במקור: The Blood Diamond
במאי: אדוארד זוויק
תסריט: צ'רלס לויט, סי. גבי מיטשל
שחקנים: לאונרדו דיקפריו, דג'ימון הונסו, ג'ניפר קונלי
הקדמה
אני רוצה להודות לקולנוע גלובוס שגובה 21 ש"ח על דלי פופקורן גדול, וכך מקטין משמעותית את סיכויי צופיו לרכוש יהלומי קונפליקט ביום מן הימים. חזק ואמץ.
ביקורת
ליאונרדו דיקפריו הוא דני ארצ'ר, מבריח יהלומים בסיירה ליאון של סוף שנות התשעים. סיירה ליאון וסוף שנות התשעים, כך מתגלה, הם לא שילוב מוצלח. מלחמת אזרחים נוראית מתחוללת, הצליל הנפוץ ביותר במכרות היהלומים הוא שריקת כדורים, והאזרחים חיים בעוני מחפיר, בהנחה שהם בכלל חיים. את ארצ'ר זה לא מעניין. המוטו שלו (ושל כל אדם לבן על היבשת, כך נראה) הוא "זוהי אפריקה" – אלה החיים, מה לעשות. היבשת מקוללת, והדבר היחיד שאפשר לעשות בעניין הוא לעזוב אותה. את כרטיס היציאה שלו מקווה ארצ'ר להרוויח על ידי ביצוע סחר, בלתי חוקי כמובן, בין ארגוני טרור אפריקאיים וסוחרי יהלומים מהעולם המערבי. יהלומי דם, מה שנקרא.
יום אחד נתפס ארצ'ר במעבר הגבול, ונשלח לכלא. בעודו יושב בקלבוש ומחכה שהבוסים הגדולים ימשכו בחוט או שניים ויוציאו אותו, הוא נתקל בסלומון ונדי (דג'ימון הונסו) – בחור מקומי שהופרד ממשפחתו ואולץ לעבוד בכריית יהלומים. שם, אומרת השמועה, הוא מצא אבן חן ששוקלת כמו דיפלודוקוס, וקבר אותה במחבוא שידוע רק לו. ארצ'ר מזהה בונדי את הזדמנות חייו, ודואג לשחרורו מהכלא. כדי לשכנע את ונדי להדריך אותו לעבר המטמון, מבטיח ארצ'ר לסייע לו למצוא את משפחתו הנעדרת, אם הוא רק יעזור לו לגעת ביהלום.
מכאן ואילך, הסרט מזכיר במובן מסוים את גרסת הדרמה הפוליטית של נוסחת ה"שותפים בלתי צפויים". אתם יודעים, השחקן השחור הייצוגי והשחקן הלבן הייצוגי שנתקעים ביחד, חרף סלידתם העזה אחד מהשני, בעקבות מטרה משותפת כלשהי, על כל הסיטואציות הנובעות מהשוני ביניהם. אבל כשהסרט התקדם כבר לקראת סיום, פתאום הכתה בי ההכרה שהשלב בו שני הגיבורים מתרגלים זה לזה, מגלים חברות אמת ומתאחדים עבור המטרה, מסרב להגיע. בשלב בו ארצ'ר אמור להבין פתאום את ונדי ולהגן עליו, הוא מכריז על עצמו כעל אדונו של ונדי והולך איתו מכות. גם כשהוא עושה מעשה שיכול להועיל לונדי בדרך כלשהי, נראה שהוא עושה זאת רק כדי שהוא עצמו לא יפסיד משהו אחר, או כי הוא יודע שזה לא יפגע במטרותיו.
מה שמוביל אותי לגורם הבלתי צפוי הבא ב'לגעת ביהלום'. והוא שארצ'ר הוא, בוא נאמר זאת כך, לא האדם הכי נחמד בעולם. הוא גם לא בחמישייה הראשונה. גיבורי דרמות פוליטיות לרוב לא מודעים לריקבון של המערכת בה הם חיים, ומגלים אותו לחרדתם בוקר בהיר, אך רקוב, אחד. ארצ'ר יודע טוב מאוד מה ההשלכות של הסחר ביהלומי דם או מלחמת האזרחים גם בלי לשמוע את סיפור חייו של ונדי, או את הרצאותיה של העיתונאית בה הוא נעזר במסעו לעבר המינרל (ג'ניפר קונולי. הכתבת, לא המינרל), וזה לא גורם לו לייסורי מצפון מיוחדים. הוא גם לא מהסס לירות ראשון, או לשעוט במכונית לתוך קבוצת ילדים חמושה שחוסמת את הדרך. לא פעם, כתוצאה מכך, התגובות של דיקפריו תפסו אותי המום ולא מוכן. זאת אפריקה, כנראה.
כסרט הרפתקאות, 'לגעת ביהלום' אחלה להפליא. קודם כל כי אדוארד זוויק ('הסמוראי האחרון') הצליח לבנות סרט מחומרים מוכרים ועם זאת להשאיר אותו, כאמור, מעניין ובלתי צפוי. זה לא הולך ברגל, אבל זה גם לא הכל: 'לגעת ביהלום' הוא מסוג הסרטים שאם כבר רואים, צריך לראות בקולנוע טוב, כשאפשר לשמוע את התופת ברקע כמו שצריך, ולראות את הנופים האפריקאיים על מסך גדול. זוויק יצר בעזרת הצילום ופס הקול אווירה ששאבה אותי עמוק לתוכה, ושמרה על עניין גם ברגעים בהם עלילות לאונרדו ביבשת השחורה התקדמו באיטיות. יש לי תחושה שעל מסך עשרים ואחת אינץ' עם סאונד במונו, האפקט עלול להתפספס, וחבל.
כמסמך אנושי מרגש, לעומת זאת, 'לגעת ביהלום' הוא סרט בעייתי. להגיד שנשארתי אדיש למראה מנהיגים שכורתים את ידי התושבים למען יראו וייראו, או ילדים שמקבלים לידיהם רובים כדי לחסל את משפחותיהם? אני לא יכול. הבעיה מתחילה כשהעברת הכאב או מורכבות החיים נשענת על מידת האכפתיות שלי כלפי הדמויות. לזוויק יש, כפי שכבר ציינתי, מעלות רבות, אבל מסתבר שבימוי שחקנים הוא לא אחת מהן, ואני מניח שזאת הסיבה לכך שאף אחד מהכוכבים, שכבר הוכיחו בעבר שהם מסוגלים לתת הופעות מצוינות, לא ממש נוצץ. ג'ניפר קונלי אנמית בתפקיד הכתבת האידיאליסטית. זה מתסכל, כי היא מבזבזת בכך תפקיד נשי שיש לו ממש חשיבות עלילתית, מעבר להתאהבות הדרגתית בגיבור הראשי. שני השחקנים שקיבלו על הסרט מועמדות לאוסקר לא מצדיקים אותה. דג'ימון הונסו משכנע, אבל לא יותר; אבל הבעיה האמיתית היא, כמובן, דיקפריו. המבטא שלו צורם באוזן מרוב מלאכותיות, הוא פומפוזי, צעקני ונראה ששרירי הפנים שלו נתפסו על אותה הבעה זעופה. אפשר לטעון שהדמות מהווה שיפור מרענן ממודל הנוכל הכריזמטי, אבל דיקפריו מחסל את הסיכויים להתחבר לייאוש שלו, לעייפות שלו ולאובססיה שלו כלפי היהלום.
ב'לגעת ביהלום' יש גם פן בולט למדי של ביקורת חברתית כנגד תעשיית יהלומי הדם. זה ראוי להערכה ומעניין, אבל זה יכול היה להיות יותר אפקטיבי. פעמים רבות נגררות הדמויות להרצאות, העוסקות בדברים שהדמויות אליהן הם פונים אמורות כבר לדעת. גם התמקדות ביהלומי הדם כגורם עיקרי לכאוס באפריקה, תוך התעלמות מכל סיבה אפשרית אחרת, עובדת לרעת הניסיון להעביר ביקורת רצינית. בעייתית גם הבחירה למקם את הסרט דווקא בסיירה ליאון של העשור הקודם, במלחמת אזרחים שנגמרה זה מכבר, בזמן שבמדינות אחרות באפריקה מתחוללים ברגעים אלו מעשי טבח ומכירות בלתי חוקיות של יהלומי קונפליקט. בסוף הסרט, רגע לפני הקרדיטים, מוזכר שהסיפור עדיין רלבנטי למקומות אחרים, אבל לא מוזכר מה הם. קצת מוזר, בהתחשב בכך שלגביהם הסרט יכול להיות רלבנטי הרבה יותר.
בסופו של דבר, דמותה של ג'ניפר קונלי מיטיבה לנסח את הטרגדיה של הסרט באחד מהדיאלוגים שלה עם דיקפריו: הוא אולי יזעזע כמה אנשים, אבל הוא לא יכול להביא לשינוי של ממש. האם סרט כלשהו על הנושא יכול להביא לשינוי רציני? אני לא יודע. 'לגעת ביהלום' מנסה, שזה קצת משמח. ונכשל, שזה קצת עצוב. ובכל זאת, הוא שווה צפייה. גם יהלום לא מלוטש הוא עדיין יהלום.
אני לא חושב
שהבעיה היא באמת של ליאו. הבעיה היא בבימוי ובדמויות הקלישאתיות. הבעיה היא בעיתונאית שהמירב שהיא מסוגלת לו זו המשוואה ניו-יורק=קפה הפוך (ג'ניפר, את יפה מאמי, זו לא אשמתך), הבעיה היא בגיבור שמגיע לקתרזיס אשר מנוגד לאופן התנהגותו עד לרגע האחרון ועיקר הבעיה היא בכתמים השחורים האלה שמתרוצצים ללא כל סיבה נראית לעין ברקע.
חוץ מזה, דווקא המבטא לא היה כל כך רע – דרום אפריקאי, קצוץ גס וקורט של סוואנה על קצה הלשון.
ולסיום – חצי
מחיאות כפיים?? מחיאות כפיים???
ככה מסיימים?
בכל מקרה, למרות המגרעות, שעתיים וחצי די מהנות.
הלאטה בניו יורק כסושי בת''א
קלישאה שבאה להעביר מסר מסויים (במערב שותים לאטה ובאפריקה מקיזים דם). אם היא עיתונאית חרוצה, יש מספיק אפריקאים להציל גם בניו-יורק, היא לא חייבת לשתות לאטה.
אבל בכל מקרה, הבעיה כנראה לא נעוצה במשפט הספציפי הזה. לי – זה הפריע.
המגרעות מבחינתי
זו הייתה סצינה מרגשת, אמנם נוטה לקיטש, אבל קיטש מנוסח היטב.
אני חייב רק להגיד
(ואם זה נאמר בכתבה אז תמחקו, כי עוד לא ראיתי אז עוד לא קראתי)
שזה אולי אחד התרגומים היותר מטומטמים שהיו לנו. כי מה רע ב'יהלומי הדמים'?!
אני לא חושב שהיה
אפשר לצפות לשום איזכור ליהלומי דמים בשם הסרט במדינה בה לקרטל היהלומים השפעה כמו אצלנו. נחמד שלפחות הביאו לנו את הסרט, הידד!
חסר לי האמוטיקון עם כובע מנייר אלומיניום פתאום.
אני לא חושב שהיה
נדמה לי שתיאוריית הקונספירציה הזו קצת מאולצת, לא?
הגיע הזמן שכבר נתרגל ליצירתיות המוזרה (והאיומה ונוראה) של מתרגמי שמות הסרטים במחוזותינו.
לגבי התרגום...
"לגעת ביהלום" באמת נשמע יותר שם של טלנובלה מאשר של סרט על המצב באפריקה. אבל לפי מה ששמעתי, באמת תירגמו אותו בהתחלה ליהלומי הדמים ולב לבייב איים לתבוע או משהו כזה, בטענה שזה יפגע בתעשיית היהלומים בארץ בכלל ובשלו בפרט.
ובלי קשר לתרגום גרוע או לא, הסרט עשוי טוב, אפילו אם הוא לא מהטובים שנעשו על כל הנושא של אפריקה. מה גם שלפי חברתי הדרום אפריקאית, המבטא של די קפריו היה מושלם ואני לא אתווכח עם מישהי שמבינה אפריקנית..
מה שכן, בדיוק שבוע לפני יצא לי לראות שוב את "שר המלחמה" עם ניקולס קייג' והיה מאוד מעניין לראות את הנושא מובא לך משני הצדדים- הצד המוכר והצד הקונה. כמובן ששניהם לא יצאו באור יפה מכל הסיפור. אבל מה לעשות, כזשה מגיע לאפריקה, רוב הסיכויים שלא נראה קומדיה קלילה ומצחיקה…
ו-
לחלוטין- מר ארמדילו, למה ללכת לגלובוס??? למה לעשות את זה לעצמך??? 
רגע, עד כמה המידע שלבייב איים לתבוע אם לא ישנו את השם הוא מבוסס?
כי כששמעתי על שינוי השם בפעם הראשונה, אני העליתי כסברה היפותטית לחלוטין את האפשרות שתעשיית היהלומים התערבה בעניין:
כתבה מספר 3628
אז עכשיו אני סקרן. האם המידע שלך על שינוי השם הגיע ממקור אמין? והאם זה פורסם איפשהו באינטרנט? (אם כן – אנא לנקקי)
בטח שזה פורסם באינטרנט!
הנה לינק:
כתבה מספר 3628
מקורי ומשעשע כאחד.
לא הצלחתי לעמוד בפיתוי
מצטער, כבודו. יש לי נימוקים מקלים.
אם לתעשיית היהלומים היתה בעיה עם הסרט,
(מה שבהחלט עשוי להיות מובן), אז היתה להם בעיה עם *הסרט*, לא עם השם שלו. לסרט יש מסר אנטי-יהלומי, לשם לא. אני לא רואה למה ששינוי השם ישנה להם במשהו.
אני חושב שלשם 'יהלום הדם' בהחלט יש מסר אנטי-יהלומי ברור.
במיוחד מכיוון שזה לא שם שהומצא לצורך הסרט, אלא מונח שמציין תופעה שלילית בתעשיית היהלומים העולמית.
אבל מכיון שהיו כאן כבר כמה ויכוחים ארוכים ומייגעים על השאלה "השם קובע או לא" (ע"ע "תוכן שיווקי" / "פרסום סמוי"), אני לא מתכוון להתווכח על זה.
סרט מצויין
אני באמת ובתמים חושב שזה אחד הסרטים הטובים שראיתי השנה. כמובן שיש לו מגרעות, כמו לכל סרט, אבל הם לא בלטו לי לעין במידה כה רבה. אני בניגוד חשבתי שהמשחק היה מצויין. קונולי בשבילי היא תמיד סיבה מספיק טובה ללכת לסרט, ודיקאפריו הפתיע אותי לטובה. קודם כל, כי הילד התבגר. עם בעבר שפם מודבק עדיין היה גורם לו להראות כמו ילד קטן עם שפם, כאן הוא סוף סוף באמת נראה כמו אדם מבוגר. על אף שהמבטא צרב לעיתים, המשחק שלו שכנע אותי, ובעיניי אחד ההופעות הטובות שלו.
סרט מצויין
מסכים עם כל מילה שלך.
אחחח
..*אחת* ההופעות..
אני חושב שהצעד המתבקש
הוא קומדיה רומנטית בכיכובם של די קפריו וג'ניפר אניסטון.
געי לי ביהלום.
ייתכן שזה לא אתי מצידי לחוות דעת על סרט שראיתי רק ארבעים דקות ממנו. מצד שני, אם "לגעת ביהלום" לא היה בינוני עד מביך, אולי לא הייתי מפסיק באמצע.
ל"לגעת ביהלום" יש שתי בעיות חמורות: אדוארד זוויק ואפריקה. זוויק, שמעולם לא הצלחתי לראות סרט שלו עד הסוף, הוא במאי רומנטי שאוהב משיכות מכחול גדולות. אני מאמין שהוא נורא רוצה להיות רגיש ולעשות סרטים חשובים, אבל בדרך הוא נכשל בכל הקלישאות.
הבעיה השנייה היא אפריקה. אחרי שמאות שנים האדם הלבן ניצל את משאביה, עכשיו הוא מנצל את הצרות שלה כדי לעשות סרטים סוחטי-דמעות. התחושה שלי, לפחות מהארבעים דקות בהן צפיתי, היא שזוויק מזלזל באפריקנים. בעוד את ארצ'ר הוא מנסה לצייר כאדם מורכב, הרי האפריקנים, טובים כרעים, חד-מימדיים לגמרי. הרעים מפלצתיים ואילו סלומון ונדי הוא קדוש מעונה. האם זוויק באמת מצפה מאיתנו להאמין שאין סתם אנשים רגילים באפריקה, שלפעמים עושים טוב ולפעמים רע?
דמויות האפריקנים כתובות רע ומשוחקות עוד יותר רע. בעוד דיקפריו וקונלי מתאמצים בכל כוחם לשחק באופן ריאלי, עם דגש על שינויים באינטונציה ובשפת הגוף, האפריקנים, טובים כרעים, משחקים כילדים בהצגת חנוכה של ג' 3: הטון צעקני, המחוות מלודרמטיות, המשפטים קצרים ופשוטים.
חוץ מזה, לזוויק אין שום עניין בפוליטיקה המקומית. כפי שארמדילו ציין, יהלומי הדם מוצגים כמקור לכל בעיות היבשת. אין שום ניסיון להבין מדוע הפלגים השונים נלחמים אחד בשני. זאת משום שאפריקה הממשית לא באמת מעניינת את זוויק, אלא הדימוי הקוסם והאפל שלה. "לגעת ביהלום" יכול היה להתרחש בקולומביה ולעסוק בקוקאין, או ביפן ולעסוק בציד לווייתנים, והוא עדיין לא היה משתנה באופן מהותי, משום שאיננו עוסקים כאן בניסיון להבין את אפריקה, אלא במירוק מצפון אינטנסיבי. הצופים אמורים לצקצק בלשונם, לרחם על אפריקה, ולהגיע לקתרזיס שיסיר מהם את הצורך לעשות משהו בנידון.
האם זוויק באמת מאמין שהסרט שלו באמת יגרום לצופים לא לצרוך תכשיטים? האם הוא עד כדי כך נאיבי? אני מקווה שכן, כי אם לא, הרי זוויק הוא בסך הכל עוד אדם לבן שמסרסר את אפריקה.
אם הייתי יודע להתנסח בצורה יותר טובה, זה היה התרגום שלי ל-כתמים שחורים שמתרוצצים ללא כל סיבה נראית לעין ברקע.
במידה ואתה צודק כלפי זוויק,
אז ההבדל היחיד בין הגישה שלו לשלך היא שאתה אדם לבן שמנסה למרק את המצפון הפרטי שלו, ולא את המצפון של אחרים.
בוודאי שאני מנסה למרק את מצפונם של אחרים.
מה הטעם בכתיבת תגובה באתר קולנוע, אם אתה לא מצפה שאנשים ישתכנעו מדבריך? יש כאן נרקיסיזם, דהיינו מירוק מצפוני הפרטי, אבל גם מיסיונריות.
ההבדל האמיתי ביני לבין זוויק הוא ברטוריקה. הוא משתמש במדיום מסוים ואני באחר; הוא נעזר בקלישאות הוליוודיות, ואני בקלישאות ביקורתיות. השאלה היא מי יותר משכנע, אם בכלל.
למה לחפש מוסר השכל?
זה בסך הכל סרט אקשן מצוין שהמון זמן לא היה כמוהו. מדוע הוא צריך להיות יותר מזה כדי שיהיה אפשר ליהנות ממנו?
אני כתבתי שהוא צריך להיות יותר?
נהפוכו, אם זוויק היה מוותר על היומרות שלו ופשוט מביים סרט אקשן שבו ליאו חודר למאפיה הבוסטונית, אני חושב שכולנו היינו מרוויחים. אבל זוויק רוצה להיות תקין פוליטית, רק שהוא עושה את זה לא טוב. ועל כך הוא ראוי לביקורת.
חוץ מזה, "המון זמן לא היה כמוהו"? "שר המלחמה" לא כזה ישן.
'שר המלחמה' הוא לא סרט אקשן.
תיקון: ''המון זמן לא היה כמוהו''
זאת אומרת סרט שגם יש בו אקשן אדיר, גם העלילה לא מטומטמת וגם לא חייבים לשמוע את הרוק של זה שלועס את אשכי הטפיר.
שר המלחמה היה סרט מרתק אבל לא סרט פעולה. גם קזינו רויאל היה אחד הסרטים הכי טובים של 2006 אבל גם הוא יצא כמעט לגמרי דרמה. שה"ק הוא קומי, סופרמן זבל ופוסידון די סוחף – אבל מלא בחסרונות, (אגב, פיטרסן לפי הגיל והמוצא שלו היה חייב להיות נער נאצי בצעירותו. לא? כי בסרטים שלו זה די מורגש.) כך שלסרט "כזה" חיכיתי די הרבה זמן.
תבדוק טיפה לפני שאתה מאשים אנשים בנאציזם.
פיטרסן לא היה נאצי, אלא אם כן הנוער ההיטלראי גייס ילדים בני שנתיים.
לגעת באקספוזיציה
יש משהו קצת צורם בהסקת מסקנות לגבי הקתרזיס, פיתוח הדמויות, כוונותיו הכנות של הבמאי, או באופן כללי מה שיש או אין בסרט שראית פחות מחצי ממנו. אתה לא חושב?
אבל הינה שאלה אחת בכל זאת: לא חסרות דוגמאות מהסרט לכך שונדי מעונה, אבל מתי בדיוק הוא מתגלה כקדוש?
אתה לגמרי צודק. מהסיבה הזו,
אתה מוזמן להפריך את מה שכתבתי, ואתה אפילו לא צריך לחשוש מספויילרים מכיוון שאחרי שהתייאשתי מהעלילה הרצתי קדימה כדי לראות עם ליאו וג'ני would get it on (מה שלמיטב ידיעתי לא קרה. הסרט הזה לא מספק את הסחורה משום בחינה).
לגבי קדושים מעונים, זו בסך הכל צורת ביטוי. התכוונתי לכך שונדי נראה כמו בן אדם ללא חסרונות, וזה קצת לא אמין; לכולנו יש חסרונות כלשהם. אפילו לי.
שמתי לב שבזמן האחרון קשה לי להבחין בין ''אם'' ו''עם''.
ועל כך אני רוצה להודות לגולשי עין-הדג, שהוכיחו כי ההבחנה בין "אם" ו"עם" נוצרה על ידי הממסד הגברי וההטרוסקסואלי על מנת לקבע את דפוסי המחשבה שלנו ולמנוע שוויון אמיתי בין המינים, ובני אדם בכלל. תודה לכם, גולשים יקרים. אתם הופכים אותי לאדם טוב יותר.
געי לי ביהלום.
ראיתי את כל הסרט ואני מסכים עם כל מילה. פשוט גרוע. מההתחלה עד הסוף. ובמיוחד הסוף.
אף דמות כמעט לא אמינה , ואני לא מבין איך דיקפריו קיבל על זה מועמדות כלשהי.
אבל אני גם לא אהבתי את בבל, אז לא יודע =)
געי לי ביהלום.
אתה טועה. ההבדל הוא לא בין הלבנים לשחורים אלא בין הדמויות הראשיות לשאר. אז מה אם המשפטים קצרים? לפעמים מעבירים מסר יותר טוב גם הלבנים שאינם דיקפריו והעיתונאית לא אומרים הרבה.
אני מבין למה אתה יכול לטעות הסרט תמיד על סף הקלישאה. היו רגעים שחשבתי שהם יהרסו לי את זה בנשיקה או במשהו כזה. המסר לא דחף לך בכוח, הוא עולה מתוך הסיטוציות.
קטילה מוקדמת מדי קטלת.
קימה בדקה ה40ביהלומי הדמים אינה מעשה נבון וכתיבת ביקורת עליו ודאי שלא.אכן יש לא מעט קלישאות שמוטב היה בלעדיהן, ואכן יש משהו מבאס בהתגלגלות הענינים בשלבים היותר מוקדמים. גם אני נעתי מעט בחוסר נוחות בכסאי המאוד נוח ואף התנמנמתי לדקה או שתיים. למזלי קבלתי קריאת השכמה די מיידית מזוגתי כך שהסיכום שלי על הסרט לא נעצר בשלב כה מוקדם. ההמשך התגלה כמתגמל הרבה יותר. ככל שנוקפות הדקות העסק צבר תאוצה ומצאתי עצמי –
א.נהנה נסחף ומשעה מרצון את חוסר האמונה הטבעי שלי.
ב. לא מקטר במדרגות היציאה על חולשותיו.
שלב הסיכומים-
שעתיים פלוס מרשימות, אלימות, מצולמות נפלא עם חולשות ונפילות קלישאתיות מובנות שעל סך הכל שלהן הסרט כיחידה מצליח לגבור באורח מפתיע.
אפריקה של זוויק היא בו זמנית הגיהנום בהתגלמותו וגם גן העדן עלי אדמות והגבולות בין שני מצבים קיצוניים אלו מטשטשים ללא הרף.
לאונרדו די קפריו בונה דמות ראויה.
אם זו ''נבואה'',
היא פשטנית ושטוחה עוד יותר ממה שחשבתי. שלא לדבר על פטרנליסטית ומתנשאת.
אז אפריקה זה הטרנד החדש, לא?
את הסרט עצמו עדיין לא יצא לי לראוץ. אבל ממש לא מזמן קבלנו את שר המלחמה שעוסק בסחר נשק באופן כללי אמנם, אבל מציג הרבה מאד קונפליקטים באפריקה.
בנוסף לו הגיע גם הגנן המסור/הגנן המתמיד (איך שלא תרגמו את זה) ומציג לנו את הזווית של חברות התרופות והקפיטליזם הדורסני על חשבון חיי אדם של חולי איידס באפריקה. גם הוא אגב, היה סרט נהדר לדעתי. וההבדל בין שתי הדמויות הראשיות שם הוא בדיוק כמו שצויין בכתבה: הדמות של קייג', כמו דיקפריו, מודעת למה שהולך מסביבה, בעוד הגנן היקר שלנו, אינו מודע למה שהולך מסביבו לפני שהוא נחשף לתככים ולמזימות.
אבל עוד לפני שאני הולך לראות את הסרט הזה, אני יודע שהוא יהיה בעייתי ויציג תמונה מאד חד צדדית. הדבר שמשתדלים לא להזכיר בסרט, הוא שמדובר בהפקה במימון ובתקציב של ארגון אמנסטי, שהוא כמובן לא ארגון למטרות רווח, אבל ללא ספק ארגון עם אג'נדה מאד ברורה ובהתאמה הסרט גם הולך להיות מניפולטיבי מאד בהצגה חד צדדית של העמדה של אמנסטי. אם הולכים לראות את הסרט בידיעה מראש שזו התמונה שהוא הולך להציג, אז אני חושב שהוא יוצר הרבה פחות אימפקט.
בכל מקרה, שווה לחפש באינטרנט גם את התעמולה של ג'ניפר קונלי שאמנסטי הציגו במקביל לסרט, ואולי גם את התגובה ביוטיוב של יהלומן יהודי אחד, שעובד באפריקה ומציג גם את הצד השני של המטבע.
כי כולנו יודעים שזה להאשים את הקפיטליזם זה מאד קל כמו גם במקרים של "סדנאות היזע" של נייקי, אבל אף פעם לא טורחים לשאול את עצמו "אז מה תהיה האלטרנטיבה של העובדים האלו במידה ונייקי יסגרו את המפעל"
בתור אחד שלא ראה את הסרט
בהחלט יש לך דעה מוצקה עליו.
הדעה מתבססת בעיקר
על ההתרשמות מהסרטונים שראיתי באינטרנט, כמו שציינתי. בגלל זה גם היה חשוב לי במפורש לציין שלא ראיתי את הסרט. אני לא אומר לאף אחד מה לעשות, אבל אותי גם עניין כל מה שקרה מסביב לו.
אם אתה מורגל כל החיים שלך
"מה אתה עושה כשאתה מאבד דם?"
רץ להביא פלסטר , מה עוד אפשר לעשות ?
לא רע, לא רע..
באמת סרט מהנה. והחצי הראשון שלו אפילו חזק מאוד. רק מה הוא נופל במלכודת הקיצ' לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, ומתפתח בצורה דיי שבלונית ולא אמינה. דיקפריו לפעמים שוכח לעשות מיבטא ולפעמים הוא מבליט אותו עד כדי מיאוס, ה10 דקות האחרונות הם פשוט עוול לסרט,והקתרזיס של ליאו פשוט אינפנטילי, אם קודם הוא היה 7 עכשיו הוא עומד על חמש וחצי.
וחוץ מזה שהשם שלו דבילי לגמרי.
למרות הכל נהנתי ואני עדיין חושב שהגנן המסור זה הסרט הטוב ביותר על אפריקה.
אה ומצטער שסיכמתי את הדיון בנונשלנטיות שכזאת..
מבטא משתנה זה לא דבר חדש.
אם ראית את מל גיבסון ב"לב אמיץ", אתה בטח יודע שאפשר לזכות באוסקר גם אם הדמות הראשית מדברת במבטא סקוטי מוגזם שנייה אחרי שהיא דיברה במבטא אמריקאי לחלוטין.
אבל 'לב אמיץ' הוא סרט באמת טוב לא?
אני זוכר שאהבתי, למרות שראיתי מזמן..
אתה ממעיט בערכו של סרט מצוין.
אין אפילו שניה אחת משעממת, היה מעט קיטש, אבל קיטש עשוי היטב, עלילה מצוינת, סוף מדהים (למרות שציפיתי לטוויסט או משהו) והשחקנים פשוט מרהיבים ומועמדות מוצדקת לאוסקר בייחוד ליאו, איך לא התחברת לדמות שלו, איך ההופעה שלו היתה פחות ממצוינת?
דבר שהפריע לי, הוא למה הילד כמעט ושוכח את אביו, אז מה? נתנו לו כמה אלכוהול וסמים אז זהו, שוכחים את אבא ומתחילים חיים חדשים? הוא איבד את אביו לא מזמן, איך פתאום הוא לא מכיר ו'שונא' אותו?
גיל צעיר + סמים קשים + אלימות קשה + טראומה +
ניתוק ממשפחה + מספר חודשים = אמנז'יה. או במילים אחרות – סוג של אבדן אישיות, הדחקה.
התגובה הייתה מכוונת לאדון האופל.
בקשר לקיטש, לא מסכים
קיטש מהסוג הנוראי ביותר, לא אמין וגורם לזוז בחוסר נוחות במושב.
מה הקשר ביל 'הילדים של מחר'
ל'לגעת ביהלום'?
שני סרטים שלא דומים בכלום. האם התשובה שקיבלת מאדון האופל גרמה לך לשנות את דעתך על 'לגעת ביהלום' מפני שהוא אהב עוד סרט (שיכול באותה מידה להיות רעם טרופי) שאתה אהבת?
לא קשור.
אני והוא שוחחנו ממש לא מזמן גם על הילדים של מחר שהוא צפה בו לאחרונה. (בעמוד הביקורת על הסרט)
אני אישית נורא אוהב את הסרט הזה.
למעשה, לפי הסרטים שראיתי שנכללו בסקר המקדים של סרט השנה של עין הדג לשנת 2007 אני מניח שהייתי בוחר בו כסרט האהוב עליי מאותה שנה (אבל לא ראיתי "סימנים של כבוד", אז לך תדע). בכל מקרה, תמדי החשבתי את עצמי כאדם ששופט סרטים קודם כל לפי האווירה (וכידוע, אווירה טובה=עשוי מעולה) לפני כל השאר, וחתיכת אווירה יש בסרט הזה. לא הייתי בסיירה לאון מעולם, אבל אני מניח שככה בדיוק התרחשה המלחמה. כל דבר שם פשוט הרגיש אותנטי לחלוטין – החל מהמראות האפריקאים, בין אם מדובר בערים החצי-מודרניות-חצי-ברבריות או במחנות פליטים או בערבות אפריקאיות רחבות ידיים; בהתנהגות של התושבים ובטון הכללי שפה זה לא מקום זקל לשרוד בו. גם אם לאדוארד זוויק יצא בצדק שם של במאי חסר כל ייחוד וסגנון משלו, הוא עדיין עושה סרטי מלחמה מעולה – הצילום, העריכה, הסאונד והבימוי מתחברים יפה אחד לשני, כדי להעצים את החוויה. העלילה לא חפה מקלישאות והסוף שלה די צפוי, אבל הוא לא משעמם לרגע ובהחלט מותיר רושם אחרי שהסרט נגמר. הדמויות פה לאו דווקא טובות, מה שנותן בסיס לסיפור שהוא גם אנושי, אבל גם מחוספס מאוד, והמשחק המעולה של דיקפריו והונסו תורם לכך. ועל אף שהסרט לא ממש יעזור להפסיק את הסחר ביהלומי-דמים, המסר שלו עדיין נכון והוא היה יכול להיות עוד יותר אפקטיבי אם המסך לא היה מזדחל לו מבין חצי מהסצינות. לא יודע מה אתכם, אבל אני פשוט נסחפתי אחרי הסרט הזה, והייתי נותן המון כדי לראות אותו על המסך הגדול, בימים שהוא יצא בהם. לא מושלם, אבל אני ממליץ בחום!