הסופ"ש יש לנו רק כניסה חדשה אחת לעשירייה המובילה, אז אין הרבה מה לספר. המקום הראשון שייך ל"סמייל 2", שהוא כמובן סרט אימה כי אנחנו כבר ממש קרובים לליל כל הקדושים. סרט ההמשך פתח עם 23 מיליון דולר – סכום כמעט זהה לסרט הראשון (22.6 מיליון). התקציב המדווח של הסרט הוא 28 מיליון, אז הוא עלה קצת יותר מה-17 מיליון דולר תקציב של הסרט הראשון, אבל אם הוא יצליח להגיע להכנסות דומות לראשון, אף אחד לא הולך להתאכזב. "סמייל 2" מפציץ עם 85% בעגבניות ו-83% בציון הקהל אז יש סיכוי לא רע שהוא יצליח בזה. וכל זה למרות שהעלילה שלו, על כוכבת פופ שמתחילה לחוות ארועים מבעיתים ומסתוריים וצריכה להתמודד עם העבר האפל שלה, לא נשמעת מעניינת כל כך למען האמת.
במקום השני שוב נמצא "רוז הרובוטית", שירד רק ב-28% והכניס עוד 10 מיליון. זה מביא את סך ההכנסות של "רוז" בארה"ב ל-101.7 מיליון ובגלובלי כבר ל-196 מיליון, וזה למרות שהסרט יצא השבוע ל-VOD. אולי עונת הפרסים הקרובה תיתן ל"רוז" עוד דחיפה. לשם השוואה, "אלמנטלי" עלה 200 מיליון דולר והכניס בארה"ב 154 מיליון, אז אם "רוז" יצליח להגיע להכנסות דומות עם תקציב של 78 מיליון זה יהיה נהדר.
במקום השלישי יש לנו את "מבעיתן 3" שיורד ב-51% ומרוויח 9.3 מיליון דולר נוספים ומגיע ל-36 מיליון דולר בארה"ב. זה סרט שעלה 2 מיליון דולר ועכשיו הכי מעניין יהיה בכמה הוא הולך להכפיל את התקציב שלו.
"ביטלג'וס ביטלג'וס", בשבוע השביעי שלו בקולנוע, עדיין איתנו במקום ה-4 עם ירידה נהדרת של 32% והכנסה של עוד 5 מיליון דולר. בארה"ב הוא כבר עומד על 284 מיליון, למרות שבכל העולם הוא לא זוכה לכזו הצלחה ויושב על 434.5 מיליון דולר. אגב, בארה"ב הוא כבר עבר את "חולית: חלק שני".
במקום החמישי "הזמן שלנו" שיצא ב-985 אולמות הסופ"ש (לעומת 5 בסופ"ש הקודם) ועולה ב-1,700% ל-4 מיליון דולר. אין לי מושג אם הסרט הזה הוא הצלחה, אבל עם 80% בעגבניות ו-88% מהקהל, הוא כנראה יצליח להכניס עוד כמה דולרים מדייטים ראשונים. זוהי דרמה רומנטית (עדיין עושים כאלה?) שמספרת על זוג אוהבים (אנדרו גארפילד ופלורנס פיו) והחיים שלהם יחד. הטריילר נראה די טוב האמת.
במקום השישי "ג'וקר: טירוף בשניים" פשוט שובר את כל השיאים השליליים שיש. עוד ירידה של 69% והכנסות של 2.1 מיליון דולר, ועכשיו הוא עומד על 56.4 מיליון בארה"ב. לסרט שעלה 200 מיליון! למזלו, בכל העולם הוא כן מכניס קצת יותר מה שמביא את ההכנסות הגלובליות ל-192 מיליון דולר, אבל זה לא יעזור לוורנר לבלוע את הגלולה המרה הזו. "חתיכה אחר חתיכה" נופל ב-47%, שזה לא טוב כל כך בסופ"ש השני עם פתיחה די נמוכה. הסרט הכניס עוד 2 מיליון והגיע להכנסות כוללות של 7.5 מיליון.
"רובוטריקים: ההתחלה" נמצא במקום השמיני עם 1.9 מיליון והכנסות כוללות של 56.6 מיליון בארה"ב ו-118 גלובלי. לא משהו לתקציב משוער של 75 מיליון. "שבת בלילה" יורד ב-50% ל-1.7 מיליון לא מרשימים, ומגיע להכנסות של 7.5 מיליון. במקום העשירי אנחנו עדיין עם "הסיוט שלפני חג המולד" שמכניס עוד 1.2 מיליון דולר.
ראוי לציין גם את "אנורה", הסרט שנמצא במקום ה-17 שהכניס רק 550 אלף דולר, אבל הצליח לעשות את זה על 6 מסכים בלבד. ההכנסות לאולם מסתכמות ב-91.7 אלף דולר שזה נתון מטורף. הסרט מספר על עובדת מין שמתחתנת עם ילד של אוליגרך רוסי, אבל סיפור האגדה שלה נקטע כאשר ההורים שלו מגיעים לניו יורק לבטל את הנישואים.
השבוע ייצאו "עד שיצא עשן לבן" שמספר על התככים והמזימות בזמן ההתכנסות המסורתית להחלפת האפיפיור, ו"ונום: הריקוד האחרון" שגם הוא, במפתיע, מספר על התככים והמזימות בזמן ההתכנסות המסורתית להחלפת האפיפיור. מי היה מאמין. בכל מקרה, נוכל לקוות ש"ונום" יכניס קצת אקשן לקופות אחרי כמה סופי שבוע מנומנמים.
פסטי-פילי
בימים אלו מתקיים פסטיבל הסרטים של פילדלפיה, והוא קצת אחרי נקודת החצי. הספקתי לראות בו כמה וכמה סרטים ובהתחשב בכך שלפחות חלקם יגיעו לארץ מתישהו, הנה כמה מילים למי שמעוניין:
חמישי בספטמבר – כפי שאפשר לנחש מהשם, הסרט הוא על אולימפיאדת מינכן. אבל הוא לא עוקב אחר הספורטאים או המחבלים, אלא צוות האולפן האמריקאי של חדשות ABC, שחשבו שהם באים לסקר אירוע ספורט ונקלעים לאירוע אחר, שאף אחד מהם לא היה ערוך אליו. לצד התמודדות עם קשיים לוגיסטיים – כמו התלות בטכנולוגיה שנראית כיום מיושנת והצורך לחלוק לוויין עם רשת אחרת בשביל שידורים חיים – הצוות מתמודד גם עם שאלות אתיות כמו מה להגיד בשידור ומה לא, מה כדאי ופחות כדאי להראות בשידור חי ואת מי משרת מה שכן מראים.
הסרט מרגיש כמו פרק ארוך, אפרורי וקלסטרופובי של "חדר החדשות". כלומר, אין פה את הכתיבה של סורקין או שחקנים ברמה של ג'ף דניאלס, אבל יש את האינטנסיביות והכאוס של אולפן טלוויזיה וכולם עושים עבודה מוצלחת, לפני ומאחורי המצלמה. גם כשלפעמים נראה שהדבר ההגיוני וה"הוליוודי" לעשות הוא לחתוך לסצינות דרמטיות בכפר האולימפי או שדה התעופה, הבמאי טים פלבאום אף פעם לא עוזב את אולפן החדשות, וכל האירועים שקורים מחוץ לו מגיעים דרך שידורים על מסכים (רוב הזמן הסרט משתמש בקטעי ארכיון אמיתיים) או תיאורים במכשירי קשר.
זה לא בדיוק אסקפיסטי לראות סרט על גוף תקשורת מנסה לפענח מה בדיוק קורה בסיטואציה עם בני ערובה ישראלים. אבל זאת בהחלט דרמה עשויה היטב, שמצליחה גם להקליל את האווירה פה ושם עם רגעים משעשעים (או כאלה שהיו נראים מופרכים אלמלא היה מדובר באירוע אמיתי).
סיכוי שיגיע לארץ – כנראה שכן, אם לא בקולנוע אז לפחות ב-VOD כלשהו, אבל לא ידוע לי על תוכניות ספציפיות כרגע.
Who By Fire – הסרט עוקב אחר אבא ושני הילדים המתבגרים שלו + חבר של הבן שנוסעים לבקתה מבודדת של חבר של האבא. זה מתחיל באופן מעניין, אבל בדיעבד מסתבר שהשיא הדרמטי הגיע בערך חצי שעה לתוך הסרט ואחריו המצב יחסית רגוע או מועבר באופן פחות דרמטי. אחרי הצפייה תהיתי אם היה לסרט הזה תסריט או שהצוות החליט לנסוע לבקתה, לצלם כל מיני דברים ולהבין מה לעשות איתם בחדר העריכה (אם בכלל הייתה עריכה, כאמור, זה כמעט 3 שעות). הצילום וחלק מתצוגות המשחק מצילים אותו מלהיות שעמומון מוחלט, אבל בהחלט לא מצדיקים את ההשקעה.
סיכוי שיגיע לארץ – נראה כמו סרט ש"לב" יפיצו, אולי אחרי שיסיים את סבב הפסטיבלים שלו.
דניאלה לנצח (Daniela Forever) – בעשור הקודם, נאצ'ו ויגאלונדו עשה את "קולוסאל" המצוין, אז זה היה אחד הסרטים שיותר ציפיתי להם.
הסרט עוקב אחר איש שמאבד את בת הזוג שלו בתאונה, ונרשם לתרופה ניסיונית שמאפשרת לחלום חלומות צלולים (כשמודעים לכך שנמצאים בחלום). המטרה של התרופה היא לעזור לו להתגבר על הטראומה, אבל במקום זה הוא משתמש בה כדי לבלות שוב עם אהובתו, וכפי שאפשר לנחש, עם הזמן גם המצב בחלומות וגם הקשר שלו עם המציאות מתחילים לצאת משליטה.
נראה לי שהדרך הכי טובה לתאר את הסרט הוא מין מפגש של "שמש נצחית בראש צלול" ו"רובי ספארקס", רק שהוא פחות מוצלח מהם. מי שראה סרטים של נאצ'ו יודע שהוא בהחלט במאי יצירתי וזה מתבטא גם פה בכל מיני דרכים מוזרות ומעניינות, אין לי תלונות על הבימוי. הבעיה היא שזה סרט עם פן רגשי מאוד גדול, ושני השחקנים הראשיים שלו – הנרי גולדינג מ"עשיר בהפתעה" וביאטריס גראנו שלפי ימד"ב הייתה ב"לוטוס הלבן" – מוגבלים למדי במנעד שלהם ולא מצליחים לממש את הפוטנציאל של הסיפור הזה. גם התסריט יכול היה להיות יותר מהודק, אבל זה שולי,הסרט הזה היה עובד הרבה יותר טוב בדיוק כמו שהוא עם שני שחקנים טובים יותר. חבל.
סיכוי שיגיע לארץ – "קולוסאל" קיבל הפצה בארץ, גם אם מצומצמת, אז הסיכוי קיים, גם אם לא גדול.
כאב אמיתי– ג'סי אייזנברג וקירן קאלקין מגלמים שני בני-דודים שונים מאוד באופי שיוצאים יחד לסיור בפולין לבקשה של סבתם המנוחה, שהייתה ניצולת שואה. מסוג הסרטים שמכנים "רכבת הרים רגשית" – הוא מצחיק, הוא עצוב, הוא מרגש והוא גם מאוד יהודי. ההופעה של קאלקין כנראה הטובה ביותר שראיתי השנה.
סיכוי שיגיע לארץ – יש לו תאריך הפצה ממש בתחילת שנה הבאה. גם היה אמור להיות מוקרן בפסטיבל חיפה לפני שנדחה. עכשיו אין באתר מידע על הסרטים במועד החדש של הפסטיבל אז לא יודע אם יוקרן גם שם או לא.
אנורה – הפתעת הפסטיבל. ממש סבלתי ב"פרוייקט פלורידה" של שון בייקר ובמקור תכננתי לוותר על הסרט הזה. אבל בעקבות כל ההייפ הכללי החלטתי לתת לו צ'אנס בכל זאת, וגיליתי סרט ממש טוב. גם כאן יש הופעה מאוד טובה, הפעם של מייקי מדיסון. יש חלק באמצע הסרט שבו הוא קצת מאבד מומנטום ואפשר היה להשאיר על רצפת חדר העריכה, אבל כל מה שמסביב בהחלט מוצלח.
סיכוי שיגיע לארץ – יעלה לאקרנים בדצמבר.
יצירה אחרונה – דרמה משפחתית גרמנית נחמדה (ומדכאת למדי) שאמורה להיות שעתיים גג אבל משום מה נמשכת 3 שעות. כמו כן, באנגלית הוא נקרא "Dying", וזה בהחלט היה השם הכי מוזר בפסטיבל להגיד בקול רם ("?Is this the line for Dying")
סיכוי שיגיע לארץ – הוקרן בפסטיבל ירושלים והבנתי שהיה אמור להיות גם בחיפה לפני הדחייה. אם לא יוקרן בפסטיבל, אז כנראה מתישהו ב"לב".
עד שיצא עשן לבן (Conclave) – בגדול זה מותחן, אבל יש לו גם לא מעט רגעים מצחיקים (באחד מהם כל האולם מחא כפיים). יש באזז אוסקרי על ההופעה של רייף פיינס בתפקיד הראשי, והוא בהחלט טוב מאוד, אבל לדעתי לא עד כדי כך. יותר אהבתי את סטנלי טוצ'י. בכל מקרה, סרט נהדר ומומלץ.
סיכוי שיגיע לארץ – כאמור, יש לו באזז אוסקרי אז מהמר שיופץ מתישהו בתחילת השנה הבאה.
מתים להצליח (Dead Talents Society) – לא ממש ידעתי משהו על הסרט היפני הזה כשנכנסתי, אבל גם הוא התגלה כהצלחה. הוא על רוחות רפאים מנסות לרדוף ולהפחיד בני אדם במקומות שונים כדי שהם יפיצו את הבשורה ויהפכו אותם לאגדות אורבניות. זה לא סרט מפחיד, אלא קומדיית אימה מאוד משעשעת וקצבית: באחד הקטעים, שתי הרוחות הראשיות עוברות אימונים בלרדוף מקום מסוים. אחת מהן אומרת לשנייה לכתוב משהו מפחיד בדם על הקיר כדי להפחיד את הבן אדם שנמצא שם. ואז הוא מסתובב לאט לאט ומגלה לאימתו שעל הקיר רשום באדום בגדול "כוסברה".
סיכוי שיגיע לארץ – לצערי לא חושב שגבוה, וחבל, כי הוא בהחלט חמוד. בתקווה יגיע ל-VOD כלשהו בעתיד הקרוב.
אנשי מלחמה (Men of War) – עוקב אחר "מבצע גדעון", שהיה ניסיון של חייל אמריקאי לשעבר להחליף את השלטון בונצואלה לפני כמה שנים. אני לא רואה הרבה סרטים תיעודיים ולא ממש הכרתי את הסיפור הזה. הוא בהחלט מאוד מוזר והזוי, אבל למרות שמכנים אותו בהתחלה "ה'פייר פסטיבל' של מבצעים צבאיים", אין בו משהו שמגיע לרמות הביזאר של הסיפור ההוא. אבל עדיין, הסרט הזה ערוך היטב ומסופר באופן אפקטיבי, גם אם נמשך קצת יותר מדי זמן. שווה צפייה, כשיתאפשר.
סיכוי שיגיע לארץ – ככל הנראה יגיע ישירות ל-VOD כלשהו, לחלופין אולי יוקרן בדקואביב הבא.
החיים המדהימים של איבלין – זה סרט עם שתי שכבות. הראשונה עוסקת בבחור נורווגי בשם מאטס שנולד עם ניוון שרירים, ואיך המחלה משפיעה עליו ועל משפחתו. ב-2014, מאטס הלך לעולמו בגיל 25. ההורים המתאבלים מספרים על הקשיים של לראות אותו גדל עם המחלה, ועל העצב שלהם על כך שמאטס לא יכל לעשות בחייו הרבה דברים שעשו בני גילו, כולל לפתח קשרים חברותיים ורומנטים.
השכבה השנייה של הסרט מגיעה אחרי מותו של מאטס, כשלפתע הוריו מקבלים עשרות הודעות מאנשים שהכירו אותו והייתה לו השפעה על חייהם. הם לא פגשו אותו באופן פיזי, אלא בתוך משחק הרשת "World of Warcraft", שבו העביר הרבה מן העשור האחרון של חייו. מכיוון שהמשחק שומר תיעודים של כל דבר שהדמויות עושות ואומרות, החצי השני של הסרט הופך לסרט אנימציה בתוך המשחק, שמשחזר אינטראקציות שהיו למאטס עם שחקנים אחרים מרחבי העולם וגם ראיונות עם כמה מהם.
מן הסתם יש לא מעט עצב בסרט, אבל גם הרבה שמחה, והוא מראה באופן מאוד יפה איך קשרים וירטואלים הם לא פחות משמעותיים מקשרים פיזיים.
סיכוי שיגיע לארץ – הסרט עולה לנטפליקס (גם בישראל) בשישי הקרוב.
כביש מדבר (Desert Road) – בחורה צעירה שעושה תאונה עם הרכב ליד תחנת דלק באמצע שום מקום, ומגלה שהיא תקועה בלולאה מרחבית- לא משנה לאן היא רצה, היא תמיד חוזרת אל תחנת הדלק.
זה סרטה הראשון של הבמאית שאנון טריפלט, ולמרות שיש לו קונספט מוצלח ושחקנית ראשית מוכשרת, משהו בתסריט הרגיש קצת לוקה בחסר. ועדיין, אהבתי אותו מספיק כדי שאבדוק גם את הסרט הבא של טריפלט.
סיכוי שיגיע לארץ – כנראה לא גבוה.
אלה הסרטים שראיתי בינתיים. אם טעיתי לגבי ההפצות או יש מישהו שיודע משהו שאני לא, אשמח שתגידו.
הדירוג שלי לסרטים:
1. כאב אמיתי
2. עד שייצא עשן לבן
3. אנורה
4. מתים להצליח
5. החיים המדהימים של איבלין
6. דניאלה לנצח
7. 5 בספטמבר
8. אנשי מלחמה
9 . כביש מדבר
10. יצירה אחרונה
11. Who By Fire
באיחור קל, חלק 2
אדם טוב יותר (Better Man) – לפני 9 שנים הייתי בהופעה של רובי וויליאמס בפארק הירקון, יחד עם המוני אנשים. במהלך השנים שמעתי פה ושם שהאהבה שיש כלפי וויליאמס בישראל ומקומות אחרים בעולם פחות נוכחת בארה"ב. בהקרנה הזאת קיבלתי הוכחה לכך, כשהנוכחות באולם בה הייתה הדלה ביותר שראיתי בפסטיבל כולו, בפער ניכר. ובכן, הפסד שלהם.
מי שראה את הטריילר כבר הבין שזה ביופיק שבמהלכו הדמות של וויליאמס – והיא בלבד – נראית כמו קוף באמצעות אפקטים ממוחשבים. יש בסרט כמה דברים שכבר ראיתם בביופיקים מוזיקלים, כמו הילדות הקשה והאב הנעדר. ליטרלי עושים את הקלישאה של כסא ריק בקהל בזמן שוויליאמס הצעיר משתתף בהצגה בבית הספר.
אבל זה סרט מוצלח, אפילו מאוד, מכמה סיבות: הראשונה היא, ובכן, כי זה קוף. זה נשמע כמו גימיק אבל הוא בהחלט עובד. במקום ליצור ניתוק ממה שמתרחש, הבעות הפנים של הקוף ריאליסטיות ומדויקות, וקל לדעת מה הוא מרגיש כאילו היה מדובר בשחקן אמיתי. זה גם נותן חופש יצירתי מעניין לכל מיני בחירות (לפי ימד"ב, את רובי הצעיר מדבבת שחקנית).
הסיבה השנייה היא הבמאי, מייקל גרייסי. הוא ביים לפני כמה שנים את "האמן הגדול מכולם", שאני בהחלט לא ממעריציו, אבל כאן בהחלט ניכר שיפור. הבימוי של גרייסי הכי בולט לטובה בקטעים המוזיקליים, שנעים בין שירי הפופ של וויליאמס לשירים היותר עצובים ואיטיים שלו. גרייסי יודע להתאים את האנרגיה והאווירה בהתאם, בין אם זה ריקוד זוגי קטן ואינטימי על סירה לספקטל מרהיב וצבעוני עם עשרות משתתפים ברחוב ריג'נסי בלונדון.
והסיבה השלישית היא שוויליאמס לא עושה לעצמו הנחות כאן. הוא לא מאשים את הילדות שלו או איזה אמרגן מרושע בצרות שלו, אלא לא חושש להראות שהיה בן ונכד לא משהו, חרא של בן זוג ושהרבה פעמים דפק לעצמו את החיים בגלל סמים. בעיקר סמים. לעזאזל, כמה סמים. לא ראיתי חיה קולנועית צורכת כזאת כמות של קוקאין מאז "חומר דוב".
בקיצור, נראה לי שזה סרט שיציליח בארץ הרבה יותר מאשר כאן, ומומלץ בין אם אתם מעריצים של וויליאמס או לא. לדעתי זה בין הסרטים הטובים של השנה, ולא כדאי לפספס.
אדמה חרוכה (Scorched Earth) – זה כלי נפוץ למדי, אבל אחד הדברים שאני אוהב בסרטים זה שיש תוכנית ואז היא משתבשת ודמויות צריכות לאלתר. זאת דרך טובה להראות צדדים שונים של הדמויות ואיך הן פועלות במצבי לחץ. לכן אני אוהב סרטי שודים, שרוב הזמן כוללים תוכנית שמשתבשת.
גם הסרט הגרמני הזה הוא אחד כזה, על קבוצת שודדים שגונבים ציור, ואז הבחור ששכר אותם לעשות את זה מחליט שהוא לא מתכוון לשלם להם, אלא שולח מישהו להרוג את כולם. אין בסרט משהו מאוד יצירתי או מיוחד מבחינה של תסריט או בימוי, אבל הוא עשוי היטב ועם תצוגות משחק טובות.
תפור עליה* (Sew Torn) – הוא על אישה בשם ברברה, שיש לה חנות תפירה (עם גימיק מאוד ספציפי וחמוד שלא אפרט) שנמצאת על סף סגירה, ובזמן נסיעת עבודה היא חולפת על פני עסקת סמים שהשתבשה, עם שני אנשים פצועים בצד הכביש וגם מזוודה מלאה בכסף שפשוט שוכבת שם. באותו רגע היא שוקלת שלוש דרכי פעולה אפשריות, ואז הסרט נהיה סוג של "ראן לולה ראן" ובוחן איך הייתה מתפתחת כל אחת מהדרכים.
בגלל שברברה מומחית בתפירה, היא מנצלת את זה בכל הסיטואציות המסוכנות שהיא נקלעת אליהן בשלל דרכים מקגייווריות, ואם בהתחלה עוד חשבתי "אין סיכוי שחוטי תפירה כאלה חזקים", מהר מאוד הסרט אומר "אני החלטתי שהם כן, אז שתוק ותהנה" ואכן נהניתי מאוד.
אני באמת לא חושב שאי פעם ראיתי סרט שמשתמש בכל כך הרבה חוטים בכל כך הרבה דרכים שונות. זה קונספט נהדר שמנוצל היטב, וזה פשוט סרט יצירתי בטירוף מההתחלה שלו ועד הסוף, ולחלוטין מהטובים שראיתי לא רק בפסטיבל, אלא השנה באופן כללי. וכבונוס, יש בו את השורה "יאללה, בואו נעשה מסיבת שניצל".
* – לפני שפסטיבל חיפה נדחה, הסרט הופיע בתוכניה שלו תחת השם "התופרת". לפני שמעלים את הסרטים לאתר הפסטיבל שוב לקראת המועד החדש, יש לכם עוד הזדמנות לשנות! ולתת לי תמלוגים, כמובן.
המסדר (The Order) – סרט מבוסס אירועים אמיתיים, שבו ג'וד לאו וטיי שרידן מגלמים שוטרים שמנסים לעצור ארגון ניאו-נאצי בהובלתו של ניקולס הולט בשנות השמונים. סרט משטרה רלוונטי ועשוי היטב. מה שכן, השוטרים האלה טיפשים למדי וכנראה קיבלו שיעורי ירי מסטורמטרופרס, למה אתם לא פוגעים בכלום?
בליץ(Blitz) – הסרט החדש של סטיב מקווין לא הרשים אותי מאוד. זאת דרמה בריטית שמתרחשת בזמן ההפצצות על לונדון במלחמת העולם השנייה. סירשה רונן מגלמת אמא ששולחת את הבן שלה עם ילדים אחרים ברכבת כדי שיהיה מוגן במקום אחר עד שההפצצות יגמרו, אבל הילד קופץ מהרכבת ומתחיל במסע חזרה הביתה, ובדרך נתקל בכל מיני זוועות מלחמה ואנשים לא מאוד נחמדים ואובדן התמימות וכו' וכו'.
הבחור שהציג את הסרט לפני ההקרנה השווה אותו לסיפור של פינוקיו, ואני יכול להבין את זה. אין פה משהו גרוע באופן מיוחד, זה פשוט תסריט די משעמם וקלישאתי. מקווין הוא במאי של hit or miss אצלי, והפעם זאת יותר החטאה.
שייקספיר ממוחשב (טוב, גם השם המקורי מוצלח, Grand Theft Hamlet) – בזמן סגרי הקורונה, שני שחקני תיאטרון מובטלים החליטו לנסות להרים הפקה מלאה של "המלט" בתוך המשחק GTA Online, משחק רשת שבו אנשים בעיקר מפוצצים ודורסים זה את זה. זה גם מהווה מכשול אבל גם מנוצל בדרכים יצירתיות.
כי אולי ראיתם הפקות של שייקספיר, אבל ספק אם ראיתם אחת שבאמצע חזרה מישהו יורה RPG לבמה והורג את השחקנים, או שמישהו מגיע לאודישן כשהוא לבוש כמו חייזר ומדלקם קטע מהקוראן, או שאחת המערכות של ההצגה מתרחשת על צפלין. לא בתוך צפלין, על גבי צפלין, כשגם השחקנים וגם הקהל עומדים על הגג ועושים כמיטב יכלתם.
זה סרט היסטרי לחלוטין, ובין המצחיקים ביותר שראיתי בשנים האחרונות. אבל הוא גם מאוד אנושי ורלוונטי לתקופה שבה הוא נוצר, ואולי רק בה היה יכול להיווצר. ובכלל, איתו ועם "החיים המדהימים של איבלין", הדרכים שבהן אנשים משתמשים במשחקי וידאו כדי ליצור דברים קולנועיים מדהימה בעיניי. אז כן, זה לא רק הסרט הטוב ביותר שראיתי בפסטיבל, אלא גם הטוב ביותר שראיתי השנה עד כה. אם הבנתי נכון, אמור להגיע לסטרימינג מתישהו בתחילת השנה הבאה. נראה לי שההמלצה שלי ברורה.
אחות של חצות (Sister Midnight) – סרט הודי ששייך לז'אנר מסויים, אבל נראה לי שלחשוף אותו יהיה ספוילר? הוא מתחיל עם כלה טרייה שנישאה למישהו שהיא לא ממש מכירה דרך נישואים מאורגנים, והוא לא ממש מתייחס אליה אז היא צריכה להתרגל לבד לסביבה החדשה שלה. הוא מתחיל מעניין, ויש לו רעיונות מעניינים, אבל הולך ומאבד גובה ככל שהוא מתקדם. הכוונות טובות, הביצוע פחות.
אוכל ציפורים (Birdeater) – דבר ראשון, האם אפשר לשים כתוביות על כל סרט אוסטרלי כשהוא מוקרן מחוץ לאוסטרליה? זה בהחלט יעזור. כנ"ל סרטים אירים וסקוטים, אבל זה לפעם אחרת.
בכל מקרה, סרט על בחור שמזמין את ארוסתו למסיבת הרווקים שלו ואז כולם משתכרים ויוצאים כל מיני סודות ומתחים וכו'. לא סרט טוב. כמו כן, למיטב זכרוני אף ציפור לא נאכלת.
אז כן, אלה היו 19 הסרטים שראיתי בפסטיבל. מקווה שהמוצלחים מהם ימצאו את דרכם לארץ בדרך כזאת או אחרת. ולסיום, הדירוג של כולם (עם שינוי קל של שיבוץ "כביש מדבר" מעל "אנשי מלחמה", אחרי שחשבתי על זה קצת יותר):
1. שייקספיר ממוחשב
2. כאב אמיתי
3. אדם טוב יותר
4. תפור עליה
5. עד שיצא עשן לבן
6. אנורה
7. מתים להצליח
8. החיים המדהימים של איבלין
9. המסדר
10. דניאלה לנצח
11. 5 בספטמבר
12. כביש מדבר
13. אדמה חרוכה
14. אנשי מלחמה
15. בליץ
16. יצירה אחרונה
17. אחות של חצות
18. אוכל ציפורים
19. Who By Fire
כן, רובי ויליאמס לא מפורסם בכלל בארה״ב
מה שמעלה שאלות מעניינות על ההחלטה לשחרר את הסרט לאקרנים שם בהפצה רחבה. לדעתי היה חכם יותר לנסות לשווק אותו באופן מצומצם ולקוות שהביקורות הטובות יעברו מפה לאוזן ויגרמו לקהל שלא מכיר אותו להתעניין. בינתיים אני שומעת מכל פינה שהסרט ממש ממש מוצלח, ובתור מי שמאוד אהבה את רובי בנעוריה אני מחכה לו בקוצר רוח. נראה לי שבאירופה יש לו פוטנציאל הצלחה לא מבוטל.
באופן כללי תודה על הביקורות המפורטות, בהחלט סימנתי לעצמי כמה סרטים לחכות להם.