במאי: פרננדו מיירלס
תסריטאי: דון מק'קלר
מבוסס על ספר מאת: ז'וז'ה סאראמאגו
שחקנים: ג'וליאן מור, מארק ראפלו, גאל גרסייה ברנל, דני גלובר
בארץ לא ידועה, ברחוב עמוס במיוחד, אחד הרמזורים מתחלף לירוק. שיירת המכוניות שהמתינה לחילופי הרמזור מזנקת קדימה, אבל רכב אחד נשאר תקוע במקום. הנהג מנופף בידיו בפאניקה, וברגע שניתן לו סיוע, הוא מסביר למה הוא לא נסע קדימה: הוא התעוור. זהו לא עיוורון רגיל. הבחור המבוהל מסביר שהוא רואה רק לבן, כאילו הוא "נפל לים של חלב". אנשים מנסים להסביר לו שזה יעבור. שאולי זה פסיכולוגי. אבל המקרה המוזר הזה הוא יריית הפתיחה של מגפת עיוורון שתשתולל בעולם כולו.
כדי לבודד את המגפה, עיוורי העיר מתחילים להשלח למוסד בידוד מיוחד שהוקם לצורך העניין. הסרט עוקב בעיקר אחר מעלליה של קבוצת האנשים הראשונים שנדבקה במחלת העיוורון ונשלחה למוסד, ביניהם רופא העיניים הראשון שנתקל במחלה (מארק רפאלו, 'שמש נצחית בראש צלול') ואשתו (ג'וליאן מור, 'הילדים של מחר'), שמשום מה לא נדבקת במחלה – אך מתעקשת להתלוות לבעלה בכל זאת.
במוסד אליו הם מגיעים הם סובלים מתנאים ירודים, הרשויות מתעלמות מהמתרחש, לשוהים במקום מוגש טיפול אפסי ("קו החירום" מוביל רק לתא קולי) והם לא מסוגלים ליצור קשר עם העולם החיצון אפילו לצורך קבלת ערכת עזרה ראשונה. במקום הנורא הזה הולכים העיוורים לגלות שעם אובדן הראייה, גם המוסר האנושי נזרק בהדרגה לפח האשפה הקרוב. בשלב כלשהו, הם אף נאלצים להתמודד עם חבורה אלימה שמשתלטת על המתקן, ובאמצעות שליטה באספקת האוכל לוקחת מהעיוורים שכלואים בו את הזכויות הבסיסיות האחרונות שנותרו להם.
כבר כשקראתי את 'על העיוורון' של הסופר הפורטוגזי ז'וז'ה סאראמאגו בפעם הראשונה חשבתי שהרעיון שלו יהיה ממש מעניין לסרט, אבל חשדתי שהטיפול הקולנועי ברעיון הזה יהפוך אותו מספר נהדר לסרט מחורבן – מעין סרט אסונות סוג ז'. אבל לשמחתי, התוצאה הסופית יצאה מאוד רחוקה מהזוועתון שהיא היתה יכולה להיות.
במאי הסרט, פרננדו מיירלס ('עיר האלוהים', 'הגנן המסור') לא לקח סיכונים. הוא נצמד כמעט לחלוטין לעלילת הספר עליו הוא מתבסס. למעשה, מאוד הופתעתי מהצורה שבה מיירלס עשה ל'על העיוורון' את מה שמיליוני פאנבויז היו מתים שיעשה עבור 'הארי פוטר' או 'שר הטבעות'. כל המקומות בהם מתרחש הספר, כמו המוסד בו תנאי התברואה מחמירים בהדרגה, נראים בדיוק כפי שדמיינתי אותם. הסרט הצליח לשחזר במדויק את התחושה שקיננה בי במהלך קריאת הספר.
מצד שני, לא מדובר בתחושה נעימה במיוחד. 'על העיוורון' מציג, בין השאר, סצינות רצח ואונס קשות במיוחד. כמו הספר, גם הסרט מנסה לזעזע את הצופה במטרה להעביר את המסרים שלו. וכמו הספר, הוא מצליח – במחיר של חוויה מטרידה למדי. ההשוואה המיידית שלי, אחרי הצפייה, היתה ל'רקוויאם לחלום' – הסרט הלך ונהיה יותר מזעזע, אבל לא באמת יכולתי להסיר את המבט שלי ממנו.
אבל איך מצלמים, בעצם, סרט על עיוורון? על השאלה הזאת הסרט לא עונה בצורה כל כך מצלחת. בסרט נעשה נסיון להשתמש במגוון אמצעים, כמו צילומים מזוויות לא-שגרתיות או צילום שבו לא מופיע פרט מהתמונה (שנחשף רק כשדמות כלשהי מתנגשת בו). אבל העובדה שבסרט לא משתמשים באלמנטים האלה בצורה עקבית מספיק יוצרת יותר רושם של סרט סטודנטים עם כמות מכובדת של שוטים נסיוניים, ואם מישהו ניסה להגיד לנו משהו באמצעותם, קשה להגיד מהו.
התחושה הזאת של העיוורון גם קצת מתפספסת על-ידי השחקנים. יותר מדי פעמים הם יצרו אצלי את הרושם שבתור עוורים שלא היה להם הרבה זמן להתרגל למצב, קצת קל להם מדי להתמצא בסביבתם. אבל בכל מובן אחר, הם נהדרים. ג'וליאן מור משחקת באופן מצוין את הדמות הראשית, שעולמה קורס סביבה, ומארק ראפלו משכנע במיוחד בתור בעלה, שלוקח על עצמו תפקיד הנהגתי מפוקפק. תשומת לב מיוחדת מגיעה גם לגאל גארסייה ברנל, שמשחק את התפקיד הנאלח שלו בצורה כל כך משכנעת, עד שהוא שלח את החברה שלי לראות שוב את 'מדעי החלום' רק כדי להזכיר לעצמה שפעם הוא היה אצלה בראש רשימת ה"גברים שהייתי עוזבת את BS בשבילם".
עד כאן לא הצלחתי, אני מניח, ליצור את הרושם שמדובר בסרט טוב. אני קורא את מה שכתבתי, והרושם שעולה לי בראש הוא שהצגתי את הסרט כסרט מעיק, שמטפל בצורה קצת מגושמת בנושא העיוורון בו הוא מתיימר לעסוק – וכל זה על מנת לגרום לצופה קצת לחשוב על העולם שבו אנחנו חיים. האמביוולנטיות הזאת מתארת במדויק את התחושה שלי במהלך הצפייה: זה יכול להיות סרט מטריד ונוראי, אבל לכל הפחות, הוא גורם לצופה קצת לחשוב. הוא יוצר עולם מספיק אמין בשביל לגרום לי לקבל את ההתנהגות של כל הגורמים האנושיים בעולם הזה כמדויקת, ומעלה כמה שאלות לגבי תפקיד המוסר בעולם חסר חוקים כזה. שאלות שאני לא ממש רוצה לחשוב על התשובה שלהן, ובטח שלא לתהות אם יש להן משמעות בעולם שלנו.
במילים אחרות, אני חושב שמדובר באחד הסרטים הטובים ביותר שאני לעולם לא ארצה לראות פעם נוספת.
ביקורת מעולה.
היא ענתה בדיוק על השאלות ששאלתי את עצמי כששמעתי שהופכים את הספר(המעולה) לסרט(איך הסרט יצולם, האם הוא יהיה מזעזע כמו הספר, וכו').
עניית אותי מאוד,
אך בכל זאת, הרושם המתקבל הוא שעדיף לקרוא את הספר, הלא כן?
ובכלל, את רקוואים לחלום הפסקתי באמצע. לא צריך להגעיל אותי כדי לזעזע אותי.
לאור, למעשה.
אני עומד מתוקן.
*נחרד מהת?ר?ג?מ?ת*
לא ראיתי את הסרט,
אבל כל הסוגיות שתיארת הן בדיוק הסיבה שהספר הוא טוב. בספר כולן הגיוניות ועובדות, למרות האבסורד העצום שברבות מהן.
מממ… סאראמגו.
בכל מקרה, הנה סרט שאני צריכה ללכת לראות.
אני מתאר לעצמי
יש בסרט הרבה רגעים שגרמו לי לחפש הסבר נוסף אותו הבמאי לא מעביר לנו. אפשר למצוא הסבר לכל חור, אבל הטיפול הקולנועי בהם שטחי. בגלל זה יש דברים שעובדים הרבה יותר טוב במדיום אחד והרבה פחות במדיום אחר. הרבה מאוד פרטים ורעיונות שאפשר להסביר בעמודים על גבי עמודים של ספר, לא מוצאים מקום בעמוד וחצי של תסריט.
הרבה יותר קל לי לדמיין מדינה אלמונית בה הממשלה לא מסוגלת לטפל כראוי במשבר רפואי, מאשר לראות בעיניים את התהליך מתרחש בתוך עשרים דקות במדינה דמויית ארה"ב. ממה שידוע לי על העולם המערבי, לא סביר שתתרחש התדרדרות מהירה כל כך. גם הרבה יותר קל לקבל גיבורה כאשר מבינים את המניעים שלה. כשהסרט לא מציג הסבר למעשיה, היא נראית יותר כמו אסון מהלך ופחות כמו אשת חיל.
שפעת ספרדית, 1918.
תעשה את זה 90 שנה.
ואלו בדיוק
(חלק מ)הדברים שבהפריעו לי בעת קריאת הספר ושגורמים לי לזלזל בחשיבותו כיצירת ספרות. בספר אמנם קשה יותר להניח שמדובר בארה"ב, אבל הרעיון הוא באמת להראות שזה יכול לקרות במדינת עולם ראשון כי העולם שלנו מושחת ורקוב ויאדה יאדה, ואני לא קונה את זה.
עם זאת, לא שנאתי את הספר ואני סקרנית לראות את הסרט, אבל הסיכוי שאצפה בו בקולנוע קלוש.
סאראמאגו מגדיר את עצמו כפסימיסט
הבעיה היא שרוב העולם בכל זאת מחזיק במידה כלשהי של אמונה דתית או מוסרית. אני מת לשים אותו ואת ברק אובאמה באותו חדר ולראות מה יקרה.
קראתי את הספר מזמן מאד, ויותר מכל, זכור לי שהוא פשוט לא היה כתוב טוב. לפחות לטעמי. תמיד הרגשתי שההתלהבות מה"מסר" שלו קצת פשטנית והוא לא עושה הרבה חוץ מלנסות לזעזע, ונשמע שהסרט אותו הדבר. בכל זאת, יש בי מידה קטנה של סקרנות לצפות בו.
בקשר למקום בו העלילה מתרחשת, משום מה כשקראתי דמיינתי את ההתרחשויות במדינה ים תיכונית כלשהו, וזה איכשהו היה קצת יותר סספינד.
לא אין בעיה עם הספר (כנראה זה קשור לזה שלא קראתי אותו).
יש לי בעיה עם הסופר. זה לא רק הדעות הבעייתיות שלו על ישראל (למרות שגם הן עוזרות), זה גם הפסימיסטיות והיחס המתנשא שלו לקולנוע. עזבו כוס קפה, אני מרגיש צמרמורת (לא מהסוג הטוב) מהעובדה שאני חולק עם הבן אדם פלנטה.
מה עניין שמיטה לקילימנג'רו?
מה הקשר דעותיו של x על ישראל לנדון מעלה? מה מבין התבטאויותיו של סאראמגו כנגד צבא הכיבוש עושה אותו פחות אנושי מאנשי שמאל המהלכים בינינו? נהיינו מצרים ולא ספרו לי? הפכנו לכאלה שצורכים תרבות רק אם דעותיו הפוליטיות של האמן קוסמות לנו?
בעניין ההתנשאות שלו על המדיום הקולנועי (לא שאני יודע על עוד משהו מלבד הסירוב העיקש לעיבוד של הספר), בתור *יוצר*, טבעי לגמרי שהוא יחוש לא מעט בוז לאמנות שאת רוב ה"יצירתיות" שלה שואבת ממדיומים אחרים.
מה עניין שמיטה לקילימנג'רו?
מצרים נהיה רק אם העט המרקד יקרא להחרמה של הספר בשל היות הסופר שונא ישראל (לכאורה – אין לי שמץ של מושג בנושא), זאת זכותו המלאה לא לקרוא את הספר הסר משום סיבה שהיא – לא משנה עד כמה היא נראית לך ולי מטופשת, מהיות הסופר אנטי-ישראלי עד להיותו בעל שם שמתחיל ב-ז'
אם שמת לב טוב טוב, אז תדע שאני אמרתי שזה לא רק זה.
אני אמרתי שהן עוזרות בגלל שקשה לי לקרוא ספר ולהעריך את הסופר באותו זמן שהוא משווה את ישראל לשואה, מה שלא נכון, וכל הדיוט יודע את זה. דבר שני, זו השנאה שלו למדיום, שלא מבוססת ושטחית, ובכלל הוא נראה לי אדם לא נעים בכלל.
ואם הוא היה גם מסריח מהפה אז בכלל....
מה עניין שמיטה לקילימנג'רו?
לי באופן אישי אין שום בעיה להחרים יוצר, אם הדעות שלו מבחילות אותי במיוחד.
במילים אחרות
אני חושב שמדובר באחד הספרים הטובים ביותר שאני לעולם לא ארצה לקרוא פעם נוספת.
וזה למה אני לא ארצה גם ללכת לסרט.
איזו הגבלה יש לסרט הזה?
אני מניח שהסרט מוגבל מאיזשהו גיל, אבל איזה? 14, 16, או 18? מהביקורת אני לא חושב שכדאי לי לראות אותו (ומהתגובות אני לא חושב שמומלץ לי לראות אותו), במיוחד כי אתה משווה אותו לרקוויאם לחלום, ולקח לי שבועיים להתגבר על הסרט הזה, שלא לדבר על זה שאני לא התקבלתי לליד"ה בגללו.
הסרט לא גרפי כמו רקוויאם לחלום
הוא קשה לצפיה בגלל כמה סצנות מאוד אלימות באופיין (ובגלל הצילום שיכול לעצבן), אבל רוב הפרטים האלימים מתרחשים מחוץ למסך ורק מרומזים בפני השחקנים.
אמור להיות מידע לגבי הגבלות גיל על סרטים המוצגים בארץ באתר של משרד התרבות, אלא שהוא לא מתפקד כרגע.
עיר לא ידועה?
חשבתי שיש רמיזות לברזיל וקנדה.
התנאי היחידי שסאראמאגו הציב לבמאי הוא שהעיר תהיה לא מזוהה.
דהינו, עיר גנרית.
התנאי היחידי שסאראמאגו הציב לבמאי הוא שהעיר תהיה לא מזוהה.
ומה עם האנונימיות של הדמויות?
מישהו שראה את הסרט אמר לי שדווקא כן אפשר לזהות רמיזות למקום התרחשות.
ביקורת לא משהו ומעייפת.
מצטער, אבל לא כולם קראו את הספר, אתה יודע…
מישהו, שראה את הסרט, יכול לתמצת לי מה ההבדל בין עוד סרט אסונות שגרתי לסרט הזה?
הביקורת מביעה את דעתו של המבקר מהסרט, לא מהספר.
דעתו, בנוסף, די ברורה.
אהה.. אוקיי טוב שציינת זאת
אני פשוט אוהב שאנשים מנסחים את דעתם כעובדה.
אתה הבנת למה התכוון המשורר, אני לא (למרות שקראתי שוב את הביקורת).
ובאמת, בלי לפגוע במבקר, זאת בסך הכל ביקורת לביקורת.
הנה סרט שאני בחיים לא הולכת לראות.
הספר גרם לי להתקף החרדה הכי גרוע שהיה לי בחיים. מעניין מה סראמגו היה חושב אם הוא היה רואה אותי קוראת פרק, רצה להקיא ואז חוזרת וממשיכה לקרוא. ברר.
כנראה שהוא היה שואל את עצמו,
למה לעזאזל המשכת לקרוא?
כי מאוד רציתי לדעת מה קורה בסוף.
שאלה:
אחד הדברים היחודיים בספר היה שלדמויות לא היו שמות פרטיים או שמות משפחה.לדמויות קראו "אשת הרופא","האישה עם המשקפיים הכהים", "האיש עם הרטייה" וכו'.
איך זה נעשה בסרט? האם גם שם לדמויות אין שמות פרטיים והדמויות לא פונות אחד לשני בשמותיהם?
אכן.
ולראיה, רשימת הדמויות בימד''ב:
http://www.imdb.com/title/tt0861689/fullcredits#cast
גם אצלי
גאל גרסיה ברנאל הוא בראש הרשימה….
ספר זוועתי
קראתי אותו, לצערי, בעקבות המלצות שקיבלתי משני אנשים שונים, ועוד כאלה שאני מעריכה. כמו שאמרו כאן לפני הספר בהחלט מתחיל טוב ונותן תחושה של קונספט מקורי ומעניין. לעומת זאת, ככל שהעלילה מתקדמת הוא פשוט נעשה דוחה. הכישרון היחיד של סארמאגו שזיהיתי הוא יכולת לתאר את הזוועות הנוראות ביותר בצורה ריאלית ומעוררת בחילה, שגורמת לך לתהות האם הוא קיבל מספיק אהבה בילדותו. מעבר לכך, המסר – לפחות זה שאני קלטתי – היה פשטני וילדותי ויוצא-ידי-חובה. "מסתבר כי המוסר האנושי צמח בגלל שיש לנו עיניים"? שטות. היינו מפתחים את אותו המוסר גם לפי האוזניים אם זה היה מלכתחילה החוש השלט בגופנו.
מתוך דחף מזוכיסטי משהו הכרחתי את עצמי לקרוא את הספר עד תומו, ואני מתחרטת עד עכשיו. הוא פשוט הרס לי את הקיץ האחרון ואני ממליצה למי שמעריך בריאות נפשית להתרחק ממנו כמו מאש. אף מסר מבריק ומעורר מחשבה לא מצדיק הגעלה כזאת של הקורא, ועל אחת כמה וכמה המסר המעפן שעולה מהספר הזה.
ספר זוועתי
גם אני הזדעזתי מהספר, אבל אני לא יכולה להגיד שהוא הרס אצלי משהו, הוא גרם לי לחשוב על הרבה דברים.
מבחנתי, המסר לא היה"המוסר האנושי צמח בגלל שיש לנו עיניים", לדעתי הוא היה " תראו איך דבר אחד קטן (עיוורון, למשל) הורס לנו את כול המוסר האנושי".
ספר זוועתי
אבל זה גם מאוד קשור לעיניים- יותר נכון לראייה- יותר נכון לאור.
ולכל אלו שחושבים שהוא פסימי
תראו מה קורה ב"בלאק אאוט" בארה"ב ואיך החשכה היא תמיד תירוץ מצויין לפשיעה בזיזה והתפרקות מהמוסר האנושי.
ה"מוסר" הוא דבר לא אמיתי החוק האנושי מתפורר בשניה שלא אוכפים או אי אפשר לאכוף אותו.
אם החתול עיוור העכברים ישחקו
מה קרה בבלאקאאוט בארה''ב?
לפני כמה שנים היה כזה בניו-יורק. התשובה: כלום.
ספר זוועתי
זה דוקא לא מדוייק, לחתול עיוור אין בעיה אפילו לתפוס זבובים, יש לו חוש שמיעה מעולה, ובכל מיקרה חתולים פעילים בחושך כמו רוב הטורפים.
ספר זוועתי
כן…אני יודעת יש לי חתול …ביטוי וכאלה..
ולמגיב הקודם: אתה בוודאי מדבר על הניו יורק בלאק אאוט של 2003? זה שקרה פוסט 9\11 ובו ה"רוח הניו יורקית" (והמחשבה המבעיתה הראשונית של רוב מי שהיה שם שמדובר בעוד התקפה) גברה כנראה על הצורך לבזוז ולהרוס.
אם יהיה לי כוח אני אחפש רפרנסים בנט לבלק אאוטס מוקדמים באמריקה ומחוצה לה בהם החשיכה נגמרה בעימותים על המשטרה, מהומות, בזיזות, אלימות לא שיגרתית והרבה יותר.
בעיקר בזיזות אגב – ברגע שחושך וכבונוס האזעקות לא פועלות כולם חוגגים וזכות הקניין הולכת לעזאזל.
האמת היא שהיו שלושה מקרי בלאקאאוט מפורסמים בניו יורק
ב1965, ב1977 וב2003. רק ב1977 היו מקרי שוד וביזה. בשני האחרים דווקא היה נורא חברותי.
אנחש שהפסקת החשמל של 1977 היתה הארוכה ביותר.
כן, אבל לא קשור.
היא נמשכה 25 שעות, כלומר – 12 שעות בערך ממנה היו ביום. גם ההפסקות האחרונות כללו אזורים נרחבים (ב-2003, שמונה מדינות) ללילה שלם.
כלומר,
אף אחת מהן לא היתה ארוכה מספיק כדי שתושבי האזורים שהחשמל הושבת בהם ישילו את ערכי המוסר שלהם. אני מניח שדרושים לפחות כמה ימים שבהם שום מערכת אינה מתפקדת כדי שיתחיל תוהו ובוהו.
דווקא לא
לפי מה שדווח על הפסקת החשמל הגדולה של 65, אנשים יצאו לרחובות וחגגו. מה שגרם לשוד וביזה ב1977 היה בעיקר חבית נפץ עדתית שהייתה בניו יורק, הפסקת החשמל ההיא הייתה רק טריגר.
על מה היתה החגיגה וכמה זמן נמשכה ההפסקה?
על כל פנים, תהיה הסיבה אשר תהיה, אחרי כמה ימים נוספים בלי חשמל כולם היו שוכחים אותה. בלי חשמל הרבה דברים מתקשים או מפסיקים לתפקד: בתי החולים, המשטרה, מפעלים… בהתחלה השינוי מרענן, אבל בהמשך המצב מתחיל להעיק. בנסוף, בשישים וחמש טכנולוגיה שצורכת חשמל היתה מרכזית הרבה פחות בחיי בני האדם. לא היו מחשבים, למשל. היום אם תהיה הפסקת חשמל, הרבה מערכות חשובות מאוד יפסיקו לתפקד (למה אני לא מצליח לחשוב על דוגמאות? אני לא יודע כלום), כיוון שהן נשענות היום על מחשבים (וגם על מוצרים אלקטרוניים אחרים, שאף הם יפסיקו לתפקד). הנזק שייגרם כיום יהיה גדול הרבה יותר מאשר היה נגרם פעם, כי פעם יכלו להסתדר במידה רבה בלי אלקטרוניקה. בכל מקרה, לא די בכמה שעות של הפסקת חשמל כדי להוציא את הבריות מדעתם.
*קרש*
זבובים אולי כן,
אבל מה אם אתה שקט כמו עכבר?
את כבר השנייה שמדברת על קונספט מקורי
והאמת, אני לא ממש מבינה למה.
"הדבר" של קאמי היה שם הרבה לפניו (וגם עשה את זה טוב יותר, והרבה פחות מבחיל).
והרבה יותר אמין,
ובכתיבה טובה לאין ערוך.
את כבר השנייה שמדברת על קונספט מקורי
קיבלתי. עוד לא קראתי אבל הוא בהחלט נמצא אצלי ברשימה.
אהבתי את הגירסה של ג'ון קרפנטר
בלי עיניים
"אם אתה יכול להביט ראה, אם אתה יכול לראות, התבונן."
אחרי שסיימתי את קריאת הספר בצהריי היום, כבר נכחתי בשעה שבע להקרנת הסרט בקולנוע 'לב'.
הרצון לראות את הדמויות מאחורי המילים חזק ויש משהו מאד מושך בחוויה הויזואלית של המילה הכתובה.
בלי לערוך השוואה, כי הרי ידוע שהקבלה בין יצירה ספרותית וסרט קולנוע היא טיפשית ולכל הפחות, לא ראויה, הסרט לא מצליח לזעזע את הצופה ברמה המתבקשת. "על העיוורון" חוסך לפעמים, וחבל, בהצגה טוטאלית של האירועים. מה שמונע ממנו להפוך לסרט קשה ובצורה מסוימת, מכוער. באופן כללי, החזון האפוקליפטי מבריק וההתעסקות בפאניקה של אנשים בלי עיניים מעוררת מחשבה. אבל ככל שהעלילה מתקדמת, וההתפעלות מהיצג הצילום נמוג, הסרט מאבד את המשמעות שלו וטובע בים מסרים ורעיונות לא מפותחים. לדוגמה, היחסים בין הזקן בעל הרטייה והאישה במשקפיים הכהים לא מנוצלים עד תומם והם מקבלים נפח תסריטאי מזערי ומשעמם. ג'וליאן מור יפיפייה ומהממת, אך הפוטנציאל שטמון בדמותה,זו שרואה בין כל העיוורים את המראות המזוויעים, גדול בהרבה. טיפול מסור בדמויות מסוימות והצגה גראפית קיצונית של ההתרחשויות היו הופכים אותו ליצירת מופת אמיתית. החמצה.
סרט מעולה
עם מוסר השכל חשוב מאוד !
יש כל כך הרבה יופי בעולם, כל מה שצריך זה להיתעוור עכדי לראות אותו.