על ציר זמן מספיק ארוך, שיעור ההישרדות הוא אפס. אם מספרים אותם מספיק זמן, כל הסיפורים נגמרים במוות. סיפור עם סוף שמח הוא פשוט סיפור שנפסק במקום הנכון. אף אחד לא חי באושר ובעושר לנצח.
אבל אין שום סיבה לזכור את כל זה כשרואים סרט. כשאתם רואים את הגיבור והגיבורה פותרים את אי ההבנות או הורגים את הטרוריסטים, ונופלים זה לזרועות זו בסוף הסרט, אתם לא אמורים לחשוב על השאלה האם הם יישארו ביחד גם בעוד שש שנים.
"בלו ולנטיין" מספר על התפרקות של חבילה – זוג עם ילדה שפשוט הפסיקו להסתדר. אף אחד משניהם אינו אדם רע. הוא לא אלכוהוליסט ולא מרביץ לאשתו ולילדה. היא לא בוגדת בו עם כל מה שזז. אף אחד משניהם גם לא קדוש. הוא די ילדותי ונהיה חמור מעצבן כשהוא מתרגז; היא נאטמת דווקא כשהיא צריכה להיפתח. שניהם מאוד אוהבים את הילדה שלהם והיו רוצים להישאר משפחה חמה ואוהבת, אבל זה כבר לא עובד. ובמקביל, הסרט מראה גם את סיפור הפגישה הראשונה וההתאהבות של גבר ואישה, שהם במקרה אותם שני אנשים, כמה שנים לפני כן. גם אז החיים לא היו גן של שושנים, אבל הכל נראה אופטימי יותר. אם רק האהבה תנצח, הם יגיעו לסוף השמח ויחיו באושר – סביר שלא בעושר, אבל למי אכפת. הסצינות האלה כל כך מקסימות, כל כך חמודות, ואני כל כך מאחל רק טוב לשני הצעירים האלה, שזה שובר את הלב לראות אותן במקביל לסיפור ההתפרקות.
את בני הזוג מגלמים מישל וויליאמס (שמועמדת על הסרט לאוסקר) וריאן גוסלינג, ושניהם נמצאים באזור שבו לא ברור אם הם משחקים מעולה או לא משחקים בכלל. הם אמינים, טבעיים ונקיים ממלודרמה הוליוודית, וחלק מהטקסטים בוודאי מאולתרים. עד סוף הסרט כבר קיוויתי לאיזה רגע מזויף, כדי שאפשר יהיה לגלגל עיניים, להיזכר שזה רק סרט ולשבץ אותו לאחת מהמסגרות הנוסחאתיות המקובלות, אבל הסרט עשה לי דווקא ונשאר אמין ואמיתי אפילו כשהדרמה הפכה לקיצונית.
"בלו ולנטיין" לא כיף בכלל, והוא גם סרט מצוין. זה לא כל כך נעים לראות סוף טוב מתפרק.
אני שמח שפרסמת את הביקורת הזו
במיוחד כי קיבלתי את הרושם שהסרט הזה מעולה ואני צריך לשכנע מישהי מסויימת ללכת לראות אותו איתי.
ריאן גוסלינג שחקן מצויין וההופעה שלו ב"הישאר" השאירה אותי עם פה פעור.
ביקורת מצוינת
שגם הציפה את אחת השאלות הוותיקות שלי בנוגע לסרטים- מה קורה לגיבור והגיבורה כמה שנים לאחר שהקריין מכריז "באושר ועושר".
את הסרט עוד לא ראיתי -
אבל הטריילר שלו הוא אחד הדברים הכי מקסימים שראיתי השנה.
http://www.youtube.com/watch?v=sYgr_iGATB4
אבל איך כל טריילר מתחיל ב"בחירה הרשמית של סאנדנס"
כמה סרטים בשנה יכולים להתהדר בתואר הזה?
אה, הרבה?
"הבחירה הרשמית" רק אומר שהוא נבחר להשתתף בפסטיבל, לא שהוא זכה שם במשהו.
סרט מעולה
תמיד כשהייתי חושבת על רעיונות מקוריים לסרטים שאף פעם לא נעשו, אז אחד מהם היה סיפורי אגדות קלאסיים – כעבור 10 שנים. איך נראים חייהם של שלגיה והנסיך בארמון 10 שנים אחרי שהוא נושא אותה בזרועותיו לאישה? (היא בטח משמינה אחרי הולדת 6 הילדים שלהם, נהיית ממומרמת ומפונקת ומבלה סופי שבוע הוללים יחד עם 7 חבריה מהעבר הרחוק, והנסיך נהיה שקוע בעבודתו ומנהל רומן מהצד עם סינדרלה).
בכל מה שקשור לעתיד ולסרטים, התשובה ל"מה יהיה בעתיד?" היא בדרך כלל לא אופטימית במיוחד (ר"ע דו"ח מיוחד, האלמנט החמישי וכו'…) אבל גם כשהענין לא נוגע לעניינים עולמיים אפוקליפטיים – לפעמים גם חיי היומיום לא זרועים שמש ושושנים. ברוב הסרטים הרומנטיים גרמו לנו לחשוב שיש קצת עליות ומורדות בהתחלה, אבל תמיד יודעים שהאהבה תוכיח את עצמה בסוף, ושהזוג יחיה יחד בעושר ואושר עד עצם היום הזה. אז זהו – שלא.
ב"בלו ולנטיין", יותר משהרשים אותי שנגעו בנקודה הזאת בסיפור, הרשימה אותי הצורה שבה עשו זאת – בדרך הכי ריאליסטית, לא גרנדיוזית או מפוצצת, בלי משפטים מרגשים או עצובים במיוחד, בלי שירים קורעי לב ובצילומים חושפניים לגמרי (לא חוסכים כאן בקלוז אפים חודרניים) – פשוט אמת, ובאמת פשטות.
הסרט הרגיש כמו הגרסה המציאותית של "שמש נצחית" ו"500 ימים עם סאמר", שניהם היו נסיונות להראות דווקא את הצד האחר והפחות שמח של מערכות יחסים. אבל הפשטות, הצילומים היפיפיים, הריאלסטיות של הסיטואציות ב"בלו ולנטיין", פשוט ריגשו אותי יותר מבשני הסרטים הקודמים. וגם המשחק של כולם, ללא יוצא מן הכלל, היה מעולה. את רוב רגעי ההתאהבות וגם את רגעי הפרידה יכולתי לחלק ולקשר לרגעים אמיתיים בחיים שלי, וזה פשוט היה מרענן.
מה שעוד אהבתי הוא שלאורך כל הסרט הזדהיתי והבנתי לגמרי את שני הצדדים. לא היה אחד מבני הזוג שצידדתי בו יותר, או שיכולתי לומר עליו "אם הוא רק לא היה עושה כך, או היה עושה כך – זה היה נגמר אחרת", כי בעולם האמיתי- לפעמים החיים פשוט קורים, ולא מחוות גדולות, או הבטחות, או רגעי וידוי מרגשים יוכלו למנוע את זה.
סרט מצוין!
בתכל'ס הנושא שלו שחוק לחלוטין, עוד סרט על בני זוג עם זוגיות לא טובה. עוד סרט שכבר ראינו.
מה שמצליח לעשות את הסרט הזה למצוין זה המשחק האדיר של ריאן גוסלינג ובמיוחד של מישל וויליאמס, שלדעתי אם לסרט היה תקציב יח"צ גדול יותר לאוסקר היא הייתה יכולה להיחשב למתחרה רצינית בנטלי פורטמן. סרט מרגש שאשכרה נתן לי איזה אגרופון לבטן בעוצמה ובטבעיות שלו. הוא מרגש, קורע לב (במיוחד סצנת הסיום עם הילדה) ולא משעמם לרגע אחד.
הוא כל כך קטן ואינטימי שזה מרגיש במובן מסוים כמו הצצה אמיתית לחלוטין לחיים של זוג אמיתי. "אותנטיות" מעולם לא הייתה מילה כל כך לא גסה.
רק לכם מזכיר?
את 50 ימים עם סאמר?
לא ראיתי את בלו ולנטיין, אבל הביקורת באמת מזכירה לי את הרעיון של 50 ימים עם סאמר.
ניטפוק: (500) ימים עם סאמר
והסרט הזה בהחלט קפץ לי לראש כשקראתי את הביקורת.
זה סרט רציני מאוד, ואין לו שום קשר ל-500 ימים עם.
(ל"ת)
אזהרה!
אל תלכו לראות את הסרט הזה אם מערכת היחסים שלכם במצב שביר.
הסרט היה מעולה. באמת. משחק אותנטי, סצינות סקס טבעיות ובעיקר שזירה איכותית של התחלה וסוף.
אבל לצערי הסרט הזה הוא היה זרז להתפרקות מערכת יחסים שהייתי בה. לא כיף.
בכל מקרה, אם לא בהצלת מערכת היחסים שלכם עצמיכם עסקינן, לכו לראות! לכו לכו לכו!
אויש. תנחומי.
אכן לא משהו בתור סרט לדייטים.
אויש. תנחומי. (כה"ב)
אבל אני לא בטוחה שאתם צודקים.
בתור מישהי שנמצאת במערכת יחסים של כמה שנים + נישואים + הילד הכי מדהים בעולם,
יש משהו שונה ואיכשהו, למרות הקונפליקט- מרענן, בצפייה בסרט המדהים הזה.
בדר"כ הצפייה בסרטים רומנטיים איכותיים לוקחת אותנו עמוק לתוך עולם של אופוריה, של גברים עשירים ונשים יפות ואהבה אמיתית ותשוקה פראית,
וכשהאורות נכבים אנחנו מתעורים בעולם המציאותי-עד-כאב שלנו- עם אותו בעל "די ילדותי ונהיה חמור מעצבן כשהוא מתרגז", או אותה אישה ש"נאטמת דווקא כשהיא צריכה להיפתח", ועם בעיות של פרנסה, וכמה שומנים עודפים מהלידה,
ו- הנחיתה הזאת מעולם האופוריה היא קשה, כי גם אנחנו רוצים אהבה כמו בסרטים- נכון, שרית?
ודווקא הצפייה בסרט העמוק והמרגש הזה- ושוב, רק אנשים במערכת יחסים ארוכה ומורכבת יבינו אותי- שמביאה את החיים כמו שהם, עם הקשיים והתסכולים, והניסיון לאהוב בכל זאת, והגילוי הזה של מי המפסיד הגדול בכל העסק- הילדים המדהימים הללו, שרק רוצים אבא ואמא שמחים וביחד. ומגיע להם, לא? בשביל מה הבאנו אותם?
החוויה הזו, היא זו שגורמת לנו- אחרי שהאורות נכבים- לאהוב את החיים שלנו ואת השותפים שלנו להם עוד יותר. לראות שזה טבעי שלא הכל פורח כמו בהתחלה ושזה בסדר לריב לפעמים- ושהעולם לא נגמר בזה. להיווכח שלמרות שלא הכל וורוד וצעיר ויפה, יש עוד אנשים שעוברים את זה ושאלו הם החיים, וכן- שיש עוד שיקולים לא לעשות את "זה", ושאפשר לשרוד ולהמשיך ולאהוב.
וכמובן שאני לא מתכוונת למקרים שכלו בהן כל הקצין. זה *גם* לא בריא לילדים.
מה הסוף הם חוזרים לזוגיות ועובדים עליה או מפרקים לצערי?
אהבתי
התרגשתי
לא יודע אם זה בגלל שאני
בן להורים שרבו הרבה
בעל שרב הרבה עם אישתו
מטפל זוגי
או סתם רגשן
השאלה שלי הגדולה מה קרה בסוף ,האם הם בכיוון לחזור אחד לשני אחרי קצת המרחב שהוא יתן לה?
השאלה השניה למה הבמאי והתסריטן סיימו כך את הסרט?
ויש עוד הרבה מה להגיד ,ככה זה בזוגיות
סוף סוף צפיתי בסרט
ואני לא יכול לא להגיב.
בואו נשים רגע בצד את המשחק האדיר של ריאן גוסלינג ומישל וויליאמס. כבודם במקומם מונח. תמיד מקסים אותי מחדש לצפות בילדים שמפגינים משחק משובח. Faith Wladyka (אני לא רוצה להסתבך עם כתיבת השם שלה בעברית), שזו ההופעה הראשונה שלה שאני נתקל בה, נתנה הופעה נהדרת והמשחק שלה היה לא פחות אותנטי מזה של הגיבורים.
אני תניד שואל את עצמי את השאלה: איך ילדים יכולים לשחק כך?
זה ברור שיש אנשים שנולדים עם כישרון משחק, אבל עד כמה הכישרון הזה אפקטיבי בגיל צעיר? הרי ילדים לא יודעים לשקר. הם לא יכולים להפגין רגשות שהם לא באמת מרגישים, במיוחד לא כלפי אנשים שהם הכירו על סט הצילומים. ואם הם מנסים, כמעט תמיד רואים שזה מזוייף. איך, לעזאזל, מביימים ילד?
ילדים יודעים לשקר מצוין
הם, למשל, יודעים לבכות, בכי קורע לב עם דמעות זולגות, ולהפסיק את זה (אבל לגמרי) בשניה אחת. לא כל הילדים, אבל חלקם, שקרנים יוצאים מהכלל.
הטריק, כמובן, הוא לגרום להם לעשות את זה *כשאתה* רוצה, ולא *כשהם* רוצים.
ילדים הם השחקנים הכי טובים שיש
הטריק הוא לתפוס אותם בטייקים הראשונים, כי אחר כך הם מתעייפים ומאבדים את זה. לפי הסרטון "איך עשו את הסרט" – רב הסרט צולם בטייקים ראשונים בכל מקרה, אז זה כנראה עזר.
ואכן, סרט כואב, מרגש, מדהים ועם משחק כל כך טוב שבא לבכות (ולחבק את כל הנוגעים בדבר).
אני כבר לא זוכרת. סליחה
הזיכרון שלי כבר כל כך לא צל חיוור של מה שהוא היה פעם. זה מפחיד.![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
אבל עשית לי חשק לראות את הסרט שוב…
ובלי ספוילרים -
אף אחד לא מתפעל מהאיפור/ שיער/ הזקנה/ הצערה בסרט?
מישל וויליאמס של הלפני רזונת ואז אחרי יש לה קצת בטן וקצת סנטר כפול, וריאן גוסלינג עם הכרס וקו השיער הנסוג. אני יודעת שהם צילמו קודם תקופה אחת ורק אחרי חודש את השניה- אבל עדיין. קודוס מטורף על ההבדל האטומי בין איך שניהם נראים לאורך הזמן.
שאלה למי שראה את הסרט:
כמה זמן סצינת הסקס האוראלי נמשכת ועד כמה היא מפורטת? יכול להיות שתהיה לי הזדמנות לראות את הסרט בזמן הקרוב, ואני לא בדיוק אתלהב מקלוז אפ של 10 דקות על הפין של ריאן גוסלינג.
היא לא מה שאתה חושב
(קונילינגוס, לא פלאטיו. תגגל), היא לא פורנוגרפית, היא לא באמת כזאת חושפנית, היא נמשכת לא יותר מ-30 שניות ועשו ממנה עניין הרבה יותר מדי גדול.
טוב, עכשיו אני יודע הרבה יותר על העולם
ממה שידעתי לפני 30 שניות. אבל עדיין, תודה על ההסבר. אין מצב שהסרט הזה יהיה רע.
אפילו לא זכרתי שהייתה סצנה כזאת.
(ל"ת)
ועכשיו שאלה בלי ספוילר:
למה קוראים לסרט בלו ולנטיין?
כהומאז' לטום ווייטס
יש לו אלבום בשם הזה (שכולל שיר שנקרא Blue Valentines).
ככה הבמאי אמר-
http://geekadelphia.com/2011/01/21/an-interview-with-derek-cianfrance-director-of-blue-valentine/
מעבר לזה – Blue זה מושג נרדף לעצב ודכדוך, Valentine זה מושג נרדף לאהבה.
כן, שיערתי לעצמי
אבל רציתי לדעת אם יש עוד משהו חוץ מהמובן מאליו (ואני רואה שיש![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
)
סרט מקסים
אהבתי את הצילום הרך, שנראה יותר כמו צפיה בוידיאו ביתי, ועזר להתחבר לאותנטיות וההרגשה המעט מציצנית כמו צופים ברגעים הפרטיים של זוג נורמטיבי ואמיתי.
יפה שהתסריטאי לא נפל למניירות הוליוודיות טיפוסיות ושמר על פשטות ואווירה של סרט אינדי.
העלילה מעט חלשה, לא ראיתי את מאחורי הקלעים אבל נראה שלא מעט מהחומר צולם ב"צילום חופשי". מאוד ייתכן שהקפיצה בין הזמנים מצליחה להסתיר זאת, ולא תמיד מצאתי הצדקה לקישור בין קטעים בזמנים שונים (וזה קרה יותר מכאלה שהקישור ביניהם תרם לסרט – וביניהם המשלב הסופי המופתי שמקשר בין האושר הגדול למשבר).
סרטי פוסט מורטם
מסתבר שזה קטע כזה, סרטים שעושים דה-קונסטרוקציה למערכות יחסים בזמנים משתנים. 'בלו ולנטיין' ב2010, '500 ימים עם סאמר' ב2009 ובאותה שנה גם 'פיטר וונדי'. מעניין להשוות ביניהם כי כל אחד עושה את זה בגישה שונה ולכל אחד נקודות חוזק וחולשה משלו. ובעיקר מעניין לשמוע איך כל אחד משתמש בפסקול שונה בשביל לתת את האווירה השונה שלו.
ומוסיף -
זו מגמה ממש מעניינת. הקולנוע העצמאי נותן כאפה מצלצלת לקומדיות הרומנטיות של הוליווד ומציב בפניהן את האמת המרה. ממש עצבות עוקצנית.
'בלו ולנטיין', בדומה ל'הוואלס האחרון', הציג דמויות שלא היה לי ממש אכפת מהן או להן מעצמן.
החצי הראשונה כתובה היטב, מרגשת, גורמת לך להזדהות עם מערכת יחסים שבירה שכולנו חווינו בתקופה כזו או אחרת. ואז הסרט פשוט דועך. כל הקינה הזו על זוגיות כמפח נפש באמת משחירה את הנשמה.
היא לא אחות
היא רופאה.
יש לה סטטוסקופ (רק רופאים מחזיקים בזה קבוע).
בכל מקרה ראיתי את הסרט טיפה שתוי… והמסקנה שלי שהיא כלבה ואף אחד לא ישנה את דעתי.
אני לא חושבת שהיא רופאה.
ראשית, אף אחד לא קורא לה "דוקטור". שנית, יכול להיות שהיא nurse practitioner שיש להן יותר סמכויות, והן תמיד עם ססטוסקופ. בוודאות. אני מעדיפה את האחות הראשית במרפאה שהבן שלי הולך אליה והיא תמיד עם סטטוסקופ. הנה, תראה מה עולה בגוגל תמונות כשמבקשים לראות נרס פרקטישנר: https://www.google.com/search?hl=en&site=imghp&tbm=isch&source=hp&biw=1429&bih=957&q=nurse+practitioner&oq=nurse+practi&gs_l=img.1.0.0l10.1595.4351.0.7296.12.12.0.0.0.0.264.1466.6j4j2.12.0.epsugrcchtklt..0.0…1.1.17.img.WE3BuOwJ_dQ
אבל כן, גם אני לא בעד הדמות של האישה בסרט הזה.
ראיתי באיחור רציני, אבל בכל זאת
מפתיע אותי שיש פה בתגובות כל כך מעט אנשים שגם שמו לב שיש בסרט "טוב" ו"רעה" מוחלטים, וכשצפיתי בסרט זה נורא הפריע לי וביאס אותי.
אני לא אספיילר, אבל זה קצת כמו סרט של מפלגת זכויות הגבר במשפחה או משהו. האישה היא כלבה אמיתית לכל אורך הדרך, הגבר רגיש טוב לב ומושלם ורק בגלל שהוא גבר והיא אישה הסביבה כל הזמן מתייחסת לריבים שלהם כאילו הוא מסוכן והיא קורבן.
בכל אופן, אני לא חושבת שעניין הטוב והרעה נתון פה לפרשנות בכלל. מעבר לקעקוע של העץ הנדיב שיש לו, כפי שכבר הוזכר פה, הסרט נפתח בציטוט הבא (טרי מהזיכרון אבל לא מדויק) של הגיבור: "אני חושב שגברים בסופו של דבר הם הרבה יותר רומנטיים מנשים. כשגבר רואה את האישה האחת שהוא רוצה להיות איתה לנצח הוא יודע את זה. אצל נשים זה יותר עניין של בחירה, הן מחפשות את זה שיש לו עבודה טובה, שלא יעזוב אותן, ומתפשרות עליו". וכשמסתכלים על הסרט הזה כמסר גדול יותר ולא כסיפור נקודתי אחד קטן יש בכל זה משהו מאוד, סליחה, מיזוגני. :(
לא מסכים
הגבר מאד חמוד ומקסים, אבל גם עצלן וחסר מוטיבציה ואחריות, וכשהבת שלו מבקשת ארוחת בוקר אז הוא הולך להעיר את אמא שלה. וזה בלי לדבר על בעיות השתייה שלו. הוא ממש לא רק "טוב" כמו שהאשה ממש לא רק "רעה".
זאת נקודת המבט של הגיבור
לאו דווקא המסר של הסרט, והדמות שלו אכן לא חפה מחסרונות.