אם המצב לא ישתנה יש סיכוי שנראה את הסרטים חוזרים לקולנוע ביולי. עד אז בואו נמשיך לחזור לעבר. הפעם אנחנו חוזרים לסוף השבוע הנוכחי ב-1997. כי תמיד כיף לדבר על סרטים של שנות ה-90, לטוב ולרע.
במקום הראשון נמצא "האלמנט החמישי" בשבוע השני ברציפות. אחד מהסרטים הטובים ביותר של לוק בסון ואחד מסרטי המדע הבדיוני הכי כיפיים שיש. קשה לתאר בקצרה את העלילה המשוגעת והצבעונית של הסרט, אני אנסה בכל זאת. בסרט שמתרחש בעתיד, ברוס וויליס משחק את קורבין דאלאס, חייל לשעבר שעכשיו הוא נהג מונית מעופפת. בצירוף מקרים משונה לילו (מילה יובוביץ') נוחתת במונית שלו. לילו היא ישות מגזע עליון וקורבין מגויס בעל כורחו להציל את היקום כולו. בסרט משתתפים גם גארי אולדמן, כריס טאקר, איאן הולם ועוד כל מיני הופעות אורח נחמדות.
בסוף השבוע הנוכחי הסרט הכניס 11.4 מיליון דולר (18.2 מיליון דולר של ימינו). בסופו של דבר הסרט הכניס 263 מיליון דולר (420 מיליון דולר של ימינו) על תקציב של 90 מיליון דולר (143 מיליון דולר של ימינו). הסרט הצליח לא רע בכלל מבחינה כלכלית וגם במחזות הפרסים הלך לו סביר, אם כי בעיקר בקטגוריות טכניות: למשל הוא היה מועמד לפרס אוסקר לעריכת הקול הטובה ביותר (והפסיד). אבל לוק בסון זכה בפרס הסזאר לבמאי הטוב ביותר, אז יש לו את זה וזה נחמד. וסופר ירוק.
במקום השני נמצא הסרט "איפה הילד?" שבסוף השבוע השני שלו בקולנוע הכניס 6.1 מיליון דולר (9.7 מיליון דולר של ימינו). בסרט, נסטסיה קינסקי משחקת אם לילד מתבגר שעובדת על שני חברים שלה לשעבר שהם האבא של הילד כדי שיעזרו לה למצוא אותו. את שני החברים לשעבר מגלמים בילי קריסטל ורובין וויליאמס. הסרט היה כישלון בכל החזיתות: יש לו ציון של 25 אחוזים ברוטן טומטוז ויש לו הכנסות כוללות של 28 מיליון דולר (36.7 מיליון דולר של ימינו) על תקציב של 85 מיליון דולר (135.7 מיליון דולר של ימינו). אאוץ'.
במקום השלישי נמצא הסרט "עצירת פתע" שבסוף השבוע השלישי שלו הכניס עוד 5.9 מיליון דולר (9.4 מיליון דולר של ימינו). בסרט קורט ראסל משחק את ג'ף, בחור רגיל שיוצא עם אשתו לנסיעה מצד אחד של ארצות הברית לצד השני. בדרך הג'יפ שלהם מתקלקל ואשתו של ג'ף, איימי (בגילומה של קת'לין קווינלן), מסכימה לקבל טרמפ עם נהג משאית לדיינר הקרוב כדי להתקשר לעזרה. ג'ף הולך ברגל עד לדיינר ומגלה שאשתו מעולם לא הגיעה לשם. המשטרה מסרבת לעזור לו ונראה שהוא נקלע לצרות עם הרבה מאוד אנשים כשהוא מנסה למצוא את אשתו. הסרט היה הצלחה צנועה והכניס בסך הכול 50 מיליון דולר (79 מיליון דולר של ימינו) על תקציב של 36 מיליון דולר (57.5 מיליון דולר של ימינו).
במקום הרביעי נמצא "אוסטין פאוורס: מרגל עם סגנון" שבסוף השבוע השלישי שלו הכניס עוד 5.8 מיליון דולר (9.2 מיליון דולר של ימינו). בסרט, שהוא פארודיה על סרטי ג'יימס בונד, אוסטין פאוורס (בגילומו האיקוני של מייק מאיירס) מגלם מרגל שהקפיא את עצמו בשנות השישים עד לחזרתו של הרשע שגם אותו מגלם מאיירס. שניהם יוצאים מהקפאה בשנות התשעים ומנסים להתרגל לזמנים החדשים, לאתגרים החדשים, ולנצח אחד את השני. הסרט היה הצלחה כלכלית מרשימה, עם הכנסות של 67 מיליון דולר (107 מיליון דולר של ימינו) על תקציב של 16.5 מיליון דולר (26.3 מיליון דולר), אם כי הסרט הבא בסדרה שנתיים לאחר מכן היה להיט הרבה יותר מרשים מזה.
במקום החמישי נמצא סרט האסונות "וולקנו", שבסוף השבוע הרביעי שלו הכניס 3.5 מיליון דולר (5.5 מיליון דולר של ימינו). הסרט מתרחש בלוס אנג'לס שחווה שרשרת אירועים בלתי מוסברת, מרעידות אדמה ועד לעליות טמפרטורה תת קרקעיות משונות. טומי לי ג'ונס משחק את ראש המשרד לניהול מצבי חירום, דון צ'ידל משחק את השני בפיקוד אחריו ואן הייש משחקת גיאולוגית. ביחד הם מנסים להתמודד עם העובדה שהר געש עומד להתפרץ בלוס אנג'לס. אתם לא היחידים שחושבים שזה נשמע מופרך. הסרט היה הצלחה מינורית בלבד, הוא הכניס 122 מיליון דולר (194 מיליון דולר של ימינו) על תקציב של 90 מיליון דולר (143 מיליון דולר).
במקום השישי נמצא "שקרן שקרן" שאחרי תשעה שבועות בקולנוע הכניס 3.2 מיליון דולר (5.1 מיליון דולר של ימינו). הסרט הוא סרט ג'ים קארי סטנדרטי של שנות ה-90. כלומר מצחיק. בסרט קארי מגלם עורך דין שמשקר בלי סוף. כשהוא לא מגיע ליום ההולדת של הבן שלו, הבן (בגילומו של ג'סטין קופר) מבקש בתור משאלת יום הולדת שאבא שלו לא יוכל לשקר במשך יום אחד. המשאלה שלו מתגשמת והתוצאה משעשעת ביותר באופן הכי ג'ים קארי שיש. הסרט הכניס 302 מיליון דולר (482 מיליון דולר של ימינו) על תקציב של 45 מיליון דולר (71 מיליון דולר של ימינו) – הצלחה די מרשימה.
במקום השביעי יש לנו כניסה חדשה עם "לילה יורד על מנהטן" שהכניס 2.9 מיליון דולר (4.6 מיליון דולר של ימינו). הסרט יצא בפתיחה מצומצמת יחסית של 758 בתי קולנוע בלבד. בסרט, אנדי גרסיה משחק תובע מחוזי אשר רק נבחר לתפקיד וצריך להתמודד עם שחיתות במשטרה שכוללת את אביו, ועם חוסר אמון ציבורי. הסרט כולל עוד שמות מוכרים כמו איאן הולם, ג'יימס גנדולפיני ז"ל, לנה אולין ועוד כמה פרצופים מוכרים. לא ידוע מה היה התקציב של הסרט אבל הוא הכניס בסך הכול סכום צנוע מאוד של 9.8 מיליון דולר (15.6 מיליון דולר של ימינו).
במקום השמיני יש לנו עוד כניסה חדשה "Sprung" עם 2.4 מיליון דולר (3.8 מיליון דולר של ימינו). זהו סרט קומדיה לקהל השחור שבו שני חברים יוצאים לבלות ומתחברים לזוג חברות. זוג אחד הופך להיות שידוך מהשמיים והזוג השני הופכים להיות אויבים מהגיהינום. מכיוון שהסרט לא כולל שמות מוכרים מדי אז אולי הוא היה זול להפקה אבל אין נתוני תקציב רשמיים והסרט עצמו הכניס בסך הכל 7.5 מיליון דולר (11.9 מיליון דולר של ימינו), שזה יכול להיות סבבה אם התקציב שלו היה ממש פיצי.
במקום התשיעי נמצא "רומי ומישל – פגישת מחזור" שהכניס בסוף השבוע הרביעי שלו עוד 2.2 מיליון דולר (3.5 מיליון דולר של ימינו). הסרט, שמבוסס על מחזה, עוקב אחרי שתי חברות בגילומן של ליסה קודרו (ששיחקה גם במחזה) ומירה סורבינו שמקבלות הזמנה לפגישת המחזור של התיכון שלהן. למרות שלכאורה החיים לא האירו להן פנים אחרי התיכון הן מחליטות ללכת בכל מקרה. ההכנות לאירוע כוללות ניסיונות ירידה במשקל ושינוי מראה כדי לנסות להיתפס כשונות ממי שהן באמת ומוצלחות יותר. לא ידוע מה התקציב של הסרט אבל הוא הכניס בסך הכול 29 מיליון דולר (46 מיליון דולר של ימינו). למרות שקודרו הייתה בשיא התהילה של "חברים" כמו שאנחנו יודעים, זה לא תמיד מתרגם לדולרים בקולנוע.
במקום העשירי נמצא "אנקונדה" שבסוף השבוע השישי שלו בקולנוע הכניס עוד 2.2 מיליון דולר ו-20 אלף דולר פחות מהסרט שמעליו. הסרט הוא בדיוק מה שהוא נשמע, צוות צילום של נשיונל ג'יאוגרפיק מגיע לאמזונס בניסיון לצלם שבט נידח, כשעל הדרך הם אוספים תמהוני שמזהיר אותם מנחשי ענק, אנקונדה. ואז נשאלת השאלה, מי יצוד את מי? הסרט כולל שמות די פופולריים כמו ג'ניפר לופז, אייס קיוב, ג'ון ווייט ואוון וילסון. בסך הכול זה נשמע כמו מתכון לסרט איום אבל אנשים הלכו לראות את זה והסרט נחשב להצלחה כלכלית. הסרט הכניס 136 מיליון דולר (217 מיליון דולר של ימינו) על תקציב של 45 מיליון דולר (71 מיליון דולר).
קצת אחרי תחתית הטבלה, אפשר לנופף לשלום למקום 11 שהוא סרט "צעקה" המקורי.
בסוף השבוע שלאחר מכן יצא רק סרט אחד, כי אף אחד לא רצה להתמודד מול הכוח שהוא דינוזאורים. כלומר, "פארק היורה: העולם האבוד" שהחזיר את ג'ף גולדבלום וכולל גם שלל פרצופים שלא היו בסרט הקודם כמו ג'וליאן מור ווינס ווהן. אבל הכי חשוב, הדינוזאורים חזרו, גם הטי רקס המגניבה של הסרט הקודם חזרה. הסרט הקודם היה הצלחה עצומה והפך לסרט הכי מכניס בכל הזמנים ללא התאמה לאינפלציה בזמנו (עד היציאה של טיטניק בדצמבר של אותה השנה) לכן מובן שאף סרט לא רצה להתמודד מול סרט ההמשך.
אני מניח שאף אחד לא צריך עוד המלצה על "האלמנט החמישי" בעקבות הדוחק"ו הזה
אז אני אפנה את תשומת לב הנוכחים ל-"עצירת פתע" – זה וואחד סרט מצוין. אקשן ברוטאלי, מטלטל, לא מרחם על הדמויות או הצופים. הבמאי ג'ונתן מוסטאו היה עוד הבטחה גדולה של שנות ה-90 שהתפוגגה לכלום אחר כך.
מחרה מסכים
'עצירת פתע' הוא ההגדרה המילונית לסרט מתח קטן ומהודק
אנקונדה לעומתו, הוא באמת אחד הגרועים בסרטים
יה בייבי יה
דגדגה לי ההגדרה של אוסטין פאוורס כהצלחה כלכלית עם הכנסות של רק 67 מיליון, וחשבתי שזה אולי בגלל שכבר התרגלתי למספרים גדולים יותר אז "רק" 67 נראה לי מעט, ואז הגיעו וולקנו שהוא אכזבה עם פי 2 הכנסות, והסרט של ג'ים קארי שכבר הביא מספרים שמתאימים גם לתקופתנו, ואז חזרתי אחורה ונפל לי האסימון שהסרט הזה פשוט היה סרט זול ולכן הוא נחשב מצליח.
לאלמנט החמישי אין ביקורת באתר, חוץ משורת הביקורת בדף הסרט.
לכן אני אקח על עצמי להסביר בתגובה (בגלל שחבל לשבור מסורת של כמעט 20 שנה שבה לא התפרסמה אף ביקורת שלי באתר) למה מדובר באחד הסרטים הטובים ביותר אי פעם.
העלילה, למרות שהיא בכלל לא חשובה לענייננו, מספרת על קורבין דאלאס (ברוס וויליס), חייל לשעבר, שיוצא למשימה להצלת כדור הארץ בעזרת לילו (מילה גובוביץ') שהיא משהו חייזרי/אלוהי. גם כן לעזרתם נחלצים כומר ושולייתו שיודעים בדיוק מה קורה ומה צריך לעשות, קורניליוס (איאן הולם) ודייויד (צ'ארלי קריד-מיילס). זורג (דארי אולדמן) הוא הרע בסיפור, ורובי רוד (כריס טאקר) הוא האתנחתא הקומית. כן, התיאור הוא קצר ולא מועיל, אבל זה לא באמת משנה.
הסרט יצא בשנת 1997, כאשר הייתי בן 10, ולא באמת הבנתי את כל הג'יבריש מסביב. בעשרים ומשהו שנים מאז הסרט יצא צפיתי בו לפחות עוד עשרים פעם (המספר המדוייק שכולל לתפוס את הסרט באמצע ופשוט להמשיך עד הסוף קרוב יותר ל-50 כנראה), ולמרות שאני כמעט זוכר אותו בעל פה קשה לי להסביר את העלילה באופן מדוייק, כי זה לא ממש חשוב. Jaguar בן ה-10 הבין בדיוק מי הרעים, מי הטובים, מה המקגאפין שבסרט, ואז ממש נהנה ממנו. Jaguar בן ה-30 מבין קצת יותר, ועדיין נהנה בדיוק כמו כאשר היה בן 10.
האלמנט החמישי הוא סרט שנות ה-90 קלאסי מבחינת נוסחא, אבל פשוט הרבה יותר טוב. הוא קלאסי כי אלה היו סרטים די קצרים, מהודקים, עם התחלה אמצע וסוף וללא התחכמויות או חשיבות עצמית. הוא יותר טוב מהם כי הביצוע בכל תחום הוא מופתי.
בגלל שהסרט מתרחש במאה ה-23, לוק בסון והצוות שלו היו יכולים להתפרע לחלוטין ביצירת העולם שלהם, והם לגמרי התפרעו. העיצוב הוויזואלי והקונספט של העולם העתידני מזכיר פנטזיות יותר מאשר את סרטי המדע הבדיוני הרציניים שאנחנו מכירים מהשנים האחרונות, וזה תענוג לעיניים. רכבים מעופפים, גורדי שחקים לרמה שלא רואים את האדמה יותר, דירות חדר שהמיטה, המקלחת, והמקרר נמצאים בקיר ואתה מחליף ביניהם בלחיצת כפתור, קפסולה במיקרוגל שהופכת לארוחת מלכים, ועוד ועוד. כל רעיון מטורף שקשור לטכנולוגיה נמצא שם, וזה פשוט נראה הגיוני.
כמובן, יש גם חייזרים בעולם העתידני הזה. חייזרים רעים וחייזרים טובים וגם הם נראים נהדר. כן, עם התקדמות באפקטים של היום קשה להגיד שהחייזרים נראים מציאותיים, אבל העיצוב הבובתי שלהם מתאים לעולם הלא לגמרי רציני והפנטסטי של הסרט. בכלל, כל העולם הזה ממש מוגזם, לא רק החייזרים. גם התלבושות, האיפור, ובכלל הרעיון המגוחך שלארה"ב יהיה אי פעם נשיא שחור.
האווירה הלא רצינית והמוגזמת ממשיכה עם הדמויות. לילו, שלומדת את העולם מאפס ועושה טעויות, הכמרים עם הגמגום וחוסר הביטחון שלהם, קורבין עם הוואן ליינרים שלו, זורג שזולג מראשו שוקולד(?) כשהוא מפחד, ורובי. אוי רובי. הייתה תקופה שכריס טאקר היה מהשחקנים עם המשכורות הכי גבוהות בהוליווד למרות שהיו לו סרטים שאפשר לספור על כף יד אחת. למה הוא נעלם מאז, אין לי מושג, אבל ההופעה שלו באלמנט החמישי היא בהחלט הטובה והמצחיקה מכולם. שדרן הרדיו (רדיו! במאה ה-23 לספירה!!!) המצליח, עם האופי הצווחני והמוגזם, גונב את ההצגה מהרגע שהוא מופיע על המסך. בסרט שיש בו את ברוס וויליס בגופייה, מילה גובוביץ' עם רצועות בד בתור בגד, וגארי אולדמן, לגנוב את ההצגה זה וואחד הישג.
גם האקשן שבסרט מבויים בצורה נהדרת, לא רצינית, ומוגזמת. כן, מוגזמת זו מילת התואר הכי טובה לתאר את האלמנט החמישי. אם האלמנט החמישי היה אדם הוא היה דראג קווין אבל עם איפור מוגזם, תספורת מגוחכת, ומבצע סלטות אקרובטיות בזמן שהוא שר אופרה. וזה עובד.
במשך השנים היו כמה סרטים שנהניתי מהם כמעט כמו האלמנט החמישי, 'קיק אס' ו-'מקס הזועם' היו המועמדים המובילים לרשת אותו. אבל בעוד שבשני הסרטים האחרים אני יכול להצביע על פגמים מסויימים, או לא להיות במצב רוח לראות אותם, את האלמנט החמישי תמיד בא לי לראות. גם כשלא בא לי לראות אותו. כשהוא מופיע על המסך, אני מוצא את עצמי ממשיך לצפות בו עד הסוף כי הוא פשוט מושך אותך ומשאיר אותך דבוק למסך, ואני מגלה כמה הוא שיפר את מצב הרוח שלי. זה סרט, שבין אם במזל או במלאכת מחשבת, עונה על כל הצרכים הבסיסיים של הנאה, באופן שאני יכול לתאר רק כמושלם. וסרט מושלם הוא בהכרח מהסרטים הכי טובים אי פעם.
זאת ועוד
אחרי שנים שבהן הוליווד גנבה רק את הסגנון מהקומיקס הצרפתי, "האלמנט החמישי" הביא גם את המהות. העיבוד של חודורובסקי ל"חולית" היה אמור לתפוס גם את המהות, אבל הוא לא יצא לפועל. בהוליווד, סרטים כמו "מלחמת הכוכבים", "הנוסע השמיני"ו-"בלייד ראנר" העתיקו על ימין ועל שמאל רעיונות עיצוביים מאמני הקומיקס של צרפת (והעסיקו את הבולט שבהם), אבל לא הצליחו לתפוס את השילוב בין רעיונות פילוסופיים נשגבים לסאטירה פרועה, בין יקום שלוקח את עצמו ברצינות תהומית למרות שהדמויות בו מגוחכות וגרוטסקיות. לא מפליא שהיה צורך בבמאי צרפתי כדי שיראה להוליווד איך לעשות את זה נכון.
למרות שהרבה שנים אחר כך, גם במאי ניו-זילנדי הצליח לתפוס את אותה מהות ב-"תור: ראגנרוק".
לצערי, אותו במאי צרפתי, כנראה שכח לגמרי את המהות בעיבוד הבא שלו.
אשמח לשמוע יותר על המהות של ספרי הקומיקס הצרפתיים כי אין לי כמעט בכלל ידע בתחום. אבל בעיקר, איך ת'ור: ראגארנוק תפס את המהות הזו.
בגדול, יש שלוש יצירות עיקריוץ שהשפיעו על האלמנט החמישי:
"ולריאן" של פייר כריסטין, שהניסיון המאוחר יותר של בסון לביים לו עיבוד ישיר היה כשלון עגום, לצד The Long Tomorrow ו-The Incal שצייר מוביוס (את התסריט לראשון כתב דן אובאנון ולשני כתב חודורובסקי).
ולריאן היא היצירה היותר שפויה ברשימה, עם סיפור מד"ב די מסורתי על גיבור וגיבורה שנוסעים בחלל ובזמן ומסתבכים בכל מני הרפתקאות. בכרכים המאוחרים יותר כבר אפשר למצוא התייחסויות יותר מורכבות לפוליטיקה, ועדיין הסיפור הבסיסי והדי פשוט – לא בשונה מזה של האלמנט (לצד הצבעוניות שלו) – מלווה את הסדרה לכל אורכה. חזותית, שנים רבות לפני שכרכים שלה תורגמו לאנגלית, ולריאן השפיעה מאוד על הפקות הוליוודיות איקוניות ובראשן סרטי מלחמת הכוכבים (עוד מהטרילוגיה המקורית).
מהיצירות של מוביוס, לעומת זאת, בסון שאב את החלקים היותר מטורללים של הסרט שלו. כל הגרוטסקיות, האופי המוגזם במכוון והתחושה שהעתיד הוא בעצם בית משוגעים אחד גדול הגיעה מהמחר הארוך והאינקאל.
תור רגנארוק שאב מהקומיקסים של מוביוס גם כמה מרכיבים חזותיים (הבולט שבהם הוא פלנטת הזבל שבמרכזה יש ארמון מפואר) וגם גמה רעיוניים (הבולט שהם הוא פלנטת הזבל שבמרכזה יש ארמון מפואר). ככל שאני חושב על זה יותר, רגנארוק הוא היטרש החוקי של האלמנט, גם במידת הכיף שהוא מייצר.
זה הסרט הראשון ששמתי לב בו לעריכה
זה לא שהוא בהכרח המציא את הגלגל או עם העריכה הכי טובה אי פעם, אבל כנראה שכשראיתי אותו כילד לראשונה הייתי בגיל המתאים לשים לב לדברים האלה. ככה שהסצינת האופרה הקלאסית שמשתלבת עם הקרב של לילו, והסצינה המוקדמת יותר עם עריכה מקבילה בין המראת החללית, השיחה בין זורג לטריקי (איזה ליהוק אקראי) ורובי רוד והדיילת, זכורות אצלי כפעמים הראשונות שחשבתי לעצמי "וואו, איזה עריכה טובה".
אוסטין פאוורס פייספאלם
חוץ מנעימת הפתיחה לא אהבתי כלום בסרט הזה.
ואיך שהוא כל 8-9 שנים יוצא לי שוב להתקל בו – ובאקט של מזוכיזם טהור אני נשאר לצפות לאיזה 15-20 דקות שבהן (במגמה לינארית יציבה) מפעם לפעם בכל צפייה וצפיה – אני אשכרה שונא אותו יותר.
*מצטרף למחמאות על עצירת פתע המהודק.
*לילה יורד היה אחלה.
*שקרן שקרן אחד מחמשת הטובים של קארי בכל הזמנים. בקלות.
(אחח הקטע עם המעלית "כולם נחמדים אליי")
(תודו שאתם מחייכים עכשיו)
אני היחיד פה שלא נפל מהכסא מהאלמנט הצעקני אה סליחה החמישי?
בלה בלה בלה, ביזאריות ביזאריות, בום בום בום.
-חביב פלוס. אולי מינוס ביום רע.
זהו.
מה, יותר מזה?
השקלול האינפלציוני להיום די מתיש
ולא תורם הרבה לטעמי, בכתבה על סרטים מלפני עשרים ומשהו שנה.
אוקי, אז היתה מאז אינפלציה של 60 אחוז. סבבה.
כמה זה משנה לעשרות הסכומים שהוזכרו לאורך הכתבה?
ממילא אם הסרט רווחי אפשר להבין מהיחס בין התקציב לרווחים, והוא לא משתנה בשקלול.
אני מבין שמדי פעם, בעיקר כשמדובר בסרטים 'הכי רווחיים אי פעם', השקלול הזה נדרש לשם ההשוואה, ובטח כשמדובר בחמישים שנה אחורה.
אבל במקרה של הדוחק"ו הנוכחי, זה די מיותר לדעתי ומסרבל את הקריאה.
אפשר מראש להחליט על היחידות – דולר של 1997 או דולר של 2020, ולדבוק בזה לכל אורך הדוחק"ו. מי שזה ממש חשוב לו, יחשב לבד את ההפרש.