בחוץ אומנם עדיין קריר אבל מארוול הביאה את הקיץ לקופות. מרץ זה לא בדיוק עונת שוברי הקופות אבל המספרים שקפטן מארוול מביאה איתה מחממים את הלב של הוליווד ושל אוהדי חברת הסרטים.
במקום הראשון נמצא "הדרקון הראשון של- סתם, נו, ברור ש"קפטן מארוול" נמצא במקום הראשון השבוע. הסרט הוא סיפור המקור של קרול דנברס הלו היא קפטן מארוול, אשר מתרחש בשנות ה-90 על רקע המלחמה בין הקרי לסקרולס. הסרט פתח בארצות הברית עם 153 מיליון דולר בסוף השבוע האחרון. פתיחה מרשימה ביותר, והיא הפתיחה השביעית הכי גדולה ביותר של סרט מארוול (מתוך כל ה-21) אחרי כל סרטי הנוקמים, "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" (הידוע גם בשמו: "הנוקמים 2.5"), "הפנתר השחור" ו-"איירון מן 3".
הסרט נהנה מכך שהוא עלה בכל העולם כמעט באותו היום ולכן אפשר לדבר על ההכנסות העולמיות המרשימות שלו שעומדות על 456 מיליון דולר. זאת הפתיחה השישית בגודלה בכל העולם לסרט, מה שמלמד שמחוץ לארצות הברית יש עוד מדינה שבה מתחילים ממש לאהוב את מארוול – סין. שם הסרט פתח עם הכנסות של 89 מיליון דולר בסוף שבוע האחרון – הפתיחה השלישית בגודלה לסרט של מארוול בסין אחרי "הנוקמים: מלחמת האינסוף" ו-"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים".
בהתחשב בכך שהסרט הכניס כמעט חצי מיליארד בסוף שבוע אחד, לא משנה כמה ההכנסות שלו ירדו בסוף שבוע הבא, זה כמעט בטוח שהסרט יכנס למועדון המיליארד דולר. הישג מרשים לסרט אוריג'ן, והישג מרשים למארוול – בייחוד מכיוון ששאלת הביצועים של הסרט עמדה בסימן שאלה כבד סביב הפרסום השלילי שהיה סביב הסרט בכל מיני מקומות באינטרנט, אבל נראה לבסוף שהיה מדובר בבועה אינטרנטית קטנה ולא בתנועה משמועתית. או לחלופין, שלמארוול יש קהל מעריצים נאמן מאוד שיגיע לכמעט כל סרט של מארוול, במיוחד לכזה עם השם של החברה בתוכו ושמוביל ישירות לסרט של נוקמים. אסטרטגיה דומה שתרמה גם להצלחה של "הפנתר השחור". מהחוויה שלי מסרטי מארוול בקולנוע אני יכולה להגיד שמארוול זאת מסיבה שהמעריצים לא רוצים לפספס, ולא משנה אם מכבב בסרט אישה, גבר או דביבון.
ואחרי החגיגה הזאת, שאר הטבלה מחווירה לעומת המספרים האלה.
במקום השני נמצא "הדרקון הראשון שלי: העולם הנסתר" – היקאפ והדרקון שלו מנסים להחזיק מעמד ומצליחים בעיקר מחוץ לארצות הברית. בארצות הברית הוא הכניס עד כה 119 מיליון דולר (14 מתוכם בסופ"ש האחרון), שזה סכום לא מרשים במיוחד למה שאמור להיות שובר קופות, אבל בשאר העולם הסרט הרוויח עוד 317 מיליון דולר, כך שפלופ זה לא. אנחנו נזכה לראות את הסרט רק מסוף השבוע הקרוב, ונדע אם הבערך-הצלחה שלו מוצדקת או לא.
במקום השלישי נמצא "A Madea Family Funeral" . מדיאה בסרט אומנם מתעסקת בלוויה, אבל לבמאי טיילר פרי יש בהחלט סיבה למסיבה – הסרט הרוויח בסוף השבוע האחרון בארצות הברית 12.4 מיליון דולר והוא בדרך להיות אחד מהסרטים היותר רווחיים בסדרה. בהחלט פרידה מכובדת מהמותג.
מפה הטבלה מוכרת בשמות מכובדים שמנסים למזער הפסדים – במקום הרביעי נשאר "סרט לגו 2", שסבל מהירידה הקטנה ביותר בעשירייה העליונה השבוע – 41 אחוזים שהם 3.8 מיליון דולר. אחריו יש את "אליטה: מלאך קרב", שהרוויח בסוף השבוע האחרון שלו 3.2 מיליון דולר בארצות הברית. ההכנסות העולמיות של הסרט עומדות על 382 מיליון דולר, שזה סכום נחמד אבל בינתיים נראה שסרט ההמשך נראה רחוק יותר ויותר.
במקום השישי נשאר "הספר הירוק". אני לא יודעת אם הזכייה באוסקר בסרט הטוב ביותר או הסרט עצמו הם אלה שתורמים לכוח ההישארות העצום של הסרט הקופות, אבל אי אפשר להתכחש לזה. הוא הכניס בסוף השבוע האחרון עוד 2.5 מיליון דולר בקופות וההכנסות העולמיות שלו עומדות על 242 מיליון דולר. סכום יפה בסופו של דבר לסרט אוסקר קטן.
במקום השביעי והתשיעי "כמה רומנטי" ו-"להילחם עם המשפחה שלי" עדיין אתנו והם הכניסו עוד 2.2 מיליון דולרו-2.1 מיליון דולר (בהתאמה) בסוף שבוע האחרון. מספרים לא רעים לסרטים קטנים שנמצאים על המסכים כבר ארבע שבועות.
"גרטה", באופן די מפתיע, נשאר במקום השמיני. מותחן האימה הזה בכיכובן של גרייס מורץ ואיזבל הופר לא זכה לתהודה או הייפ, וציפיתי שהשבוע הוא כבר לא יהיה איתנו אבל הנה הוא – שוב במקום השמיני, בדיוק כמו בשבוע שעבר. הסרט הכניס בסוף השבוע האחרון 2.1 מיליון דולר.
ואם "גרטה" היה מפתיע אז במקום העשירי נמצאת ההפתעה אפילו עוד יותר גדולה – הסרט הדוקומנטרי "אפולו 11". הסרט, שהתרחב במעט ומוקרן עכשיו על 405 מסכי קולנוע (לצורך השוואה – "קפטן מארוול" מוקרן על מעל 4,000 מסכי קולנוע), והדבר עזר לו להכניס עוד 1.2 מיליון דולר, כי מי לא רוצה לראות את הנחיתה על הירח ב-IMAX.
בסוף שבוע הבא יוצאים שלושה סרטים קטנים: "Five Feet Apart" – הסרט שרוצה להיות "אשמת הכוכבים" הבא, רק שהכוכבים בסרט הזה מתמודדים עם סיסטיק פיברוזיס במקום סרטן; " פלא של פארק" – סרט אנימציה על ילדה יתומה המוצאת פרק שעשועים קסום; ו"מדינה שבויה" – סרט מדע בדיוני, שבו כל העולם נכבש על ידי חייזרים שמביאים סוג של אחדות לאנושות. הסרט המתמקד בשיקגו, ואנשים שמשתפים פעולה או מתנגדים לחייזרים והוא בוים על ידי רופרט וויאט, הבמאי של הסרט הראשון בטרילוגית "כוכב הקופים" החדשה.
ולענייני מכסחי קופות –
אף אחד מהמנחשים שבוע שעבר לא קלע בול לסכום ש"קפטן מארוול" יכניס אבל שניים (cirbolit ו- RogueRanger) היו הכי קרובים עם ניחוש של 150 – כלומר, פספוס של 3 מיליון דולר בסך הכל. אבל אנחנו שאלנו לא רק על "קפטן מארוול", אלא גם על "אליטה" ו"הדרקון הראשון שלי 3", וכאן העניינים מסתבכים.
"הדרקון הראשון שלי" הכניס 14.6 מיליון דולר. אף אחד לא דייק, אבל הכי קרוב היה The Bionic Redneck עם ניחוש של 15, וצ'והן מו ויחמור פרסי עם ניחוש של 14. "אליטה" הרוויח 3, וגם כאן אף אחד לא דייק אבל הפספוס היה רק ב0.2 – אבי3, קול רם, נמרוד, yuli ו-pug כולם ניחשו שהסרט יכניס 3 מיליון דולר.
אז בשכלול של כל שלושת הסרטים, RougeRanger זוכה במקום הראשון עם ניחושים של 150, 17 ו-4.5 מיליון דולר, בהתאמה. אבל את המקום השני חוטף ל-cirbolit המשתמש three, שאולי לא היה מקום ראשון באף דיוק אבל עם ניחושים של 149, 11 ו-4 היה מקום שני מספיק פעמים כדי להיות המקום השני במכסחי הקופות בכולל.
שני המשתמשים זוכים בכרטיסי טרום בכורה ל"אנחנו" בסינמטק הרצליה, שתתקיים ביום רביעי הבא (20.3) בשעה 21:00. מייל נשלח על מנת ליצור איתם קשר. ברכות לזוכים, ולמי שהתבאס שהוא לא יכול להשיג כרטיסים – היי, תמיד אפשר פשוט לקנות אותם כאן.
שוברי קופות
לא קיבלתי מייל על הזכיה שלי :(
אכן התעכב ברגע, אך תוקן.
(ל"ת)
אחחח, הייתי כל כך קרובה לתהילה
(ל"ת)
מצטער סירבוליט
אבל לפעמים three הוא בעצם two
מסתובב ומרכיב את משקפי השמש.
אגב, אל תאמר נואש. יש מצב שאני אאלץ לוותר על הכרטיסים. מה הקרנה בפורים מה?![!:(!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_sad.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_sad.gif" alt="" width="" height="" />)
בבקשה לא להיתמם
סימן השאלה סביב הצלחת הסרט לא היה בגלל שמככבת בו אישה, אלא בגלל ההתבטאויות של השחקנית ("הסרט שלי לא נועד לגברים לבנים")
זה לא מה שהיא אמרה, אבל אל תתן לעובדות להפריע לך.
אחרי שהסרט "קמט בזמן" קיבל ביקורות מעורבות, שהיו תלויות במוצא המבקר, היא דיברה על הצורך בשונות (diversity) גם אצל המבקרים כי "אין צורך שבחור לבן בן 40 יגיד מה לא טוב בסרט [קמט בזמן] הסרט הזה לא נועד בשבילו". מקור
אז זה לא קפטן מארוול, זה לא סרט שלה, וזה לא שהיא לא רוצה שגברים לבנים לא יצפו בסרט, אלא שהביקורות מצד גברים לבנים לא תמיד מייצגת את אוכלוסית היעד של הסרטים.
האם היא יכלה להגיד את זה בצורה פחות פרובוקטיבית? ייתכן. אבל להגיד שהיא אמרה שהסרט שלה לא נועד לגברים לבנים זה פשוט לא נכון.
מבקר קולנוע צריך להיות אובייקטיבי בביקורת שלו
ולכן מוצא, צבע עור ומין של המבקר אינם רלוונטיים בביקורת מקצועית לסרט. המטרה של מבקר קולנוע היא לקבוע אם הסרט הוא טוב על פי קריטריונים קבועים כמו האם התסריט/בימוי/ משחק וכו' טובים ועל פי קריטריונים כאלו "קמט בזמן" לא היה סרט טוב.
אם הייתי רוצה לדעת אם סרט מסויים כמו קפטיין מארוול מעביר את המסר הפמיניסטי שלו בצורה טובה אז הייתי מעדיף לשמוע ניתוח כזה מאישה אבל זה לא נחשב מבחינתי לביקורת קולנוע מקצועית.
מבקר לא יכול להיות אובייקטיבי בביקורת שלו
כלומר, הוא יכול, אבל זה יראה בערך ככה:
" קרני אור פגעו במסך והקרינו צבעים שהתגבשו לצורות שניתן לזהות כבני אדם, חפצים, בניינים וכהנה. הדמויות זזו ואמרו מילים לאורך הסרט, כאשר הן מלוות בפס קול שמלווה את הסרט ברקע, כמו גם בקולות שהודבקו בתהליך העריכה על מנת ליצור אווירה מציאותית/לא מציאותית."
כל דבר בערך מעל הרמה הזאת הוא כבר סובייקטיבי, ותוכיח העובדה שמבקרי קולנוע הם לא עדר שחושב כולו אותו הדבר. יש לא מעט מבקרים נחשבים שקטלו בזמן אמת (וגם בדיעבד) סרטים שנחשבים לקלאסיקות בימינו. יש עשרות דרכים לשפוט את השאלה "האם תסריט/בימוי/משחק הוא טוב" ואין אף קריטריון אובייקטיבי אחד שבאמת אפשר למדוד סרט על פיו. יש תסריטים עם דיאלוגים שאני מצאתי כמביכים ואנשים אחרים היללו. יש בימוי שאני מצאתי כפלצני ואנשים מצאו כמרומם נפש. אנשים אחרים מחפשים ומוצאים דברים אחרים באותו רצף תמונות שמקרין על המסך, והסיבה שהם מוצאים ומחפשים דברים אחרים קשורה באופן ישיר לסיפור החיים שלהם, מי הם ומה הם. אפשר בהחלט לחתור לאובייקטיביות, אבל החתירה הזאת תבוא לידי ביטוי בכך שהמבקר שם על השולחן את העובדה שהוא יוצא מנקודות הנחה מסוימת שנובעות ממי הוא ומה הוא ("זה כנראה סרט מאוד טוב למי שמחפש סרט לדייט רומנטי, אבל אני מתעב רומנטיקה וקיטש ולכן מצאתי אותו עלבון לאינטלגנציה האנושית", למשל).
תרשה לי לתקן ולהגיד שמבקר קולנוע צריך לשאוף לאובייקטיביות. בפועל אי אפשר להגיע לאובייקטיביות אמיתית אבל אפשר לנסות.
לא ניסיתי לטעון שביקורת קולנוע היא תורה מסיני. אחרת כל הביקורות לכל סרט היו זהות. מה שטענתי זה שכשמבקר סרט מבקר סרט הוא צריך לעשות את זה עם השכל ולא עם הרגש ובגלל זה, זה לא משנה המוצא/מין/ דת וכו' של המבקר.
ואני לא מנסה לטעון שרק ביקורות מסוג זה הם רלוונטיות. אם אנחנו משתמשים בדוגמה של קפטן מארוול שכן מנסה להעביר מסרים פמינסטיים בסרט, הייתי רוצה לשמוע איך המסר הפמיניסטי מועבר ורצוי לשמוע ניתוח כזה מאישה. אבל אחד לא מבטל את השני. זה שיש ביקורות מסוג זה לא אומר שלא צריך להיות ביקורת מסוג אחר ולכן האמירה של ברי לרסון הייתה שגויה. גבר לבן בשנות ה40 כנראה לא יוכל לנתח בצורה הטובה ביותר את הנושאים של "קמט בזמן" הנוגעים לגזע/ מין/ מגדר וכו' אך הוא ללא ספק יכול לנתח את הסרט לפי המאפיינים שציינתי מקודם. האם זה אומר שהביקורת שלו תהיה נכונה עובדתית? לא, אך יש לה אותו סיכוי להיות מדוייקת או מגוחכת כמו ביקורת של אישה שחורה.
גם לנסות אי אפשר.
רגש, העדפות אסתטיות, נסיון ומטען תרבותי הם לא לכלוך שמפריע לנו לתפוש את האידאל האפלטוני של סרט טוב – הם מה שמאפשר לנו להינות מסרטים מלכתחילה. גם אלמנטים אובייקטיביים וקוואזי-אובייקטיביים (כמו דיוק היסטורי והריאליזם של התפאורה) מקבלים את ערכם מאמות המידה האישיות של הצופים – חובבי מלחמת הכוכבים, לדוגמא, לא מיייחסים חשיבות לדיוק מדעי כשהם צופים בסרטים הנ״ל.
זה למה הערך של ביקורת נובע ממה שיש למבקר ולקורא במשותף, גם אם זה משהו מאוד כללי כמו ״שניהם תושבי עולם ראשון במאה ה-21.״ ואנשים שנחשפים בעיקר לאנשים דומים להם עשויים לחשוב שהפרדיגם שבו הם חיים הוא אוניברסלי, כמו דגים שלא יודעים מה זה מים. זה למה אני לא מצפה ממבקרי מוזיקה קלאסית, לדוגמא, לתת ביקורת הוגנת לאלבום ראפ, לא משנה כמה ״אובייקטיביים״ הם ינסו להיות.
אתה לוקח את הדברים שלי מחוץ להקשר
ברי לארסון אמרה שהיא לא מעוניינת לשמוע מגברים לבנים מה הם חושבים על "קמט בזמן" כי הם לא יכולים להרגיש שייכות לנושאים של הסרט. מה שמפריע לי זה לא הדעה המוצדקת דווקא שלמבקר קולנוע עם שייכות מסויימת לנושא שהסרט מנסה להעביר יכול לכתוב ביקורת יותר רלוונטית. מה שהפריע לי זה הוודאות שלה שלמבקרי קולנוע מסוג מסוים, הזכות שלהם להביע דעה על הסרט היא לא רלוונטית כי אם אנחנו הולכים בדרך הזאת אז אפשר בקלות להגיד שסרט כמו "הזאב מוול סטריט" לדוגמה שהרוב המוחלט של הדמויות בו הוא לבנים פריוויליגים יכול להישפט רק על ידי לבנים פריווילגים, יענו גברים לבנים בני 40. בכנות אני יכול לתת עוד הרבה מאוד דוגמאות. זה פשוט הסרט הראשון שעלה לי בראש.
אה, עם זה אני מסכים.
התגובה שלי היתה רק הרעיון שביקורת צריכה, או אפילו יכולה, להיות אובייקטיבית.
אני מסכים עם לארסון שדרוש גיוון במבקרים ושהרושם של גבר לבן מבוגר מהסרט יהיה שונה מזה של ילדה לא לבנה, אבל חולק על ההשתמעות שהשני יותר לגיטימי מהראשון. זה לא רק עניין של פוליטיקת זהויות, זה הטיעון הוותיק "אם אתה לא אוהב סרטי אקשן דביליים אל תלכלך על מייקל ביי". כמו שאנשים מחוץ לקהל היעד עשויים לפספס את הערך של סרט, אנשים בתוך קהל היעד עשויים להיות משוחדים ולתת לו יותר קרדיט משמגיע לו. וגם כשהיא צודקת אז רק בהכללה גסה כי יש גברים לבנים שמבינים היטב את המנטליות השחורה, ולהיפך.
אבל זה נאמר בהקשר ספציפי
זה לא חוכמה להוציא את זה מההקשר.
זה נאמר בהקשר לסרט מסויים, שהדעות עליו היו חלוקות והיתה קורלציה בין המין והמוצא של המבקר לבין אופי הביקורת.
היא לא אמרה מראש "לא מעניין אותי מה חושבים על הסרט".
אלא היא אמרה "דרוש גיוון במבקרים, והדוגמא היא הסרט קמט בזמן, גבר לבן בן ארבעים לא יכול לחזות אם אישה שחורה תאהב את הסרט".
הנה הציטוט השלם:
היא אמרה שביקורות זה דבר חשוב, ואם מייצרים סרט שקהל היעד העיקרי שלו הוא נשים שחורות וכל מה שאתה מקבל זה ביקורות מגברים לבנים, אז זה עלול ליצור מצב שקהל היעד של הסרט לא יצפה בו.
למה זה קהל היעד של הסרט?
היא מאוד צודקת ברוב מה שהיא אומרת באופן כלל, אבל להגיד שהסרט הזה לא נוצר עבור גברים לבנים בני 40 זה קצת… מוזר.
ראוי מאוד לסייג ולומר שלא ראיתי את הסרט, אבל קראתי את הספר.
אני כן ראיתי, וזה עדיין מוזר.
(ל"ת)
כי שוב, אתה לוקח חצי משפט ומוציא אותו מהקשר הכולל
זה סמנטיקה על חשבון פרגמטיקה.
אם אני שואלת אם יורד גשם, ואתה עונה לי "כרגע לא", אז ענית על השאלה, אבל אם אני שואלת את בעלי בבוקר "תגיד, יורד גשם" והוא עונה לי "קחי מעיל" – אז ברור שהוא לא עונה לי על המשפט הספציפי שאמרתי (יכול להיות שבאותו הרגע בכלל לא יורד גשם) אבל הוא כן עונה על השאלה אותה אני שואלת בתכלס. זה משפט שנאמר בהקשר הספציפי של ריבוי ביקורות שליליות מצד גברים לבנים בני ארבעים, בסרט שמתבסס על חוויות של נשים שאינן לבנות. לפרק אותו לגורמים הסמנטיים שמהם הוא מורכב זה משעשע אך חסר תוחלת.
כשאומרים שהסינים לא מתלהבים מ"וונדר וומן" כי זה לא קהל היעד שלהם, אבל כן נהנים מהרובוטריקים, ברמה שאם להיות כנים זו הסיבה העיקרית שממשיכים לצאת סרטים כאלה, אף אחד לא חושב שהיוצרים של וונד וומן שונאים סינים.
מייצרים סרט לקהל יעד מסויים, יש סרטים שהמטרה שלהם היא קהל יעד רחב, ויש כאלה שהמטרה שלהם היא יחסית מצומצמת. ויש סרטים שמאוד ברור שקהל היעד שלהם הוא בדיוק גברים לבנים בני 30, רק שכל שאר החברה כבר כל כך רגילה לזה שזה הסטנדרט של הסרטים שפשוט אף אחד לא טורח להגיד את זה כי זה מובן מאליו. ולהצביע על זה זה בערך כמו להגיד שהשמיים כחולים.
מדוע הסרט מתבסס על חוויות של נשים שאינן לבנות?
שוב, לא ראיתי אותו, אבל עניין האתניות לא זכור לי כבעל כל משמעות בספר המקורי.
המשפט של לרסון היה מובן אם היה מדובר על, נאמר, "חיות הדרום הפראי" (אם נתעלם מזה שהבמאי כאן ממש, אבל ממש, לבן), או אפילו "הפנתר השחור" – אבל מה הקשר ל"קמט בזמן"? מדוע "קמט בזמן" נעשה יותר עבור נשים שחורות ולא נעשה בכלל, לפי לרסון, עבור גברים לבנים בני 40? מדוע זה סרט לקהל יעד מצומצם יחסית?
ואני לא מנסה להוציא משהו מהקשר – אני מנסה להבין את ההקשר הספציפי שבו הוא נאמר, ושפשוט לא ברור לי.
אההה...
אוקי, עכשיו הבנתי את השאלה.
זה דיון אחר.
השאלה האם מה שהיא אמרה הוא נכון או לא, זה שונה מהשאלה האם היא אמרה משהו שהוא מקומם מסיבות כאלו או אחרות או לא. על זה אפשר לדון אבל האמת שהדיון הזה הרבה פחות מעניין אותי…
רגע, מה?
את אמרת שזה נאמר בהקשר לסרט מסוים. את אמרת לא להוציא את זה מהקשר. ועכשיו את אומרת שההקשר לא חשוב?
הטענה שמבקרי קולנוע דומים מדי, תרבותית, האחד לשני, מקובלת עלי.
הטענה שכאשר סרט פונה לקהל יעד מזן תרבותי-חברתי מסוים (מעמד בינוני, גברים, לבנים, לרוב ליברלים) זה נחשב סרט שפונה לכולם, אבל כשפונים לכל קהל יעד אחר זה נחשב סרט מגזרי גם מקובלת עלי.
הקשר של כל זה לברי לרסון ול"קמט בזמן" לגמרי לא ברור לי. וזה היה ההקשר.
עכשיו, אם לא משנה איפה ובאילו נסיבות ברי לרסון אמרה את זה, למה אי-אפשר לקחת את האמירה הזו שלה ולהכיל אותה על ברי לרסון באופן כללי, ולטעון שהיא אמרה אותה גם על "קפטן מרוול"? אני לא אומר שצריך לעשות את זה – אני מאוד בעד הקשרים. אבל חשבתי שגם את.
לרגע לא אמרתי שההקשר לא חשוב.
אלא שזה דיון שפחות מעניין אותי להכנס אליו – לא כי הדיון לא חשוב, אלא כי אני לא רוצה להיות זו שמנהלת אותו.
כבר הייתי בסרט הזה כשניסיתי להסביר על וונדר וומן שיש שם כל מיני דברים קטנים שמרבית הגברים לא ישימו לב אליהם ולרוב לא יבינו את החשיבות שלהם, מבחינת ההתפתחות של הדמות. מבחינת העוצמה שלה. מבחינת הניהול שלה את הגברים סביבה. אבל כשלא מבינים בכלל את הבעיה – קשה להבין למה מה שהוצג הוא פתרון כל כך מוצלח. זה נראה טריוויאלי.
וכאן, אם הטענה היא שהסרט מיועד לנשים לא לבנות, אז אפשר להגיד כמה דברים לגבי הייעוד לנשים, אבל סביר להניח שיש שם עוד דברים שאני כאישה "לבנה" (ממוצא מרוקאי, כן? אבל כן מהמגזר השולט ולא מהמיעוט במדינה שאנחנו חיים בה), ולא חלק מהחברה שבה נעשה הסרט, לא יכולה לראות ולהבין. זה הקטע עם ניואנסים, הם לא תמיד ברורים למי שלא חי את זה.
כאילו – אם אתה ממש רוצה אפשר להכנס לשם, אני פשוט לא בטוחה שאני הקול הנכון לדיון הזה.
ביקורת קולנוע זה דבר סובייקטיבי מעצם הגדרתו
(ל"ת)
מבקר קולנוע צריך להבין את הסרט בהקשר הנכון שלו
זה לא עניין של אובייקטיביות או מסרים, אלא של הקשר חברתי ותרבותי.
אתה צודק בכך שמוצא, צבע עור או מין אינם רלוונטים בביקורת מקצועית לסרט. אבל הבנה נכונה של הסרט כן רלוונטית.
להיות גבר בתרבות המערבית ולהיות אישה בתרבות המערבית אלה שתי חוויות שונות (אני לא אומר שהן שונות לחלוטין. רק שיש שוני מסוים). החוויות השונות האלה יוצרות שוני תפיסתי.
סרטים נעשים מתוך תפיסה מסוימת. לפעמים הם נעשים מתוך תפיסה מגדרית מסוימת.
במקרים בהם הם נעשים מתוך תפיסה מגדרית מסוימת, הערך של ביקורת שנעשית מתוך אותה תפיסה הוא שונה מהערך של ביקורת שנעשית מתפיסה שונה.
זה לא אומר שגבר לא מסוגל להבין סרט שנעשה בהקשר חברתי נשי מהיותו גבר, אלא רק שהרבה פחות סביר שגבר יצליח להבין סרט כזה באופן מלא.
מסכים איתך ב100%
תקרא את התגובה שלי לקרקר כפול ותבין למה התכוונתי
פרסום עצמי - האחים פליישר
סקירה שלי על פועלם של האחים פליישר – המתחרים הגדולים של דיסני, שבלעדיהם לא היינו מקבלים (בין היתר) את "ספיידרמן: מימד העכביש" וגם לא את "כנס העתידנים" – במגזין האמנות מארב:
https://tinyurl.com/y23nxok9
מה שכן, קשה לי להאמין שלולא סרטי סופרמן שלהם, אולפנים אחרים לא היו מייצרים עיבודים טלוויזיוניים לחוברות קומיקס.
הייתי מציין גם את ההשפעה של הפליישרים על רן וסטימפי, שירשו מהם לא רק את סגנון ההנפשה הגמיש אלא גם את העולמות האבסורדיים וההומור הבוטה, שהתאימו כמו כפפה ליד לאופי של שנות התשעים.
תעיד העובדה שכאשר הציעו לראשונה את הפרויקט של סופרמן לאחים פליישר הם סירבו, בטענה שמדובר במשהו מסובך (ויקר) מדי להנפשה; רק כשפרמאונט הסכימו לתת תקציב של בין שלושים לחמישים אלף דולרים (אז זה היה הרבה) לכל סרט הם הסכימו ללכת על זה. הפעם הבאה שבה מישהו גיבור-על לאנימציה היתה למעלה משני עשורים לאחר מכן בסדרת הטלוויזיה "The New Adventures of Superman" של אולפני פילמיישן; גם אז, למרות שהיה מדובר בתקציבים נמוכים משמעותית מאלה שהאחים פליישר עבדו איתם, הרבה אנשים חשבו שזה לא הולך לעבוד. מנהל האולפן, לו שיימר, הצביע על הסרטים של האחים פליישר בתור תקדים לאיך זה כן יכול לעבוד (וגם גייס את המדובבים שהאחים פליישר העסיקו לתפקידים הראשיים).
* למרות שכשחושבים על זה, גם פופאיי הוא גיבור-על שהאחים פליישר הביאו למסך הרבה לפני סופרמן. נראה לי שאפשר לשנות ל-"עיבודים טלוויזיוניים לגיבורי-על רציניים".
הכותרת שנשמטה מההודעה הזו - "עיבודים טלוויזיוניים לגיבורי-על* - בוודאי. עיבודים מונפשים? לא בטוח"
(ל"ת)
150 מליון זו הצלחה מטורפת, נכון.
אבל אם משווים אותה ל"פנתר" – שמתחרה בתנאים דומים מאוד – היא יוצאת בהפסד. אז האם בטוח לחלוטין לקבוע שלא הייתה השפעה?
(והאם יש למישהו נתונים על נתוני הקופות של וונדר וומן?)
הפנתר השחור קיבל גם ביקורות יותר טובות, היה לו צוות שחקנים שמשכו הרבה קהל וגם הרגיש לי כאילו השיווק של הסרט לפני יציאתו לאקרנים היה יותר חזק. לדעתי הפקטורים האלו הם מה שגרם לפנתר השחור להיות הצלחה יותר גדולה.
וונדר וומן פתח עם הרבה פחות - 103
והוא הרוויח 821 מיליון דולר בסך הכל, סכום שקשה להאמין ש"קפטן מארוול" לא יעקוף.
נתונים זה פה.
וכן, "הפנתר" הצליח יותר אבל "אנטמן והצרעה" פחות. לא בטוח שזה כזה בר השוואה בקלות.
זו הצלחה מטורפת
והיא לא נהפכת למוצלחת פחות בגלל שאפשר להשוות אותה למשהו שהיה הצלחה עוד יותר מטורפת.
בכל קריטריון ולעומת כל ציפייה שהייתה מהסופ"ש פתיחה של הסרט הזה, הוא הצליח בענק.
אוף: הופעות האימה הטובות ביותר
גילוי נאות: נעמה רק ואני לקחנו חלק בדבר הזה.
בכל מקרה, בסריטה פרסמו אתמול ושלשום את 25 הופעות האימה הכי טובות (על פי 25 מבקרים מישראל, מה הם כבר מה מבינים). מקומות 25- 11 פה (כולל הבחירה שלי במקום הראשון), ומקומות 10-1 פה (כולל הבחירה של נעמה במקום הראשון).
ואתה משאיר אותנו במתח
ולא חושף במי אתה ונעמה בחרתם?
אה, כן, אולי באמת מומלץ.
העשירייה שלי:
1. מקס שרק – נוספרטו
2. ברוס קמפבל – מוות אכזרי 2
3. קתי בייטס – מיזרי
4. אנתוני פרקינס בפסיכו
5. לורה דרן באינלנד אמפייר
6. ג'ף גולדבלום ב"הזבוב"
7. סאנג קאנג הו – צמא
8. סיסי ספייסק בקארי
9. מיה פארו – תינוקה של רוזמרי
10. סיגורני ויבר בשובו של הנוסע השמיני
ושל נעמה:
1. קטי בייטס, מיזרי
2. ג'ק ניקולסון, הניצוץ
3. כריסטיאן בייל, אמריקן פסיכו
4. טים קארי, מופע הקולנוע של רוקי
5. ברוס קמפבל, מוות אכזרי 2
6. ג'ודי פוסטר, שתיקת הכבשים
7. איתי טיראן, הדיבוק
8. נטלי פורטמן, ברבור שחור
9. Go Ah-sung, המארח
10. סיגורני וויבר, הנוסע השמיני
ואם אנחנו פה, הנה שאר העשיריות שהצלחתי ללקט של המבקרים האחרים: אורון שמיר, אלעד שלו, זוהר צלח, תומר קמרלינג, בנימין טוביאס, אבנר שביט, עופר ליברגל, יאיר רוה, יעל שוב. (אפשרי שעוד פירסמו בפייסבוק שלהם וזה חסום לי כי אני לא חבר שלהם. לחלופין, אפשרי שחלק מהפוסטים הנ"ל יהיו חסומים לאנשים שלא חברים שלהם בפייסבוק)
שניכם לא שמתם את סיסי ספייסק?
Shame. Shame. Shame.
גם אלי פנו עם הצעה לשלוח דירוג ומאוד הוחמאתי אך לצערי לא הספקתי מסיבות כאלה ואחרות. כן חושב להתחיל פה בקרוב פינה על ז'אנר האימה, שיש לי הרבה מה לומר עליו. זה פחות ביקורות כמו הפינה (הנהדרת) של אור סיגולי ויותר הגיגים על כל מיני אספקטים וטרנדים בז'אנר.
...
אני אפנה את תשומת לב של חבר המושבעים לפריט מס 1' – סעיף 8 ברשימה שלי.
ועוד עברתי פעמיים
אולי אני מפתח ראיה סלקטיבית.