תעלת בלאומילך

מאת
מרווין
– פורסם ב 29 בינואר 2006Posted in: ביקורות

תסריט ובימוי: אפרים קישון
שחקנים: בומבה צור, ניסים עזיקרי, אלישבע מיכאלי, אבנר חזקיהו, שרגא פרידמן, מוסקו אלקלעי, עודד תאומי

באחד האמשים הטרופים הללו, בעודנו מתאוששים מהגשת עבודה משמימה בקורס כלשהו, צפה מתוך הקפה שלנו דמותו המעורפלת של הפובליציסטן י.ל. קונשטטר.
"יום השנה למותו של קישון מתקרב", הוא הכריז, "ואתה יודע איך הם כולם שונאים אותו, הדילטאנטים האלה שם בברנז'ה. הם יעדיפו להתעלם מקיומו. מישהו חייב לעשות משהו לכבודו".
"אבל", לימלמנו חלושות, "לי דווקא נדמה שכולם זוכרים, קוראים, מכבדים ו…".
"בטח שהם זוכרים", הוא שרק בזעף, "הרי ידוע שאף אחד במדינה הזו לא קורא, חוץ מזקן אחד בנהריה שנפטר לפני שבועיים, וגם הוא קרא רק רומנית. ובטלוויזיה ישימו במקרה הטוב את 'השוטר אזולאי' או את 'סאלח שבתי'. מה יהיה על הסרטים שבאמת אף אחד לא מכיר?".
"אבל אני בכלל…"
"שום אבל!" הוא נהם, ונעלם בצעקה צרודה באפלת הצהריים.

ד"ר אביגדור קויבישבסקי (שרגא פרידמן), מנהל מחלקת הדרכים של עיריית תל אביב-יפו, נקרא לבירור. ראש העיר משתוקק לדעת לכבוד מה נפתח אמצע הכביש ברחוב אלנבי לתיקונים, ועוד בלי להודיע לאף אחד.
פותחים את אלנבי? מה פתאום פותחים את אלנבי?
לד"ר קויבישבסקי רק הרגע נודע על כל העסק, ולמרות זאת, הוא מקבל על עצמו בלי היסוס את מלוא האחריות. הוא יודע היטב: המפלגה נתנה לו את המשרה, המפלגה יכולה גם לקחת, והוא חייב לשמור על מעמדו. גם אתם, במקומו, הייתם מבינים מיד את משמעות העניין: מדובר במזימה שטנית נגדו – זעליג שולטהייס, ראש אגף הכבישים של משרד הקידום, מנסה לעשות קצת הון פוליטי לפני הבחירות. אבל ד"ר קויבישבסקי לא יתן לו לבצע זמם איום שכזה. הו לא.

למעשה, הכל התחיל כאשר נמלט בלאומילך (בומבה צור) מבית החולים לחולי נפש, סחב קומפרסור וניגש ישר למה שהוא יודע לעשות הכי טוב: לקדוח. באמצע אלנבי. ב-5 בבוקר.
השכנים לא מקבלים את זה טוב במיוחד. בעיקר לא השען צוקרמן (אבנר חזקיהו). הוא אמנם כבר התרגל לשיגעונות של העירייה המחורבנת הזו, ובמיוחד לפני הבחירות, אבל בכל זאת, 5 בבוקר?! בין העירייה לתושבים נקרע יחזקאל ציגלר (ניסים עזיקרי), ביום פקיד חרוץ ושואף קידום במשרדו של ד"ר קויבישבסקי, ובלילה ארוסה של דבורה צוקרמן (אלישבע מיכאלי), שתחת חלונה מנסר הקומפרסור מדי בוקר.

לא ברור מי הגיבור של הסרט הזה: אולי בלאומילך – המטורף שללא ידיעתו, מקבל גיבוי מלא מהמערכת הביורוקרטית, אשר איננה מסוגלת להבין מה מתרחש סביבה. אולי צוקרמן ושכניו – הלוחמים למען זכות האזרח לשקט נפשי, ואולי ציגלר, הפקיד ההססן – הדמות האנושית ביותר בסיפור. דעתו של ציגלר נטרפת אט-אט – או שמא הוא היחיד שנותר שפוי?

אמנם לא ברור מי הגיבור, אך אין כל בעיה לדעת מי הרע. קישון היה אויב מר של הממסד הביורוקרטי, ובסאטירה הזו הוא מציג אותו במלוא גיחוכו. פקידים עצלים וחסרי מעש, שמטרפדים כל ניסיון למחשבה מצד הכפופים להם; מזכירה שכישוריה מסתכמים בהכנת תה, הקפצת קופסאות גפרורים וכמובן, בלהיראות טוב; ופוליטיקאים אדישים, אשר השיקול היחיד שמנחה אותם הוא איך יצטיירו בעיני הציבור. גם "הציבור" לא יוצא בשלום מציפורניו של קישון, וסופו של הסרט מעיד על חוסר האמון שלו ביכולתו – או רצונו – של הציבור לראות נכוחה את עקמימותם של הפוליטיקאים שלו.

למרות כל מה שאמרתי, את הסרט מומלץ לראות לא בשל הסאטירה הנשכנית על הממסד – שעדיין רלוונטית לפחות בחלקה, אך כנראה לא כמו שהיתה בסוף שנות ה-60 – אלא פשוט מכיוון שמדובר באחת הקומדיות האיכותיות והמשעשעות ביותר שנעשו במדינה הזו אי פעם. אפרים קישון הוא, ללא עוררין, הכותב ההומוריסטי הגדול ביותר שקם במדינתנו. עלילת הסרט – בניגוד ל'סאלח שבתי', למשל – אחידה ותפורה היטב, בעלת התחלה, סוף ואפילו אמצע, ולא נראית כמו אוסף מערכונים משעשעים שהוצמדו זה לזה בעזרת פטיש וחבילת מסמרי-עשר. הסרט עמוס סצינות מלאות מחשבה ודמיון, שמדהים לחשוב שבוימו בידי אדם חסר כל הכשרה פורמלית בתחום. אלה נעות בין בדיחות פיזיות מאוד (הסצינה בה מדגימים השכנים למפקד המשטרה את הרעש שהם נאלצים לסבול היא בלתי נשכחת), להומור סרקסטי הנובע מדיאלוגים מלאכותיים, נלעגים במכוון, שהושמו בפי חלק גדול מהדמויות.

גולת הכותרת של הסרט היא צוות השחקנים המצוין – החל בבומבה צור בתפקיד בלאומילך, שמצליח להעביר לנו מכלול של רגשות על ידי מחוות והעוויות, בלי להוציא מילה (או בעצם, עם להוציא מילה. אחת.) והמשך בצוקרמן העוויתי והלחוץ, בציגלר הפקידון הלא יוצלח שמצליח לעורר הזדהות כמעט מיידית, בד"ר קויבישבסקי מעסיקו האטום והמתנשא, בשייקה אופיר בתפקיד השוטר בעל הרצון הטוב אך המאותגר אינטלקטואלית (דמות קומית שפותחה לגיבורו העצוב של הסרט 'השוטר אזולאי'), וכלה בשאר שחקני המשנה המעולים. קישון מצליח להוציא מהם את המקסימום – ממש ניתן לחוש איך בכל הבעת פנים מושקעת מחשבה. וכולם, כולם פשוט מצחיקים נורא.

הסרט, כמובן, לא מושלם. כאשר היה החתום מעלה עדיין עו?ל לגמרי, ואת המושג "קאלט" לא שמע מימיו, הציע לחבריו לכיתה לצפות בסרט הפולחן המופלא 'תעלת בלאומילך'. מבטי הגמז המהול בחמלה להם זכה לאחר הצפייה הכיתתית, לא בנקל יישכחו. חלק מהסצנות התיישנו – תופעה שמטבע הדברים קיימת בסרט בן יותר מ-35 שנה – וחלק, חוששני, לא היו מצחיקות מעולם. גם הטקסט נשמע לעיתים מאולץ, אם כי לא קשה להתרגל לדיבור המיושן. לכן אני, אישית, ממליץ לצפות בסרט לפחות פעמיים. פעם אחת כדי להתגבר על הקטעים היותר מיושנים, ופעם שנייה כדי להתחיל להעריך את 'תעלת בלאומילך' כפי שהוא. והוא פשוט טוב.

תגיות: