מהרגע הראשון די ברור שזה לא סרט על קווין אלא על פרדי, הסולן המוחצן והאניגמטי ז"ל והשאר יהיו ברקע. ייתכן שזה גם היה נכון גם בשנות פעילות הלהקה (לא הכרתי אותה אז ואני לא יודעת לשפוט בדיעבד). אני לא מכירה את סיפור הלקה ולכן סטיות ממנו לא הפריעו לי; וממילא סרטים כאלה לא בהכרח שומרים על נאמנות גבוהה למציאות. הדבר היחיד שידעתי הוא שהחתולים של פרדי היו הרבה יותר גדולים/שמנים מהחתלתולים המהממים בסרט.
את השחקן הראשי לא הכרתי, אבל הוא מייד הזכיר לי את משה בקר עם נגיעות של טים קרי. במציאות הוא לא ממש דומה לפרדי ובכל זאת בסרט הוא הצליח להעביר אותו היטב, כל הכבוד. אני שמחה שלא ליהקו את סשה ברון כהן, נראה לי שזה היה מקלקל. גם השחקן של בריאן מיי ליהוק מרשים. לא מסכימה עם ההערה בעניין ג'ון דיקון, לא הרגשתי שנתנו לו פחות במה בסרט מלאחרים; שלושתם היו שוליים לפרדי, והוא דווקא קיבל את הרגעים שלו.
בקיצור, אחלה סרט על להקת רוק, שירים מעולים, כיף לצפות. מי שמחפש סרט תיעודי יצפה בסרט תיעודי.
קצת אוף טופיק
אבל עם מדברים על הרפסודיה, אי אפשר שלא להזכיר את ה"תרגום" לעברית, שכמעט לגמרי נאמן למקור, חוץ מזה שהחליפו את פיגארו בחד גדיא: https://www.youtube.com/watch?v=uhncWW3855A
ביקורת נהדרת ומדויקת
הביקורת כתובה מעולה ומדברת לעניין בניגוד לביקורות אחרות שקראתי שמרגישות כמו סתם ניסיון להצביע רק על מה שרע. נהינתי לקרוא
הפתעה: הסרט זכה בגלובוס הזהב!
וקצת פחות מפתיע: ראמי מאלק זכה בגלובוס גם הוא, על התפקיד של פרדי מרקורי.
Band of Brothers
אני לא באמת מבין למה הגעתי בכלל למצב שבו אני יודע את זה, אבל באופן משונה לסרט הזה יש יותר מקשר אחד לסדרות המלחמה של HBO, התאומות הלא-זהות, "אחים לנשק" ו"הפסיפיק".
הקשר ל"הפסיפיק" הוא הכי ברור – ב"רפסודיה בוהמית" רמי מאלק וג'וזף מזאלו משחקים את חברי קווין פרדי מרקיורי וג'ון דיקון בהתאמה. באופן משעשע למדי, בדיוק אותם שניים שיחקו את מריאל "סנאפו" שלטון ויוג'ין "סלדג'האמר" סלדג', חברים באותו צוות מרגמה של המארינס ב"הפסיפיק", והחברות שנרקמה ביניהם בפרקים בהשתתפותם הייתה אחת הנקודות היותר חזקות של הסדרה.
הקשר ל"אחים לנשק" נובע מהעובדה שהבמאי שהובא כדי להחליף את סינגר בתפקיד הבמאי ולסיים את הסרט, גם אם ללא קרדיט רשמי, הוא דקסטר פלטשר, שאומנם התפקידים הכי משמעותיים שלו היו ב"לוק סטוק ושני קנים מעשנים" ו"מלון בבילון", אבל אצל אנשים אחדים כנראה ייזכר לנצח בתור ג'וני מרטין, אחד הסמלים של פלוגה איזי ב"אחים לנשק", ומי שמוביל את הפטרול המפורסם בפרק 8 (מה שלא קרה במציאות אבל ניחא).
וקשר אחרון, גם הוא ל"אחים לנשק", וזה כבר ממש הזוי: רמי מאלק, למי שלא ידע, הוא לא באמת השחקן הראשון שמגלם את פרדי מרקורי – את זה כבר עשה ב-1988 ילד סקוטי בן 12 בשם רוס מק'קול, ששיחק את פרדי בקליפ ל-The Miracle, שהגימיק שלו היה שכל הלהקה מגולמת בידי ילדים. יש שיאמרו שההופעה שלו הייתה יותר מדוייקת מזאת של מאלק. מק'קול המשיך להיות שחקן גם בבגרותו אבל לא פרץ מי יודע מה – מה שכן, הוא כן לקח חלק ב"אחים לנשק" בתור ג'ו ליבגוט, החייל היהודי והמתורגמן של הפלוגה.
צפיתי בסרט אתמול, נהנתי מאוד
אז עבור מי שכלל לא בקיאה בהיסטוריה של קווין ופרדי מרקורי ומתעצלת להתחיל ולקרוא ראיונות וכו' עכשיו… מה הסרט עיוות בעצם?
בקצרה - הכל. זו גרסת דיסני של המציאות
באריכות ובפירוט:
https://en.wikipedia.org/wiki/Bohemian_Rhapsody_(film)#Historical_accuracy
תודה על הקישור
אוקיי, אני מבינה על מה מדברים עכשיו. חבל, כי דווקא האמת נשמעת יותר מורכבת ומעניינת.
בגדול, כמעט כלום לא נכון. אלה העיוותים העיקריים:
סיכמתי את העיוותים הקריטיים ביותר (לדעתי) ואת הנזק שהם עושים לסיפור של פרדי בהודעה שבלינק הזה:
https://www.fisheye.co.il/movies/bohemian_rhapsody/#target-comment-977391